ארכיון תגית: עומר ברקמן

חתולי פרא / עומר ברקמן

מַפְצִיעִים כְּמוֹ הַשַּׁחַר
חֲתוּלֵי הַפֶּרֶא שֶׁל אַבָּא שֶׁל סִיגָל
גּוּפָהּ נֶאֱבָק
מְיַלֶּלֶת וְשׁוֹלַחַת יָד
סוֹמֶרֶת לִי אֶת הַשְּׂעָרוֹת שָׁם.

חֲתוּלֵי הַפֶּרֶא אוֹכְלִים רַק בְּשַׂר אָדָם
שֶׁל כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ אַבָּא שֶׁל סִיגָל
אוֹ שֶׁהוּא סִיגָל
תִּרְאוּ אוֹתָם מִתְגַּנְּבִים
מִתְחַכְּכִים
כַּפּוֹת רַגְלַי תְּנוּכֵי אָזְנַי
שָׂפָם
כֻּלָּם אָמְרוּ לִי
הִזָּהֵר לְךָ מֵאַבָּא שֶׁל סִיגָל.

שׁוֹכְבִים דְרוּכִים
זְרִיזִים
מַצְלִיפִים בַּזָּנָב
חוּשׁ הַמִּשּׁוּשׁ
חוּשׁ הָרֵיחַ חוּשׁ הַשְּׁמִיעָה
כְּמוֹ פַּנְתֵּר שֶׁל אַבָּא שֶׁל סִיגָל
מַבְרִיקַת זֵעָה מְזַנֶּקֶת מֵהַמִּטָּה
דֶּלֶת הַכְּנִיסָה נִטְרֶקֶת
הָלַךְ עַל סִיגָל.

ניקוד: יאיר בן־חור

איקאה / עומר ברקמן

איקאה / עומר ברקמן

אין לי על זה שליטה, אבל מה כל כך טוב בלהיות בשליטה? זה דורש הרבה מאמץ. אני משחררת ושוכבת על הגב, בוהה באורות הרחוב שמתחילים לחדור לתריסים. תריסים של איקאה. מיליון פעם כבר הלכנו לאיקאה במוצאי שבת, נדחקנו בין המון האדם, קנינו מערכת סכו"ם חדשה, קנינו מסגרות לתמונות וכיסאות אוכל מעץ, וקנינו ספלים קטנים עם רישומי חיות בתחתיתן, וקנינו מדפים שאף פעם לא הספיקו לכל הספרים שלי. הם אף פעם לא מספיקים, וכל ספר שאני מניחה בחזרה בארגז שאתה אחר כך דוחף לבוידם בהתנשפות מעושׂה, עושה אותי עצובה נורא.
ליום ההולדת קנית לי כינור חדש. זה עלה המון כסף, אני יודעת, אבל זה מה שרציתי. אחר כך נסענו למדבר וחיפשנו מקום שיש בו קווי חשמל תלויים באוויר, כמו פעם, לא כמו היום שמתביישים ומסתירים קווי חשמל באדמה. וכשמצאנו, אפילו שהיו שם רק ארבעה קווים ואני רציתי חמישה, הוצאתי את הכיסא המתקפל מהמכונית וישבתי מולם עם הכינור. וכשבאו העורבים רציתי לנגן את הקפיצות שלהם בין קווי החשמל, אבל הם לא קפצו בכלל, ושוב הייתי עצובה. אחרי שעה, ואחרי שזרקת על העורבים את כל האבנים של המדבר ובכל זאת הם לא קפצו, רצית כבר לנסוע משם ולא הייתה לך סבלנות אליי ואל השטויות שלי. והבטת בי בעיניים השחורות והלא מבינות שלך. אבל אני לא הסכמתי, אמרתי לך תיסע, יגאל, תיסע מכאן. פשוט תעזוב אותי כבר. כי לא כל יום אפשר ככה להגשים חלום ואם זה תלוי רק בקפיצות העורבים אז בוא נחכה עוד שעה, או עד מחר. לא רציתי שתכעס, רציתי שתחבק אותי ותקפיץ לי את העורבים ושתצא לי המנגינה הכי יפה בעולם.
אור הרחוב נכנס בתריסים. תיכנס, אני אומרת, בוא כבר נלבן את הדברים. אני יודעת שפשוט אין לי ברירה. כמו אז שחזרת מהעבודה ואמרת לי בואי ניסע לקפריסין – אז נסעתי איתך לקפריסין וסגן ראש העיר של עיר שאין לנו מושג איך קוראים לה חיתן אותנו וחייך לעצמו מתחת לשפם. ואני הסתכלתי בו וחשבתי שהוא נראה כמו רילקה, והשפם נראה מאיקאה, ואחר כך הסתכלתי בך וחשבתי שיכול להיות לך שיער כמו של בן־גוריון. ואז בטוח שלא הייתי מתחתנת איתך. אני לא מבין, אמרת לי אחר כך כשבכיתי שעה או שלוש. אבל אז עוד חיבקת אותי ואני הכרחתי אותך לעשות ברית דם כדי שלפחות יהיה לנו טקס של ממש. וכשדקרתי אותך במחט מתוך ערכת התפירה שקיבלנו מהמלון ולחשתי לך, יגאל, עצמת את העיניים שלך וקראת לי פולה ואני דחפתי אותך אחורה על המיטה ומרחתי את הדם על האף שלך, ואם הייתה לי שם מכונת גילוח הייתי עושה לך קרחת באמצע כמו התספורת שפולה הייתה עושה לו, ושתי קווצות השיער שלך היו יכולות להיות אנטנות. אבל לא הייתה לי מכונה ואתה נשארת לא־קולט שום דבר ואני נשארתי עצובה.
העורבים צווחים וקופצים לכל מקום ואני מפחדת להביט אחורה או קדימה. בוא נדבר על פחד, יגאל, אמרתי לך, אבל לא היה איך לדבר. אתה היית בשייטת ולא מפחד משום דבר, ואני מפחדת מכל דבר. יגאל, אתה עוגן של זהב אבל הספינה צריכה כבר להפליג ומישהו צריך לחתוך את השרשרת החלודה הזאת. אתה קולט, יגאל? אתה מסוגל לקלוט כזה דבר?! השמש כבר עלתה ואני רכונה על שולחן האוכל החדש. איקאה של מוצאי שבת. הייתי מקיאה אם רק היה לי מה. בחיי, החיים האלה כל כך דפוקים שאני לא מאמינה. לא מזמן אמרתי לך שאולי עוד נצליח למצוץ מהם איזה דבר, ואתה צחקת כמו מטומטם, את כזאת תינוקת ומדברת כמו סבתא שלי מהשואה. המקרר החדש מזמזם עכשיו, הי, את לא מאיקאה, מה את עושה פה? אני הולכת, מקרר, אני מחפשת לי סיפור חדש.



מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

מה היה קורה אילו / עומר ברקמן

הֵכַנְתִּי מְלַאוַח
וְאַתְּ אֶת רֶסֶק הָעַגְבָנִיּוֹת
וְאֶת הַקְּלִפּוֹת זָרַקְתְּ עָלַי
וְלֹא הִשְׁאַרְתְּ לִי בְּרֵרָה
וּכְשֶׁהִתְקָרַבְתִּי הִסְתּוֹבַבְתְּ בִּצְעָקָה וּמֵאָחוֹר חִבַּקְתִּי אוֹתָךְ
וְאָסַרְתִּי אֶת יָדַיִךְ וְהִכְנַסְתִּי לָךְ קְלִפָּה לַחֻלְצָה וְהֶבֶל פִּי עַל עָרְפֵּךְ
וּפִתְאֹם עָצַרְנוּ
וְנִקְטַע
וְאָז בָּאָה הַשְּׁתִיקָה
חַסְרַת מַעֲצוֹרִים
הַמְּבוּכָה
וְהוֹרִידָה אֶת הַסֹּמֶק
מִלְּחָיַיִךְ
וְחִיּוּכֵךְ קָפָא
וְיָדִי שֶׁכְּבָר הָיְתָה
נָסוֹגָה.
 
וְאַחֲרֵי שָׁנִים
נִשְׁאֲרוּ גַּם הַמְּבוּכָה וְגַם הַשְּׁתִיקָה
וְגַם הַמַּעֲצוֹרִים
וְאַתְּ עֲדַיִן
מִקְטָעִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

כש"שתיקה חסרת מעצורים" משתלטת על חיי הרגש, אפשר להתייצב מולה ולעצור אותה או לקפוא ולהיכנע לה. השיר מראה את האפשרות השנייה ומצייר כאן חיוך קפוא, מבוכה ושתיקה. ברקע מהדהדת ההחמצה: אפשר היה לנהוג אחרת.