ארכיון תגית: אורנה ריבלין

חותם / אורנה ריבלין

חותם / אורנה ריבלין

בַּאָה אֶל בְּסִיס קְנֵה הַנְּשִׁימָה בּוֹאֲכָה בֵּית הֶחָזֶה,
כָּרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ הִדְּקוּ עֲלֵי כּוֹתֶרֶת וַרְדָּנִיִּים
אֶל צַלֶּקֶת הַחֹר שֶׁנִּפְעַר לַחַיִּים,
גִבְעוֹלִים קוֹצַנִיִּים לְרַגְלֶיהָ הִנִּיחָה
שִׁפְעַת מַכְאוֹבָיו שִׁדְרָתָהּ לָחֲצָה
שִׂפְתוֹתֶיהָ הַקְּפוּצוֹת.
 
אַחַר כָּךְ חֹרִים נִפְעֲרוּ בְּכָרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ,
וְאֵלֶּה שְׁלָחוּהָ עֵירֻמָּה,
עֵירֻמָּה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
וּלְשַׁד עַצְמוֹתֶיהָ זָלַג עַל פָּנָסֵי הָעֶרֶב
 
לְמַכְאוֹבִים בָּאָה, בְּמַכְאוֹבִים הָלְכָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר המשלב תיאורי מכאוב עם יופי פלסטי מהדהד וחשוף באופן היוצר מתח לשוני הממחיש את קצוות הקיום.

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ
 
עֶרֶשׂ מָוֶת בַּגַּנִּים תָּלוּי
עַל רֹאשִׁי פַּקְעוֹת אָבִיב וּסְתָו.
אֶל בֻּסְתָּן הָעֵמֶק רְדִי עִמִּי שָׁמָּה לְצַד הָאֲבָנִים,
הַאֲמִינִי בִּפְרִיחַת הַנְּשִׁירִים, בַּזְּלִיגָה מִן הַפֵּרוֹת הָאֲדֻמִּים,
שָׁמָּה בֵּינוֹת הַסִּמְטָאוֹת סַכִּין הַנִּיחִי, זְמַן בָּהוּל קַלְּפִי
 
עִם עֲלוֹת הַשְּׁאוֹל אֵלֵינוּ
הַנִּיחִי בָּאֲגַרְטָל רֹאשִׁי בִּרְטִיָּה רְטֻבָּה מִגֶּשֶׁם כִּרְכִי
צִבְעוֹנִים וּפִרְחֵי כַּרְכֹּם יַעֲלוּ מִקַּרְקַפְתִּי.
 
צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן, יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ קָלוּף
עֶרֶשׂ מָוֶת הַמְבַשֵּׂר חַיִּים,
בָּאֲגַרְטָל מֻנָּח.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר סוריאליסטי־משהו של אורנה ריבלין, המוות תלוי ונישא באוויר, עור שרוף ואבנים. ומתוך כל הייאוש הזה עולה תקווה, יש פריחה מחודשת, מוות המבשר חיים חדשים.

אורח / אורנה ריבלין

אורח / אורנה ריבלין

בִּלְתִּי קָרוּא
לָרְחוֹב נִכְנַס,
אֶת סַף הַבַּיִת בְִּנַעֲלָיו דָּרַךְ.
פַּעֲמוֹן הַדֶּלֶת נִקֵּר
בְּמַקּוֹרוֹ דָּפַק וּבֵין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה,
אֶת הַתְּמוּנָה סָדַק.

אוֹרֵחַ בִּלְתִּי קָרוּא
לַבַּיִת נִכְנַס.
עַל הַיָּדִית אֶת הַמִּקְטֹרֶן תָּלָה, אֶת כְּנָפָיו,
עַל וַו הַתְּמוּנָה אֶת כּוֹבָעוֹ.
לַפְּרוֹזְדּוֹר נִכְנַס.
בְּשַׁרְבִיטוֹ אֶת הַדְּלָתוֹת פָּתַח
וּבֵרֵךְ לְשָׁלוֹם אֶת יוֹשְׁבֵי חֲדָרָיו.

אַחַר כָּךְ
הִתְדַּפֵּק עַל כְּתֵפִי.
קְרַע־קְרַע, קָרָא
וּבֵין קְרִיאָה לִקְרִיעָה,
בֵּרֵךְ לְשָׁלוֹם גַּם אוֹתִי.
הוּא הָעוֹרֵב,
הוּא מַר מָוֶת,
דַּיַּר קֶבַע בַּאֲפַרְכֶּסֶת אָזְנִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

אישה לא בורחת מבשורה, אלא ממתינה לה בביתה. מנגד העורב, הלא הוא מר מוות, אינו מחכה שיפתחו לו את הדלת, ופותח אותה בשרביטו. הקורא נחשף לתהליך לא טבעי ומפלצתי, שבסופו הבשורה המרה מהדהדת באוזניים. השיר לקוח מתוך מחזור שירים בכתובים.

בין השמשות / אורנה ריבלין

בין השמשות / אורנה ריבלין

לְשׁוֹנִי מֻנַּחַת עַל הַסֶּדֶק
כְּאֶצְבַּע עַל נְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ שֶׁל הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַפְּרוֹזְדּוֹרִים לְבֵין הַחֲדָרִים.

עַל הַנְּקֻדָּה הַשְּׁנִיָּה
נְשִׁיקַת הָעֵשֶׂב לַזְּמַן
כִּזְחָלִים לְרַקְבּוּבִית הֶעָלִים,
פְּסוּקִים סְדוּרִים.

נוּחִי כִּבְיָמִים קְדוּמִים.
נַקְּדִי שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת,
בֵּינֵיהֵן שַׂרְטְטִי קַוֵּי מִתְאָר.
שָׁמָּה אַנִּיחַ אֶצְבַּע
לְרַוֵּחַ אֶת הַגּוּף
הַנָּע בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
לִהְיוֹת לָנוּ דְּבַר־מָה.

כְּמוֹ פְּסוּקִים סְדוּרִים
עַל הַזְּמַן הַבָּהוּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת
כְּמוֹ פָּרֹכֶת עַל כַּפּוֹת תְּמָרִים
נִפְרֶשֶׂת לְשׁוֹנֵךְ עַל הַסֶּדֶק.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ המיוחד של אורנה ריבלין עשוי להיקרא כשיר ארספואטי המדמה את השירה לאדם הנע בין חיים ומוות. הדוברת בשיר מנסה להציל את השירה הגוססת ומניחה את אצבעה על לבה המפרפר בניסיון להציל את חייה. הגוף צריך מרווח כדי להמשיך להתקיים כגוף, המרווח הזה הוא השירה. הזמן בהול והלשון נחפזת להתפרשׂ על הסדק שבלב כדי לעצור את הדימום.

דו־שיח / אורנה ריבלין

דו־שיח / אורנה ריבלין

"מִבַּעַד לִמְחוֹלֵל הַחַמְצָן,
נוֹכְחִים נְדוּדַיִךְ
אֶל יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת
אוֹמְרִים רְחוֹקָה מִכָּאן וּפוֹרִיָּה
וְכָאן אַתְּ כְּבָר נוֹשֶׁמֶת
רִמְזֵי פְּרִיחָה אֲבִיבִית
כְּמוֹ זוֹ שֶׁאָהַבְתְּ
וְזוֹ אֵינָהּ אַחֲרִית, יֵשׁ אוֹמְרִים
רַק מָקוֹם אַחֵר
אֶרֶץ רְחוֹקָה וּפוֹרִיָּה".

וְאַתְּ –
"מַה הַחִפָּזוֹן
בִּלְהַשְׁהוֹת נְדוּדַי
אֶל הָלְאָה מִכָּאן?
יְרוּשָׁלַיִם סַגְרִירִית זֶה מִכְּבָר
וְאַתְּ מַקְדִּימָה לְהִצְטַנֵּן.
הֲרֵי כְּבָר חָצִיתִי אֶת הַמִּדְבָּר
רִמְזֵי פְּרִיחָה נוֹשֶׁמֶת
מִבַּעַד לִמְחוֹלֵל הַחַמְצָן.

מַה לָּךְ, מְעַסָּה כַּפּוֹת יָדַיִם קְפוּאוֹת?
נֶחְפֶּזֶת לְהַחֲיוֹתִי אֶל מוּל
טִפּוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם,
נוֹכַחַת בֵּין מְחוֹלֵל הַחַמְצָן
לְבֵין נְדוּדַי אֶל
הָלְאָה מִכָּאן.

צְאִי אֶת "שַׁעֲרֵי צֶדֶק"
לְכִי, נִשְׁמִי פְּרִיחָה סְתָוִית
לְאֹרֶךְ רְצוּעַת הַחוֹף,
חִזְרִי אֶל הַשָּׁרוֹן
יְרוּשָׁלַיִם סַגְרִירִית זֶה מִכְּבָר
וְאַתְּ הֲרֵי מַקְדִּימָה לְהִצְטַנֵּן".

ניקוד: יאיר בן- חור

השיר מתאר שיחה בין שתי נשים, האחת בריאה ורעותה נוטה למות. האישה הגוססת מנסה לשכנע את הבריאה להניח לה למות בשלווה. אורנה ריבלין מתארת ברגישות רבה נושא כאוב שעניינו פרדה מאדם אהוב, שרק "נודד הלאה מכאן". הדיאלוג המתפתח בין שתי הנשים ממחיש את הדאגה ההדדית זו לזו. הגם שהיא בעיצומה של פרדה מן העולם הזה, דואגת האישה לחברתה, פן תצטנן בהפצירה בה לשוב ולחיות את חייה, כדי להניח לה למות.

הלשון המדברת / אורנה ריבלין

הלשון המדברת / אורנה ריבלין

גַּע בְּנִים הַקַּרְסֹל,
בָּאִוְשָׁה הַזְּעִירָה הַמְּנִידָה אֶת רִיסֵי הָעַיִן.
אַחַר כָּךְ,
קַלֵּף בַּעֲדִינוּת אֶת הַגֶּלֶד וַחֲשֹׂף אֶת הַדְּבָרִים
הַמֻּנָּחִים עֵירֹמִים בֵּין קִפְלֵי – הָעוֹר.
עֲשֵׂה אוֹתָם לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת
וּשְׁכַב לִישׁוֹן
בְּמִטָּתְךָ
נָע וָנָד תִּתְעַרְסֵל בַּכַּף וּבֵין קִפְלֵי- עוֹרְךָ.
בֵּין כַּר, לְסָדִין,לִשְׂמִיכָה
וּבַחֲלוֹמְךָ,
תִּתְגַּלְגֵּל הַלָּשׁוֹן בְּנִים הַקַּרְסֹל
וּבָאִוְשָׁה הַזְּעִירָה
אֲשֶׁר תִּתְפֹּר רִיסִים תְּלוּיִּים עַל כַּף הָעַיִן.

ניקוד: חני צפריר

שירה של ריבלין מזמין את הקורא לגעת בחלקים הסמויים ולהאזין לרחשים שכמעט אינם נשמעים כדי לחשוף את האמת, ולמשש אותה בעדינות אין קץ.
מה חבוי בין הקפלים או מתחת לגלד? רק הלשון המדברת של השירה יכולה לחשוף זאת.

האקסטזה של הכאב/אורנה ריבלין

האקסטזה של הכאב/אורנה ריבלין

הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב,
מְנַגֶּנֶת בְּחֵיק – כַּפּוֹתֶיהָ
שֶׁל חַיַּת – לַיְלָה
יְשֵׁנָה

מִתְגַנֶּבֶת אֶל שְׂרִיטַת – צִפֹּרְנֶיהָ
וְנוֹבַחַת
מֵחֵיק אִישׁוֹנֶיהָ
הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב

מְנַגֶּנֶת,
תּוֹלֶשֶׁת מֵיתָרִים מִקֹּדְקֹדָהּ
תּוֹלֶשֶׁת וְנוֹבַחַת
כְּחַיַּת – לַיְלָה מְיֻּחֶמֶת
שׂוֹרֶטֶת זְגוּגִיּוֹת בְּלֵיל חֹרֶף
טְרוּף-גֶּשֶׁם וְעָגֹל,
נִמְלֶטֶת עַל נַפְשָׁהּ

הָאֶקְסְטָזָה שֶׁל הַכְּאֵב,
מְנַגֶּנֶת בֶּחָלִיל – קֶסֶם
מְבַיֶּתֶת צְעָקָה
בְּחֵיקְךָ.

ניקוד: חני צפריר

האקסטזה של הכאב היא "חיה" פעילה מאוד, שמנגנת, מתגנבת ונובחת. היא מפנה כלפי האדם אלימות פיזית ומותירה שריטות, במחזוריות שבסופה היא נמלטת. הפן הנוסף של האקסטזה, הוא יופייה האומנותי: בכוחה להקסים ולהפוך את הסבל לדבר יפה ומבוית, שניתן לחיות עימו.