עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן

עָלִיתִי חֲזָרָה מֵהָאֹפֶק / מרגו פארן
 
הָיְתָה אֶתְמוֹל בַּלַּיְלָה
לֹא מַמָּשׁ מְאֻחָר
רוּחַ
שֶׁבָּאָה מִן הַיָּם הַפָּתוּחַ
מִצָּפוֹן
וַאֲנִי
סָגַרְתִּי אֶת תְּרִיסִי.
לְגַמְרֵי.
לֹא נִשְׁאַר
חֲרִיר.
וְאָז הִגִּיעוּ
(הִתְחִילוּ)
הַדְּפִיקוֹת
אֶל עֵבֶר
מָקוֹם אֶחָד
שָׁם לְמַעְלָה
שֶׁבּוֹ יֵשׁ נֶקֶב
שֶׁהָרוּחַ רָצְתָה
לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ
(אִלּוּלֵא הַנֶּקֶב
הָרוּחַ הָיְתָה מְשׁוֹטֶטֶת
עַל גַּבֵּי הַתְּרִיס הַסָּגוּר
מְטוֹפֶפֶת
וּבוֹדֶקֶת
בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ)
הַלּוּחַ כִּמְעַט
נֶעֱקַר
מִמְּקוֹמוֹ.
לֹא הָיְתָה
לִי
בְּרֵרָה
אֶלָּא
לְרַוֵּחַ
 
וְהָרוּחַ לֹא תַּגִּיעַ
עוֹד אֵלַי/אֶל תּוֹכֵי/תּוֹכִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מרגו פארן, משוררת שהיא גם ציירת, מרבה לצייר נופים בשיריה, בדרך כלל נופי צפון הארץ, המתוארים באהבה. בשיר זה ישנו דווקא קונפליקט בין הטבע (רוח) לבין הבית, כאשר התיאור דבק באופן עקשני ומיוחד בפרטים, ומשאיר לקוראים מקום לדמיון לגבי משמעות הרוח.

הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך

הסוד שלנו / ניקולא יוזגוף־אורבך
 
כְּשֶׁהָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
בָּא אֵצֶל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
לֹא לְמַעַן כִּנּוּן חֲבֵרוּת חֲדָשָׁה
לֹא לְמַעַן אִינְטֵרֶס נִסְתָּר
לֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל שֶׁקָּבַע לְעַצְמוֹ
לִפְנֵי שָׁנִים
כְּשֶׁהָיָה בּוֹדֵד
מֵהָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
אֶלָּא
מִתּוֹךְ כְּמִיהָה לְחִבּוּק חַם
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲנִיק
שֶׁרַק אָדָם בּוֹדֵד יוֹדֵעַ לְהַעֲרִיךְ
שֶׁרַק הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
נָתַן לוֹ…
כָּל הַחֲבֵרֻיּוֹת שֶׁרָקַם בְּחַיָּיו
כְּמוֹ נִפְרָמוֹת
וְכָל הָעֲטִיפוֹת הַסּוֹצְיָאלִיּוֹת
בָּהֶן רִפֵּד אֶת זֶהוּתוֹ הַמְּלָאכוּתִית
הַכֹּה מֻתְאֶמֶת לַזְּמַן, לַמָּקוֹם וְלַחֶבְרָה
נִקְרָעוֹת וְהַמַּגָּע הַחַם, הָאוֹהֵב, הַמֻּכָּר שֶׁל
הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם
מַפְשִׁיר אֶת הַמְּלָאכוּתִיּוּת
חוֹשֵׂף אֶת הַיֵּשׁוּת הַמְבֻיֶּשֶׁת
חוֹשֵׂף אֶת הַבְּדִידוּת
הָעֲצוּמָה
שֶׁל הָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם
שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה
עַד שֶׁמַּמְשִׁיךְ
לַפְּגִישָׁה הַבָּאָה
מְחֻיָּךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

אינטראקציה מרגשת ומרתקת בין שני הפכים המתגלים כדומים כשמתקלפות העטיפות וההגדרות נהדפות.

כֶּלֶב / רונית בכר־שחר

כֶּלֶב / רונית בכר־שחר
 
כָּרַעְתִּי עַל בִּרְכַּיִם וְכִשְׁכַּשְׁתִּי בַּזָּנָב
שֶׁלֹּא הָיָה לִי
רִיַּרְתִּי מוּל פְּנֵי כָּל מֶחֱוַת יָד
כְּאִלּוּ נִתְּנָה לִי אַהֲבָה לִלְעִיסָה
הַכֹּל הָפַךְ עִסָּה
בְּלִיל דְּבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת
וְנִקְבְּעוּ בַּזְּמַנִּים שֶׁבָּהֶם אָמְרָה
לֹא מְשַׁנֶּה מָה אֶעֱשֶׂה לָךְ
אַתְּ תָּמִיד תַּחְזְרִי עַל
אַרְבַּע

ניקוד: יאיר בן־חור

חיי כלב. אלה הם חיי הרגש והמציאות של הדוברת בשיר אל מול אמה. חיים של כלב משוטט ולא רצוי, שבוחן בחשש את סביבתו, מכשכש בזנבו בכניעה ומוכן לעשות הכול ובלבד שגבירתו תזכה אותו במבט. אולם ה"בעלים" נותרת מרוחקת, מתעללת, ביודעה שה"כלבה", הדוברת הילדית בשיר, תחזר ללא לאות אחר פתחי החמלה האטומים שלה.

שיקום בקהילה / רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג
 
בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
הַמָּלֵא בְּרִיאוּת נוֹרְמָטִיבִית
שֶׁל תִּפְקוּד וְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עִם מַשְׁכַּנְתָּה וּמְכוֹנִית בַּחֲנָיָה צְמוּדָה
בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׁגְרָה הַנּוֹרְמָלִית הַזֹּאת שֶׁל
עֲבוֹדָה מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
 
אֲנִי בְּתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי בַּחֶדֶר
בְּדִיּוּר מוּגָן לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ בַּקְּהִלָּה
מִתְגּוֹנֵן עִם תְּרִיסִים מוּגָפִים וְהִתְבּוֹדְדוּת
מִפְּנֵי כָּל הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַכְּפוּיָה הַזֹּאת
וַאֲנִי יוֹדֵעַ –
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא סוֹבְלִים אוֹתִי שָׁם
בָּעוֹלָם הַבָּרִיא וְהַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
לֹא הַשְּׁכֵנִים וְלֹא הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב
 
הֵם לֹא סוֹבְלִים אוֹתָנוּ
וְאֶת רֵיחַ עָשָׁן הַסִּיגַרְיוֹת הֶחָרִיף
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּזְנָחִים
עִם סִרְחוֹן הַזֵּעָה
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַהוֹפָעָה וְהַמַּרְאֶה הַמְרֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ
אֶת הַזְּקָנִים הַלֹּא מְגֻלָחִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָׁנִים
וְאֶת הַשֵּׂעָר הַמְפֻזָּר וְהַלֹּא מְסֹרָק
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בַּחֶדֶר
וְלֹא אֶת הָרַעַשׁ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
 
אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה

ניקוד: יאיר בן־חור

בלומברג מציב לפנינו, ה"בריאים", מראה שמנכיחה דיכוטומיות ותיוגים. על "בריאות" נפשית לעומת "חולי", "הקמת משפחה", שהיא ערך הטרו־נורמטיבי בסיסי לעומת אי־תפקוד כללי שמניב גם אי־ילודה, על מראה בורגני מצוחצח לעומת ההזנחה האופיינית למי ששרויים בשלב סוער של מחלתם. ונדמה שלא חלפו אי־אלו שנים מאז כתב פוקו את "השיגעון בעידן התבונה".

בעיית דרך / מרים אדלר

בעיית דרך / מרים אדלר
 
אִשָּׁה
עִם מִטְעָן חוֹרֵג
כְּבִישׁ אַרְבַּע־שָׁלֹשׁ־אַחַת
מְהִירוּת תְּגוּבָה
תּוֹאֶמֶת עֲיֵפוּת
כַּמָּה זְמַן נוֹתָר לָהּ לִבְכּוֹת?

ניקוד: יאיר בן־חור

הכותרת "בעיית דרך" החזירה את הקוראת לשיעורי המתמטיקה המפרכים, והנה שיר על כאב שאי אפשר למדוד ולכמת.

* / תמרה אור סלילת

* / תמרה אור סלילת
 
לִפְעָמִים
הַצְּעָקָה כָּל כָּךְ חֲזָקָה
שֶׁכְּמוֹ מַשְׁרוֹקִית כְּלָבִים
הִיא אֵינָהּ נִשְׁמַעַת
וְרַק הַפָּנִים הַמִּתְעַוְּתוֹת
וְהַשְּׂפָתַיִם הַמְּכֻוָּצוֹת
מְעִידוֹת:
פַּעַם הָיְתָה כָּאן צְעָקָה גְּדוֹלָה
 
וְעַכְשָׁו
הִיא מַזְעִיקָה מַלְאָכִים שְׁבוּרֵי לֵב
שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֶאֱטֹם אָזְנֵיהֶם.

כאב משאיר סימנים, ואדם נשאר בודד בזעקתו, רק הוא והמלאכים השבורים.

תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם

תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם
 
אֲנִי יוֹרֶדֶת לִגְאֻלָּה
מֵאָלֶנְבִּי, גוֹלֶשֶת לַיָם
וּמַמְרִיאָה עַל אֵד חַם
שֶל יוֹם קַיִץ תֵּל-אֲבִיבִי.
בַּצֹּמֶת לֹא הַרְחֵק נִצָּב
שֶׁלֶט בְּוָרֹד מְפַתֶּה
עֲטוּר לְבָבוֹת אֲדֻמִּים
הַמַּשְׂכִּיר חֲדָרִים לְאַהֲבָה
לְפִי שָׁעָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ,
מָה הַתַּעֲרִיף הַמְּקֻבָּל לְאַהֲבָה
כְּשֶׁהַנְשָׁמוֹת הָרְעֵבוֹת יוֹצְאוֹת לְחַפֵּשׂ
גְּאֻלָּה.

שלט הניצב בפינת רחוב בעיר החמה מציף אצל המשוררת את תחושת הניכור ומסחור האהבה

שלושה שירים ליום השואה / חגית מנדרובסקי, לי שיר, גבריאלה מורז

צפירה / חגית מנדרובסקי
 
מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. מְסַמְּנִים בַּיָּדַיִם.
הִיא לֹא עוֹמֶדֶת, הָאִשָּׁה הַזֹּאת.
עֲסוּקָה בִּלְהַרְגִּיעַ אֶת הַבֵּן הַקָּטָן שֶׁלָּהּ.
הוּא לֹא מְבֹהָל. הַחֲרָדוֹת שֶׁלָּהּ כֵּן.
כְּלָבִים מַפְנִים רֹאשָׁם אֶל עָל בִּכְאֵב,
תּוֹהִים מִי זֶה רֹאשׁ הַלַּהֲקָה
שֶׁמַּנְהִיג יְלָלָה כֹּה אֲרֻכָּה.
הִיא הִפְסִיקָה לַעֲמֹד מֵאָז גָּדְלָה,
מֵאָז הֵבִינָה כִּי לִבָּהּ עוֹמֵד
מִלֶּכֶת עוֹד טֶרֶם נוֹלְדָה,
פּוֹעֵם אֶת הַצְּפִירָה הַזֹּאת
הַמְהַדְהֶדֶת בֵּין כָּתְלֵי גּוּפָהּ.
שׁוֹאָה.
 
 
אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה / לי שיר
 
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאַתְּ נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
 
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
בַּיָּדַיִם חָפַרְתִּי בַּשֶּׁלֶג בַּמִּלְחָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
 
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
כְּשֶׁיָּרוּ לוֹ בָּרֹאשׁ לֵב שֶׁלִּי מֵת מִצַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
 
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
לָקְחוּ לִי מֵהַבֶּטֶן וְלֹא הָיְתָה יַלְדָּה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
 
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
מִילְיוֹנֵי אָדָם עוֹמְדִים כְּצֹאן בַּמִּטְבָּח
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
 
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאֶת נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה.
 
 
ידי אמי / גבריאלה מורז
 
סוֹנָטָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן
וַלְס שֶׁל שׁוֹפֶּן,
גְּלִיסַנְדּוֹ, אָלֶגְרֶטוֹ
וִיוָצֶ'ה וְלֶנְטוֹ,
צְלִילִים עוֹלִים לַשָּׁמַיִם
רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה
בְּמַעֲלֵה סֻלַּם יַעֲקֹב מְטַפְּסִים
וְיוֹרְדִים כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָהֵם
אֶל נִשְׁמַת יַלְדוּתִי
בְּעוֹד צְלִילִים אַלְמוֹתִיִּים נִצְרָבִים בְּגוּפִי.
 
וְהַשּׁוֹאָה?
מְעֻצְבֶּבֶת, אֲרוּגָה
בְּבַלּוּטַת הַתְּרִיס וּבַקֵּבָה
אַךְ בְּאֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה.
 

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירי שואה מנקודות מבט שונות. הצפירה המהדהדת בין כותלי גופה מזכירה את הרעב התמידי ולכן אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה, אבל כשהיא מנגנת את שופן ואת בטהובן השואה כמו לא הייתה.

שני שירים / זאב לבני

שני שירים / זאב לבני

זאב לבני (1961-1902) היה משורר בלתי נודע, שבחייו פרסם שירים בודדים ב'הפועל הצעיר', ובעלון קיבוצו, אשדות יעקב. כל חייו עבד כסנדלר, אהב עבודתו ואף כתב שירים על מקצוע בלתי משוררי לכאורה זה. בְּהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ עָצְבְּךָ יִפֹּג, מבחר מתוך שתי מחברות עמוסות שירים שנותרו בארכיון הקיבוץ, יצא לאור לאחרונה בעריכתי ובעריכת קרובת משפחתו, המשוררת כרמלה לנגר-שמעוני.
שני השירים המוצגים כאן מציגים את סגנונו הלירי והצנוע של המשורר. לבני משתמש במקצוע הסנדלר כמטאפורה למאבק בצער ובעצב, בעזרת עמל יומי – " דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!" הוא כותב, במעין שילוב של אמפתיה וזעם נגד הצער. חמלה מאפיינת גם את השיר השני המובא, ביחס לבית החולים כמקום של "תרכיז סבל", בשיר המתאר את כאב החולה ככזה שיכול דווקא לגשר בין הסובלים.
 
יובל גלעד

אשרי האיש…

לחברַי הסנדלרים

עַל מָה נִטְרֶדֶת הַנֶּפֶשׁ פִּתְאֹם
מִמְּנוּחָה לְאִי שֶׁקֶט וְעִצָּבוֹן.
כִּבְכַף הַקֶּלַע נִטַּלְטֵל נִזָּרֵק
וּמְעַנּוֹת הַשְּׁאֵלוֹת כְּצִיר חוֹרֵק…
 
אַשְׁרֵי הָאִישׁ לְאֵין סוֹף חוֹקֵר,
פַּטִּישׁ עֲמֵלִים יָדוֹ לוֹפֶתֶת,
יַתּוּשׁ הַקֻּשְׁיוֹת – לִבּוֹ נוֹקֵר –
הָלְמוֹ יַשְׁקִיט. בַּעֲבוֹדָה לוֹהֶטֶת.
 
דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!
בְּהֹלֶם פַּטִּישׁ הָעֶצֶב יִפּוֹג.
עִם שֶׁמֶשׁ – זְרַח!
עִם צִפּוֹר – רֹן!
 
בְּזֹךְ עֲמָלְךָ – שְׂמַח!
שִׁיר לַפַּטִּישׁ – בְּשָׂשׂוֹן!

 
בית החולים
 
תַּרְכִּיז הַסֵּבֶל – אֵיפֹה תִּמְצָאֶנּוּ
אִם לֹא בְּאוּלָם זֶה – בֵּית הַחוֹלִים נִקְרָאֶנּוּ.
 
מָה רַבִּים הַכּוֹאֲבִים פֹּה בִּכְפִיפָה אַחַת
וְעוֹלָמוֹת מֻבְדָּלִים הֵמָּה, כָּל אִישׁ לְבַד;
 
בּוֹדֵד כָּל אֶחָד עִם סִבְלוֹ
אִישׁ לְעַצְמוֹ פּוֹרֵט עַל נִבְלוֹ…
 
יֵשׁ וּכְאֵבוֹ – כּוּר זִכּוּךְ לוֹ
בְּדוּמִיָּה יִשָּׂא הוּא עֻלּוֹ…
 
וְיֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ יֵדַע וְתוּ לֹא
הוֹ מַה יֶּרֶב הַכְּאֵב נִוּוּלוֹ…
 
אַךְ יֵשׁ רְגָעִים וּפֹה יְלֻכְּדוּ כֻּלָּם
עֵת לְחוֹלֶה קָשֶׁה יוּקַל בָּאוּלָם.

הסהר עורג / איתן קלינסקי

הסהר עורג / איתן קלינסקי

הַדָּם מְפַכְפֵּךְ בַּקְּמָטִים שֶׁחָרְשׁוּ גַּם אֶמֶשׁ אֶת הַפָּנִים
מִתְחַנֵּן שֶלֹּא יַפְרִיעוּ לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת צָעִיר.
תַּחֲנוּנָיו הִתְפּוֹרְרוּ כְּבָר מִזְּמַן לְאָבָק
בַּהֲלִיכוֹתָיו אֶל מוּל הַמָּחָר
הַנֶּעֱרָג –
עֶרְגָּה מוּבֶסֶת עַל מִפְתַּן כֹּחוֹ שֶׁל הַסּוֹף
הַמְהַתֵּל בְּכַף רֶגֶל מְבֻטֶּנֶת
עָלֶיהָ מְדַדָּה זְקֵנָה חוֹלֶמֶת נֶפֶשׁ צְעִירָה,
בְּלֵיל סַהַר עוֹרֵג לַחוֹלֵף שֶׁנֶּעֱלַם
לִקְרַאת הַפְּּגִישָָה עִם צַעַר תּוֹהֶה, בּוֹהֶה וְנֶעֱזָב
כְּשֶׁהַשַׁעַר יִנָּעֵל.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר ערגה לנעורים שאבדו.