ארכיון תגית: עפרה קליגר

כמעשה חסיד / עפרה קליגר

כמעשה חסיד / עפרה קליגר
 
הַיָּמִים מִתְקַצְּרִים
הַלַּיְלָה נוֹפֵל בְּאַחַת
בַּבָּתִּים עוֹלֵה אוֹר לְחוֹרֵר עֲלָטָה
וַאֲנִי דּוֹלֶקֶת בְּעִקְבוֹתֵיהֶם,
וּכְמַעֲשֵׂה הֶחָסִיד מְצָרֶפֶת צְרוּפִים
לְגָרֵשׁ אֶת זְבוּבֵי הַפַּחַד הָרוֹצְעִים אֶת אָזְנַי.
 
עֲמוּסָה שָׁעוֹת מֵתוֹת
שֶׁנִּדְרְסוּ מִתַּחַת גַּלְגַּלֵּי הַמַּחְשָׁבָה
אֲנִי זוֹחֶלֶת מִתַּחַת לְמִנְהֲרוֹת הַזְּמַן,
פּוֹנָה לְאָחוֹר כְּאֵשֶׁת לוֹט
לְנַקּוֹת אֶת אֲרֻבּוֹת חַיַּי.

החומרים הבונים את השיר קשים ואפלים: עלטה, פחד, מנהרות, דריסה, ועם זאת הדוברת התברכה ביכולת "לנקות את ארובות חייה".

זריחה – עפרה קליגר

זריחה – עפרה קליגר

הָנֵף מַגָּל לִקְצֹר תְּנוּבַת יוֹם
אַחַר הוֹשֵׁט יָד לִלְקֹט
הַשֶּׁלֶף שֶׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר.
הַטֵּה גַּבְּךָ וְהִתְכּוֹפֵף
לִקְשֹׁר שְׂרוֹךְ חַיִּים שֶׁהֻתַּר,
לְהַנָשִׁים רֶגַע שֶׁגָּוַע
בְּבֵית הַבְּלִיעָה שֶׁל הַזְּמַן.

ניקוד: יאיר בן־חור

כל יום חדש אוצר בחובו הזדמנות לקצור, ללקט, לחיות את הרגע ולהחיות אותו. הזמן נבלע אך אנו יכולים לבחור מה לעשות בו.

כְּמוֹ תְּפִלָּה / עפרה קליגר

כְּמוֹ תְּפִלָּה / עפרה קליגר

כְּשֶׁגּוּף נוֹגֵעַ בְּגוּף
לִפְרֹם זֶה מִזֶּה
אֶת תָּכֵי הַזְּמַן הַגַּסִּים,
כְּשֶׁגּוּף נִרְכַּן עַל גּוּף
לְהִשְׁתּוֹחֵחַ כְּמוֹ תְּפִלָּה
לְהוֹשִׁיט יָדַיִם לְכַנֵּס
אֶת הָאֲבָרִים הַנִּפְרָדִים
אָז קָם הוּא לִהְיוֹת
מִקְדָּשׁ מְעַט.

השיר "כמו תפילה" מתאר את מעשה האהבה כפרימה וככינוס בו זמנית, כמעט אוקסימורון, המתאפשר רק בחוויה מיסטית. פעולות אלה מעניקות לגוף ולמעשה האהבה נופך של קדושה.

באביב הזה / עפרה קליגר

באביב הזה / עפרה קליגר

בָּאָבִיב הַזֶּה נִדְחַק כּוֹכָבִי וְהֵגִיחַ
מִתּוֹךְ עֲנָנוּת כְּבֵדָה.
נִדְחַק וְיָצָא וּפָקַע אֶת נַפְשִׁי
מִקְּלִפָּתָהּ לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעוֹלָם נוֹבֵעַ בַּחוּץ.

בָּאָבִיב הַזֶּה הִנְחַנִי כּוֹכָבִי
לְגַלּוֹת אֶת הַנְּקֻדָּה הָאַרְכִימֶדִית,
לְהָרִים אֶת קְדֵרַת הַחַיִּים
מֵעַל לְרֹאשִׁי
וּלְהַלֵּךְ מִבְּלִי לִמְעֹד.

כָּעֵת רַגְלַי נוֹהוֹת אֶל לֵב הַדְּרָכִים
שֶׁהָיוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד
גְּלוּיֵי עֵינַיִם וּפְעוּרִים לְפָנַי
עַד אֶפֶס קָצֶה
וְלֹא יְדַעְתִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של עפרה קליגר מתאר תקופה בשנה ביחס לנפש האדם. באביב הכול פורח סביב וגם החיים קלים יותר, קודרים פחות והאדם יכול להלך בהם מבלי למעוד. הצירוף "קדרת החיים" מסמן כאן שני עניינים: כלי חרס כבד (כפשוטו) וגם השורש קד"ר – החיים הקודרים שהאביב מסייע להעלים.
הבית האחרון מגלה לנו שלא צריכים לחכות לאביב כדי להלך בלי למעוד, אלא אפשר לצאת אל הדרכים, אל הטבע ולנשום.

התכנסות או מנוסה – לא אדע / עפרה קליגר

התכנסות או מנוסה – לא אדע / עפרה קליגר

"הַאִם לֹא כָּל הָעֻבְדּוֹת הֵן חֲלומוֹת מִיָּד
כְּשֶׁיִּוָּתְרוּ מֵאֲחוֹרֵינוּ."
(אולי הלב, אמילי דיקנסון, עמ' 125)

אֲנִי מִתְכַּנֶּסֶת אֶל צְרוֹר הַשָּׁנִים
בִּשְׁתִיקָה הוֹמִיָּה. רַק הָעַיִן הַפְּנִימִית
מַבְחִינָה בִּמְנוּסַת הַנֶּפֶשׁ מֵחֶרֶט הַזְּמַן
הַשּׂוֹרֵט וּמְנַסָּה לַחְשֹׁב אֵיךְ עוֹצְרִים
אֶת נְשִׁימָתוֹ,שֶׁיַּעֲצֹר וְאִם אֶפְשָׁר
לְהַגְלוֹת עַצְמִי מִמִּרְדָּפוֹ בְּצַו מִלִּים.

אֲנִי כּוֹתֶבֶת וְהָאֵימָה נִדְחֶקֶת
לְצִדֵּי הַשּׁוּרוֹת,
מִתְיָרֵאת מִכּוֹחָן שֶׁל מִלִּים.
מַשֶּׁהוּ עָמוּם מְבַצְבֵּץ מִתּוֹכִי חָפֵץ
לְהַסְבִּיר פָּנִים לַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה
הָעוֹמֶדֶת לְפִתְחִי.

ניקוד: יאיר בן – חור

אקט הכתיבה בשיר, נע בין שתי התמודדויות. האחת עם הזמן, המייצג מציאות חיצונית שורטת. ואילו השנייה היא התמודדות עם חרדה שנובעת מהתכנסות לתוך מציאות פנימית. הכתיבה ספק דוחקת את החרדה לשולי השורות וספק מעוררת אותה, נעה בין המציאות הפנימית לחיצונית ובין הקשיים של כל אחת מהן. בתוך התנועה הזאת, תוך כדי כתיבה, וחרף היראה מכוחה, נוצר מפלט מהחרדה, נוצרים תקווה וחשק להביט בסבר פנים יפות אל העתיד.

דבר אינו מתכלה / עפרה קליגר

דבר אינו מתכלה / עפרה קליגר

דָּבָר אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
צַעַר וּכְאֵב הוֹפְכִים
לְעַשׁ כּוֹסֵס,
שִׂמְחָה וּתְשׁוּקָה,
שֶׁהֻשְׁתְּקָה –
לְאֶבֶן בַּזֶּלֶת.

דָּבָר אֵינוֹ מִתְכַּלֶּה
הוּא עוֹבֵר לְמָקוֹם אַחֵר.
אַהֲבוֹת שֶׁמֵּתוּ יַשְׁקִיפוּ בְּךָ
בַּחֲלוֹמוֹתֶיךָ;
מַעֲשֶׂיךָ, שֶׁנָּשְׁרוּ מִמְּךָ
עִם הַזְּמַן,
יְסַמְּנוּ אֶת עִקְבוֹתֶיךָ.

ניקוד: חני צפריר

בניגוד לתפיסה הניהיליסטית, השוללת הכול ואינה מכירה בוודאות כלשהי, עפרה קליגר אומרת בשירה שהדברים אינם מתכלים ואינם מתאיינים, אלא משנים את פניהם, צורתם ומשמעותם. לפיכך הרציונל שלה קובע כי המציאות משתנה ללא הרף, וגם הגוף המתכלה מותיר אחריו נפש הנפרדת מן הגשמי, בהמשיכה להתקיים

ראיתי צפור / עפרה קליגר

ראיתי צפור / עפרה קליגר

רָאִיתִי צִפּוֹר מֵתָה עִם אוֹר יוֹם.
קָרַבְתִּי אֵלֶיהָ לְהַבִּיט בְּמַקּוֹרָהּ,
הִקְשַׁבְתִּי לְחֶדְלוֹן שְׁרִיקָתָהּ.
נוֹצָה אַחַת דָּבְקָה לַבָּשָׂר.

רָאִיתִי צִפּוֹר מֵתָה
וְלֹא יָדַעְתִּי מַה הֱבִיאַנִי לַעֲמֹד
כֹּה סָמוּךְ אֵלֶיהָ,
אוּלַי בִּקְּשָׁה נַפְשִׁי
לְהַדְהֵד אֶת מַשַּׁק כְּנָפֶיהָ
הָאַחֲרוֹן.

זוֹ הַצִּפּוֹר, נְעוּצָה בֶּעָפָר,
הוֹתִירָה בִּי
כִּתְמֵי
צֵל.

ניקוד: חני צפריר

השירה העברית התברכה בציפורים רבות: ציפורי שיר וציפורי נפש, למשל בשירי "ציפור כלואה" מאת יאיר הורביץ. הציפור "רבת היופי" של נתן זך מסמלת יותר מכל את החד- פעמיות, המותירה חותם בל יימחה. הציפור של עפרה קליגר אמנם מתה, אך נותרה חיה מבעד לשורות הליריות, בהעניקה למשוררת את תכונותיה. השיר הוא שריקתה של הציפור המתה.