ארכיון תגית: יובל גלעד

על ציפיות המשוררים משירתם – לזכרו של שי אריה מזרחי / יובל גלעד

בחלוף שש שנים מהתאבדותו של ידידי שי אריה מזרחי, ועל אף שכבר כתבתי עליו פעמיים לפחות, אבקש להזכירו שוב, והפעם בהקשר של ציפיות המשוררים משיריהם ועבודתם השירית.
אני זוכר שסיפר לי, בהוצאת הספרים הדפוקה בה עבדנו, שהוא הולך להקים את אתר "כאוס". היו לי השגות על בחירתו במילה לועזית. אני זוכר גם את ההתרגשות שבה הראה לי שירים פה ושם, ואיך סיפר לי שהוא "מתאפק" ככל האפשר בהוצאתו של ספר שיריו השני. ואכן, חלפו תשע שנים בין ספרו הראשון לשני. שני הזיכרונות הללו מעידים על יחסו של שי אריה מזרחי, הלא הוא שא"מ, לשירה.
ראשית, האמין שישנם משוררים טובים ואף מעולים שאיש לא שמע עליהם, ולכן למעשה הקים את אתרו, כדי לתת להם במה (על אף שפרסם פה ושם גם משוררים מוכרים יותר, כשהשיר מצא חן בעיניו). שנית, האמין בהקפדה על מלאכת השיר.
בביצת השירה שלנו יש לא מעט משוררי קריירה, רודפי פרסים, המנפיקים ספר כל שנתיים-שלוש, בכדי להוכיח "נוכחות". בדרך כלל הדבר גם ניכר בתוצאה – ספרים משוכפלים בלא כל שינוי פואטי, מיחזור עצמי, שידורים חוזרים שאפילו הצטללות הפואטיקה לא ניכרת בהם. תשע השנים שחלפו בין ספרו הראשון של שי אריה, לשני, היו לפיכך תקופת המתנה ודגירה ארוכה למדי. מה גם שהספר היה דק למדי, בסופו של דבר.
ואכן, תשע שנים הן תקופה ארוכה, ובמהלכן אכן השתנתה במידת מה הפואטיקה שלו. בעוד הספר הראשון הכיל יותר שירים תמאטיים והצהרתיים, השני מושפע יותר מהארס פואטיקה של חזי לסקלי ז"ל (בעייתית ככל שתהיה בעיניי). אבל בתקופה זו גם פיתח שי אריה ציפיות לא מבוטלות לגבי התקבלות הספר.
ציפיות הן פח יקוש עבור משוררים. ישנו ניגוד מובנה בין השיר, שבירותו, נידפותו וקהלו הפוטנציאלי המועט, לבין השאיפות של המשורר לברוא עולם. גם כאשר המשורר או המשוררת מתארים רגע קטן ולירי (ושי אריה היטיב בכמה משיריו לצייר תמונת נוף קטנה) הרי תפיסת עולם עומדת בבסיס התמונה. המשורר שותק רוב הזמן, וכשהוא מדבר, הוא רוצה שיקשיבו. זה טבעי, ובעייתי עבור כל אמן השואף לקהל. אבל מאחר ובשירה יש משהו שבור ונידף מטבעו, הרי הציפיות שמתפתחות במקביל, הן גדולות למדי, בתור פיצוי.
וישנו גם עניין האגו. רובנו המשוררים עוקבים בעניין אחרי כל רשימת ביקורת המתפרסמת על משוררים אחרים, בעודנו רוויי קנאה או פרגון (מעושה, לעתים קרובות). ואין שמחה כשמחה לאיד. ובביצת שירה קטנה כל כך כזו הישראלית, ובטח ובטח בעידן הפייסבוק שבו כל משורר הוא יחצ"ן בפועל, הצפיפות והתחרות גוברות.
אי לכך הקים שי אריה את אתרו הקטן והעדין. אבל במקביל, אני חושש, פיתח, כמו כמעט כל משורר או משוררת לפני הוצאת ספר, ציפיות מופרזות מהתקבלותו. אני כותב מופרזות, כי לעניות דעתי ומיטב שיקול דעתי כמבקר שירה פעיל בבמות שוליות שונות בעשור פלוס האחרונים, לא פועל כאן אף גאון שירה, על אף שיש מי הממהרים להכתיר כאלה כל שישי ב"הארץ". ישנם המון גרפומנים, ישנם משוררים בינוניים רבים, ומעט ממש טובים. יש מעט במות המפרסמות ביקורות שירה, והכותבים אותן לרוב כושלים, בעוד הקונים אדישים למדי לרוב התוצרת הזאת, על אף המאמצים המזוייפים ליצור מצג שווא של עניין בשירה בימינו. אי לכך, הציפיות הגדולות של משוררים לפני הוצאת ספרם הינה בקורלציה הפוכה למציאות.
כך, על ספרו הראשון של שי אריה כמעט לא נכתב דבר. רשימה קצרה על הספר התפרסמה ב"מאזניים", פרי עטו של מש"ב (שם העט של משה בן שאול, עורך כתב העת דאז). במקרה, בצמוד לרשימה זו נדפסה רשימה של אותו מש"ב על ספר שירי הראשון, "שירי נזיר", יחידה שפורסמה.
בקיצור, שי אריה לא הרבה לדבר על ציפיותיו מהתקבלות שיריו. ככלל, היה איש עבודה, שדיבר מעט, ובקפידה. אולי גם שמר יותר מדי לעצמו את דכאונו, במקום לשתף. כך היינו אמורים להיפגש בשבוע שאחרי המעשה שעשה, ולא חשבתי שהפגישה דחופה, מה גם שביטל מועד קודם שנקבע. כי לא סיפר עד כמה הוא מדוכא.
ועם זאת, ובדיעבד, אי אפשר לחמוק מהעובדה שככל הנראה פיתח ציפיות לא ריאליות לגבי התהודה לה יזכה ספרו, אותו פרסם חודשים ספורים לפני התאבדותו. לספר דווקא התייחסו – אני ברשימה באחת הבמות הנידחות שלי, אילן ברקוביץ' בקצרה ב"הארץ", אבל זה היה עבורו מעט. וזאת, בין השאר, כי זירת השירה, שוב, בקורלציה הפוכה לתהודה האמתית שלה, היא זירה קשוחה, אלימה, של יחצנ"ות וחנפנות אינסופית.
חודשים ספורים לפני מותו, שי אריה התייאש במידת מה מהיכולת של זירת השירה לפעול כמערכת ספרותית מסננת, ואפשר לי לפרסם כמה רשימות קטילה של משוררים באתרו, אותו "כאוס" שעד אז היה רק במה לשירים בלבד. ולא שהוא חשש להביע את דעתו קודם לכן, אבל ככל הנראה חש ייאוש – בחייו, אבל גם מעולם השירה. "התקווה שמתחת לקבר" היתה כותרת רשימה שכתב על ספר שיריי השלישי, באופן ההולם את תוכן הספר וככל הנראה גם את מצב רוחו של הרצנזט.
ואכן, יש ממה להתייאש. אין בי כל אמפתיה למשוררי הקריירה הרבים שבארצנו. הם משקיעים יותר זמן בnetworking של השקות, ליקוקים לפרופסורים, לייקים ופוסטים ריקים בפייסבוק, מאשר לכתיבת השירים עצמם, מוכשרים ולא מוכשרים גם יחד. הזירה הזו כה מושחתת, שזירת הפוליטיקה מחווירה לידה. כך, כאשר התהודה לספר שירה היא ממילא קטנה, וכמות הקונים הממוצעת היא פחות ממאה, יש ליחצ"נות ריקה מקום רב. כוח הרצון גובר על הכישרון, בוודאי של משוררים מופנמים, ושי אריה היה מופנם.
אינני מבקש לטעון ששירת שי אריה קופחה. אבל הוא חש כך. הוא שמח על זכייתו בפרס "צרצר שירה", במסגרת תחרות דבילית כלשהי שהיה מודע לדביליותה, אבל שמח על הפרסום המסוים. הוא היה משורר טוב, אבל היו בספריו גם לא מעט שירים בינוניים ומטה. אבל הוא סבל, כמו משוררים רבים אחרים, מהידיעה שתוצרתו אינה נופלת מזו של כאלה שהצליחו להתפרסם, בדרך כלל בעזרת חנופה, מרפקים ועיסוק בתמות סוציולוגיות החביבות על התרבות בימינו.
זה עצוב. כי המשורר נידח מטבעו. לטעמי, עליו לקבל זאת. על המשוררים והמשוררות לקבל את נידחותם, ולהפסיק לחזר על הפתחים. במסגרת פעילותי המועטה ב"מאבק המשוררים", נחשפתי לשתי תימות קיפוח מרכזיות של פעילי המאבק – קיפוח כלכלי (המצב בו גם משוררים טובים וותיקים נאלצים לשלם עבור הוצאת ספרים), נושא עימו הזדהיתי, ו"הפצת השירה", נושא שהותיר אותי אדיש.
אנשים לא רוצים שירה. רק משוררים קוראים שירה, ועוד כמה משוגעים לדבר (אינני כולל את אלה שבחגים קונים את כל כתבי רביקוביץ', זה רק בושם לאוורור השירותים). אז שלא ירצו. יצירת האמנות אינה זקוקה לקהל – היא אמנם חייבת לצאת לאור בצורה כלשהי, במקרה שלנו בצורת ספרון דל תפוצה. אבל מעבר לכך – יוק.
הציפיות המופרזות שמפתחים משוררים ומשוררות הן טעויות עם מחיר גבוה. אינני טוען כלל וכלל שציפיות אלה היו בראש רשימת הסיבות למעשהו האובדני של שי אריה. אבל לצערי, הן היו שם ברשימה, במקום גבוה, להערכתי. ולראייה, במידת מה, העיסוק הרב יחסית בשירתו, בעקבות התאבדותו. זה "תרגיל" טראגי ידוע.
מאחר ושי אריה היה אדם צנוע בהלכותיו מטבעו, הרי שאינני מאשים אותו כלל וכלל על פיתוח ציפיות כאלה. אם כבר, אני מאשים את האגואים העצומים התובעים התייחסות אינסופית לשירתם בלא שיהיה ולו כיסוי חלקי ביצירתם, אותם עסקני ענק דוגמת דורי מנור. אבל העולם מלא חרא, עדיף לסתום את האף ולברוח, מאשר להיאבק בזירה מסריחה, לדעתי לפחות.
כתיבת שירה, אפילו יותר מציור, דורשת מהמשורר להפוך לעלה נידף. השיר נכתב מהר, בדרך כלל, גם אם עובדים עליו אחר כך לא מעט. הוא הבהוב של רגע. כך גם הציור, אבל הציור חומרי יותר, לצייר צבעים ומכחול וכתמי צבע. בהתאם, המשורר הטוב והמשוררת הטובה הם פעמים רבות שבירים משהו מטבעם. גם אם כיום נהוג, בוודאי בעידן הרשתות החברתיות, לשדר הצלחה מבוקר עד ערב (כמה פוסטים של משוררים קראתם, ובהם הם מודיעים בחשיבות עצמית ששירם פורסם בבמה X, שפלוני – שהוא במקרה גם ידידם – כתב רשימה מתפעמת על ספרם, וכו'). זירת השירה, והזירה האנושית בכללותה, במידת מה, היא זירה של רמייה עצמית אינסופית. בזירה כזאת יש מעט מקום לצער, לעלה נידף.
אז עצתי הפרקטית למעט המשוררים שאני בקשר עימם, ולעצמי בפרט, היא כזו – כתבו שירה, פרסמו כשאתם בטוחים באיכות השירים, אבל אל תצפו לכלום. העולם אינו רוצה שירה, וזירת המשוררים והמבקרים רקובה באופן שאפילו משורר לא ימצא מילים לתארה. קבלו את זה בשלווה. לכו לים, הסתכלו ברקיע, שבו על ספסל וכתבו. כשאתם מוציאים ספר, שלחו לידידים, וזהו. הפסיקו להתעלל בעצמכם ולטנף את הסביבה בצעקות האגו הרעב, הוא ממילא לעולם לא ישבע.
לשי אריה זה כבר לא יעזור. שי אריה היה אדם בעל גוף, שתקן וזועם, לא בדיוק הדימוי הפיזי של עלה נידף. בדיעבד, הובן עד כמה היה כזה בכל זאת. יהי זכרו ברוך.

* / יובל גלעד

*

הַשָּׁמַיִם הָרֵיקִים בָּעוֹלָם
מְצִיצִים מֵחַלּוֹן דִּירָה
בָּהּ הֵן מְחַכּוֹת בַּבֹּקֶר
בְּסָלוֹן כִּמְעַט עֵירֹם
לְלָקוֹחוֹת בָּאִים לִפְעֹר
יְרֵכַיִם כִּמְחוּגוֹת.
בְּדִידוּת אוֹהֶבֶת לְהַכְאִיב
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ מֵעַצְמָהּ.
חֲרִיצֵי גּוּפָן כּוֹאֲבִים
אֲבָל לֹא הַנְּשָׁמָה
שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה פֹּה,
הִיא מְרַחֶפֶת שָׁם
בַּשָּׁמַיִם הַיָּפִים בָּעוֹלָם
בִּזְכוּת אַבְקָה מֻרְתַּחַת
עִם קְצָת מַיִם בְּכַפִּית,
מֻזְרֶקֶת לְגוּף שׁוֹכֵחַ
אֶת טִנֹּפֶת הַפִּין.

*

הַנְּשׂוּאוֹת
מַעֲלִימוֹת עַיִן
מִכָּךְ שֶׁהַבַּעַל
אֲבִי יַלְדֵיהֶן
הַנִּפְלָאִים כָּל כָּךְ
מְאַחֵר מִדֵּי פַּעַם
בְּשָׁעָה—שְׁעָתַיִם
בִּגְלַל הֶכְרֵחַ
לְנַקֵּז זַעַם
לַנָּשִׁים הָהֵן
שֶׁזֶּה מִקְצוֹעָן

*

טֶלֶפוֹן צִבּוּרִי
חֲסַר שִׁמּוּשׁ
נִצָּב בָּרְחוֹב
עָקָר מֵרֶגֶשׁ
עֶשְׂרוֹת שְׁנַיִם
נִשְׁכַּח שָׁם
עָצוּב וְיָפֶה
כְּגוּף נָשִׁי
הוֹלֵךְ וְכָלֶה
בְּפִנַּת רְחוֹב
בּוֹ עָבְדָה
כָּל חַיֶּיהָ

ניקוד: יאיר בן־חור

* / יובל גלעד

*
בְּלֵיל סְעָרָה
עֲנָפִים מְכוֹפָפִים
בְּרוּחַ רָעָה
כִּמְעַט נִשְׁבָּרִים
כְּמוֹ נְעָרִים
מוֹכְרִים גּוּפָם
בַּגַּן הַיָּפֶה

*
מִטּוֹת עֵץ מָלֵא
יְכוֹלוֹת לַעֲמֹד בְּהַרְבֵּה
אֲבָל לֹא בְּעֹמֶס
כְּאֵב לֹא אֱנוֹשִׁי
שֶׁל מִי שֶׁהָיוּ נָשִׁים
לִפְנֵי שֶׁהָפְכוּ
לְגוּשׁ כְּלוּם מְחֻלָּל
עַל יְדֵי לָקוֹחוֹת
פַּעַם אַחַר פַּעַם
בַּחֲדָרִים צָרִים
מְחֻקִּים מִמַּפַּת הָעִיר

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שירים קצרים וקשים, המתארים שני פנים – נשים וגברים – של תופעה איומה של זנות, מכירת הגוף לכל המרבה במחיר.

על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

על שירה וסולידריות חברתית / יובל גלעד

התאבדותו של שי אריה מזרחי תפסה אותי בלובי של ספריית בית אריאלה, עת התקשרה אליי חברתו לבשר לי על הטרגדיה בלילה הקודם. תוך כדי שיחה ארוכה ודי מוזרה, אמרה לי שפונים אליה בפייסבוק בו הודיעה על כך, לשאול אם מדובר במתיחה. שי אריה שמר על ריחוק גם מול ידידיו, ועם זאת היינו אמורים להיפגש זמן קצר לאחר מעשהו. ויש לומר את האמת, כשהטלפון הסלולרי צלצל עם מספר החברה (אותו היה לי כי ניסתה לעזור במציאת עבודה בחברה בה עבדה) היה איזה חשש כשעניתי. ועדיין, איש לא ידע על תוכניתו, ואינני בטוח שהוא עצמו ידע עליה. ולמרות זאת יש הרבה סיבות למעשהו שלא ארחיב עליהן כאן, וזה ממילא תמד ראשומון. אבל לנושא העבודה והפרנסה היתה השפעה, ועל כך ארחיב מעט.
כי ביום השנה לזכרו, אני מבקש לומר כמה דברים על שירה ועבודה. את שי אריה הכרתי במסגרת עבודתי כעורך ב'גוונים', הוצאה לאור. שי היה המחסנאי, והתייחס לעבודתו ברצינות רבה, בעיקר להפצת ספרי השירה בהן ראה בבת עינו. הוא היה מבלה את מרבית יומו בהוצאה, שכן פרט לחברתו למעשה לא היו לו כמעט יחסים חברתיים לא וירטואליים. כך התחברנו במידת מה, אבל תוך שמירה על אותו ריחוק מוזר שאפיין את יחסיו של שי, להבנתי. יכולתו כקורא וכעורך לשוני לא נפלו משלי, ולכן היה קצת מוזר שאני בתפקיד הצווארון הלבן, והוא הכחול.
שי היה זה ששכנע אותי לבוא למפגשי 'מאבק המשוררים', אותו מאבק חסר סיכוי לשיפור זכויות המשוררים מאספקטים שונים. הייתי משתתף קטן, כי אני ברנש די מיזנטרופי, אבל ניסיתי לסייע בכתיבה בנושא. המאבק התמקד בהפצת השירה והנחלתה, נושא אליו לא התחברתי, שכן אין לי בעיה שיהיו לשירתי עשרה קוראים, ובאספקטים הסוציאליים, כלומר פרנסת המשורר, יכולתו להוציא ספר בלא מימון עצמי וכו', שהיה והינו לדעת נושא חשוב. בדיוק היום אמר לי מתי שמואלוף שמותו של שי ייצג סוף של תקופת מאבקים: מאבקי 'גרילה תרבות', מאבק מחאת הדיור ברוטשילד, וגם 'מאבק המשוררים' הקטן. ההצלחות היו חלקיות ביותר, ועדיין, יותר טוב מכלום. שי היה מגויס למאבק זה ולאחרים בכל רמ"ח אבריו, וזאת שכן היה מודע היטב למאבק המתמיד של המשורר שאיננו בעל הכשרה מקצועית.
חלף לו זמן מה. שי פוטר מההוצאה, ואחר כך גם אני. נקודת מפגש נוספת שלנו היתה ברחוב קטן ליד גשר בגין, במקום העבודה האחרון המסודר האחרון שלו. הוא עבד שם כעורך תרגומים, אני באתי להתראיין ולא התקבלתי. אחרי הראיון שי יצא להפסקת סיגריה עם חבר, ואני עמדתי איתם (לא מעשן!). זאת היתה שיחה פרולטרית של מי שנאבקים להוציא את פרנסתם בארץ הקשה הזאת, חסרת הרחמים. בה המשכורות נמוכות ויוקר המחיה בלתי אפשרי וכו'.
אני חושב שפיטוריו האחרונים (בעקבות אותו פרסום פייסבוק אומלל שהשווה בין קצין ישראלי פאשיסט לנאציזם, גם אם פיטוריו נעשו, לפחות רשמית, על רקע טענת גלישה בפייסבוק בשעות העבודה ולא על רקע פוליטי, כביכול) היו מכה שממנה התקשה להתאושש. וזאת כי הוא באמת נאבק לעבוד, אהב לעבוד, ועבד קשה.
הקשר בין שירה לעבודה הוא בעייתי. אני מסתכל על כמה ידידים וידידות שלי, משוררים ומשוררות, ורואה בעיקר כאלה המתקשים עד נכשלים לחלוטין בתחום הפרנסה. הסיבה איננה רק חידלון אישים, ויתור עצמי ופינוק, של משוררים החושבים שמגיע להם להתפרנס משירתם, בשעה שאפילו יהודה עמיחי הגדול לא התפרנס משירה. זה קיים, ומשוררים הם יצורים עם אגו ענק, בדרך כלל. אבל יש לכך סיבה נוספת: משוררים הם יצורים של הוויה, שעבודתם היא לנשום, להרגיש, לחשוב, להריח, להתבונן, לטעום ולהקשיב כמו ילדים, כדי ליצור הזרה למציאות. ההזרה מאפשרת לכתוב שירים חדשים שמתבוננים בדברים השגורים ביותר – עוולות פוליטיות, יחסי אהבה ומשפחה, חיי שגרה – באופן חדש, בעזרת צירופי מילים וסיטואציות מקוריים. בנוסף לכך, יש להודות על האמת, הרבה מאיתנו קצת גבוליים מבחינה נפשית. כנראה יש משהו במצב הסף שמאפשר הופעת שירה.
אמנם, רוב הזמן משוררים לא כותבים. הם הווים, או לפחות צריכים להוות. להוות פירושו לא לעשות כלום, לשוטט, לקרוא, לחשוב, אפילו לבהות בטלוויזיה, כלומר מה שנקרא בחברה הנורמטיבית בטלה או חופש. אבל כל אלה חיוניים לרגעי הפלא בהם השיר מופיע ונכתב, גם אם אחר כך נדרשת עבודת עיבוד. נכון, ישנם גם משוררים מעטים שמתפרנסים בסדר, רכשו מקצוע מסודר, ויש אחרים שהשתלבו בעמדות כוח ספרותיות המאפשרות קבלת משכורת נאה, גם אם בצידה התקרנפות וליקוק חוזר ונשנה של אנשים בעמדות כוח.
אבל רבים, רבים מדי, כמעט אבודים בתחומי הכסף. וכאן המסר שאני רוצה להעביר בשם שי אריה מזרחי, איש מאבק המשוררים ואדם טוב שנאבק למען שיפור החברה. אמנם שי תקשר בעיקר דיגיטלית, כמנהג ימינו, או באתר 'כאוס' שלו בו פרסם משוררים לשם עידודם (ואתר זה ממשיך), אבל היה לו לב אכפתי וגדול.
ובכן, זה העניין: בני הקהילה המשוררית צריכים לדאוג זה לזה וזה לזו וזו לזו וזו לזה במידת האפשר, בהיקשרים מטריאליים גרידא. לעתים ישנה תמיכה, אבל בעיקר בצורת כתיבה של משוררים על שירת אחרים, פרסום שירים של אחרים, וכל זאת תוך מאבקי אגו אינסופיים (וטבעיים!) בין חבורות ספרותיות, אסכולות פואטיות, קנאות על פרסים ועוד (קראו את 'בלשי הפרא' של בולניו ותראו שכל זה טבעי ואף נדרש).
אבל בצד התמיכה הרוחנית, נדרשת גם תמיכה מקצועית-כספית. על משוררים לעזור זה לזה במציאת עבודה (ויש מעטים העושים זאת! אבל מעטים מדי), לעודד אחד את השני בתחום זה, ואף ליצור רשתות חברתיות תעסוקתיות, מעין גילדה מקצועית, כפי שהיה נהוג לפני מאות שנה בהולנד בקרב בעלי מקצוע אמנותי. כן, המאבק צריך להיות גם על פרסים ועל תקני משוררים ללימוד בבתי ספר, כפי שניסו לעשות אנשי המאבק, ועל תקצוב מטעם הממשלה על פי חוק שירה, כפי שישנו חוק קולנוע שמאז העברתו הקולנוע הישראלי פורח.
רק שפרט לכך יש גם צורך בערבות הדדית שאינה תלויה בגורם חיצוני לעולם המשוררים. על המשוררים לדאוג למשוררים, גם אם האמצעים מעטים והקשיים גדולים במדינת כל מושחתיה. אני לא יכולתי לעזור לשי, שכן אני בקושי מסתדר בעצמי (אבל מסתדר). ראיתי את סבלו, את פיטוריו, את רצונו להיות בעל תעסוקה קבועה ויציבה, כזו שבה יהיה מוערך על כישוריו ועבודתו, ואת חוסר היכולת להגיע לכך. מאבקו היה גם על הכרה בערך שירתו, ובחשיבות השירה בכללותה, אבל לטעמי לפחות המאבק החשוב ביותר הוא המטריאלי: מי יעזור למשורר מתקשה?
אחד ההישגים הבודדים של 'מאבק המשוררים' היה הפרס הגדול (150 אלף ש"ח, נכון להיום), פרס לנדאו, שנועד להיות המקבילה לפרס ספיר בפרוזה. אבל הסכום גדול מדי, והולך בדרך כלל למשורר נחמד מדי, לעתים טוב, אבל גם כזה שלוחץ עם עוניו ברשתות החברתיות, כלומר עושה יחסי ציבור של עוני. כי פרס גדול מעודד תחרות קפיטליסטית בין משוררים, מעין אדם לאדם זאב, וה"נבחר" זוכה בכל הקופה. זהו הקפיטליזם, עידוד הכישרון יוצא הדופן. אבל ישנם עוד רבים לא פחות טובים שלא זוכים, וטוב יותר היה אם היו מענקי תמיכה בעשירית הסכום לעשרה משוררים ומשוררות מדי שנה. ובכל מקרה זוהי כבשת הרש.
שכן ישנם משוררים ומשוררות טובים וטובות שאינם בקדמת הבמה, הנשכחים, האוכלים את עצמם במאבק הישרדותי יומיומי הרחק מהעין הציבורית ואף העין הפייסבוקית, אולי גאים מכדי לפנות לעזרה.
פשע תרבותי הוא שמשוררים טובים ואף ותיקים צריכים לשלם על הוצאת ספרי השירה שלהם. מה שנדרש זה מימון על פי חוק של הוצאת כחמישים ספרי שירה לערך, מדי שנה. מעוגן בחוק שירה.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא הפרנסה היומיומית. שי אריה מזרחי לא היה רעב ללחם. הוא היה זקוק לפרנסה, אבל זוגתו עבדה וכמה חודשי אי פרנסה ממש לא היו מפילים אותו לקרשים ולחסדי הבנקים הרודפים מי שאין לו ועורכים תספורות של מליארדים לבעלי הון (והוא גם הצליח לאלתר משהו חלקי אחרי פיטוריו). אבל הכבוד העצמי, תחושת ההשתייכות החברתית, העשייה והנורמטיביות, כל אלה נפגעו אנושות כאשר פוטר, ובכך למעשה אינו שונה מכל אדם במצב זה.
לכן, יש צורך בחידוש רעיון 'מאבק המשוררים' באמצעות איגוד משוררים מקיף, שיוכל לדחוף לחקיקת חוק שירה שיעגן זכויות בסיסיות (כמו הוצאת ספרי שירה טובים שלא במימון המחבר), אבל במקביל ידאג לתמיכות קטנות במקרי מצוקה קשים, ובעיקר יהווה רשת מידע תעסוקתי, כאמור גילדה שכזו, שבה אחד עוזר לשני ומייעץ על אפשרויות בנושא, גם אם הן מוגבלות מטבען. וגם אם ההצלחות יהיו חלקיות, הרי עצם קיומה של רשת תמיכה היא כבר משהו.
כאמור, יש העושים מעט ומנסים לעזור. אבל מעבר לתמיכה כספית פה ושם, נדרש עידוד יומיומי של ממש במציאת עבודות ברות קיימא, עידוד נפשי, וכן, במאבק חברתי למען זכויות המשוררים, העלים הנידפים של החברה. יהיה נחמד אם יוקם מיזם שכזה, על שם שי אריה מזרחי, ז"ל. מיזם חברתי שכזה לא יוכל להתבסס על מסכנות היחיד, אלא על סולידריות חברתית וגיוס בעלי הכישורים הפרקטיים יותר מבין המשוררים לעזרת הלוקים יותר, והתגייסות של המתקשים לשילוב טוב יותר בשוק העבודה, מתוך עמדת זקיפות קומה.


שלושה שירים / יובל גלעד

*
 
כָּל עֵץ
הוּא מִנְזָר
וּבֵית כְּנֶסֶת
בַּעֲבוּר אָדָם
בָּז לְכָל דָּת
זָר לְבוֹרְאוֹ
אֲבָל אוֹהֵב
קִיּוּם גָּבוֹהַּ
נוֹטֵף עֲנָפִים
 
*
 
זַעַם הָאֵל
נוֹלָד מֵחָדָשׁ
בְּנִשְׁמַת אָדָם
לֹא יָכוֹל
לְהָכִיל אֵינְסוֹף
כְּרִיס קוֹרְנֵל
בְּרֶגַע בּוֹדֵד
הִשְׁלַכְתָּ חַיֶּיךָ
בַּחֲדַר מָלוֹן
זָר כְּגוּף
בְּלִי נְשָׁמָה
 
*
 
בְּגַן עָזוּב
שֶׁל בַּיִת יָשָׁן
קוֹצִים וְשִׂיחִים
פּוֹרְצִים פֶּרֶא
מִתְנַחֲלִים סְבִיב
שְׁבִיל אֶבֶן
מוֹבִיל לְמִדְרָכָה
עָלֶיהָ כָּתוּב
כָּאן גָּר פַּעַם
יִצְחָק רַבִּין

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירים העוסקים בקיום עזוב, ותחושת אבלות הנובעת מכך. שני הראשונים עוסקים באל, ואילו בשיר השלישי מצויר מעין גן עדן מוזנח, לאחר הירצחו של יצחק רבין הי"ד.

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

*
בְּאֵירוֹפָּה
בַּאֲגַם חָרְפִּי
בַּרְוָזִים שָׁטִים
בְּמַעְגָּלִים
כְּדֵי שֶׁלֹּא לִקְפֹּא
כְּמוֹ פְּלִיטִים
חַסְרֵי כֹּל
בְּיַבֶּשֶׁת יֹפִי
קַר כְּעֹשֶׁר
 
*
הַחַיִּים
מִתְעַקְּשִׁים
רוֹצִים עוֹד וָעוֹד
הוֹרֶיךָ
שְׁנֵי קְשִׁישִׁים
לוֹפְתִים אוֹתְךָ
כְּשָׁרָשִׁים
שֶׁל עֵץ מִשְׁפָּחָה
יְלָדֶיךָ
שְׁנֵי קְטַנִּים
נִתְלִים עָלֶיךָ
עָנָף רוֹעֵד
בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
 
*
עֵצִים אֲדִישִׁים
וְאוֹבְּיֶקְטִיבִיִּים
כְּשׁוֹפְטִים
צוֹפִים בְּגוֹרַל
בַּעֲלֵי חַיִּים
טוֹרְפִים
וְנִטְרָפִים
בְּיַעַר אָפֵל
שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת
הַצָּגָה אַכְזָרִית
רַבַּת־הוֹד

ניקוד: יאיר בן־חור

אכזריות הקיום נפרשת כאן בטרילוגיית שירים של יובל גלעד, באספקטים שונים: חיי פליטים, דור הסנדוויץ' המטופל בהורים וילדים, ובעלי חיים טורפים ונטרפים. אבל המטאפורות, בשלושתם, הן של עולם הצומח, הטבע, שמלכותו אכזרית בכל אשר נפנה, "הצגה אכזרית רבת הוד".

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

*
יָד קְטַנָּה
נֶאֶבְקָה בַּיָּם
אֲבָל אַף יָד
לֹא הוּשְׁטָה
אֶל גּוּף קָטָן
נָגוּעַ זָרוּת
כִּי אֵירוֹפָּה
תָּמִיד הָיְתָה
שָׂטָן יָפֶה
מוּסָר אָרוּר
לָבוּשׁ חֲלִיפָה
בְּבֵית קָפֶה
עַל שְׂפַת אֲגַם

*
מַחֲלַת הָאוֹר
שׁוּב מִתְפַּשֶּׁטֶת
בְּבוֹא אָבִיב
עִיר רָקִיעַ
מִתְכַּסָּה בֹּהַק
מְעַוֵּר אֹפֶק
כְּלוּם נוֹאֵף
מַזְרִיעַ פִּרְיוֹן
בְּנוֹף בּוֹעֵר
מִילְיוֹנֵי חַרְצִיּוֹת
עֲוִית קִיּוּם
לֹא רְצוֹנִי

ניקוד: יאיר בן־חור

שני שיריו של יובל גלעד שונים בתפאורתם: הראשון עוסק באירופה, "השטן היפה",היבשת המביטה אדישה בפליטים טובעים בעודה מתהדרת במוסר של "בית הדין הבין־לאומי" בהאג, והשני עוסק באור המזרח־תיכוני. שני השירים מציגים התרסה קיומית נגד הטבע האנושי ונגד העווית הלא רצונית של שכפול החיים.

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
בְּעֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
מִתְפַּלֵּל לַעֲצֵי זַיִת
אֲבָל מוּבָס
רוֹאֶה בּוֹרֵא
רַק בִּמְקוֹמוֹת עֲזוּבִים
אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
קַבְּצָן מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה
בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי
כִּמְעַט אֱמוּנָה
מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
הִיא כָּל מַה
שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי
אֱמוּנָה בַּיֹּפִי
נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
עִם זוֹנָה בְּמָלוֹן זוֹל

ניקוד: יאיר בן -חור

יובל גלעד מבחין בין רליגיוזיות לאמונה. בעוד שרליגיוזיות היא דרכו של האדם הדתי, אמונה היא תחושת הביטחון בנכונותה של האידיאולוגיה הדתית־רעיונית. הבחנה נוספת א־לה ישעיהו ליבוביץ היא בין האדם הדתי, המאמין בלב שלם בדרכו, לבין מי שמיישם את הדת הלכה למעשה, אך בלבו הוא "קבצן המחפש אמונה". רליגיוזיות כזו היא: "כלום אין־סופי".

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

אתר "ליריקה" הוקם, כידוע, כמחווה אצילית של ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל ולאתר "כאוס" שערך. זו אמנם עובדה ידועה יחסית, אך ראוי בכל זאת להזכירה לעתים ובוודאי כשמובאים דברים העוסקים בזכרו של שי.

להלן שירים שנכתבו לזכרו. מדוע מובאים השירים עתה, כשנה וחודשיים לאחר פטירתו? הסיבה פשוטה. כמה מהשירים נגלו לי בעקבות מאמרי על שי ושירתו שהתפרסם בסוף השבוע האחרון במוסף לתרבות וספרות של "הארץ". אמנם המאמר נשלח לעורך שבועות אחדים לפני יום השנה למותו, אך פורסם, מה לעשות, רק עתה.

קיבלתי תגובות אישיות רבות למאמרי, ומכולן הפתיעה אותי אחת, תגובתו של אריה בר, שכללה שיר לזכרו מאדם שלא עלה בדעתי שמכיר את שי ושמותו הותיר עליו חותם כלשהו. למעשה, היכרותנו נובעת מכך ששנינו ידידים של אדם שלישי ללא כל קשר לשירה או לעניינים שברוח (אך למען הדיוק אציין שבהמשך התוודעתי גם לשירתו הייחודית של בר). לאחר שקראתי את השיר והתעשַׁתי מהסיום הנפלא שלו, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שענת ורונית בוודאי ישמחו לדעת על קיומו של השיר ולקָרְאו, להתוודע לכך שלשַׁי מוקירים עלומים, מחוץ למעגל המוכר והצפוי, וליידע גם את האחרים ולזַכּותם בקריאת השיר, באמצעות "ליריקה".

עוד אני חוכך בדעתי ומגיב אחֵר לרשימתי, ערן צלגוב, לא יכול היה שלא להעלות בזיכרוני את שירו הנהדר "אלבטרוס", שהוקדש לשי ופורסם בקיר של שי בפייסבוק והמם אותי בעָצמתו; ואז נזכרתי בשירו היפה של יאיר בן־חור שפורסם גם הוא שם, וחשבתי מדוע לא להביא גם אותו. והנה גם עורך "מעיין", רועי צ'יקי ארד, הפנה את תשומת לבי שב"מעיין" 9 פורסם שיר לזכרו, שכתב יובל גלעד, שיר מיוחד ולא שגרתי, "חזק" כמו שאומרים, שהולם בך בישירותו. ובינתיים, יאיר יידע אותי שגם אבי כהן הקדיש שיר לשי (פורסם ב"עבריתון" 2), ואם אוסיף את שירה של מיכל פיראני שפורסם בבימה זו – הנה יש לנו מינִי אנתולוגיה.

אני משער שיש עוד נוספים, כאלה שאולי שכחתי וכאלה שנסתרו ממני ואולי יובאו לידיעת קוראי "ליריקה" בתגובות ובדרכים אחרות. או־אז יש לנו אנתולוגיה (אגב, שלא יחשדו שלקיתי בדמנסיה, את שורות השיר שלי שפורסמו בגיליונו השני של "ליריקה" לא הייתי כולל, כי הוא חובר כמוטו למאמרי על שי ותו לא). כאן אביא ארבעה שירים בלבד, ללא פרשנות.

ניקוד: יאיר בן חור

אלבטרוס/ערן צלגוב

עָלָה, כְּמוֹ נְשִׁימוֹת
קְצָרוֹת, הַשִּׂיא
בִּקְצוֹתָיו. כְּמוֹ שִׁיר
כַּנְפֵי קוֹלוֹת וְלֹא
אֻכַּל.
אַחַר בָּאוּ. חִטְּטוּ
בִּקְרָבָיו וּמוֹתוֹ הָיָה
שָׁלֵם. פָּנָיו חֲלוּלִים
וְהַדְּמָמָה הֻשְׁלְמָה.
נוֹתָר סִימָן. מַרְאֵה
מָקוֹם.
כֶּתֶם שֶׁמֶן.
וְהוּא כְּמוֹ לֹא
הָיָה.

מתחרים/ אריה בר

לזכרו של שי אריה מזרחי

אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל אֲוִיר לִנְשִׁימָה, עַל קוֹרַת גַּג, עַל חֹפֶן אֲדָמָה
עַל לִטּוּפָהּ שֶׁל אִמָּא
עַל גֹּבַהּ הַקְּפִיצָה מֵעַל קַו הָעֹנִי
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל מְקוֹם חֲנָיָה בְּדַף שִׁירָה
עַל שִׁטְחוֹ שֶׁל גִּלְיוֹן הַהַעֲרָכָה
עַל מִשְׁפָּטִים לְהַלְבָּנַת פָּנִים
עַל חֹמֶר לְהַלְבָּנַת חֲטָאִיםּ
עַל טִפּוֹת הַדָּם שֶׁיִּתְּנוּ סֹמֶק בִּלְחָיֵינוּ הָאֲפֹרוֹת
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים בִּפְנֵי מְרִיעִים וּמְגַדְּפִים
וּבְתוֹךְ הַשְּׁאָגוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹמְעִים אֶת לְחִישׁוֹת הָאַהֲבָה
וְאֶת פְּסִיעוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל מוֹתֵנוּ.

*/יובל גלעד

בֵּין גַּלִּים מְטֻלְטָלִים כְּרָאשֵׁי עֲצִירִים
פִּתְאֹם רָאִיתִי אוֹתְךָ
שַׁי אַרְיֵה מִזְרָחִי מְחַפֵּשׂ שִׁיר
כְּאִלּוּ אֵינְךָ מַאֲכַל תּוֹלָעִים
בְּבִנְיַן קוֹמוֹת חָדִישׁ
יָם פְּסִיכִי בִּסְעָרָה
וּשְׂעָרְךָ הָאָרֹךְ גּוֹלֵשׁ לְעֵבֶר יָפוֹ
מֶה עָשִׂיתָ אִישׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן
בְּתוֹךְ יָם מְדַמֵּם בֶּז' סוֹעֵר
יָם מַלְבִּין מִקֶּצֶף
אִי־אֶפְשָׁר לְהַאֲשִׁים מִי שֶׁטָּבַע בְּמִטָּתוֹ
אַחֲרֵי לַיְלָה בְּלִי שֵׁנָה
כְּשֶׁהָאוֹר הָרַע הֵחֵל לְבַשֵּׂר
עוֹד בֹּקֶר חֲסַר שַׁחַר
הַהֶרֶס סֶלַע נוֹפֵל
קַנְיוֹן מִגְדַּל הָאוֹפֶּרָה עָזוּב
כָּמוֹךָ אַחֲרֵי הַפִּטּוּרִים
לֹא תִּשְׁמַע יוֹתֵר לוּ רִיד
הָיִיתָ סֶלַע צַעַר עַתִּיק פָּגוּעַ שׁוֹתֵק מְסֻגָּר
בְּשׁוֹבֵר גַּלִּים אָדִישׁ לַסְּעָרָה
כִּפְּסִיכִיאָטֵר לְצַעַר
הִנֵּה מַתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ
לֹא תִּרְאֶה יוֹתֵר יֹפִי
תָּמִיד הָיִיתָ שׁוֹאֵל מַה קּוֹרֶה
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?

כָּאוֹס לִירִי/ יאיר בן־חור

4 באוקטובר, 2013, ל' בתשרי, תשע"ד
לזכר שי אריה מזרחי, שנה למותו

אִם תִּשְׁבֹּר אֶת שְׁתִיקָתְךָ
זֶה יִהְיֶה נִפְלָא,
הִיא אָמְרָה,
זֶה שָׁנָה שֶׁאֵינְךָ פּוֹצֶה פֶּה
רַק כְּתָבֶיךָ מְדַבְּרִים בְּשִׁמְךָ.

אִם תִּזְכֹּר אֶת חֲזוֹנְךָ
לֹא נֵלֵךְ לְאִבּוּד,
הִיא הִתְפַּלְּלָה,
כְּבָר שָׁנָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל בָּנוּ
וַעֲצוּמוֹת עֵינֶיךָ לִרְוָחָה.

וְאַתָּה בְּתוֹךְ
כָּאוֹס לִירִי
בִּלְתִּי מוּבָן בַּעֲלִיל,
לְעוֹלָם…