ארכיון תגית: ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

לזכר אחי בנימין ז"ל

וְהִנֵּה מַשְׁחִיר הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
וְקִרְבַת הַדָּם אֵינֶנָּה אֻכְּלָה

עוֹדֵךְ בְּמִשְׂרֶפֶת מִן הַמַּעֲבֶה קַמְתְּ
כְּעוֹף מְרֻשָּׁל וְלֹא, לֹא לְפֶחָם

קֶבֶר אָחִיךְ צְהַבְהַב מִדְבָּר
כָּרוּי בְּגֹבַהּ עֵינַיִם

אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם כְּשֶׁאֵין רוֹעֶה בָּם דָּבָר

בְּטֶרֶם תִּפְשְׁטִי מְקוֹר הַנֶּפֶשׁ
מַה יַּחְזִיקֵךְ, עַמּוּד הַגֵּו, שְׁרִיר צַוָּאר.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על אובדן, שמנכיח קדרות באמצעות שימוש במילים "קבר" ו"משרפת". הדימויים החזקים מצוירים דרך תיאורי הטבע, בהטיחם בקוראים כאב שאין נורא ממנו. גם השמש מכבידה, משום שהיא לא מאירה אלא צובעת את העולם בשחור (בניגוד לשמש האדומה בשיר הקינה "ראה שמש", לאבן גבירול). השורות היחידות שניתן לשאוב מהן נחמה, הן: "את אוהבת את השמים/ גם כשאין רועה בם דבר". הרועה (האל) שאמור להיות ער לסבלו של האדם איננו, ולמרות זאת השמים אהובים.

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר'

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר' מתוך ספר השירה 'צִיּוּן' של המשורר שי אריה מזרחי (הוצאת כרמל, 2003)

הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר / שי אריה מזרחי

מַה אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּפִּנָּה
מְעֻנֶּנֶת, טוֹבַעַת הַרְחֵק
בִּשְׁתִיקָתֵךְ הַקּוֹדֶרֶת. אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה
וְצוֹנֶנֶת

רְאִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מַתְנָה אֲהָבִים
עִם הַקִּיר, אֵיךְ עוֹלֶה
וְשׁוֹטֵף מִתּוֹךְ הַבִּיבִים
נֹגַהּ אֶת פָּנַיִךְ.

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.

אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

נכתב תוך התבוננות בציורו של אדוארד הופר, "אורשמש בקפטריה"

זרה יקרה, נמענת, מה לך כי מעוננת? נחשקת, מפני מה את שותקת? נאווה, אנה נטבעת תאווה? ביקור אקראי בבית קפה אורבני, מְזַמֵּן למשורר מראֶה של אשה יפת תואר ומסקרנת, המושך-שוטף-הודף אותו ללב אפיזודה. האם תומחש זו, האחרונה, להזדמנות, תגולף כתקרית?

הבית הראשון ('משפט פתיחה'), נפקח כשאלה. נדמה כי מבקש המשורר להנכיח עצמו בפני הנמענת ולייצר עמה דיאלוג. האמנם? האין מביע המשורר אך רחש/ משאלת לב הפניה הישירה, כביכול, נעשית תוך מתן פרטים אודות האשה ומבהיר מה לכד בה עיניו. האם את שהוא מייחס לה, הוא למעשה חווה על בשרו ('השלכה')? הייתכן כי שמי המשורר הם מעוננים, קודרים? האם לזיהוי בדידות בזרה, נדרש, נזקק, אדם בודד השורה הראשונה יומיומית להפליא, ונושקת לשפת רחוב. כך מדגיש המשורר את המקום, השעה, ההתרחשות, את מקור הדברים. העניין הרומנטי – ארוטי שהוא מגלה באשה מבצבץ מתוך היומיומי, מפעפע מן החולין, נקלע מן השגרה.. הצינה האופפת רוחנית את האשה (לתפיסת המשורר), עומדת בניגוד מוחלט למתחולל בקרבו גופנית ומעוררת בו הכרח עז להנזילה, להתיכה, להפשירה.

כיצד? בשירה. השפה מִתְגַּבַּהַת/ מִתַּמֶּרֶת באבחה ומעתה תחלוש על השיר ארוטיקה פואטית/ פואטיקה ארוטית מעודנת:

בבית השני, מבקש המשורר את שימת לב הנמענת למעשה אהבים, הנשקף במשחקי אור החמה החמימה על הקיר הקר. כך הוא מקלף מעליו קליפה עבה וחושף את עור התבוננותו, את בשר רגישותו. האם זו דרכו לעודדה, שהרי היא בודדה? לייצר הסחה ולרככה? לרדד הרהורה ולעוררה? האם להאיר קדרוּת אטומה בקרני שמש העשויות להתפתל עמוקות? להמיס שתיקה, לשלהב קרירוּת? האין זו דרכו לגרות, לפתות, ללבות?

בבית השלישי, מזמין המשורר את האשה לארוחת בוקר: קפה חם הנוטף הבל בזמרה, מאפה טרי הלוהט מתנור קסמים. האם זו הזמנה לארוחת הבוקר המסחרית; קפה-ומאפה? האין זו הזמנה להתניית אהבים מלהטת וריחנית?

סיום השיר נשמע מבטיח. מתרחשת בו לראשונה תנועה של ממש, יציאה מבית הקפה. האם לדרך זוגית? האם זוהי תחילתה של הזדמנות אהבה, של תקרית תשוקה? האין זהו סוף האפיזודה? האם זהו מעשה אהבים נחשק? האין זהו סיומו האורגזמי המענג?

כל זאת ועוד:

draw140215

אדוארד הופר מקרר צבעים עד שהם מכחילים, מיישר קווים עד לחידוד הסביר, מרוקן משטחים עד לעקירה וכולא תכנם הדל עד לבידוד הבדידות. כך הוא מגליד התנועה בבית הקפה העירוני ומנציח מרחק מצויר הנפער ממילא לניכור בין שני היחידים, בין שתי הדמויות. ההווה רתוק ומרתק, כל הרגעים גלמודים מאד:
גבר כָּמֵהַּ לפרצה בחומת האויר להישיר דרכה מבט אנושי. . . . אשה מתכנפת בתוך כדור אַרְצָהּ שקועה במרקם השביר. . . . חלון גדול המביא רִיק מחניק ושופך קרן חדלון כזרקור. . . . נוף אורבני מלנכולי אפרורי הממתין מעבר לפינה/ לכביש.

בשירו של המשורר דן ספרי 'אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה' מצאתי התכתבות אמנם בלתי מכוונת אך כה מרגשת ומרתקת עם שירו של המשורר שי אריה מזרחי ועם ציורו של אדוארד הופר:

אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה / דן ספרי

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁקָּבַעְנוּ
נִכְנָס מִישֶׁהוּ אַחֵר לְבֵית-הַקָּפֶה
צוֹעֵד לִקְרָאתֵךְ בֵּין הַשֻׁלְחָנוֹת
אַתְּ לֹא רָאִית אוֹתוֹ
זֶה הָיָה אֵין-דְּמוּתִי
שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל הַכִּסֵּא הָרֵיק לְיָדֵךְ.
הִסְתַּכַּלְתְּ בִּשְׁעוֹנֵךְ
כְּשֶׁהַמֶּלְצַר הִתְקָרֵב
הִזְמַנְתְּ תֵּהּ צְמָחִים
אֲבָל אֵין-דְּמוּתִי לֹא הִזְמִין
אַמֶרִיקָנוֹ חָזָק כָּרָגִיל.
הִסַּסְתְּ אִם לוֹמַר לַמֶּלְצָר
שֶׁאַתְּ מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
אֵין-דְּמוּתִי הִבִּיט אֵלָיִךְ מְחַיֶּגֶת שׁוּב
לַנַּיָּד הַכָּבוּי שֶׁלִּי
הוֹדָעַת קוֹלִי הַמֻּקְלָט
כְּבָר עָפָה מִשָּׁם אֶל הַשְּׁתִיקוֹת
אֲבָל אַתְּ כְּבָר יָדַעְתְּ.
פִּתְאוֹם הוּא נִגְלָה לְעֵינָיִךְ:
קָם וְהוֹלֵךְ.
הוֹלֵךְ.

יקרה זרה, ראי רצוני. היאך נמשך, נשטף, נשלף אני מלב ההתרחשות אל החלל, הבחיני בחסרוני. אני לחלוטין איני, ראי איך אני אוזל. היאך מומחש לְרִיק, מגולף כהרף אַיִן..

בניגוד עז למזרחי, השותת בשירו רצון להנכחה פיזית, מינית ושפתית בפני הדמות הנשית הזרה והנחשקת, מבקש המשורר ספרי בשירו להתאיין מן עולם הדמות הנשית המוכרת, הנאהבת עד הלום.

בניגוד עז להֱיוֹת בית הקפה בעבור הדמות הנשית בשירו של מזרחי מקום מפלט, מקום מסתור, מקום להתבדלות ומעין מקום גילוי וזינוק, מקום להזדמנות – בעבור המשורר, משמש בית הקפה לדמות הנשית בשירו של ספרי, מקום ליעוד, להתאחוּת, להתחבְּרוּת, המסתבר דווקא כמקום להתרחקותף\, לְהִפָּרְדוּת (פרדה). ומהו מבחינת המשורר, האהוב? שום מקום, אין מקום, מקום אֵינוּתוֹ, מקום היעדרו.

הבדידות בשירו של מזרחי היא בדידות של פרטים הַמִּטַּלְטְלִים ברוח. ואילו הבדידות בשירו של ספרי היא בדידות במסגרת של אהבה, של זוגיות, של קשר בקצה חוט. למעשה שני המשוררים תרים אחר שבירת הקיים, כאשר השוני בא לידי ביטוי במצבי דריכוּת שונים. בשעה ששירו של מזרחי נחתם בתנועה זוגית מְקֻוָּה ומיוחלת, ננעל שירו של ספרי בתנועת ההתרחקות..

במעבר חד מבוקר ללילה:
(מחווה שירית שנכתבה לשי עוד בחייו)

לַיְלָה שָׁחֹר / מיא שם-אור

לשי

חִבּוּק שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ עִם רוּחַ לְבָנָה.
בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסּוֹפֵר לְשִׁירִים שֶׁל חֶמְאָה.
סַבְתָּא לָקְחָה אֶת הַוּוֹדְקָה וְלָנוּ נִשְׁאָר בָּרַקָּה.
עִם בַּיִת קָטָן מֵאָחוֹר
נוֹסְעִים בְּשָׁחֹר
רַק בְּשָׁחֹר
כִּי אֲנִי בְּלִי קַסְדָּה
וְשׁוֹטְרִים בְּשָׁחֹר
יְפָרְקוּ
לָנוּ
אֶת
הַצּוּרָה.
עֲנָבִים לְבָנִים בְּלַיְלָה שָׁחֹר

חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע

חֲבָל עַל הֶחָלָל / ענת חנה לזרע

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא פָּרַפְנוּ כַּפְתּוֹרֵי הַגּוּף.
הָרוּחַ נָשַׁם בֵּינֵינוּ חָלָל כְּאָדָם.
הִלַּכְנוּ כִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת רוֹפְפוֹת עַל עֹרֶף פַּארְק חַם.

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁבַּיָּם הֻטְבְּעָה הֶמְיָתְךָ לְאַחֶרֶת.
וְיָדַעְתִּי, אַהֲבָה מְעֻנָּה הוֹפֶכֶת יַבָּשׁוֹת לְאִיִּים, חַפִּים לִמְשׁוֹרְרִים.
אִתִּי חָנַקְתָּ, גַּם כְּשֶׁגּוּפְךָ בִּקֵּשׁ לַהֲגוֹת.

אַף פַּעַם לֹא אָהַבְנוּ.
לֹא לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה כְּשֶׁלֹּא הֵנֵץ בֵּין סְבַךְ הַשִּׂיחִים
פֶּרַח הִדּוּק יְרֵכְךָ לִירֵכִי. אֵשׁ אֲדֻמָּה נִתְלַקְּחָה בָּעֵינַיִם
וְכָל פַּעַם דָּעֲכָה בְּרַעֲדַת עָשָׁן.

אַף פַּעַם.
לֹא הַיּוֹם כְּשֶׁאֲנִי עוֹרֶכֶת לָנוּ טְקָסִים סַסְגּוֹנִיִּים
וְכֶתֶר זָהָב שֶׁאַתָּה עוֹנֵד לְרֹאשִׁי, מְשֻׁבָּץ אֲבָנִים קָרוֹת
כְּבֵדוֹת מִנְּשֹׂא, עוֹגֵן תְּנוּעוֹת צַוָּארִי.

ניקוד: חני צפריר

*ההצהרה בשיר: “אף פעם לא אהבנו" – מתעתעת, כי ככל שמתקדמים בקריאה, כך מסתבר ששררה אהבה, אך "מעונה". העינוי הזה הצית "אש אדומה" בעיניים, והוא נמשך גם היום, ובא לידי ביטוי בטקסים ססגוניים ובכתר שמזכיר סד יותר מאשר עטרה.

בהדוף כל הלילות/ענת חנה לזרע

בהדוף כל הלילות/ענת חנה לזרע

שְׂפָתַי פְּקוּחוֹת כְּחַלּוֹן
אַתָּה בּוֹרֵחַ כְּלוֹמַר מֵגִיף שְׂפָתֶיךָ בְּפָנַי
שֶׁלֹּא תְּלֻבֶּה רוּחַ פְּרָצִים
יִרְשְׁפוּ גֶּחָלִים שָׂפָה

פְּצֵה כְּבָר ת'פֶּה פַּשֵּׂק לְסָתוֹת
יָרֵחַ שֶׁלִּי צוֹרֵחַ בַּהֲדֹף כָּל הַלֵּילוֹת

הָיָה וְאֶפְרֹץ לְתוֹכְכֵי הַמְּעָרָה
שַׁסֵּה בִּי חַיּוֹת פֶּרֶא מְבֻיָּתוֹת
הַסֵּה בִּי לַהַג לְשׁוֹנוֹת מְדוּרָה
בְּלַע אוֹתִי בְּלַע בְּלַע בְּלַע

ניקוד: חני צפריר

שירה החושני של ענת חנה לזרע עוסק בתשוקה מכלה, בעשותו שימוש בשפתיים, בשפה ובפתחי הגוף. אם שפתיה ייפתחו כחלון, מעוצמת התשוקה עלולה להתרגש סופה או מדורה מכלה. אין לצפות מראש מי יישרף; מי ייבלע, מי יימחק כליל מעוצמת התשוקה.

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי
(מתוך 'ציוּן', הוצאת כרמל, 2003)

שִׁיר אַהֲבָה

הִיא בָּאָה, נִגְּשָׁה אֵלַי, וְסָטְרָה עַל פָּנַי.
לֹא בְּחֻצְפָּה הִיא עָשְׂתָה זֹאת, לֹא מִגַּסּוּת
אוֹ מֵרֹעַ-לֵב, נִגְּשָׁה וְסָטְרָה לְפַרְצוּפִי
הַתָּלוּי, בַּחֲבִיבוּת, כְּמוֹ אָמְרָה:
שְׁרֹק אֶת הַלִּימוֹן הַזֶּה שֶׁבְּךָ,
אֲנִי אוֹהֶבֶת מוּסִיקָה שְׂמֵחָה.

לֹא שַׁרְתִּי לִימוֹנָדָה מְתוּקָה, אֲבָל מֵאָז
אֲנִי נוֹטֵף צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים,
שֶׁמְּלַוִּים אוֹתִי בַּכֹּל.

אם קשה לתאר אהבה בשפה דבורה, יומיומית, על אחת כמה וכמה קשה לעשות זאת בתמהיל השפות: פואטית-פרטית. דרכו של המשורר לשתף אותנו הקוראים בתיאורה – מיוחדת ומקורית.
"הִיא" – דמות נשית אהובה, "בָּאָה, נִגְּשָׁה… וְסָטְרָה". לא זו בלבד שהופיעה, נעה לעברו וקרבה עד אליו, אלא גם יצרה נקודת השקה פיזית באמצעות הזחת כף ידה על פניו.
מדוע?
כדי ליצור דיאלוג, אינטראקציה. אם המשורר סטאטי, מנותק ומבודד גופנית, רוחנית ותקשורתית, הרי שעליה ליזום תנועה וכמו לפלוש למרחב הפרטי התחום שלו כדי לבוא לכדי ביטוי. ביטוי שלה, ביטוי שלו.
מדוע לא חבקה גופו או לטפה פניו, מדוע סטרה על לחיו? "בַּחֲבִיבוּת" – מציין המשורר ומליץ עליה בהגינות ובאמפטיה.
יותר משנועדה הסטירה להכאיב בכף יד רכה על גבי לחי רכה לא פחות, יותר משנועדה להביע כעס, נועדה לנער, להעיר, לעורר את המשורר – פרצופו תלוי, תלוש, דואה, מרחף. והיא משיבה אותו אל קרקע המציאות, אל עצמו, אליה, אל האהבה, אל השירה, אל המוסיקה.
בשורה הראשונה בבית הראשון, מדווח המשורר באופן עובדתי, לקוני, על פעולותיה של האהובה שננקטו כלפיו. בחמש השורות הבאות, משתקף יחסו כלפי פעולותיה תוך עירוב/ הפעלת עולם הרגש. המשורר פוצח בהבעת רגש נטולת השתפכות על דרך השלילה: "לֹא בְּחֻצְפָּה…, לֹא מִגַּסּוּת אוֹ מֵרֹעַ-לֵב" וחותם בצמצום בדרך החיוב: "בַּחֲבִיבוּת". לא בִּכְדִי. כך הוא יוצר הלימה בין התוכן להתבטאותו.
האהובה לא דיברה אליו/ עמו, והמשורר נאלץ לתרגם את הסטירה למילים.
מדוע?
האם השניים מיעטו בדיבור? האם קלה ונגישה כתיבת שירה (אמירה), יותר מאשר דיבור בעל פה? האם "הִיא" אהובה רומנטית, או דמות אהובה הקשורה אליו בקשר משפחתי, כגון אמו? האם זו דמות נשית – בשר ודם, או דמות שמסמלת בפעולותיה את המציאות, השירה או האהבה?
המשורר רואה בסטירה את בקשת האהובה "לשרוק את הלימון שבו".
לשרוק?
כן. מחד, לנשוף – להחליף חומרי נשימה, להתרוקן מהחומצי, להתנקות מן הפסולת. מאידך, לצפצף, לצייץ, לשיר, לשורר, לתקשר, להפיק קול, לייצר מוסיקה שמחה, להכין לימונדה מלימון, בחיים וגם בשירה. בקיום וגם במהות. לאהוב – לשורר את החיים. לחיות – לשורר את האהבה.
למעשה, לתפיסתו תובעת האהובה שיעשה את שהיא אוהבת. את האהבה מאזכר המשורר כרחשי לב האהובה למוסיקה, לצליליו, לשמחת חייו, לשפתו, לשירתו. האם תובענית מדי בעיניו האהובה? האם תובענית מדי האהבה? האם אהבת האהובה כלפיו- משמעה גם אהבה עצמית ולא רק אהבתה לו – כזולתה?
הגם שהמשורר מתקשה לשיר לימונדה מתוקה, הוא מתנער, מתעורר ומצליח לנטוף מאז צלילים מתוקים ומרים, המלווים אותו בכל צעד בחייו ובאמנותו. האהובה העניקה לו את שהיה זקוק לו. הוא מצליח להגיע לכלל איזון. תפיסת המשורר את המציאות, את האהבה, את השירה, רגשית ועם זאת שכלתנית – הגיונית – מציאותית: "צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים".
המשורר "נוֹטֵף" – מחד, גדוש, שופע צלילים – המומחשים כנוזל, עד שהם גולשים מתוככי תוכו החוצה (עולה על גדותיו). מנגד הוא מותיר סימן, עקבות, רישום, "ציון" (שם הספר). זו דרכו וזו התווייתה. המשורר מקבע מראה מקום. ראוי לציין כאן את שם ספרו השני של המשורר: "הוא המסמן את המקום" (הוצאת רימונים, 2012).
ברור שחיבוק של האהובה עלול להיות מתוק מדי בעבורו, כלימונדה. חיבוק לא היה מצליח לחדור בעדו או להתפענח על ידו. האהובה מבינה ויודעת את האופן והדרך להגיע אליו ואל לבו. הסטירה היא חלק משפה שהמשורר מבין, חלק מאהבה שהוא מסוגל לספוג.
הסטירה ודאי צלצלה בצליל מתוק – מר.

שיר אהבה יפה, לא מתוק ולא דביק. אהבה למי? לאהובה. למציאות. לשירה.