ארכיון תגית: גלית סליקטר

הצל והזמן, פתיחה / גלית סליקטר

הצל והזמן, פתיחה / גלית סליקטר

איילות, נאפולי 2016
איילות, נאפולי 2016
צילום:גלית סליקטר

אִמָּא נִקְרְעָה מֵהַצֵּל שֶׁלָּהּ.
גַּם הַצֵּל שֶׁלָּהּ נִקְרַע מִמֶּנָּה.
 
אִמָּא וְהַצֵּל הֵבִינוּ זֶה אֶת זֶה.
כְּשֶׁאִמָּא הִתְחַבְּאָה, הוּא לֹא הִסְגִּיר
הֵיכָן הִיא בּוֹכָה.
אִמָּא, בִּתְמוּרָה, לֹא כָּפְתָה עַל הַצֵּל
לִהְיוֹת הַצֵּל שֶׁלָּהּ.
הוּא הָיָה הַצֵּל שֶׁל אַף אֶחָד,
הוּא צָר צוּרוֹת מֵעַצְמוֹ, הִתְפַּשֵּׁט
אוֹ כָּבָה
לִבּוֹ כּוֹכָב.
 
יוֹם אֶחָד אִמָּא נִשְׁאֲרָה לְבַד,
אָז הִיא בָּצְעָה מִשְּׁאֵרִיּוֹת הָאַהֲבָה
אַרְבָּעָה יְלָדִים.
 
כָּזֹאת אִמָּא מוּזָרָה בְּלִי צֵל!
אִמָּא שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת מִנַּיִן נוֹפֵל הָאוֹר,
אִמָּא שֶׁלֹּא יוֹדַעַת לְהַצְמִיד יָדַיִם
בְּצִדֵּי הַגּוּף,
לְהַעֲמִיד פְּנֵי שְׁעוֹן שֶׁמֶשׁ.
 
אִמָּא בְּלִי זְמַן.
אִמָּא שֶׁמִּתְבַּזְבֶּזֶת בְּלִי צֵל
אִמָּא שֶׁלֹּא יוֹדַעַת לַחֲזֹר
עַל שְׁמוֹתֵינוּ:
צֵל אֶחָד
צֵל שֵׁנִי
צֵל שְׁלִישִׁי
צֵל רְבִיעִי
 
הוֹ, צְלָלִים מְתוּקִים שֶׁלִּי,
לְכוּ לִישֹׁן –
 
אֲבָל אִמָּא, הוּא בֶּאֱמֶת יַגִּיעַ, הַמָּחָר?
הַמָּחָר יַגִּיעַ. גַּם אִם לֹא יִרְצֶה, יַגִּיעַ.
וְאַתְּ, אִמָּא, תָּבוֹאִי?
אֲנִי? הַמָּחָר וְגַם הַמָּחֳרָתַיִם בִּרְשׁוּתִי!
אָז לָמָּה אַתְּ לֹא בַּזְּמַן, אִמָּא?
אֲנִי בַּזְּמַן מָתַי שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לִי.
וְלָמָּה הַצֵּל שֶׁלָּנוּ כָּל כָּךְ גָּדוֹל
כְּשֶׁאַתְּ נֶעֱלֶמֶת?
אִם לֹא תֵּלְכוּ לִישֹׁן, הַצֵּל שֶׁלִּי
יִטְרֹף אֶתְכֶם!
אִמָּא!
הַס…
הַקְשִׁיבוּ לַצְּלָלִים…
אֵיךְ הֵם לוֹחֲשִׁים כְּשֶׁהֵם
מְחַפְּשִׂים בְּנֵי אָדָם…
אֵיךְ הֵם מְחַפְּשִׂים אוֹתָם
כְּדֵי לֶאֱהֹב.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של גלית סליקטר עוסק בחסר: לא רק לאימא המוזרה חסר צל, גם לילדים חסרות תשובות והם משוטטים בעולם חסרי מנוחה ומחפשים אהבה שלמה (שעה שהאם מסוגלת להעניק רק "שאריות").

חלון פתוח באיסטנבול/ גלית סליקטר

חלון פתוח באיסטנבול/ גלית סליקטר

אַרְבַּע וָחֵצִי לִפְנוֹת בֹּקֶר בְּאִיסְטַנְבּוּל. הִתְעוֹרַרְתִּי מִקְּרִיאַת הַמּוּאַזִּין. בִּשְׂדֵרוֹת אִסְתִּיקְלָאל קוֹדְחִים בַּכְּבִישׁ, וּמֵהַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ אֲנִי רוֹאָה תְּנוּעַת גְּבָרִים וְשׁוֹמַעַת אֶת צְוָחוֹת הַשְּׁחָפִים. אֲהוּבִי עֲדַיִן יָשֵׁן אֶת הַלַּיְלָה, אֲבָל הַדֹּפֶק שֶׁלִּי מְמַהֵר אֶל הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא סִיַּמְתִּי. הָרְחוֹקִים בַּזְּמַן כְּבָר הָפְכוּ לְבִּיוֹגְרַפְיָה. אֵלּוּ שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם בָּאִים בְּרַעַשׁ אֶל תֵּבַת הַדֹּאַר הַנִּכְנָס שֶׁלִּי. כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁפְשֶׁפֶת אֶת הַצַּלֶּקֶת שֶׁעַל רֹאשִׁי עוֹלֵה שֵׁד זָקֵן. הוּא מַחֲזִיק בְּיָדָיו אֶת שְׁלוֹשֶׁת רָאשֶׁיהָ שֶׁל אִמִּי, מֵנִיף אוֹתָם בָּאֲוִיר וּמְלַהֲטֵט בְּיָדָיו הָרוֹעֲדוֹת. בַּסִּיבוּבִים עֵינֶיהָ נִפְקָחוֹת וְנֶעֱצָמוֹת כְּמוֹ בְּבֻבָּה, פִּיּוֹתֶיהָ חֲתוּמִים.
"שֵׁד", אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת, "תֵּן לִי רֹאשׁ אֶחָד בְּבַקָּשָׁה".
"וּמַה תִּתְּנִי לִי בִּתְמוּרָה?", הוּא שׁוֹאֵל.
"אֶת הַיְּדִיעָה", אֲנִי עוֹנָה.
הוּא זוֹרֵק אֵלַי אֶת רֹאשָׁהּ, זֶה הַמְּכֻסֶּה בְּשֵׂיבָה עֲדִינָה, וּמַמְשִׁיךְ לְלַהֲטֵט בַּשְּׁנַיִם הַנּוֹתָרִים. אֲנִי אוֹחֶזֶת בּוֹ לְרֶגַע וּמְטִיחָה אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְצֶפֶת הַכְּעוּרָה.
"לָמָּה עָשִׂית אֶת זֶה?", הוּא שׁוֹאֵל בְּתַדְהֵמָה.
"כְּדֵי לְפַצֵּחַ אֶת הַחִידָה", אֲנִי עוֹנָה.
מִתּוֹךְ הָרֹאשׁ הַמְּרֻסָּק מִתְגַּלְגְּלִים כַּדּוּר צֶמֶר יָרֹק הַמְּחֻבָּר אֶל סְוֶדֶר לְלֹא שַׁרְווּל אֶחָד, צִנְצֶנֶת פוֹרְמָלִין שֶׁבְּתוֹכָהּ אָחִי שֶׁלֹּא נוֹלַד וּמִינְיָאטוּרָה שְׁבוּרָה שֶׁלִּי בְּתוֹךְ לוּל, בּוֹכָה.
"עַכְשָׁו אַתְּ מְרֻצָּה?", שׁוֹאֵל הַשֵּׁד וּפוֹסֵק מִלַּהֲטוּטָיו.
"עַכְשָׁו אֲנִי יוֹדַעַת", אֲנִי עוֹנָה.
יָדַי מוּשָׁטוֹת בְּרִשְׁעוּת שֶׁל יְלָדִים אֶל הָרָאשִׁים הַנּוֹתָרִים, אֲבָל הַשֵּׁד מְחַבֵּק אוֹתָם בְּחָזְקָהּ וְנִמְלַט דֶּרֶך הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת שִׁבְרֵי הַגֻּלְגֹּלֶת מִן הָרִצְפָּה וּפוֹנָה לְעַשֵּׁן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן. מָחָר אֶקְנֶה דֶּבֶק בַּחֲנוּת הַקְּטַנָּה לְמַכְשִׁירֵי כְּתִיבָה. אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁלִּי דּוֹקְטוֹר אָלֶף כְּבָר סָגַר בְּחָזְקָהּ. הַדְּבָרִים נִשְׁאָרִים שָׁם כְּפִי שֶׁהֵם, בְּמַהְפֵּכָה גְּמוּרָה:

המפגש עם השד בשירה של סליקטר הוא מפגש עם הילדות, "מִינְיָאטוּרָה שְׁבוּרָה", המופיעה בשיר כחידה. בשעה שהדוברת מפצחת את החידה, הקורא נותר עם המסתורין וסימני השאלה, והם אלה המעניקים לשיר ייחודיות וכוח.