ארכיון תגית: יפעת פל־ברקאי

הבור / יפעת פל־ברקאי

לזכר אבי, חנן פל

הכרתי גבר שאסף אופניים. הוא מצא אותם באתר יד 2 ובחנויות לאופניים משומשים. קנה, תיקן והניח בחצר ביתו. אופניים שבורים. שאלתי אותו, "בשביל מה אתה צריך את כל האופניים, מה, אתה הולך לפתוח קבוצת טיולים להרי ירושלים?" הוא ענה שזו בעבורו תחושת רווחה כי יש לו המון. אמרתי לו, "מה זה שווה הרבה, אין כאן זוג אחד שלם. בשבילי רווחה זה כשיש לי בדיוק מה שאני צריכה לא כמעט."

הכרתי גבר שאסף מזון. אכל וזלל. בכל פעם שהריקנות הרימה את ראשה הוא היה מכניס לפה ממתק, בשר, מאפה או פרי. הוא היה שמן מאוד, עצוב מאוד. אני חייתי אִתו. בכל פעם שהיינו יחד בישל לי ארוחה. היינו יושבים וסועדים. אך הסעד לא זקף את גבו של לִבנו, שנשאר שפוף וריק. ואז הכרתי גבר שאסף נשים. כחול עינים כעיניו של אבי. אותו אהבתי יותר מכול. כשדיברנו הוא היה מונה את שמותיהן של נשותיו, ״כאן מוטלות גופותינו״, מהסוף להתחלה. מעולם לא היינו רק הוא ואני לבדנו כי תמיד היה מכניס אישה נוספת בינינו. אפילו במיטה שכבתי אִתו ועם אישה נוספת. הוא סחב מאחוריו שרשרת ארוכה של נשים קטועות לב. פעם גם הלב שלי נגרר שזור בשרשרת הציד שלו, חרוז רביעי מהסוף.

כל הגברים האלה שהכרתי היו מהשואה. כולם שרדו ממחנות ההשמדה. ואני אהבתי לאסוף אותם אל חיקי. ניסיתי לדחוף אותם פנימה למלא את בורי. הבורות שלהם היו פראיירים ליד הבור שלי. לי יש בור בור. גבר גבר. לא גומה. לא שקע באדמה.

אבל אספן האופניים נסע לטיול להרי ירושלים. השמן כמעט טרף אותי. ברחתי. הגבר שאהבתי יותר מכול עזב לאישה אחרת. הותיר אותי מדממת. לבסוף נשארנו יחד הבור, אני וכל מֵתיי. הם קראו לי מהתהום וקריאתם הייתה כה מתוקה, כה נוראה. אז אמרתי:

״בור, בור, שב בשקט! אם תתנהג יפה אקח אותך ונצא הערב העירה לשיעור ריקוד. אולי טנגו.״

הוא ענה לי חושך, ריח טחב וצלצול פעמונים.

כתבתי אותו לדעת.