ארכיון תגיות: אביבית כהן

זיכרונותיו של ספסל / אביבית כהן

ציור של הספסל – רחוב חניתה נווה שאנן, חיפה. ציור: אביבית כהן

בגינה ירוקה בשכונת נווה שאנן ברחוב חניתה בחיפה עומד ספסל ישן־נושן מעץ. שזורים בו חמישה חוטי רקמה בגוונים שונים. בשעת ערביים נארגים הם זה בזה עד שהופכים לחוט אחד מרהיב ביופיו.
החוט האפור נפרם מחצאיתה של אישה לא מוכרת ועייפה מהליכתה. התיישבה על הספסל, ונאנחה כאשר נזכרה בילדיה שעברו זה מכבר מהכרך אל העיר הגדולה. אמרה להם שהיא מרגישה טוב, אבל רגליה כבדות והלב עושה בעיות.
החוט הלבן נתפס בזיז הספסל. שייך הוא לשָׁל של אישה מרחוב חניתה 54. את השל נוהגת היא לעטות על גופה גם כשחם בחוץ, אולי כדי שהעוברים והשבים לא יראו את המספר החרות על זרועה השמאלית.

החוט הצהוב נפרם מתיק הבד של עוברת אורח. יום אחד הניחה היא את תיקה שהכביד על כתפה על הספסל, ואת מסמכיה הרבים פיזרה בשורה ארוכה. אולי הפעם, כך קיוותה, יאשרו את בקשתה. היא זקוקה לכמה שעות עזרה, היא כבר לא צעירה, את המדרגות לביתה בקומה השלישית בקושי היא עולה.
החוט השחור נשר מסיבֵי מכנסיו של יעקב. השנה ימלאו לו 85. הוא נזכר באשתו לולה, חמישים וחמש שנים היו נשואים. בשנים האחרונות ביקרה פעמים רבות בקופת החולים בגלל האסטמה שקיבלה שם. מאז נפטרה הוא מרגיש בודד בבית הריק.
יעקב מרכין ראשו על ברכיו העייפות ומהרהר אם יוכל להמשיך ולהתגורר בבית בגפו. מחר יבדוק כמה יצטרך לשלם בעבור חדר בבית האבות. הוא יבדוק אם יספיקו לו כספי השילומים שהוא מקבל מהם.
כשסבא ישראל ישב על הספסל הנושן הוא לא הרגיש שמכנסיו נתפסו במסמר חלוד שהיה תקוע בין דופנותיו של ספסל העץ. הוא נזכר שבצעירותו הצליח להסתיר את זהותו היהודית מהפולנים ולהתגייס לצבא הפולני. הפולנים כינו אותו איז'ק, ולא חשדו בו כי הוא יהודי ושמו האמיתי הוא ישראל.
היום הפך הספסל להיות הממלכה של סבא שלי. בקומו באיטיות מספסל העץ נשאר חוט כותנה בצבע חום מלופף במסמר החלוד.
כשסבתא לאה חולפת באיטיות ליד הספסל במקל ההליכה שלה, היא מהרהרת שמא תשב לרגע קט לנוח. בקיץ הקרוב ימלאו לה תשעים ורגליה כבר אינן נשמעות לה, אבל הספסל לא בורח לשום מקום.
טוב, אולי רק לרגע קט. רק כדי להיזכר באיש שהייתה נשואה לו חמישים שנה. כמה צעיר היה כאשר פגשה אותו לראשונה שם. והינה, כיצד זה ייתכן? הרי הוא כבר עזב את עולמה.
הינה הוא קרב אליה, מבקש שתזוז קמעה ותיתן לו מקום לשבת לצידה. הוא מבקש לשבת לכמה רגעים על ספסל העץ ולהיזכר בחייהם המשותפים. גופו אומנם זקן, אך עיניו האפורות חיוניות כל כך.
כאשר קמה הושיטה את ידה לעברו. היא תעזור לו להתרומם מספסל העץ.
לפתע הרגישה זיע בליבה. חוט זהב נפרם מליבה ונלפף בחוט החום הנעוץ במסמר החלוד.
שעת ערביים. חמישה חוטי כותנה מרהיבים ביופיים נעים ברוח בעליצות. כמהים לאסוף לחיקם שנות חיים עטופות בכסות שאינה ניתנת עוד לפרימה.