ארכיון תגית: רונית בכר שחר

* / רונית בכר שחר

* / רונית בכר שחר

אֲנִי בֵּית זְכוּכִית סְדוּק מַרְאָה שֶׁהַחַיִּים עִוְּתוּ
יְרִיד הֲבָלִים אַפְלוּלִי שֶׁעֲטַלֵּפִים עָפִים בּוֹ
יַעַר עַד שָׁכוּחַ בְּעַרְבוֹת קֶרַח רֵיקוֹת
מְטוּטֶלֶת תְּלוּיָה עַל עַנְנֵי נוֹצָה, קְפִיצָה אַחַת אֶל הַשָּׁמַיִם
שְׁתַּיִם אֶל בּוֹר תַּחְתִיּוֹת
רֶגַע לָמוּת רֶגַע לִחְיּוֹת
אֵין בִּי מְאוּם מִלְּבַד כְּאֵב וְיַתְמוּת
שׁוּם כַּמּוּת אַהֲבָה לֹא תְּסַפֵּק אֶת צָרְכִי
מוּטָב חַיַּי מִמּוֹתִי
מוּטָב מוֹתִי מֵחַיַּי
פְּעָמִים אֵינְסוֹף פֵּרְקוּ אֶת בֵּיתִי
הַלְאָה יַתְמוּתִי
מְלֵאַת מָדוֹן וָרִיב
הָבִיאִי לִי בַּיִת אֶחָד יַצִּיב
כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְפָּרֵק

בית זכוכית; תבה מלבנית שקופה שחושפת את הדרים בה למבט הנוקב של החוץ ואם אין די בכך, התבה השקופה שכשלה מלגונן, סדוקת מראות. הדוברת בשיר מתארת את התוצאה של חיים בבית סדוק "שהחיים עוותו" באמצעות שרשור מטפורי חזק, בתארה את הכמיהה לעוגן בדמות "בית אחד יציב" שיאפשר לה להיוותר מאוחה, לא מפורקת.

* / רונית בכר שחר

* / רונית בכר שחר

אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְהִסְתּוֹבֵב בְּסוּפֶּרְמַרְקֶטִים כְּשֵׁרִים כִּי אֲנִי יְהוּדִיָּה
חוֹשֶׁשֶׁת מִלְּהִכָּנֵס לִשְׁכוּנוֹת שֶׁל שְׁחֹרִים כִּי אֲנִי לְבָנָה
פּוֹחֶדֶת לְהִכָּנֵס לְוִכּוּחִים כִּי אֲנִי לֹא בְּרוּרָה
אֲנִי חֲרֵדָה מִישִׁיבָה בְּבָּרִים חֲשׁוּכִים כִּי אֲנִי לֹא שׁוֹתָה
מֵתָה מִפַּחַד בְּטִיּוּל בִּמְדִינוֹת שֶׁאֵינִי שׁוֹלֶטֶת בִּשְׂפָתָן
נִבְהֶלֶת מֵאֲנָשִׁים גְּבוֹהִים מְאֹד כִּי אֵינִי גְּבוֹהָה מַסְפִּיק לְדַעְתָּם
לִשְׂחוֹת בַּיָּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת כִּי אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ בְּקַלּוּת
אֲנִי יְרֵאָה מִבַּעֲלוּת
פּוֹחֶדֶת מִכְּלָבִים גְּדוֹלִים שֶׁרָצִים מַהֵר וְלָמוּת
מִתּוֹלָעִים קְטַנּוֹת עִם הֲמוֹן רַגְלַיִם
עוֹלָה בְּחִיל וּבִרְעָדָה לְטִיסוֹת שֶׁמָּא אֶפֹּל מִן הַשָּׁמַיִם
אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ בִּי שֶׁאֲנִי דָּתִיָּה
יֵשׁ בִּי חַלְחָלָה שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁאֲנִי מִדַּי חִלּוֹנִית
לְדַבֵּר עַל הַמָּחָר שֶׁמָּא אֶשְׁכַּח אֶת כָּל שֶׁהָיָה
הֶעָבָר מַרְתִּיעַ אוֹתִי יוֹתֵר מֵהֶעָתִיד
לִהְיוֹת שׁוּב שְׁמֵנָה זֶה גַּם כֵּן דֵּי מַפְחִיד
פּוֹחֶדֶת לִרְזוֹת מִדַּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ לִי הַלְּחָיַיִם וְהָעוֹר בַּזְּרוֹעוֹת
מֵתָה מִפַּחַד מִמַּרְאוֹת (בְּעִקָּר שְׁבוּרוֹת)
וּמִתִּיק שֶׁמַּנִּיחִים עַל הָרִצְפָּה
(זֶה מַזָּל רַע, כָּךְ חַיָּה אָמְרָה בְּטוֹן מֵעִיק
בְּ'סוּס עֵץ' בַּאֲרוּחַת צָהֳרַיִם, אַחַר כָּךְ נִגְנַב לִי כָּל הַתִּיק)
יֵשׁ בִּי חֲרָדָה עֲמֻקָּה מֵהָאֶפְשָׁרוּת לִתְהִלָּה
מִנִּסְיוֹנוֹת עוֹלָמִיִּים לַעֲשׂוֹת הַכְלָלָה
מִמַּנְהִיג אָטוּם שֶׁנֶּחְשָׁב לַעֲמָמִי
לִפְעָמִים אֲנִי פּוֹחֶדֶת אֲפִלּוּ קְצָת מֵעַצְמִי
מְאֹד חוֹשֶׁשֶׁת מִתְּחוּשַׁת הַהַחְמָצָה
לְמַזָּלִי אֲנִי פָּשׁוּט אַמִּיצָה
אוֹ שֶׁפּוֹחֶדֶת הֲכִי מִן הַפַּחַד עַצְמוֹ.

ניקוד: יאיר בן -חור

ה"פחד" שמתארת הכותבת אינו בבחינת פוביות סרק אלא מפרט מנומק של תחושות דיכוטומיות שהיא חווה כבת אדם חילונית במאה ה-21, בעלת זהויות רב-ממדיות. החיים בשתי תרבויות שונות מכתיבים דילוג מקוטב בין ישראל לארה"ב ולכן הדיכוטומיה המהותית הראשונה מעמתת אותה בין תפיסה עצמית חילונית שנסדקת באמריקה, שמתייגת סוּפֶּרְמַרְקֶטִים כְּשֵׁרִים; כמו גם שכונות של שחורים. קיטוב נוסף שמאפיין נשים – כמו גם גברים –הקיטוב שמלבה המדיה כמו גם ערכים הגמונים סקסיסטיים, הוא הפחד מלהיות שמנה מדי/רזה ורופסת עור/. הסגיר של השיר יוצא מכלל ה"אני" באמירה פוליטית רלוונטית, בדבר הפחד מפני הנצחת שלטונו של "מנהיג אטום שנחשב עממי".

מפעל חיים / רונית בכר שחר

מפעל חיים / רונית בכר שחר

הוֹדִיעוּ לִי הָרֶגַע
שֶׁזָּכִיתִי בִּפְרָס עַל מִפְעַל חַיִּים עַל כָּךְ
שֶׁהִצְלַחְתִּי לִשְׂרֹד וְלִבְרֹחַ
מִיָּדֶיהָ שֶׁל אִמִּי
נִצּוֹלַת שׁוֹאָה שֶׁכְּבָר בְּגִיל חָמֵשׁ
רָאֲתָה יוֹתֵר מִדַּי דָּם
זוֹ שֶׁשָּׁרְצָה כְּמַקָּק בַּיְּעָרוֹת,
אָכְלָה מַחְרָאוֹת, רָאֲתָה מֵתִים מִכָּל עֵבֶר
וּבוֹרוֹת מְלֵאִים גּוּפוֹת עַד פִּי קֶבֶר
אַחַת שֶׁאֶת כָּל הַכְּאֵב הָפְכָה לְתִסְכּוּל כַּעַס נוֹרָא
וּתְחוּשַׁת כִּשָּׁלוֹן שֶׁהִפִּילָה עַל יַלְדוֹתֶיהָ וְעַל אָבִי
זָכִיתִי כִּי הִצְלַחְתִּי לַמְרוֹת כָּל זֹאת
לֹא לְשַׁנּוֹת בְּקִרְבִּי
אֶת מוּסִיקַת הַחַיִּים הַטְּהוֹרָה,
אֶת הָאוֹפְּטִימִיּוּת הַמְּנַצַּחַת,
הָאֱמֶת הָרוֹתַחַת,
הָאֶמְפַּתְיָה, הָרָצוֹן לְהָבִין הַכֹּל,
הַהֵאָחְזוּת בַּתֹּם, שְׁאִיפָה לְחֹם,
מַנְגִּינַת הַמִּלִּים הָאֱנוֹשִׁית
וְהַיְּכֹלֶת לֶאֱהֹב
וּבְעִקָּר הָאֱמוּנָה שֶׁבָּאָדָם
גַּם יֵצֶר טוֹב

ניקוד: חני צפריר

השיר הזה העלה בזיכרונן של הקוראות את "צחוק של עכברוש" מאת נאוה סמל – קורותיה של ילדה יהודייה בת חמש שהוטמנה בבור זעיר לאחסון תפוחי אדמה בפולין הכבושה – ושרדה.
מה לנו כי נלין על מי שכונו בעבר "אודים עשנים"? האם ניתן בכלל להמשיג את התנסויותיהם? ושאלה שאלתית נוספת, שאיננה לירית בהכרח: האם כל ניצולות התופת היו אמורות להפוך לאימהות מכילות ואמפתיות? לפחות לפי שירה הישיר והכאוב של בכר שחר, דומה שלא. ואף על פי כן ולמרות הכול, לא הוצמתו בבת, דור שני לשואה, "ְהַיְּכֹלֶת לֶאֱהֹב וּבְעִקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבָּאָדָם גַּם יֶצֶר טוֹב".