ארכיון תגית: טל ניצן

למין חלל / טל ניצן

למין חלל / טל ניצן


הָעֲנָנִים נִפְרָשִׂים לַצְּדָדִים
כְּמוֹ מָסָךְ לְהַדְרָן הָאוֹר,
מוֹפָע אַחֲרוֹן שֶׁל יֹפִי חָפוּז
בְּטֶרֶם חֹשֶׁךְ. הַדִּיסְק הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ
וְנִשְׁמָעוֹת עַכְשָׁו שִׂיחוֹת שֶׁל צִפֳּרִים
עַל עִנְיְנֵי הַסְּתָו. לִימוֹן אֶחָד
נוֹאָשׁ מֵהִקָּטֵף
הִשִּׁיר עַצְמוֹ לַדֶּשֶׁא, עוֹד​
לִימוֹנִים בְּקַעֲרַת זְכוּכִית
לִסְחֹט, אוּלַי לִכְבֹּשׁ בְּצִנְצְנוֹת
אוּלַי אֲפִלּוּ פָּאי לִימוֹן. פְּרוּסָה אַחַת
עוֹד צָפָה בְּמֵי הַתֵּה הָרְדוּדִים. הַחֲתוּלָה
מְחַשֶּׁבֶת סִכּוּיִים וְאֶת גֹּבַהּ הַסַּפָּה
וּמִתְעוֹפֶפֶת אֶל הַחֵיק לְהִתְעַגֵּל בּוֹ
הֲדוּקוֹת כְּאִלּוּ הִשְׁתַּיֵּךְ לָהּ
מֵאָז וּמֵעוֹלָם. מִשֶּׁהִשְׁלִים סִיבוּב מָלֵא
חוֹזֵר הַמַּבָּט אֶל הַסֵּפֶר:
“נהפכתי לחור, למין חלל, וכל המאמץ שלי, כל ההשתדלות שלי היו מכוונים למלא, לסתום, להשתיק את החלל־בלי־תחתית הזה, שכל הזמן תבע עוד ועוד. רק בשביל זה היו לי עיניים, רק לזה הייתה מגויסת כל התבונה שלי, רק זה הנחה את כל המעשים שלי, ואם לא אכלתי עץ, ברזל או חצץ, זה רק מפני שהדברים האלה לא ניתנים ללעיסה ולעיכול. אבל חול, למשל, כבר ניסיתי, וכשראיתי במקרה איזה עשב, אף פעם לא היססתי – אבל עשב, למרבה הצער, כמעט לא הזדמן, לא בבית החרושת ולא בשטח המחנה.”

*אימרה קרטס, “ללא גורל”, מהונגרית מרים אלגזי (עם עובד, 2002)

ניקוד: יאיר בן־חור

בתחילתו זהו שיר פשוט לכאורה. תיאור אחד מני רבים של שקט. אני תוהה לאן מוביל הפירוט הזה של אופציות הלימונים, שיחת הציפורים, החתולה, הקיטש של השמים. אבל – רמז ראשון לאיזו דרמה מתרחש כשאני מבינה שהדוברת הרימה לרגע את הראש מהספר שהיא קוראת, הביטה בסביבתה וחזרה אל הספר. ואז בא הציטוט הנרחב, לא שורה כי אם פ​י​סקה שלמה, כל חלקו האחרון של השיר (אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בטכניקה הזאת) – ומתברר שנפלתי במלכודת הלימונים, וכל התמונה מתחוורת באחת:
הדוברת יושבת בביתה וקוראת ספר. ולא סתם ספר אלא ספר שואה. הספר איום, במובן האנושי וההיסטורי. היא צוללת לתוכו או שהוא מטביע אותה, היינו הך. היא מזדהה עם קרטס הילד, הנער, ובנקודה מסוימת (אולי כשקשה לה להכיל, אולי כשפתאום מגיעה לאוזניה שירת הציפורים או יורד החושך) היא מרימה את המבט ונחלצת מהתופת, באחת. היא מביטה בדברים הפשוטים,
השגרתיים, המנחמים של זמנה. יהודייה, ישראלית, באחר צהריים סתווי, רגע שהקונפליקט העיקרי בו הוא מה לעשות בלימונים. הפער בין אז להיום נחשף במלוא עוצמתו. זהו הרגע שבו הכלום הופך לשפע, הפשטות לאושר, הזוועה לנחמה. עכשיו אפשר לחזור ולקרוא.
יש כאן מבט בתוך מבט: אנחנו מביטים בה, היא מביטה בספר, שבו קרטס מביט בעולם ומחפש דרכים לשרוד, להיחלץ מתופת הרעב. העיניים! המבט שעושה סיבוב שלם אינו רק מבט על המציאות העכשווית, ולא רק מבט ההישרדות של קרטס, אלא גם מבט היסטורי על הסבל של המין האנושי. ובאיזו מהירות חולף המבט פנימה והחוצה – מכניס ומחלץ ושוב מכניס ומחלץ אותה, כרצונה, בתנועת עיניים, משם לכאן וההפך.
זהו בין השאר שיר הודיה. אנחנו, הקוראים, חולפים דרך עיני המשוררת על כל המציאויות. השיר מעודד אותנו להרים את המבט. וזה מה שאכן עשיתי כשסיימתי. אני שומעת את המדיח, ודרך הצליל היחיד הזה אני שומעת גם את השקט. האוויר צלול וקר, החוץ והפנים מוארים.

מירלה משה אלבו

בּוֹרוֹת / טל ניצן

TalNitsan-Borot

התמונה (‘עזה, בית חנון, 2015’) מתוך התערוכה “Gaza – Eau miracle” (‘עזה – מי נס’) של הצלם Massimo Berruti.

בּוֹרוֹת / טל ניצן

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַמַּיִם
יָדֵינוּ לֹא פּוֹצְצוּ אֶת הַבְּרֵכוֹת
יָדֵינוּ לֹא נִקְּבוּ אֶת הַצִּנּוֹרוֹת
לֹא נִתְּצוּ אֶת הַמַּאֲגָרִים
אֶת מִתְקְנֵי הַטִּהוּר לֹא
רוֹקְנוּ אֶת הַבּוֹרוֹת
 
וּלְמַרְאֵה הַיַּלְדָּה
הַיּוֹרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת הָרְפָאִים
הַיְתוֹמוֹת מִבַּיִת
שֶׁלֹּא אֲנַחְנוּ הֶחְרַבְנוּ
אוֹחֶזֶת אָח קָטָן בְּיָד אַחַת
מְכַל פְּלַסְטִיק רֵיק בָּאַחֶרֶת
לְמַלְּאוֹ בִּנְקֻדַּת הַחֲלֻקָּה
4$ לְקוּבּ
 
גְּרוֹנֵנוּ לֹא נִחָר
בְּצָמָא בּוֹעֵר מִכָּל צָמָא.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מהדהד את הפסוק “יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ” (דברים כ”א, ז’) כדי לחשוף את אחד המשברים ההומניטרים החריפים שהתחוללו בעקבות המבצע ‘צוק איתן’, משבר שכמעט לא עוסקים בו בארץ: ההפצצות המאסיביות של ישראל פגעו אנושות במאגרי המים בעזה, שסובלת מאז ממחסור חמור במים.

* / טל ניצן

* / טל ניצן

מִגְּבוּל הָעִיר יוֹצֵאת דֶּרֶךְ
וּבִקְצֵה הַדֶּרֶךְ יַעַר
וּבְסוֹף הַיַּעַר גָּדֵר
וּמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר בִּקְתָּה

אִם תָּגוּר הַיַּלְדָּה בַּבִּקְתָּה
שֶׁמֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר
שֶׁבְּסוֹף הַיַּעַר
שֶׁבִּקְצֵה הַדֶּרֶךְ
הַיּוֹצֵאת מִגְּבוּל הָעִיר
הַאִם תִהְיֶה יוֹתֵר בּוֹדֵדָה

השיר התמציתי – בניגוד למרחבים המתוארים בו – פורש מרחק מתוך מרחק, כמו בובת בבושקה, במעין מאמץ לשרטט רחוק מכל רחוק. בבית השני המרחק נפרש בכיוון ההפוך, בתמונת ראי, ורק בסיום, בשאלה הרטורית נטולת סימן-השאלה, מתגלה כי לא במרחק ובנידחות עוסק השיר, כי אם בבדידות, שאינה תלויה במיקום.

הקיץ חלף / ארסני טרקובסקי

הקיץ חלף / ארסני טרקובסקי

הַקִַּיִץ חָלַף לוֹ וְתַם,
אֲפִלּוּ זִכְרוֹ כְּבָר שָׁכַךְ.
בְּאוֹר הַשֶּמֶשׁ עוֹד חַם,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

כָּל שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת
אֶל כַּף יָדִי צָנַח
כְּעָלֶה מְחֻמָּשׁ אֶצְבָּעוֹת,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

שׁוּם דָּבָר רַע לֹא אָבַד,
שׁוּם דָּבָר טוֹב לֹא נִשְׁכַּח.
בָּאוֹר הַכֹּל נִצַּת,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

הַחַיִּים אָסְפוּנִי לְחֵיקָם,
צִלָּם עָלַי סָכַךְ.
מַזָּלִי לֹא בָּגַד מֵעוֹלָם,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

אַף עָנָף לֹא נִשְׁבַּר,
אַף עָלֶה לֹא נֶחְרַךְ.
הַיּוֹם צָלוּל וְקַר,
אֲבָל לֹא דַּי בְּכָךְ.

תרגום: טל ניצן

ניקוד: חני צפריר

ארסני אלכסנדרוביץ’ טרקובסקי (1907-1989) נחשב לאחד מגדולי המשוררים הרוסים במאה העשרים. בנעוריו ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג בעוון כתיבת שיר שהכיל אקרוסטיכון על שמו של לנין. הוא פירסם בחייו שמונה ספרים ולאחר מותו הוענק לו פרס ברית המועצות. אנה אחמטובה (שהיתה בוגרת ממנו כמעט בעשרים שנה) אמרה על טרקובסקי כי הוא “המשורר האמיתי” היחידי בברית המועצות: “מכל משוררי זמננו רק טרקובסקי הנו הוא-עצמו, מקורי לחלוטין. הוא ניחן בסגולה החשובה ביותר למשורר, שהייתי מגדירה כזכות-מלידה”.
למרות זאת הוא כמעט לא ידוע בארץ, כמעט לא תורגם לעברית,* וגם בעולם תהילת בנו, הבמאי אנדריי טרקובסקי, עולה על זו שלו. טרקובסקי הבן שיבץ בסרטיו אחדים משירי אביו, והשיר “הקיץ חלף” מוקרא בסרט “סטאלקר” (1979). https://www.youtube.com/watch?featureplayer_embedded&v=y0KFVgTxCiQ

תרגמתי את השיר על פי הנוסחים בצרפתית, בפורטוגזית ובספרדית, ותרגום מילולי לאנגלית.
*השיר הנפלא ‘פגישות ראשונות’ של טרקובסקי, עם הסיום המצמית ממש – “עֵת הַגּוֹרָל פָּסַע מֵאֲחוֹרֵינוּ,/ כְּמוֹ מְטֹרָף, עִם תַּעַר חַד בַּיָּד”. – זכה לתרגום עברי מרשים של ריטה קוגן: http://cafe.themarker.com/post/2993571/

Арсений Тарковский
“Вот и лето прошло”

Вот и лето прошло,
Словно и не бывало.
На пригреве тепло,
Только этого мало.

Все, что сбыться могло,
Мне, как лист пятипалый,
Прямо в руки легло,
Только этого мало.

Понапрасну ни зло,
Ни добро не пропало.
Все горело светло,
Только этого мало.

Жизнь брала под крыло,
Берегла и спасала.
Мне и вправду везло.
Только этого мало.

Листьев не обожгло,
Веток не обломало.
День промыт, как стекло,
Только этого мало.

1967

DMNT / טל ניצן

DMNT / טל ניצן

בְּכָל לַיְלָה פּוֹרְחִים מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל אַיירִיס שֵׁמוֹת וּמִלִּים,
כּוֹכָבִים נוֹשְׁרִים בִּמְהֻפָּךְ, הִבְהוּב אַחֲרוֹן,
נְגוֹזִים, כְּמוֹ חֲלוֹם בְּסַנְוֵרֵי הַיְּקִיצָה.

טָעוּת, חוֹשֶׁבֶת אַיירִיס, דִּיאַגְנוֹזָה נְכוֹנָה
אֵינָהּ חֲצִי מַרְפֵּא (‘דִּיאַגְנוֹזָה’ עוֹד לֹא נֶעֶלְמָה),
הִנֵּה הִיא רוֹאָה בְּדִיּוּק מַקְפִּיא-דָּם מָה קוֹרֶה

וְאֵין בְּיָדָהּ לְהִנָּצֵל. גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל הָאֲבֵדוֹת,
שֶׁל הַמִּלִּים הַנֶּחְמָסוֹת, גְּבִרְתֵּנוּ
שֶׁל הָעֲרָפֶל.

בְּכָל לַיְלָה אַיירִיס מִתְמַעֶטֶת.
בְּאַחַד הַבָּתִּים בַּפַּרְוָר הֶחָשׁוּךְ
תִּינוֹק גָּדֵל.

ניקוד: חני צפריר

בשירה היפה והכאוב של טל ניצן האימה שהשיר מתאר מתחוללת כבר בכותרת: המילה dementia עצמה מופיעה פגומה וחסרה. עיקרון ההיפוך מושל בכל השיר: המילים האובדות הן היפוכם של הכוכבים הנופלים, המסמלים התגשמות משאלות. בתפילה אל ‘גבירתנו’ גם התפילה וגם ‘גבירתנו’ פגומות ומהופכות: לא גבירתנו של הניסים ושל המרפא אלא של האבידות והערפל. לבסוף, אייריס מתמעטת בעוד ילד כלשהו גדל ומיום ליום זוכה בעוד מילים, כמו אלה האובדות לה (השם אייריס עשוי לרמז לסופרת אייריס מרדוק, שחלתה באלצהיימר באחרית ימיה).

בסופו של התהליך, קודם למוות, תיוותר הסופרת תינוקת נטולת מילים, עתיד או תקווה להינצל.

* / טל ניצן

* / טל ניצן

הָאֱמֶת וַאֲנִי שֻׁתָּפוֹת לַדִּירָה.
מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַסְתִּי לְפָנֶיהָ
חַדְרִי גָּדוֹל מֵחַדְרָהּ, מֵאַחַר
שֶׁאֲנִי מְאַחֶרֶת לִישׁוֹן וְהִיא
מַקְדִּימָה לַעֲלוֹת עַל יְצוּעָהּ
אֲנַחְנוּ חוֹלְקוֹת מִדֵּי יוֹם רַק
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת, חֶצְיָן
חֹשֶׁךְ, חֶצְיָן אוֹר.

יֵשׁ בְּקָרִים שֶׁבָּהֶם הִיא
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָעִיר אוֹתִי כְּבָר,
מְהַסֶּסֶת עַל סַף חַדְרִי בְּעוֹד
אֲנִי סְחַרְחֲרָה נוֹפֶלֶת מֵחֲלוֹם
לַחֲלוֹם לַחֲלוֹם, וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה
הַמְּאֻגְרֶפֶת לִנְקִישָׁה
מְטִילָה עַל דַּלְתִּי צֵל רוֹעֵד
דְּמוּי צִפּוֹר שָׁחֹר.

ניקוד: חני צפריר

כשהאמת בוערת בקרבך, היא משולה למי שגרה איתך תחת אותה קורת גג. מדוע? מכיוון שהיא ההכרח להישיר מבט, המצפון המתווה את הדרך בחיים. הנכונות לקבל את האמת ולא להתכחש אליה כרוכה במאמץ לא מבוטל – ובעיקר באי-כניעה לאסקפיזם נוח (בלשון השיר: “לחלום לחלום”), גם אם האמת עלולה לעורר בעתה ככתם שחור. אבל השיר מוסיף למערכת היחסים הזו נדבך בלתי צפוי : גם האמת עצמה רועדת, איננה מעזה להעיר, וכבר לא ברור מי מן השתיים חוששת יותר מפני “שותפתה”.

לאתר של טל ניצן

הסונטה על מעצב האקווריונים/טל ניצן

טל ניצן

הסונטה על מעצב האקווריונים

– מִקְצוֹעַ שֶׁלֹּא עָלָה בְּדַעְתִּי מֵעוֹלָם
עַד שֶׁלֹּא שָׁכַבְתִּי עִם אֶחָד כָּזֶה
(מִי בּוהָה בָּאַקְוַרְיוֹן בְּמִסְעָדָה אֲפֵלָה
וְתוהָה בְּלִבָּהּ, מִי עִצֵּב אֶת כָּל זֶה),

נִמְחוּ פָּנָיו וּשְׁמוֹ, הַנְּסִבּוֹת, תַּוֵי גּוּפוֹ,
פָּחוֹת מִכָּךְ קוֹלוֹ, אוּלַי כַּמָּה הַעֲדָפוֹת,
נוֹתְרוּ שְׁנֵי אַקְוַרְיוֹנִים שֶׁהֵאִירוּ רָפוֹת
אֶת עוֹרֵנוּ, כְּמוֹ זוּג חֲלָלִיּוֹת שְׁקוּפוֹת,

וְשָׁם דְּגֵי זָהָב וּבּוֹטִיּוֹת וּפַרְפָּרִים,
טַיְגֵּרִים וּפְַּנְדּות וּקְרִיסְטָלִים זוֹהֲרִים
פִּלְחוּ מִצַּד לְצַד אֶת הָאַדְווֹת הָרְדוּדוֹת

וְעֵינָם הָאַחַת צוֹפִיָּה בָּנוּ מַסְוִים
וּמְסַכְּלִים וּמְסִיטִים וּמַפְרִיכִים וּמְכַזְּבִים
וּמְכַסִּים וְשׁוֹכְחִים וּמְכַשְּׁפִים אֶת הַבְּדִידוּת.

ניקוד: חני צפריר

הדגים שבשיר מכשפים לא רק את בדידותם של האוהבים אלא גם את הקורא, העוקב אחרי תנועתם ומדמיין את צבעיהם המנצנצים במים. לרגע נדמה שאקווריונים כאלה יכולים להסיח את הדעת מן הריק, או להוציא יש מתוך האין. השיר מתחיל בסקס, ממשיך בזוהר הצבעוני של האקווריון ומסתיים – ומתברר שבעצם גם התחיל – בבדידות, ששופכת אור אחר על הכל, ומזמינה לקריאה מחודשת.