ארכיון תגית: עמיחי חסון

דְּיוֹקָן עַצְמִי חָדָשׁ / עמיחי חסון

דְּיוֹקָן עַצְמִי חָדָשׁ / עמיחי חסון

וְעָזַב אִישׁ אֶת־אָבִיו וְאֶת־אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ
וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד תַּחַת הַשְּׂמִיכָה הָרְחָבָה,
אֶבֶן בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם.
וְכָל הֶעָרִים שֶׁנּוֹתְרוּ לְיַד הַיָּם
זִכְרוֹן מֵזַח נָטוּשׁ
מֵרֹאשׁ הַר דּוֹרֵשׁ טוֹבוֹת
צוֹפֶה עַל פְּנֵי הַזְּמַן

אֲנִי הָאִישׁ.
כּוּר הַהִתּוּךְ נִפְעַר בִּי
עָיַפְתִּי מִלָּתֵת בּוֹ סִימָנִים.

ניקוד: חני צפריר

שיר על הפרטי, האישי, שמוטמע בכללי, בציבורי. הפסוק מספר בראשית מסמן את מקומו של הדובר בעולם (גבר יהודי-ישראלי), מקבע אותו כאֶבֶן בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם; ירושלים ההררית והקשה בניגוד לזיכרון המזח הנטוש של ערי החוף. וכך, במספר שורות קצוצות, מתווה הכותב את סיפורו של כור ההיתוך הישראלי כולו. השיר מהווה חלק ממחזור שירים משפחתי.

נוף בערפל / עמיחי חסון

נוף בערפל / עמיחי חסון

לתיאו אנגלופולוס

אֱלֹהִים לֹא מְרַחֵם עַל נְשׁוֹת הַסִּינֶמָטֶק הַמְבֻגָּרוֹת
גְּבָרוֹת מְכֻבָּדוֹת מַדִּיפוֹת בֹּשֶׂם זָר יוֹרְדוֹת לְאַט
בַּמַּדְרֵגוֹת הָרְטֻבּוֹת אוֹחֲזוֹת אַחַת בְּכֶתֶף הַשְּׁנִיָּה לֹא
לְהַחְלִיק וַאֲנִי אַחֲרֵיהֶן נִזְהָר מִלַּעֲקֹף בְּהַצְהָרַת הָרַגְלַיִם
כַּמָּה קָשָׁה בָּלוּת הַגּוּף וְהַגֶּשֶׁם מַתְחִיל לְטַפְטֵף כְּשֶׁאֲנַחְנוּ
בַּמִּרְפֶּסֶת פַּעֲמוֹנֵי כְּנֵסִיַּת דּוֹרְמִיצְיוֹן אוֹמְרִים הִגִּיעָה הַשָּׁעָה
לְהִכָּנֵס לָאוּלָם לְהָסִיר מְעִילִים לִרְאוֹת שְׁנֵי יְלָדִים בְּרַכֶּבֶת
מְחַפְּשִׂים אֶת אַבָּא מוֹצְאִים לַהֲקַת שַׂחְקָנִים נוֹדְדִים מוֹצְאִים
נוֹכְלִים מוֹצְאִים עוֹלָם רָטֹב לָלֶכֶת בּוֹ בִּכְבִישִׁים כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם
לֹא פּוֹסֵק גַּם אַחֲרֵי שֶׁהָאוֹרוֹת כָּבִים בְּהַר צִיּוֹן הַנּוֹף בַּעֲרָפֶל
מִסּוֹף הַחוֹמָה הַתֻּרְכִּית עַד חוֹמַת הַהַפְרָדָה הַסּוֹגֶרֶת כְּחוֹסֵם עוֹרְקִים.

(ירושלים, חורף תשע"ג)

ניקוד: חני צפריר

השיר נפתח באזכור שורה מתוך שירו הידוע של יהודה עמיחי – בהאירו דווקא אוכלוסייה חלשה של קשישות, שהחיים אינם מיטיבים עמן. לעומת הקושי לרדת במדרגות ולהילחם בכמישת הגוף, הסרט המוקרן מסיט את המבט לעבר עולם צבעוני וצעיר, בכיכובם של ילדים הרפתקנים, המשוחררים ממגבלות הגוף. בעוד נשות הסנימטק היושבות באולם מוגנות מן הגשם, הילדים בסרט חווים על בשרם את המגע הבלתי אמצעי עם העולם. ובכל זאת, הילדים הללו מייצגים בדיה קולנועית, אומנות לעומת מציאות.