ארכיון תגית: דפנה שחורי

קניון איילון / דפנה שחורי

קניון איילון / דפנה שחורי

לֹא יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזֶּה הוּא
שֶׁהָלַךְ מוּלִי הָעֶרֶב בְּקַנְיוֹן אַיָּלוֹן
מוּל מִגְדַּל צֵ'מְפִּיּוֹן הַנּוֹצֵץ
עִם עֶגְלַת שׁוּק מְשֻׁבֶּצֶת
וְתִיק עָיֵף בַּיָּד.
מִנִּסָּיוֹן אֹמַר שֶׁזֶּה הָיָה
מִן שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹן בְּגִבְעוֹן דֹּם אוֹ
יָרֵחַ בָּעֵמֶק אַיָּלוֹן
שֶׁהוֹלִיךְ אוֹתִי שׁוֹלָל.
הַהֵלֶךְ הַזָּר שֶׁבָּא מוּלִי עִם פְּאַת הָאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ
בֶּטַח שֶׁלֹּא הִגִּיעַ מִוֶּנֶצְיָה –
הוּא דִּבֵּר בְּשָׂפָה לֹא מְלֻטֶּשֶׁת,
הוּא תָּפַס אוֹתִי עַל חַם
וּבְיָדִי שִׂמְלָה רֵיקָה
עוֹלָה בָּרֶגֶל עַל קַו 40
שֶׁיּוֹרִיד אוֹתִי אֵי וְשָׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

זיכרונותיה האישיים של הדוברת אינם מרפים. תפאורת העצמים סביב מבטאת את עוצמת האירוע המדובר: "תיק עייף ביד" "שמלה ריקה" מול וכנגד– "מגדל צ'מפיון הנוצץ". כמו כן, ישנו שימוש בארמזים ידועים: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" בקרב הניצחון, אך מלוות אותם משמעויות נוספות המיוחדות לשיר.

תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה / דפנה שחורי

אֲנִי מַרְשָׁה לְעַצְמִי לָשִׁים אֶת הַנַּיָּד עַל שָׁקֵט
רַק כְּשֶׁשְּׁלֹשְׁתֵּנוּ בַּבַּיִת.
שֶׁקֶט פְּנִימִי מִשְׂתָּרֵר
הַשָּׁטִיחַ נְקִי מֻבְרָשׁ
הַכָּרִיּוֹת בַּמָּקוֹם עַל הַסַּפָּה
פָּנִים אֶל פָּנִים
וְהָאוֹר מֻפְשָׁל.

הַמִּרְקָע כָּבוּי
וְרַק נוּרִית הַחִוּוּי הַיְרֻקָּה מְדַמֶּמֶת
וּמְעַוֶּתֶת אֶת שְׂדֵה הָרְאִיָּה:

לֹא תְּאוּנַת עֲבוֹדָה – אֵין פּוֹעֵל
לֹא מָוֶת פִּתְאֹמִי – הַלֵּב דּוֹפֵק
לֹא שְׁבִיל הַתַּפּוּזִים שֶׁל הַשָּׁמַיִם – שְׁעוֹן קַיִץ
לֹא קִצְבַּת זִקְנָה – עֲדַיִן הַגִּיל הַשֵּׁנִי
לֹא מִשְׁפַּחַת אִימְפֶּרְיָה שֶׁקָּרְסָה אֲבָל תְּחוּשַׁת אֲבֵלוּת
לַמְרוֹת שֶׁכֻּלָּנוּ כָּאן וְהַשֶּׁקֶט מְבֹרָךְ.

צִלְצוּל פִּתְאֹמִי בַּדֶּלֶת מֵבִיא אֶת הַבַּת הַגְּדוֹלָה לִשְׁאֹל אוֹתִי אִם אֲנִי מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
תָּמִיד אֲנִי מְחַכָּה
זֶה מַה שֶּׁמַּשְׁאִיר אוֹתִי חַיָּה
הַצִּפִּיָּה
אֲנִי מַסְבִּירָה לָהּ
מְעַרְבֶּבֶת אֶת הַפַּסְטָה
גִּבְעַת אַהֲבָה הָפְכָה תְּלוּלִית.

נִסַּע לַחוֹף? שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לְפֶתַע מִישֶׁהִי שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה
יוֹצֵאת מֵחֲדַר הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי
לְבוּשָׁה בְּבֶגֶד הַיָּם שֶׁלִּי
גַּנֶּבֶת
לָבְשָׁה לִי אֶת בֶּגֶד הַיָּם וּמְצַפָּה שֶׁאַבְלִיג עַל זֶה.

אֲנַחְנוּ יוֹרְדוֹת בְּשׁוּרָה לְמַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת
וְהַיָּם לֹא זוֹכֵר אוֹתִי מֵהַשָּׁנָה שֶׁחָלְפָה
וְאֵיךְ עַד הָעֶרֶב
עֶרֶב־עֶרֶב
הִשְׁתַּטַּחְתִּי עַל חוֹפוֹ.

ניקוד: יאיר בן -חור

ערב אינטימי. בבית שוהות האם ושתי בנותיה. המרחב נקי, מסודר ושקט, ומבעד לשקט מפעפעת תחושת אבלות. מקורה של תחושה זו נובע מן הציפייה המתמדת לדבר מה, ציפייה שבהווה השירי אינה מתממשת. הסמליות בשיר יפה – כך למשל בגד הים המסמל גניבת זהות, וקערת הפסטה ההולכת ופוחתת כמו אהבה העוברת טרנספורמציה.

מערכת הפעלה / דפנה שחורי

מערכת הפעלה / דפנה שחורי

כְּשֶׁנִּגְמְרָה הָאַהֲבָה דִּבַּרְנוּ בְּעִקָּר שְׁטֻיּוֹת
כְּמוֹ אֵיזוֹ מַעֲרֶכֶת הַפְעָלָה עָדִיף וְאִם אַיְפוֹן אוֹ גַּלָקְסִי
גַּן נָעוּל אוֹ פָּתוּחַ
לוֹחֲצִים עַל כָּל הָאוֹתִיּוֹת
וְלֹא מַצְלִיחִים לְהִתְחַבֵּר

ניקוד: חני צפריר

שירה של שחורי, שנוגע בחומר, הסיט את העורכות לדיון סוציולוגי שעוררה לפני למעלה מעשור אווה אילוז. "האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי במדיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?" מה קורה אפוא כשנגמרת האהבה? "מדברים שטויות" כמו מערכת הפעלה אוטומטית של טלפון חכם כזה או אחר. ולפיכך, כפי שטוענת אילוז, אהבה "אותנטית" נעוצה למעשה עמוק בחיקה הדביק של חוויית הצרכנות הקפיטליסטית, בהראותה כיצד כל מה שמסמל אהבה, כגון ארוחה זוגית "אינטימית" או זר של ורדים, אינו אלא הבניית דימויים פרסומיים שמטיפים למעשה לצרכנות.

ציפור חלודה/ דפנה שחורי

ציפור חלודה/ דפנה שחורי

חָצִיתִי אֵת שַׁעַר הַצִּפּוֹר הַחֲלוּדָה
אֶל גִּבְעַת הַחוֹל הַכֵּהֶה
שָׂם הוּא חִכָּה
אוֹחֵז מִשְׁנִי צִדֵּי גּוּפוֹ
בְּקוֹדְקוֹדֵיהֶם הַשְּׁבִירִים
שֶׁל שְׁנֵי בְּרוֹשִׁים צְעִירִים
טוֹטֶמִים יְרֻקִּים וּזְקוּפִים.
אַחַר כָּךְ פָּרַע בְּגַסּוּת
אֶת שַׂעֲרוֹתָיו הַוְּרֻדּוֹת שֶׁל הַהַרְדּוּף
אֶת מַחֲצִית הַשִׁפְעָה תָּלָה עַל הַטוֹטֶם
קוֹשֵׁר בְּאַכְזָרִיּוּת בְּחוּט תַּיִל
פּוֹעֵר אֲדָמָה חֲשׂוּפָה.
פָּנָיו הַצְּפוּדִים נֶעֶכְרוּ
כְּשֶׁסֵּרַבְתִּי לָלֶכֶת אַחֲרָיו יְחֵפָה
לִרְאוֹת אֶת הַיִּחוּרִים
בְּאִישׁוֹנִים מְנֻמָּרִים דָּם הִשְׁבִּיעַ אוֹתִי
לְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בְּעוֹד שָׁנִים
מִתְעַקֵּשׁ שֶׁאֶעֱמֹד בְּקַּלַּחַת הַקּוֹצִים
לְהַבִּיט בִּתְנוּעַת אֶצְבְּעוֹתָיו הַמְּלֻכְלָכוֹת
מְלַטְּפוֹת אֶת הַגְּדָמִים הָעֲטוּיִים
שַׂקִּיּוֹת חָלָב מְרֻקָּנוֹת.
עָמַד בְּמֶרְכָּז הֶחָצֵר
מַדְגִים אֶת תְּנוּפַת הָעֲנָפִים לַשָּׁנָה הַבָּאָה
תּוֹךְ שֶׁהוּא מְפוֹרֵר בְּעֵינָיו
אֶת הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת
לִטְעֹם מִפְּרִי הַגַּן
כְּשֶׁיִּהְיֶה מוּכָן

בעשותה שימוש בדימויים מעולם הגננות והשתלנות, מתארת דפנה שחורי במפתיע דווקא תהליך של הרס. הטיפול בגן מתבצע באלימות ובאכזריות, בהוותו מטפורה למערכת יחסים בין בני אדם, מערכת שלא תעניק פירות או תחושת סיפוק והנאה