ארכיון תגית: חנה טואג

סָבְרֵי מָרָנָן / חנה טואג

סָבְרֵי מָרָנָן / חנה טואג

לאחותי

בְּלֵיל שַׁבָּת קִדְּשָׁה אֲחוֹתִי עַל הַמַּיִם כִּי
פְּרִי הַגֶּפֶן הָיָה יָקָר מְאֹד כּוֹלֵל הַפִּקָּדוֹן
וְאִמָּא סָפְקָה כַּפַּיִם וְנֶאֶנְחָה: מַיִם.
וְאַבָּא מִפִּנַּת הַחֻלִּין שֶׁלּוֹ הִבְהֵב: מַיִם
רַק מַיִם.
וַאֲנִי הָיִיתִי מִתְבּוֹנֶנֶת כָּל אוֹתָהּ הָעֵת בִּדְגֵי הַזָּהָב
שֶׁתְּפִלָּתָהּ שֶׁל אֲחוֹתִי
הִרְעִידָה בַּמַּיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

תחושת הדלות איננה מצליחה לחבל באווירת הקדושה השוררת ביום השבת. למרות שבלית בררה האחות מקדשת על המים, לתודעתו של הקורא מחלחלת דווקא נקודת המבט הילדית, שלפיה המים הם חיים ובלעדיהם הדגים ימותו. כך שבה ומתעצמת ההבנה שהעוני אינו מכחיד בהכרח את העושר הרוחני.

גֶּשֶׁם / חנה טואג

גֶּשֶׁם / חנה טואג

אֶתְמוֹל יָרָדָה בִּתִּי בִּסְעָרָה אֶל הַגַּן
לִבְכּוֹת אֶת אַהֲבָתָהּ
וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ בַּלַּיְלָה
עִם הַמְּעִיל וְהַצָּעִיף בְּלִי
נַעֲלֵי בַּיִת
עִם הַבְטָחוֹת בְּלוּעוֹת בָּרוּחַ
אַחַר כָּךְ בָּאתִי אֵלֶיךָ שׁוּב
הוֹמָה מִגֶּשֶׁם
אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת
וְאַתָּה שֶׁשְּׁנָתְךָ מְדוּדָה
וַחֲלוֹמוֹתֶיךָ קְצוּבִים
מֵאַנְתָּ לִהְיוֹת מֻפְרָע בִּי
וְאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָיוּ
לָשׁוֹת בִּי גֻּמָּה
אַחַר גֻּמָּה
כָּחֹל וּמַדְמִים
לֶחֶם הַחֹק הַזֶּה
בִּבְשָׂרִי
מִישֶׁהוּ שָׁתַל
נוֹצָה אֲפֹרָה
בַּחֲרִיצֵי הָאֶבֶן שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁלָּנוּ
וְחָשַׁבְתִּי: זֶה לֹא מַעֲשֶׂה צִפּוֹר
זֶה רַק יְלָדִים הַמְנַסִּים
אֶת כֹּחַ הַכְּבִידָה
וּבַגַּן יַלְדָּה בּוֹכָה
אֶת שִׁבְרֵי אַהֲבָתָהּ
אָנָה אֵלֵךְ
אָנָה אֵלֶיךָ.

ניקוד: יאיר בן חור

הגן ב"שיר השירים" מסמל את המקום שבו פורחת התשוקה, לעומת השיר הנוכחי, שמתאר מצב מהופך, הבת יורדת לגן כדי לבכות את אהבתה, קונוטציה המאזכרת את שירה הידוע של רחל, "גן נעול". אולם להבדיל ממנו, כאן הגיבורה היא האם הדואגת לבתה הפצועה. הסערה החיצונית והפנימית עושות יד אחת ומעצימות זו את זו, בהיעדר נחמה או פתרון, אולי משום שהגבר – האב המוזכר – הוא בבחינת נוכח־נעדר, ונפקדותו מאזכרת ביתר שאת את האהוב שאיננו.

* / חנה טואג

* / חנה טואג

אֲנִי מִתְגַּעְגַּעַת לַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ טוֹבִים לַנַּעֲלַיִם שֶׁלִּי
וְדִבְּרוּ אִתָּן סַנְדְּלָרִית עַתִּיקָה וְלֹא סִינִית
וְחָשׁוּ אֶת דֹּפֶק רַגְלַי מִתַּחַת לָעוֹר הַשָּׁחוּק
וְקָרְאוּ אֶת מַפַּת מֶרְחַקַּי
וְיָדְעוּ, שֶׁכָּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר לְהַתִּיךְ תַּכִּים רַכִּים
בְּכָל פֶּה פָּעוּר מִצִּמָּאוֹן וּבְכָל סֻלְיָה פְּצוּעָה
מִזְּכוּכִית הָאֲדָמָה
הָיִיתִי מַזְמִינָה אֶצְלָם עַכְשָׁו נַעֲלֵי חָג אֲדֻמּוֹת
מְשׁוּחוֹת בְּאֹדֶם הַשָּׁנִי שֶׁאֵינוֹ יוֹרֵד בְּמַיִם
וְרוֹקֶדֶת אֶת הַלַּיְלָה כָּל לַיְלָה מִדֵּי לַיְלָה
בִּרְחוֹב הַסַּנְדְּלָרִים הַחֲכָמִים.

ניקוד: חני צפריר

הסנדלרים החכמים שהדוברת מתגעגעת אליהם, הולכים ואוזלים. תרבות הצריכה הפוסט קפיטליסטית, גרמה להיעלמותם – כשהכול מעדיפים להשליך ו"לרכוש". הגם שסנדלר אינו נחשב למקצוע זוהר במיוחד, חנה טואג מצביעה על המומחיות שלהם ועל אהבתם למקצוע. הסנדלרים מייצגים את זקני העם החכמים, שהשיאו עצות, קודם לעידן הנוכחי של השתלטות הטכנולוגיה.

בת שאול / חנה טואג

…"וישלח איש ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן ליש: וילך איתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים …"(פרק ג')
"ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו"(פרק ו')

בת שאול / חנה טואג

בְּעַד הַחַלּוֹן הִיא נִשְׁקֶפֶת
לִרְאוֹת אֶת דָּוִד
נַחֲשֵׁי שְׂעָרָהּ אֲסוּפִים
לִפְקַעַת עַל עֹרְפָּהּ
שָׁדֶיהָ קְפוּצִים וּפִטְמוֹתֶיהָ
דְּבַשׁ מְלָכוֹת
שָׁחֹר

פְּלִיֶיה פְּלִיֶיה
פַּה דֶה שַה
לוֹחֲשִׁים צַעֲדֵי מָחוֹל קְטַנִּים
בִּמְגֵירוֹת יַלְדוּתָהּ
אַךְ הִיא אֵינָהּ
שׁוֹמַעַת
לְמַטָּה בַּכִּכָּר
הַמֶּלֶך מְאַלֵּף מִדְרָכוֹת
לִרְקֹד

וַתַבֵז לוֹ

לִבָּהּ עִם הָאִישׁ הַהוּא
שֶׁצָּעַד אִתָּהּ פַּעַם בַּדֶּרֶךְ
הָלוֹך וּבָכֹה
הָלוֹך וְכָבֹה
עַד בַּחוּרִים שֶׁזֶּה
שֵׁם שֶׁל רְחוֹב

עַכְשָׁו בְּמַעֲלֵה אוֹתוֹ רְחוֹב
כָּל כָּך רוֹקְדִים
וּמַשֶּׁהוּ דּוֹחֵק בָּהּ
סִגְרִי
סִגְרִי אֶת הַחַלּוֹן מִיכַל
לְעוֹלָם לֹא יִהְיֶה לָךְ
מִמֶּנּוּ
יֶלֶד

הערה: פלייה ופה דה שה- צעדי ריקוד בבלט

ניקוד: חני צפריר

השיר מבטא את מורכבותה של אהבת מיכל בת שאול לדוד, מבעד לעדשה שונה: המשולש הרומנטי. כשמיכל ראתה את דוד רוקד לפני הארון לאחר נצחונו, היא בזה לו והוכיחה אותו על השתטותו. היא נאלצה לשלם על כך מחיר כבד; לא היה לה ילד עד יום מותה.
לפי הפרשנות שבשיר, מיכל בת שאול בזה לדוד משום שליבה היה נתון לגבר אחר: פלטיאל בן ליש, ששמר עליה במשך תשע שנים, במהלך הגלייתה והשיבה לדוד מתוקף צו המלך.