ארכיון תגית: אלון אלטרס

צריבה / אלון אלטרס

צריבה / אלון אלטרס

צְלִילוּת הַמַּיִם הָאֵלֶּה
עוֹלָה מִמַּעֲמַקִּים
וְאֵינָהּ קוֹרֵאת לָךְ
מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ רַק
מִשְׁתַּעֲשַׁעַת בַּמַּיִם הַקְּרִירִים
הַהוֹמִים דָּגִים חֲמַקְמַקִּים.
אֵין בָּךְ פַּחַד,
וַהֲרֵי תַּחְתַּיִךְ
תְּהוֹם פְּעוּרָה,
וַאֲנִי מַבִּיט בָּךְ
שׂוֹחָה לָרִאשׁוֹנָה,
בַּיָּם שֶׁל סְפָּרְטָה,
וּמַרְאֵה גּוּפֵךְ הַקַּל,
שֶׁהַגַּלִּים מְטַלְטְלִים
וּלְעִתִּים מְעַרְסְלִים,
הַלְוַאי שֶׁיִּצָּרֵב בְּזִכְרוֹנִי
כִּנְגִיעַת עוֹפֶרֶת כְּבֵדָה,
כִּצְרִיבַת פְּלָדָה.

ניקוד: חני צפריר

השיר נכתב באי היווני קפלוניה והחוף עליו מדובר נמצא בכפר הקטן ספרטיה. מה שהצית את הרצון לכתוב את "צריבה" היתה העובדה שבאיים היווניים, שלא אחת נמצאים בלב ים, המים צלולים ועמוקים כבר מטרים אחדים מהחוף.
הילדה בשיר שוחה מעל התהומות האלה בלי לחוש כל סכנה. השלווה הזאת היא שלווה מדומה שהרי הסכנה לחיים צעירים אורבת במים וגם ביבשה.
יש משהו מטפורי בתמונה הזאת, מטפורה שנוגעת במצב האנושי הבסיסי. דווקא אותה, את השלווה שמקרינה הילדה המשתעשעת במי ספרטיה, רציתי לצרוב בזיכרוני ושיר, מנסיוני, הוא לוכד זכרונות מצוין.

אלון אלטרס

סוד / אלון אלטרס

סוד / אלון אלטרס

בִּתִּי,
הַגְּבִירָה הָרַכָּה בַּשָּׁנִים,
בַּחֳדָשִׁים הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי מִתְקַשֶּׁה
לִכְתֹּב לָךְ שִׁירִים.
אַךְ אֶתְמוֹל בָּרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת
מִפִירֶנְצֶה לְוֶנֶצְיָה
נִגְלְתָה לִי הַסִּבָּה:
קָרָאתִי בְּשִׁירֵי מְשׁוֹרֵר
שֶׁבִּכָּה אֶת מוֹת אִשְׁתּוֹ
וּמִלּוֹתָיו הַחֲצוּבוֹת
גִּלּוּ לִי סוֹד:
קַלָּה כְּתִיבַת שִׁירָה
עַל מַה שָּׁתַּם, נֶחְתַּם,
אַתָּה קוֹרֵא לְעֶזְרָה
אֶת הַזִּכְרוֹנוֹת
שָׁב וּמְבַקֵּר בַּמְּקוֹמוֹת
בָּהֶם הָיִיתָ מְאֻשָּׁר,
וְלֹא שׁוֹעֶה לְאַזְהָרוֹת.
אֲבָל כְּשֶׁמְּדֻבָּר בָּךְ
כְּשֶׁמְּדֻבָּר בַּבָּשָׂר הָרַךְ,
לֹא בָּזֶה שֶׁכָּעֵת מִתְכַּלֶּה,
בְּשָׁעָה שֶׁהַמִּלִּים צְרִיכוֹת
לֶאֱחֹז בְּמַה שֶּׁצּוֹמֵחַ,
בַּחַיִּים הַמְּיַחְלִים לְהִתְעַצֵּב,
אָז הַמְּשׁוֹרֵר מְדַבֵּר
בַּחֹמֶר הַתָּם וְהָעוֹלָם
פָּתוּחַ לְפָנָיו
אוֹ הָעִיר
אוֹ הַשִּׁיר.

ניקוד: חני צפריר

מחזור "שירי הגבירה הרכה בשנים" שהשיר הזה לקוח ממנו (כמו שניים נוספים שפורסמו בליריקה, "סנט אלוויזה" ו"אם הנשמה") מושפע בעיקרו משירי הRIME של דנטה אליגיירי, שהם שוליים ביצירתו של מחבר הקומדיה האלוהית (למרות שאיני בטוח כלל שניתן לכנות שולי שיר שדנטה כתב). ההשפעה היא בעיקר ברטוריקה, בצורת הפנייה לנמענת, במוזיקה של המחזור הזה.
השירים הם שירים לבתי, יעל, שאינה דוברת את שפתי אבל אני דובר את שפתה. הם מתרחשים באיטליה, נכתבים בדרך כלל בנסיעות. השיר שלפניכם הוא שיר שעלה בדעתי אחרי קריאה בספר שירים של המשורר האיטלקי בן זמננו, מילו דה אנג'ליס, בו ביכה את מות אישתו.
לפתע הבנתי שלכתוב על חיים צעירים זו מלאכה מורכבת הרבה יותר מכתיבה על אם שמתה או אב או דמות אהובה שהלכה לעולמה. המוות חותם את הדברים ואז הזכרונות מרכיבים חיים שכבו; במקרה של חיים צעירים, שעדיין צריכים לצמוח, הכל פתוח בפני הנמענת ובפני המשורר.
השאלה היא שאלת הבחירה, הן של נתיבי החיים והן של נתיבי המילים.

אלון אלטרס

אם הנשמה/אלון אלטרס

אם הנשמה/אלון אלטרס

בָּרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת
מִפִּיזָה לְרוֹמָא רָאִיתִי
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַחוֹצֵץ
שָׁמַיִם שֶֹכְּמוֹ נִלְקְחוּ מִיּקוּמִים אֲחֵרִים
וְלֹא הָיְתָה מַצְלֵמָה בְּיָדִי
רַק הָעַיִן הַפְּקוּחָה
וְהַזִּכָּרוֹן הַמִּתְעַקֵּשׁ
לִלְכֹּד אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה.
וְתָהִיתִי אִם הַנְּשָׁמָה
נִשְׁמָתִי
גַּם אִם תִּשְׂרֹד וְתִנְסֹק
לִנְתִיבֵי עוֹלָמוֹת נֶעֱלָמִים
עֲדַיִן תֵּצֵא
אֶל קִיּוּמֵךְ הָאַרְצִי
אֶל גּוּפֵךְ הַחַי
מֵטִיל הַצֵּל
בָּרְחוֹבוֹת הַלּוֹהֲטִים שֶׁל
אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי.

ניקוד: חני צפריר

שיר המסע של אלטרס פותח בנסיעה ברכבת מפיזה לרומא ומסתיים באזכור ארץ הולדתו של המשורר.
לכאורה עורך המשורר מסע ארצי. אולם בפועל הוא מתפעם ממראה כיפת השמיים – ספק ארציים ספק חלק מן ה"עולם העליון", מקום משכנם של האל, המלאכים והנשמות. אלטרס מתווה מתח בין הישארות הנשמה לגוף, בין ה"קיום הארצי" והגעגועים אל גופה החי של הדמות האהובה.

SANT ALVISE/אלון אלטרס

אלון אלטרס

SANT ALVISE

כְּשֶׁהִגַּעְתִּי אֶל הַכִּכָּר
נִסִּיתִי לָתֵת בָּהּ סִימָנִים:
"קמפו סנט אלוויזה"
נִכְתַּב עַל אֶחָד הַכְּתָלִים
"שְׂדֶה אלוויזה הַקָּדוֹשׁ"
תִּרְגַּמְתִּי לְעַצְמִי וְהִתְחַלְתִּי
לָדוּג אֶת הָאוֹתִיּוֹת:
מאלוויזה חִלַּצְתִּי
אֶת הָאֶלֶף וְגַם אֶת הַלַּמֶד
אַחַר כָּךְ פָּנִיתִי לִשְׁמִי
וְהִנֵּה גַּם בִּי
הָאֶלֶף וְהַלָּמֵד כְּרוּכִים יַחְדָּו
וַאֲפִלּוּ שֵׁם מִשְׁפַּחְתִּי
כְּמוֹ הוֹבִיל אוֹתִי
לַמָּקוֹם הַזֶּה:
שָׂדֶה, כִּכָּר, בַּיִת
כָּאן אָגוּר
בִּרְצוֹן הָאֵל
וּרְצוֹנָהּ שֶׁל הַגְּבירָה
הָרַכָּה בְּשָׁנִים,
יָעֵל.

אלטרס סבור שבשעה שאדם בוחר את מקום מגוריו, אין מדובר בבחירה סתמית. הוא תר אחר סימנים שיובילו אותו למקום המיוחד, שמיועד לו. השיר לקוח מתוך מחזור שירים חדש: "שירי הגבירה הרכה בשנים", מחזור המוקדש ליעל, בתו של המשורר.