ארכיון תגית: עינת ברזילי

ארוחת רווקים / עינת ברזילי

ארוחת רווקים / עינת ברזילי

עֲקֵבַי בּוֹטְשִׁים בַּקַּרְקַע
לִכְבֹּש דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת
אֲנִי מְאַחֶרֶת.
כָּל בְּנֵי הָאָדָם כְּבָר נִשְׁמְטוּ
מִן הָרְחוֹב
אֶל הַתּוֹךְ.
כְּכֹל שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת מְרוּצָתִי, הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת
וַאֲנִי בָּאָה חֶשְׁבּוֹן אָרֹךְ.
כָּל מַה שֶּׁמְּרוּצַת הַיּוֹם־יוֹם טָרְפָה
אֲנִי עַכְשָׁו טוֹרֶפֶת.
הֶבֶל פִּי הַקַּר בּוֹרֵא מַלְאָכִים שֶׁל זַעַם וָעֵבֶר
רָחֵל אִמֵּנוּ וְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ דּוֹחֲפִים אוֹתִי בְּגַבִּי
בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב וְאֵין לִי עִמָּהֶם דָּבָר.
 
עֶלְבּוֹנוֹת כְּלוּאִים בַּגּוּף מִשְׁתַּחְרְרִים וּמְרַחֲפִים סְבִיבִי כְּמוֹ רוּחוֹת רְפָאִים
יְלָדוֹת קְטַנּוֹת, נְעָרוֹת מִתְבַּגְּרוֹת, עֲלָמוֹת וְנָשִׁים שֶׁהָיִיתִי
מְזַמְּרוֹת לִי בָּאֹזֶן שִׁירֵי גַּעְגּוּעַ וָכַעַס.
לוּ יִרְאֶה אַחֵר פָּנַי
לֹא יַכִּירֵנִי.
 
בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְיַשֶּׁרֶת אֶת קִמְטֵי הַהַבָּעָה וּמַחֲלִיקָה אֶת שְׂעָרִי הַסָּתוּר
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת וּבוֹלַעַת אוֹתִי אֶל חֹם
עֵינַיִם מְחַיְּכוֹת מֵעַל קַעֲרַת מָרָק
כָּבִים בְּאַחַת מַלְאֲכֵי הָאֵימָה.
 
הַמַּלְאָכִים הַטּוֹבִים לוֹחֲשִׁים לִי
אַתְּ שְׁלֵמָה, אַתְּ שְׁלֵמָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר 'ארוחת רווקים' כשמו כן הוא – מתאר את ארוחת השבת מנקודת מבטה של רווקה שבסך הכול רוצה לאכול בלי הרבה הכנות וברכות. השיר כתוב בחצי הומור חצי רצינות ובסופו המסקנה: גם את שלמה אף שאת רווקה (וכנראה ללא ילדים).

מותו של הפרפר באור / עינת ברזילי

מותו של הפרפר באור / עינת ברזילי

הֵם בָּאִים אֵלַי שֶׁאֶעֱשֶׂה אוֹתָם טוֹבִים
בַּחֹשֶׁךְ, כְּשֶׁסּוֹגְרִים אֶת הָאוֹרוֹת, אֲנִי רוֹאָה שֶׁהֵם בּוֹכִים.

הֵם מִתְכַּרְבְּלִים בְּתוֹךְ נַפְשִׁי, מִתְכַּוְּצִים וּמִתְרַחֲבִים
וַאֲנִי מְעַכֶּלֶת בְּחֻמְצוֹתַי אֶת כָּל הַכְּאֵבִים.

אֲנִי מְקַפֶּלֶת אֶת הַכְּנָפַיִם הַשְּׁקוּפוֹת שֶׁלִּי, וּמְכַבָּה אֶת אוֹר הַגַּחְלִילִית בַּאֲחוֹרַי
שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לַבֹּהַק הַמְסַנְוֵר שֶׁלָּהֶם, חִוֵּר וְחָלוּל הוּא עוֹלֶה
כְּשֶׁהֵם גּוֹמְעִים מִמֶּנִּי אֶת הַצּוּף אֲנִי שְׂמֵחָה –
רַק הָאֲוִיר הוֹלֵךְ וּמִתְכַּלֶּה.

הֵם מַחֲלִיפִים אִתִּי דָּם בְּדָם, מַשְׁאִירִים אֶצְלִי חֵלֶק מֵהַפִּיחַ הַשָּׁחֹר
וְאַחַר כָּךְ נוֹאֲקִים אֶל הַלַּיְלָה, שְׂעָרָם סוֹמֵר, מְיַלְּלִים אֶל תּוֹךְ הַכְּפוֹר.

לְיַד הַגִּילְיוֹטִינָה אֲנִי שׁוֹלֶפֶת אוֹתָן מִן הַזַּחַל
בּוֹהֲקוֹת, סַסְגּוֹנִיּוֹת, אֲנִי כְּבָר לֹא פּוֹחֶדֶת לִפְרֹשׂ אֶת הַכְּנָפַיִם
הַתַּלְיָן מַבִּיט וְלֹא יָכוֹל לָשֵׂאת אוֹתָן. הוּא זֶה שֶׁמְּבַקֵּשׁ כִּסּוּי עֵינַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

"הם" – הפרפרים שנמשכים אל האור – משמשים כמטפורה לדמויות רפאים או סיוטים או לדמויות הרפאים המסויטות, שפוקדות את הדוברת בחשכה, כשהן בוכות. בדימוי היפה "אני מקפלת את הכנפיים השקופות שלי", חלה התמרה בין הפרפרים לדובר. לאחר שהפרפרים "נואקים אל הלילה", מסוגלת הדוברת לפרוש את כנפי החופש שלה.