ארכיון תגית: קובי נסים

מסע התמימים / קובי נסים

מסע התמימים / קובי נסים

שיר מאת קובי נסים. מבין שירי הפרידה של הכותב מאביו ז”ל, המכונסים בכתב היד “קדיש נִסִּים: שירים”.

שְׁנוֹת הָאַרְבָּעִים, אַתָּה וְאַחִיךָ, הַתַּלְמִידִים,
מַגִּיעִים לְפָּלֶשְׂתִּינָה־א”י בְּמוֹנִית שֶׁתְּפַסְתֶּם בְּשַׁעַר
הָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאָמֶרִיקָאִית שֶׁל בֵּירוּת.
בְּמַעֲבָר רֹאשׁ הַנִּקְרָה פּוֹגְשִׁים אֶתְכֶם יְהוּדִים מֵאֵירוֹפָּה
הַכְּבוּשָׁה, בְּנֵי מַזָּל, מִשְׁתָּאִים בְּשׁוֹמְעָם
שְׁנֵי בּוּלְפָסִים[1] מְשׂוֹחֲחִים בְּעִבְרִית – “בּוֹאוּ, בּוֹאוּ תִּרְאוּ
יְהוּדִים חֲדָשִׁים”, קָרְאָה אִשָּׁה שֶׁלָּבְשָׁה מְעִיל בַּקַּיִץ.
הִקִּיפוּ אֶתְכֶם,
מִשְּׁשׁוּ אֶת זְרוֹעוֹתֵיכֶם, הִשְׁתָּאוּ עַל עֳבִי בְּשַׂרְכֶם. נִפְרַדְתֶּם
מֵהֶם בְּחִיּוּךְ מְבֻיָּשׁ וּבָאתֶם אֶל בֵּיתְכֶם
בְּתֵל־אָבִיב הַשַּׁאֲנַנָּה
אוֹ הַתְּמִימָה, עַד כַּמָּה שֶׁהָיְתָה כָּזוֹ, אוֹ
הָעִוֶּרֶת, אוֹ הַיַּלְדוּתִית
הַיְלִידִית.

[1] כינוי לאדם שמן וכבד מאוד.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר עוסק במפגש “התמימים”, שני צעירים תל-אביביים מדושנים, כמייצגי היישוב העברי דאז על “תמימותו”, עם פליטים יהודים המגיעים לארץ-ישראל המנדטורית דרך גבול לבנון. צעירים אלה, אחד מהם הוא אבי המחבר, הם בין אלה שיצאו אז ללמוד באוניברסיטה האמריקאית של ביירות.

למי לא צלצלו הפעמונים / קובי נסים

למי לא צלצלו הפעמונים / קובי נסים

  “עִיר.
     עִיר.
       אֵיךְ סוֹפְדִים לָהּ לְעִיר
          שֶׁיּוֹשְׁבֶיהָ מֵתִים וּמֵתֵיהָ חַיִּים
            בַּלֵּב:”

חַלַבּ שֶׁבָּתֶּיהָ נִכְתָּשִׁים
חַלַבּ שֶׁלֹּא נוֹתָר בָּהּ דִּיר
אֶחָד לִרְפוּאָה, הָעִיר
שֶׁחִסְּלוּ בָּהּ אֶת הַצֹּאן
שֶׁהָיָה נָגוּעַ בְּבוּז לַשִּׁלְטוֹן.
 
חַלַבּ, אֻרְוָה מְפֻיַּחַת
בַּסִּמְטָה הָאַחֲרוֹנָה יַלְדֹּנֶת קְשִׁישָׁה נֶאֱנַחַת
וּמִמֶּשִׁי הַמִּטְפַּחַת קוֹרֵץ לָהּ זְהַב טַבַּעַת, רַק זֹאת
חִלֵּץ בַּעֲבוּרָהּ אָחִיהָ תַּחַת תֹּפֶת
הָאֵשׁ מֵאֶצְבַּע אִמָּם.
 
מִדָּרוֹם לִגְבוּל הַמְּדִינָה הַנִּשְׁחֶטֶת – רוּחַ סְדוֹם
מְסַמֵּא עַם שָׁלֵם, גַּם בַּיָּמִים הַנּוֹרָאִים רַק חוֹל
וָחוֹל בְּעֵינֵי בָּנָיו,
אַךְ פַּיְטָן אֶחָד בָּהּ קוֹנֵן:

“לֹא רָאִיתָ עִיר מֻטֶּלֶת עַל גַּב

כְּסוּס בְּדָמוֹ, מְטָרֵף בִּטְלָפָיו

וְלֹא קָם.”

 
גּוֹחֵן אוֹתוֹ הָאָח, בֶּן פָּלִיט בְּגֵיא הַחֻרְבָּן
וְהַקֶּטֶל עַל כָּתֵף קָרָה וּמְטַלְטֵל,
– אִ’בַּנַא,
וּמַה יִּהְיֶה עַל אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה?

ניקוד: יאיר בן־חור

*   שני הציטוטים במוטו ובגוף השיר לקוחים משיר 17 ל”אֲחוֹתִי קְטַנָּה”, פואמה מאת
     אבא קובנר (ספריית פועלים, 1967).
** “אִ’בַּנַא”: אבינו בשפה הערבית.
 
שירו הקשה והנוקב של קובי נסים נותן לנו הצצה לתופת שמתחולל בסוריה. בשיר מועברות תמונות קשות מחיי היום־יום בצל האסון.

סְחוֹר־סְחוֹר מוֹצֵא עַצְמוֹ מִחוּץ לַזְּמַן, נִדְחָק לְדֹפֶן / קובי נסים

סְחוֹר־סְחוֹר מוֹצֵא עַצְמוֹ מִחוּץ לַזְּמַן, נִדְחָק לְדֹפֶן / קובי נסים

הָעוֹלָם מַעֲמִיד פְּנֵי תָּם, יָכוֹל אַתָּה לַחֲשֹׁב
שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתְךָ, קַל לוֹ לִקְנוֹת אוֹתְךָ בְּאוֹר וּבְרוּחַ.
אַתָּה הַמְלֻטָּף מִתְרַצֶּה, מְדַמֶּה
עַצְמְךָ מְשַׁיֵּט בִּזְרִימַת הָעוֹלָם.
רֹאשְׁךָ מֻרְכָּן, זוֹ שְׁעַת רָצוֹן
לְעַצְמְךָ. לִכְשֶׁתָּקוּם, תִּזְדַּקֵּף מוּל הָעוֹלָם
בַּעֲמִידַת מוֹצָא. גַּם בְּלִי כְּפָפוֹת אִגְרוּף
הַהֵאָבְקוּת הִיא מַצַּב עוֹלַם הַתָּמִיד.

חוֹבֵט בְּךָ עוֹלָם, שָׂמְךָ לְלַעַג, לַקְּרָשִׁים
הוּא מַצְמִית אוֹתְךָ, לֹא מַרְפֶּה
גַּרְגִּיר אָבָק הַמִּסְתַּחְרֵר עַל תַּקְלִיט בֶּן הַדּוֹר הַיָּשָׁן
סְחוֹר־סְחוֹר מוֹצֵא עַצְמוֹ מִחוּץ לַזְּמַן, נִדְחָק לַדֹּפֶן
מְנַסֶּה לִמְשֹׁךְ אֶל הַמֶּרְכָּז הֶחָג וְהַמַּחַט מִמְּךָ וְהָלְאָה.
סוֹפֵר דַּקּוֹת, שָׁנִים, שְׁבָבֵי רָצוֹן
שֶׁלֹּא תֹּאבַד בַּמֶּרְחָב הָאִישִׁי הַדָּחוּק.

קוֹפֵץ שִׁנֶּיךָ, מְקַמֵּץ אֶצְבְּעוֹתֶיךָ
וְרַק עַצְלוּת
תְּעוֹרֵר בְּמַחַט אֲחוֹרֶיךָ,
אָז מַה בּוֹעֵר לְךָ
בַּסִּחְרוּר הַמּוֹנוֹטוֹנִי הַשּׁוֹחֵק?

בָּרִיק אַתָּה חוֹבֵט
הֲלֹא חֲלוֹמְךָ בָּז לְךָ בְּחִבּוּקוֹ,
נַסֵּה, נַסֵּה תַּחַת יָדָיו לִלְפֹּת אוֹתוֹ
כְּאִלּוּ הוּא זֶה הַנָּתוּן בְּיָדֶיךָ.
מַר עוֹלָם,
אַל תַּרְפֶּה אֲחִיזָתְךָ מִן הַקִּיּוּם, חֲלֹץ לְךָ צֶלַע מִבֵּית
הֶחָזֶה שֶׁל חַוָּה, אָדָם, כִּכְלוֹת הַכֹּל בַּכֹּל
הַפְרֵד בֵּין חַיֶּיךָ הַמְחַשְּׁקִים אוֹתְךָ לְבֵינְךָ, הַפְרֵד וּמְשֹׁל.

ניקוד: יאיר בן חור

שירו של קובי נסים מדמה את החיים כזירת אגרוף. האדם נגד הקיום, האדם נגד העולם. בתחילה העולם מתייחס אל הפרט בחביבות, אולם ההיאבקות מתמדת ומי שלא ייאבק- יפסיד. העולם חובט ולועג והדובר בשיר משיב מלחמה. הבית האחרון מרכך, מנחם: אין טעם להיאבק בעולם שהרי ה’אתה’ השירי חובט בריק. לכן מוטב שלא להרפות מן החיבוק, מן הקיים.