ארכיון תגית: ורדית שלפי

הקנרית רעבה / ורדית שלפי

הַקָּנָרִית רְעֵבָה
אֲבָל אֲנִי מַשְׁמִיעָה לָהּ בִּיוֹנְסָה.
חוֹשֶׁבֶת אוּלַי SINGLE LADIES יַשְׁקִיט הַתֵּאָבוֹן.
הַבֹּקֶר הָלַכְנוּ לַנַּחַל
הִיא פָּעֲתָה בְּקוֹל מָתוֹק
וַאֲנִי צָחַקְתִּי: אַתְּ לֹא כִּבְשָׂה.
הִיא עָבְרָה לִגְעִיָּה
לִנְבִיחָה
לְצִקְצוּק לָשׁוֹן
לְדִיאָלֶקְט וְרַשַּׁאי
וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי:
זֹאת אַהֲבָה,
הִיא מִשְׁתַּדֶּלֶת עֲבוּרִי.
שְׁנֵי נְעָרִים עָבְרוּ שָׁם
אֶחָד חָבַשׁ כּוֹבַע קַשׁ
הַשֵּׁנִי סִפֵּר עַל אִמָּא שֶׁלּוֹ
שֶׁחִפְּשָׂה עֲבוֹדָה בָּעִיר מָנִילָה
וּמָצְאָה כָּאן, לֹא רָחוֹק.
וַאֲנִי, שֶׁהֵבַנְתִּי דְבָרִים כִּפְשׁוּטָם, שָׁאַלְתִּי:
כָּאן? בַּנַּחַל?
כָּאן הִיא עוֹבֶדֶת?
בְּמָה?
מְלַקֶּטֶת חֲלוּקִים?
אוֹסֶפֶת בַּלּוּטִים תּוֹעִים?
וְחוֹבֵשׁ הַקַּשׁ, שָׁאַלְתִּי,
מֵאֵיזוֹ מֵאָה הוּא?
יְלָדִים הַיּוֹם עוֹטְרִים עַל ראֹשָׁם כּוֹבַע מִצְחִיָּה.
אֲבָל הָרוּחַ יֵרְטָה אֶת הַשְּׁאֵלָה מִמַּסְלוּלָהּ
וְהִיא לֹא הִגִּיעָה לְאָזְנֵיהֶם.

כְּשֶׁחָזַרְנוּ הִתְחִיל הָעִנְיָן הַזֶּה עִם הָרָעָב.
וּמָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו?
וְנַנִּיחַ אַאֲכִיל, הַאִם תֵּדַע שֹׂבַע?
הַאִם יַגִּיעוּ יָמִים בָּהֶם
תִּשְׁקֹט הַבֶּטֶן מֵהֶמְיָתָהּ?
יָמִים בָּהֶם הַלֵּב הַסַּרְבָן
יִכְבֹּשׁ הַגַּעְגּוּעַ לַסָּוָאנוֹת הָרְחוֹקוֹת?
הָפַכְתִּי הַתַּקְלִיט לְצַד שֵׁנִי,
בִּיוֹנְסָה הִתְחַלְּפָה בְּלֶיְדִי גָּאגָא.

נִרְדְּמָה הַקָּנָרִית.

ניקוד: יאיר בן־חור

התבונה תבוא אחר כך / ורדית שלפי

התבונה תבוא אחר כך / ורדית שלפי

הַתְּבוּנָה תָּבוֹא אַחַר כָּךְ.
עַד אָז נֹאכַל מֵהַמָּרָק הַהוּא שֶׁבִּשַּׁלְתִּי.
זוֹכֵר אֵיךְ לִקַּטְתִּי רְכִיבִים בַּיַּעַר?
אִמָּא הָיְתָה קוֹרֵאת לָזֶה “פְּרוֹדוּקְטִים”,
אֲבָל הִיא מֵהַפַּרְטִיזָנִים.
בְּאוֹתָם יָמִים הָעִבְרִית הָיְתָה לְשׁוֹן קֹדֶשׁ.
לֹא בִּזְבְּזוּ אוֹתָהּ עַל מָרָק.
וְאַנְגְּלִית הָיְתָה רַק בַּסִּינֵמָה.
לֹא אָמְרָה לְאַבָּא “אַי לָאב יוּ”,
כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ מִדֵּי פַּעַם חוֹטְאִים.
תִּרְאֶה, אֲנִי מְנִיחָה שֶׁעוֹד יוֹם-יוֹמַיִם יַגִּיעוּ הַתּוֹצָאוֹת.
שְׁנֵינוּ נִפֹּל חָזָק.
הָאַשְׁלָיָה הַמְּתוּקָה שֶׁצַּלַּחַת מָרָק מַהְבִּיל מְשֻׁתֶּפֶת
הִיא פִּסְגַּת הָאֹשֶר, תִּתְרַסֵּק.
אָז מָה הָיָה לָנוּ:
פִּטְרִיּוֹת
עֲדָשִׁים
בָּצָל קָצוּץ דַּק-דַּק-דַּק
(שֶׁלֹּא עוֹשֶׂה לִבְכּוֹת, אַחֲרֵי שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתִי אֶת הַפָּטֵנְט),
בְּתַבְלִינִים אֲנִי חַלָּשָׁה.
צְהֹב הַכֻּרְכֻּם מְלַהֵט אוֹתִי לְרֶגַע
וְאַחַר כָּךְ מִצְטַנֶּנֶת לְתָמִיד.
תְּרַסֵּן אֶת עַצְמְךָ.
פַּעַם הָיָה פֹּה רַע יוֹתֵר.
אֲנָשִׁים נִדְחֲסוּ לָאוֹטוֹבּוּס וְנָסְעוּ בְּלִי לָדַעַת לְאָן.
לְפָחוֹת יֵשׁ לָנוּ שְׁבִיל
מִשְּׁנֵי צְדָדָיו בְּרוֹשִׁים
בְּקָצֵהוּ דֶּלֶת, פַּעֲמוֹן, וִילוֹן.
נְצִיג מְכִירוֹת מִזְּמַן הִצִּיעַ לָנוּ שִׁדְרוּג.
אַתָּה צָחַקְתָּ וְאָמַרְתָּ:
“טוֹב לִי כָּכָה”.
הוּא לֹא הֶאֱמִין לְךָ.
הִרְגַּשְׁנוּ בַּקּוֹל שֶׁלּוֹ.

ניקוד: חני צפריר

*התמונה המרכזית בשיר היא צלחת המרק המהבילה, המזינה. ניכר הניסיון להיאחז במרק הזה כ”פטנט” בדוק לריפוי כל התחלואים אך בד בבד, המבט המפוכח שבשיר מרסק את האשליה. המרק אולי מנחם את הדור המבוגר, שעבר טלטלות איומות וייחל למנת אוכל מחממת. מאז החלומות התרחקו למחוזות אחרים, והם לא תמיד ברי השגה.