ארכיון תגית: עפרה בן־עמי

עיניים / עפרה בן־עמי

עיניים / עפרה בן־עמי

אוֹתוֹת הֻגְּשׁוּ לְעֵינַי
וְלֹא זִהִיתִי בָּם טִפְטוּפֵי רַעַל
נִמְסָכִים בְּמוֹעֲדִים קְבוּעִים
לְעִרְפּוּל שְׂדֵה הָרְאִיָּה
עַד הִבְשִׁילָה הַהִתְנַפְּצוּת
לִשְׁבָרִים מְשֻׁנָּנִים.
 
כַּעֲבֹר שָׁנִים
נִגְלָה לִי כַּד עֲנָקִי
שֶׁנֻּפַּחַ לִקְצֵה הַשְּׁקִיפוּת.
בִּרְחוֹבוֹת מְרֻצְּפֵי יָרֵחַ
הוּבַל הַכַּד,
שִׁבְרֵי עֵינַיִם רָחֲשׁוּ בּוֹ
מְסָרְבִים לְהִתְאַחוֹת.
עִם שַׁחַר הֻצַּב בְּכִכַּר הֵעִיר
לְהַצִּיג פַּסְיוֹן הָעֵינַיִם
שֶׁנִּקְרְעוּ לִרְוָחָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על יקיצה והתפכחות. העולם שהדוברת מסרבת לראות בבית הראשון, על אף האותות והרמזים, מתגלה בבית השני בעזרת כד שקוף ענקי שרוחשות בו "עיניים שנקרעו לרווחה" כמטפורה חזקה לגילוי האמת.

שורת הרווח / עפרה בן־עמי

שורת הרווח / עפרה בן־עמי

אֵיזוֹ תְּחוּשָׁה מַעֲנִיקָה שׁוּרַת הָרֶוַח
אַחֲרֵי צְרִיבַת אוֹת קַיִן
בְּמֵצַח אִשָּׁה מֻכָּה?
בַּחֶשְׁבּוֹנוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל
הַמִּתְרַחֲקִים וְהַמְפָרְשִׁים לְמִינֵיהֶם
מִסְתַּמֶּנֶת נְטִיָּה מֻבְהֶקֶת
לְצִמְצוּם סִכּוּנִים אִישִׁיִּים בְּלִי לְהִתְעַלֵּם
מִזִּהוּי הִזְדַּמְּנֻיּוֹת לִתְשׂוּאָה נִנּוֹחָה.
לִכְשֶׁיַּסְנִיפוּ אֶת שׁוּרַת הָרֶוַח
יְרַשְׁרְשׁוּ שִׁטְרוֹת הַצַּדְקָנוּת בְּכִיסָם
וְיִתְחָרוּ רַק עִם חִיּוּכוֹ שֶׁל הַתּוֹקְפָן.

ניקוד: יאיר בן־חור

איזה הון תרבותי־חברתי או "שורת רווח" מפיקים כל המצקצקים בלשונותיהם לנוכח עוד פרשייה שהגיעה לכותרות, שעניינה גביר בעל שררה מכה/מתעלל/אונס נוסף? שהרי כה קל להטביע אות קלון על מצחה של הקרבן. הדוברת בשיר סבורה שכל עוד הנוהג הרווח הוא האשמת הקרבן, לא ייוותר דבר זולת חיוכו של התוקפן.

כתם היעדרךְ / עפרה בן־עמי

כתם היעדרךְ / עפרה בן־עמי

כֶּתֶם הֵעָדְרֵךְ מִתְפַּשֵּׁט בִּי
צוֹבֵעַ אֶת סִיבֵי הַכָּרָתִי
פּוֹעֵר חִידוֹת בַּחֲלוֹמוֹת
מִשְׁתַּחֵל לִמְבוֹכֵי עֵרָנוּת
מַפְתִּיעַ בְּעִקּוּלִים שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָם.
כְּשֶׁאֲנִי מְסַמֶּנֶת לוֹ גְּבוּל
יוֹדֵעַ כֶּתֶם הֵעָדְרֵךְ לִפְרֹץ תַּחְתָּיו
נִגָּר אֶל מְחִלּוֹת זִכָּרוֹן
לַחוֹת מֵרֹב הוֹוֶה.

ניקוד: יאיר בן־חור

החוסר הוא כמו כתם שלא יוצא. כתם מתפשט שלא יודע גבולות. הוא נמצא שם תמיד גם במצבים לא צפויים, בשינה, ביקיצה, ולא מרפה מן הזיכרון. כמו נחש הוא משתחל ומרטיב את ההווה בנוכחותו.

מְשֻׁבֶּשֶׁת / עפרה בן־עמי

מְשֻׁבֶּשֶׁת / עפרה בן־עמי

בְּאִבְחַת רֶגַע הִשְׁתַּבַּשְׁתִּי.
הָיִיתִי אֶבֶן מֻשְׁלֶכֶת לְזֶרֶם גָּדוֹל  
מִתְהַפֶּכֶת בְּשֶׁצֶף זִכְרוֹנוֹת מִתְעוֹרְרִים,
עַד שֶׁפָּחֲתוּ תְּנוּעוֹתַי וְצָלַלְתִּי לַקַּרְקָעִית.
בְּגֻמָּתִי הַלַּחָה
יֵשׁ וְעוֹדֶנִּי נִדְקֶרֶת בַּמַּגָּע עִם הַצָּלוּל הַמְסַנְוֵר,
אַךְ גַּם הִצְמַחְתִּי זִיזִים 
שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַל קִיּוּמָם בִּי. 
בְּהִתְחַזֵּק הַזֶּרֶם
מְשַׂרְטְטִים הַזִּיזִים אֶת בַּקָּשׁוֹתַי
הַצָּפוֹת עַל פְּנֵי הַמַּיִם בְּקַוִּים מְקֻטָּעִים 
מִצְטַמְרְרִים וּנְמוֹגִים.  
בִּשְׁאַר הַזְּמַן הַשָּׁט עַל פְּנֵי הָאֶבֶן שֶׁלִּי
מוֹרִיקִים זִיזַי בַּקֶּצֶף הַלָּבָן.

ניקוד: יאיר בן-חור

הזיכרונות המתעוררים בקרב הדוברת, הנזכרת, משבשים עליה את דעתה. היא הופכת לאבן קטנה, המסתחררת בזרם הזיכרונות. ובשעה שהזרם מתחזק, מתגלים באבן זיזים הפורחים בתוך השצף, המגנים עליה מפני הזרם החזק.
השיר מפליא לתאר מצב נפשי סוער בעקבות זיכרונות קשים מן העבר. אולם חרף סערת הנפש, הדוברת מצליחה שלא לגלוש לטירוף הדעת.