ארכיון תגית: אנה בניאל

* / אנה בניאל

* / אנה בניאל

הַצְּדָפוֹת מֻטָּלוֹת עַל הַחוֹף פְּתוּחוֹת, פְּזוּרוֹת,
כְּמוֹ הַנָּשִׁים הַמְחַכּוֹת.
מִן הַקַּרְקָעִית עָלוּ, הִתְגַּלְגְּלוּ,
נִפְלְטוּ מִן הַיָּם.
כָּעֵת עַל הַחוֹף, כְּמוֹ הָיְתָה פֹּה סְעוּדַת מְלָכִים,
נוֹתְרוּ כִּקְלִפּוֹת רֵיקוֹת.
עִם הַזְּמַן יִתְפּוֹרְרוּ, יַהַפְכוּ לְחוֹל,
וְרַק הַשְּׁחָפִים יֵדְעוּ אִם הָיְתָה בָּן פְּנִינָה.

פורטוגל, 2016

ניקוד: יאיר בן־חור

בשיר על נטישה ועל ציפייה, דימוי הצדפות על החוף שהנשים משולות להן מזכיר בעדינות את דמותה של ונוס שנולדה מקצף הים. דמותה מהווה ניגוד גמור לדמותן של הנשים שאיבדו את נשיותן בחיים נטולי אהבה.

לקראת פרֵדה / אנה בניאל

לקראת פרֵדה / אנה בניאל

לאייר וולפה

א
אָסַפְתִּי אֶת דִּמְעוֹתַי
וְהִסְפָּגְתִּי אוֹתָן כְּמוֹ אִפּוּר מִתַּחַת לְעֵינַיִךְ.
עַכְשָׁו גַּם אַתְּ בּוֹכָה, אָמַרְתִּי,
וְסִמַּנְתִּי אִתָּן בְּמוֹרַד לְחָיַיִךְ
מַסְלוּל הִתְרַחֲקוּת דִּמְיוֹנִי.

ב
הִשְׁאַרְתְּ לִי שַׂקִּית וּבָהּ דִּבְרֵי מְתִיקָה.
וְעָנָף שֶׁנּוֹתֵן רֵיחַ.
וּנְיַר עֲטִיפָה קָטָן וּבוֹ שְׁתֵּי צִפֳּרִים.
כְּשֶׁאֶתְעוֹרֵר מָחָר בַּבֹּקֶר
הָאוֹר בְּקֹשִׁי יַחְדֹּר בֵּין הַשְּׁלַבִּים.

כְּשֶׁאָחוּשׁ לְפֶתַע בְּחֶסְרוֹנֵךְ
אוּכַל לֶאֱכֹל דְּבַר־מָה מָתוֹק,
לְהָרִיחַ בֶּעָנָף
וְלִשְׁרֹק.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מוקדש לזכרה של אייר וולפה, שהלכה לעולמה בחודש שעבר. אייר הייתה שחקנית ויוצרת מופלאה. הייתה לי הזכות לביים אותה בהצגה 'פנים אחרות' – עיבוד לסיפורו של ש"י עגנון בתאטרון תמונע, ובה היא שיחקה את תפקידה האחרון על הבמה, בדמותה של טוני הרטמן. אייר הייתה חברה קרובה ואהובה שלי. אתגעגע אליה תמיד.

אנה בניאל

* / אנה בניאל

* / אנה בניאל

אֹבֶךְ בַּחוּץ.
מְסַמֶּנֶת אֶת רָאשֵׁי הַתֵּבוֹת שֶׁל שִׁמְךֳ
בִּמְשִׁיכַת אֶצְבַּע עַל הַפְּסַנְתֵּר.
יֵשׁ אֲנָשִׁים שֶׁסּוֹגְרִים חַלּוֹנוֹת. לא אֲנִי.
מְמַהֶרֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב, שֶׁלֹּא תִּטְעֶה.
אִם תַּבִּיט מִלְּמַטָּה תִּרְאֶה.
כְּמוֹ הַחֹרֶף, גַּם אֲנִי נֶאֱחֶזֶת
בִּשְׁאֵרִיּוֹת עֲנָנִים.

ניקוד: חני צפריר

באמצעות פסנתר שלא מנגן, אובך ואבק, נוצרת אוירה של כבדות ואי נחת. פסיעות הלוך ושוב מסגירות ציפייה וניסיון להעביר את הזמן.
מתחשק לנו לומר למשוררת: "זו רק עונת מעבר וזה יחלוף".

אני / אנה בניאל

אני / אנה בניאל

א.

כְּשֶׁלֹּא עוֹנִים לִי אֲנִי מִתְמַלֵּאת בּוּעוֹת
חֲלוּלוֹת וְשׁוֹקַעַת בִּשְׁתִיקָה
הַשְּׁאֵלוֹת צָפוֹת בִּי מִתְנַגְּשׁוֹת בָּאֲבָרִים
וְהַתִּקְתּוּק מוֹצִיא אוֹתִי מִדַּעְתִּי.

ב.

דַּמְיֵנוּ קְלִפָּה שֶׁל בֵּיצָה.
שְׁבִירָה כְּמוֹתָהּ.
פְּתוּחָה כְּמוֹ צִנְצֶנֶת חֲמוּצִים שֶׁנִּשְׁכְּחָה
סְגוּרָה כְּמוֹ חֲמָנִיָּה שֶׁטֶּרֶם הִבְשִׁילוּ גַּרְעִינֶיהָ
חֶבְרָתִית בֵּין אֲנָשִׁים
בּוֹדְדָה
וּמְאֹד מְאֹד אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

ניקוד: חני צפריר

הדוברת נותנת לקורא מפתחות לעולמה. היא בה בעת שבירה, פתוחה, סגורה, חברתית ובודדה. מכיוון שהאפיונים הללו עוברים דרך סדרה של דימויים, נדמה שהם מכסים יותר מאשר מגלים. וכך גם השאלות מרחפות להן בתום הקריאה.

שלכת/ אנה בניאל

שלכת/ אנה בניאל

אִם תָּרִים פָּנֶיךָ אֶל צַמְּרוֹת הָעֵצִים
תִּרְאֶה אוֹתִי
תְּלוּיָה
הֲאִם תְּנַסֶּה לְהוֹרִיד אוֹתִי מִשָּם
אוֹ תְּטַפֵּס אֵלַי וּתְעַנֵּף סְבִיבִי
אוֹ שֶלֹּא תַּפְתִּיעַ בְּמַעֲשִׂים
תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בַּשְּׂדֵרָה
כְּאִלּוּ לֹא לְמַעַנְךָ
אֲנִי נוֹשֶרֶת

שלוש השורות הפותחות, המתארות אישה תלויה בין צמרות העצים, הולמות בקורא. אולם הזעזוע מתרכך באחת בשעה שהדוברת מקבלת אפיונים של פרח, פרי או עלה, שהאהוב "ייענף" סביבם או ימשיך הלאה בדרכו.