ארכיון תגית: עודד ניב  (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר / עודד ניב (נימקובסקי)

לֹא הוֹתַרְתְּ דָּבָר מֵאֲחוֹרַיִךְ
כְּדֵי לְהִתְגַּעֲגֵעַ אֵלָיו
לֹא חוֹתָם שֶׁל נְשִׁיקָה
לֹא הִלָּה שֶׁל חִבּוּק
לֹא נִימָה מְלַטֶּפֶת
לֹא בֶּגֶד שֶׁפָּשַׁטְתְּ
לֹא תַּכְשִׁיט שֶׁעָנַדְתִּי עַל קְשִׁי עָרְפֵּךְ
לֹא בֹּשֶׂם עִקֵּשׁ
לֹא מִטָּה סְתוּרָה, נוֹשֶׁמֶת
רַק חַלּוֹן פָּתוּחַ וּוִילוֹן מוּסָט
מִתְנוֹפֵף כְּרוּחַ רְפָאִים.

שיר על היעדר. בתום שמונה משפטי שלילה, מן האהבה לא נותר דבר, פרט לחלון הפתוח והווילון המוסט, שמזכירים שוב ושוב את העבר – הגם שהחלון הפתוח אינו פותח פתח לדבר מה חדש.

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

מְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי / עודד ניב (נימקובסקי)

כְּשֶׁאָבִי שׁוֹמֵעַ מוּזִיקָה רוּסִית
יוֹצְאִים הַקּוֹזָקִים שֶׁלּוֹ בִּמְחוֹל דִּי-אֵן-אֵי סוֹעֵר
מִשְׁתּוֹבְבִים בִּרְכִיבָה עַל סוּסִים שׁוֹעֲטִים
בְּדַהֲרַת גֵּנִים מְטֹרֶפֶת הֵם גּוֹמְאִים עַרְבוֹת שֶׁלֶג לְלֹא סוֹף
"בּוֹא שְׁתֵה אִתָּנוּ בּוֹרְשְׁט" הֵם קוֹרְאִים לוֹ
"וּסְלַח לָנוּ עַל הַפּוֹגְרוֹמִים
בּוֹא שְׁתֵה
זֶה לֹא דָּם
זֶה סֶלֶק
וְנִרְקֹד בְּיַחַד קָזָצ'וֹק –
מָחוֹל מְטֹרָף שֶׁל חַיִּים וְשֶׁל מָוֶת"

ניקוד: רונן יצחק

אבי המנוח הגיע מרוסיה לארץ ישראל ב-1924. למרות שהיה פטריוט יהודי נלהב, נשאר עם מבטא רוסי חזק ומתגלגל עד יום מותו, וקוננה בו מנטאליות רוסית רבת תעצומות (כרבים מהחלוצים שהגיעו אז מרוסיה). עד היום מצלצלים באוזניי שירים שהיה פוצח בהם בכל הזדמנות – שמחה או עצובה. הוא גם נהג לדקלם קטעים מפושקין שזכר עוד מימי הגימנסיה שלו באודסה. בספריה הוריש לי – אין ספור ספרים ברוסית, שאינני מבין אף מילה מהם, אבל שומר אותם כבבת עיני. ואם מדובר בגנטיקה – גם אני, הצבר, בעת שמחה או עצב, זולגות דמעותיי ובא לי לשיר או לרקוד כמו קוזאק "מחול מטורף של חיים ושל מוות".

עודד ניב (נימקובסקי)

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 

שירי ננו / עודד ניב  (נימקובסקי) 


בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ

הָיִיתִי כָּאן לְרֶגַע, וְעָזַבְתִּי
רִחַפְתִּי בֵּין הָעַכְשָׁו לְבֵין הָאַחַר-כָּךְ
עַד שֶׁנָּחַתִּי בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לֹא יָדוּעַ.
הָעִקָּר שֶׁאַתְּ חִכִּית לִי שָׁם.

 
לֹא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה
 

עַל מַצַּבְתִּי רִשְׁמוּ –
"כָּאן קָבוּר אִישׁ שֶׁלֹּא הִפְסִיק לְחַפֵּשׂ אַהֲבָה"
הַכֹּל הָיָה צָפוּי
אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה.
 


צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק
 
לֵיצָן אֲדֹם חֹטֶם
בָּא לְבֵית הַחוֹלִים
לְהַצְחִיק אֶת הַחוֹלִים עַד מָוֶת.
צוֹחֵק מִי שֶׁצּוֹחֵק אַחֲרוֹן.
צוֹחֵק מִי שֶׁמֵּת אַחֲרוֹן.                              
 


בְּקָרוֹב
 

בַּמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית בְּבֵית הַחוֹלִים לִילָדִים
מִסְתּוֹבְבִים הֲמוֹן מַלְאָכִים קֵרְחִים.
אֱלוֹהִים מִתְכַּוֵּן לְהַצְמִיחַ לָהֶם שֵׂעָר וּכְנָפַיִם.
בְּקָרוֹב.

 


קָשֶׁה 
 

הַגּוּף שֶׁלּוֹ נֻקְשֶׁה בְּכָל מָקוֹם שֶׁנּוֹגְעִים
לְבַד מֵעֵינָיו הָרַכּוֹת, הַדּוֹמְעוֹת לְעִתִּים
בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ
וְהוּא לֹא חָשׁ בִּמְאוּם.


מַה זֶּה אַלְצְהַיְמֵר?
 
וְאוּלַי אַלְצְהַיְמֵר אֵינֶנָּה מַחֲלָה
אֶלָּא הִתְכַּנְּסוּת שֶׁל הָאָדָם אֶל הָ'אֲנִי' הָאֲמִתִּי שֶׁלּוֹ?
חַף מִזִּכְרוֹנוֹת הֶעָבָר, חַף מִדַּאֲגוֹת הֶעָתִיד
עוֹטֶה שִׁרְיוֹן כִּגְלִימָה שֶׁל קוֹסֵם.


כְּמוֹ בְּרִקּוּד
 

מְהַלֵּךְ כְּמוֹ בְּרִקּוּד הַוַּלְס
צַעַד קָדִימָה וּשְׁנַיִם אָחוֹרָה.
רַק הַקַּבַּיִם צוֹעֲדִים קָדִימָה
כְּמוֹ מֵעַצְמָם

ניקוד: חני צפריר

עודד ניב מתווה את מהלך חיי האדם – לידה, גדילה, קיום, דעיכה ומוות. פעמים רבות דבר מה במעגל הסדור הזה – הסדור לכאורה –  משתבש. או אז הופכים ילדים בעל כורחם למלאכים קירחים ומכונפים. ועם זאת, בין הלידה להימחקותה האלצהיימרית של התודעה, אנו תרים בכל כוחנו אחר בדל משמעות, גם אם "הַכֹּל הָיָה צָפוּי אַךְ הָרְשׁוּת לֹא נִתְּנָה".