ארכיון תגית: נועה לקס

חניבלעית / נועה לקס

חניבלעית / נועה לקס

בָּלַעְתִּי עַצְמִי.
הִתְחַלְתִּי בַּגַּפַּיִם,
שָׁאַפְתִּי אוֹתָם לְתוֹכִי כְּמוֹ סְפָּגֵטִי.
 
אַחֲרֵי זֶה בָּא פֶּלֶג גּוּף תַּחְתּוֹן,
מֵהָרֶחֶם הִתְמוֹגַגְתִּי
שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיוֹ
שֶׁל זֶה שֶׁאֵינוֹ.
 
עַמּוּד שִׁדְרָה מְעֻקָּם,
כָּתֵף, צַוָּאר
עַד שֶׁנִּגְמַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

גם אם נקרא את השיר קריאה הומוריסטית, הרי הוא מוביל אותנו, צעד אחר צעד לעבר איון עצמי מוחלט. דמותה של הדוברת חידתית, ולא נדע מה הוליך אותה לעבר התהליך ההרסני.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

הַכַּלְבָּה
מְיַלֶּלֶת כְּמוֹ קוּמְקוּם יָשָׁן
שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּז,
בְּבֵיתִי הַגַּז נִדְלָק
רַק אִם מְסוֹבְבִים נָכוֹן וְחָזָק.

הָיִיתִי רוֹצָה לְחַבֵּק בֵּין יָדַי
תַּבְשִׁיל מֵזִין וְחַם,
בִּמְקוֹם זֶה אֲנִי מְחַבֶּקֶת
זָנָב בֵּין רַגְלַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

לפעמים מעריכים אהבה רק לאחר שזו מסתיימת, כולל אהבה מהסוג הכלבי. כלבתה של הדוברת מייללת "כמו קומקום ישן", הכיריים ישנים ודפוקים ואינם מפיקים תבשיל חם. ללא ספק, כמיהה לזוגיות מנחמת.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

תְּהוֹם נִפְעֲרָה בֵּינֵינוּ, הִסְבַּרְתָּ.
נִפְלָא! שָׁם זוֹרְמִים הַמַּיִם הַטְּהוֹרִים בְּיוֹתֵר.

***

בַּלַּיְלָה אָמַרְתִּי שֶׁהַיָּרֵחַ כְּמוֹ חִיּוּךְ שֶׁל חָתוּל צֵ'שַׁיְרִי
וְאַתָּה הוֹצֵאתָ אַפְּלִיקַצְיָה שֶׁמְּזַהָה כָּל כּוֹכָב.

***

עַל הַגֶּשֶׁר שָׁכַב מְקַבֵּץ
עֵינָיו בַּכּוֹכָבִים

בְּקַרְקָעִית תִּיקִי חִפַּשְׂתִּי כֶּסֶף קָטָן
בְּקַרְקָעִית הַנַּחַל נָצְצוּ מַנְעוּלֵי אוֹהֲבִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של נועה לקס הוא שיר פרֵדה. הקשר נפרם לאחר שהאהוב הצהיר על התהום שנפערה, והדוברת מצהירה באירוניה – "נפלא! בתהום זורמים המים הטהורים ביותר". השורה הסוגרת נוגעת ללב, מטפורת מנעולי האוהבים לשעבר, שנחים על קרקעית הנחל.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

פַּעַם לֹא חָשַׁבְתִּי עַל הָאֲרוּחָה הַבָּאָה,
הָרוּחַ הֶאֱכִילָה אוֹתִי.
הַמּוּזִיקָה נִכְנְסָה בֵּין שִׁנַּי
וְיָצְאָה מִשָׁם שׁוֹרֶקֶת.
כַּיּוֹם: לֶחֶם, בֵּיצִים,
עֲגָלָה חוֹרֶקֶת.

ניקוד: יאיר בן – חור

המילה "פעם", אינה מובילה אותנו בהכרח לגיל הנעורים של המשוררת, אלא למצב תודעתי אחר, שם מתחולל הכול באופן טבעי וללא מאמץ: הרוח היא המזון ולא החומר, המוזיקה (שהיא גם השיר) בוקעת בקלילות מפתיעה. לעומת זאת, כיום "העגלה חורקת". השיר אינו נותן מענה לגבי התהליך שהתרחש בין העבר להווה, ואין לדעת מה גרם לשינוי אלא לקבלו כחלק מההוויה.

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

עוֹלָה מִמֶּנִּי לְעִתִּים הָאָרוֹמָה שֶׁל אִמִּי
מֵעֵין קְרֵם מָתוֹק, הַמּוֹרֵחַ נְבוּאַת שֶׁקֶר בַּקְּמָטִים.
וְגַם אֶצְלִי, נִדְחֶפֶת הַלֶּסֶת הַתַּחְתּוֹנָה עִם הַשָּׁנִים,
כְּמוֹ קֻפָּה שֶׁאוֹצְרוֹתֶיהָ מִתְגַּלִּים אַט לְאַט.
וּתְנוּעוֹת יָדַיִם מֻגְזָמוֹת, כְּמוֹ מְנַסָּה לְגָרֵשׁ
לַהֲקוֹת יוֹנִים בִּזְמַן שִׂיחָה.
וּכְשֶׁתֵּלֵךְ, אֶתְאַבֵּל כָּמוֹהָ.
אֶסַּע לְיַם הַמֶּלַח עִם חֲבֵרָה.
אֶתֵּן לַמֶּלַח לְהָרִים אוֹתִי וְלֹא אוֹרִיד דִּמְעָה.

ניקוד: חני צפריר

תיאור האם, בשיר יפה זה, מלא אהבה, למרות שהוא לכאורה נתפס לחולשות: השימוש בקרם כבנבואת שקר, תנועות הידיים המוגזמות, הלסת הנדחפת. והנה מתוך הפגמים עולה דמות אהובה ומוערצת, כזו שהבת מבטיחה לחקות: "אתאבל כמו אמא". האם אדם יכול לדעת מראש כיצד יבטא את יגונו? וכמובן שהיעדר הדמעה, לאו דווקא מעיד על חוסן.