ארכיון תגית: רונית ליברמנש

אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ”צַּוָּאָה בַּחַיִּים”?

ניקוד: יאיר בן־חור

אינפרנו / רונית ליברמנש

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ”א, בדרכי מנקודה א’ ל-ב’. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של “נוער”. בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך (פגיעות ספורט עתיקות שמתלקחות מדי פעם).

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם בלווית בתה, שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג’ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

אישה חולמת בשפה מתה / רונית ליברמנש

אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בְּשָׂפָה
מֵתָה; מְרַפְרֶרֶת הַכּוֹתֶבֶת
לִגְרֵיס פֵּיְלִי חֶרֶף הַתִּעוּב
הַפּוּסְט אֲקָדֵמִי שֶׁהִיא
רוֹחֲשֹׁת לְפּוֹסְט שִׂיחִים
לְמִינֵיהֶם.
לָא מִנֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ
הָיְתָה הַמְרַפְרֶרֶת
מְשִׁיבָה לָהֶם.
אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בִּשְׂפָתָהּ
הַמֵּתָה, לְיֶתֶר דִּיּוּק
שְׂפָתָהּ הַגּוֹסֶסֶת,
וְאִישׁ מִבֵּין מִדְּעָנֵי הַמֹּחַ וְחוֹקְרָיו
הַסּוּמִים אֵינוֹ
יוֹדֵעַ
דָּבָר שֶׁכֵּן
הָאִשָּׁה שֶׁשְּׂפָתָהּ שְׁרוּיָה
בִּשְׁלָבֵּי
גְּסִיסָה מוּאָצִים
נִשְׁבְּעָה בַּיָּקָר לָהּ שֶׁהִיא
חוֹלֶמֶת,
לְמָשָׁל
עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ,
בִּחְיוֹתָהּ בִּ־Present Continuous Tense
נִצְחִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

Closures / רונית ליברמנש



ה”קלוז’רים” שלה תמיד נטענו בזעם. אולי משום שבילדותה המוקדמת אוינה חברתית הלגיטימציה לכעוס והיא נאלצה להסתפק בתיעוב עצמי. בתיכון שאליו התגלגלה מהעירוני הנחשב – ששימש פס ייצור יעיל לדירקטורים עתידיים – החלה להבין שמענה לשון בהחלט מניב תועלת אפשרית לסילוק מהכיתה, שאִפשר לה לטייל ברחבי העיר. הילדה שלמדה לזעום מעולם לא השתדלה ל־הת־קנ־פרם, לשאת חן, להשתייך. וכך כתבה לפני חמש שנים – לאחר מפגש מחזור של כל מי שמעולם לא היו חבריה בבית הספר היסודי – מפגש שלא טרחה להגיע אליו:
“סְגִירוֹת מַעְגָּל” מְאַיְּנוֹת נִקְמַת
יַלְדָּה שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִכְעֹס וְהִפְנִימָה
תִּעוּב עַצְמִי. אַתֶּם, קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים מִבֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלְּיַד
הַגִּבְעָה, שֶׁשֻּׁטְּחָה בֵּינְתַיִם, כּוֹלֵל –
הֵי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, שֶׁהִתְחַזֵּית לַחֲבֵרָה
“טוֹבָה”. פַּס הַיִּצּוּר
הַיָּעִיל שֶׁהֵנִיב רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן,
חֲצִי טַיָּס וְאֶפֶס יוֹצְרִים
מֻכְשָׁרִים, פָּלַט
אוֹתִי מֵהַמְּעִי הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַגַּס בְּשָׁלָב
מֻקְדָּם.
נִזְכַּרְתִּי בָּכֶם הַשָּׁבוּעַ כְּשֶׁחָלַפְתִּי בַּשְּׁכוּנָה
שֶׁגָּדַלְנוּ בָּהּ.
שָׁלוֹם וְלֹא לְהִתְרָאוֹת,
קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים
צַדְקָנִיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

עורכת ליריקה משתפת / רונית ליברמנש

עורכת ליריקה משתפת / רונית ליברמנש

שלוש שנים חלפו. שלוש שנים של זוגיות מהסוג הנשי-רגשי לפרקים, הטעון לפרקים ופורק מטענים באמצעות הבהרות, בכתב ובעל פה. כוונתי לזוגיות הלירית של ענת קוריאל ושלי. זוגיות שתכליתה הקמתו ועריכתו של הפרויקט המשותף, “ליריקה”. במרוצת שלוש השנים שחלפו, סיימתי את הד”ר שלי והתחלתי לעבוד כמטפלת בספורט במערך הפסיכיאטרי בבית חולים ציבורי גדול. מטבע הדברים תוך כדי כך, התוודעתי להתוויות של תרופות פסיכיאטריות שונות.
 
מסתבר שבשנים האחרונות, תאגידי התרופות מנפיקים שמות ליריים שונים לתרופות אנטי דיכאוניות מקבוצת SSRI . כך למשל, משמשת התרופה ליריקה, ששמה זהה לשמו של האתר שלנו, לתרופה שאושרה לאחרונה לטיפול בפיברומיאלגיה. שם לירי נוסף הוא סרנדה, אחד משמותיה המסחריים של תרופה המשמשת לטיפול בדיכאון, כמו גם קונצרטה, תרופה מוכרת לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.
 
מקווה שהזוגיות הלירית של ענת ושלי תשרוד ומי יודע, אולי אחד מהשירים שנפרסם בעתיד יהווה השראה לשמה של התרופה הבאה.


בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

וּבַקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְנָפַלְתִּי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה וְעַל כָּל הָאֵיבָרִים
וְאִישׁ לֹא נִסָּה לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְיֻמֶּנֶת
כִּי בַּקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבַּת בַּרְבִּי סוֹרֶרֶת
שְׁזוּפָה וְיָפָה וְעַל-גִּילִית

אֶת הַקַּיִץ הַהוּא לָגַמְתִּי מִדֵּי לַיְלָה
וּבַיּוֹם הִטְלֵאתִי אֶת הַסְּדָקִים
אֶת הַקַּיִץ הַהוּא טָוִיתִי בְּקוּרִים צְפוּפִים וְלַחִים
כִּי בְּתֻמּוֹ אָרְבָה לִי תּוּגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת

מתוך “הנה 6” , 1995, בעריכת נתן זך. הוצאת ‘תג’.

* / רונית ליברמנש

* / רונית ליברמנש

הַפִילוֹסוֹפְיָה הַמַּעֲרָבִית־גַּבְרִית
מֵאֲרִיסְטוֹ בּוֹאֲכָה דִיקָארְט
וְאֵילָךְ, גּוֹרֶסֶת שֶׁהַנֶּפֶשׁ נַעֲלָה עַל הַגּוּף
גְּרוּרָה בְּהֵמִית, וַלְדָנִית שֶׁכְּמוֹתוֹ. וְכָךְ לָקוּ
אַחְיוֹתַי הַמּוֹשְׁכוֹת בָּעֵט בְּשִׂנְאָה עַצְמִית
מְאַכֶּלֶת, בְּהוֹרִישָׁן לְנִינוֹתֵיהֶן אֶת מִכְוַת הַדִּי־אֶן־אֵי
הַקָּנוֹנִית הַמְאָרֶרֶת:
שִׁירָה מֶטָפִיזִית הִנָּהּ נַעֲלָה
מְזֻכֶּכֶת
צְרוּפָה

ניקוד: יאיר בן -חור

הית’רו 88 / רונית ליברמנש

הית’רו 88 / רונית ליברמנש

הַתֵּעוּב הַקָּפוּא שֶלְּךּ שִסָּה בִּי אֶת מִפְלַּג
הַסַּמִּים. כּוֹשֶׁלֶת, נֶאֱבֶקֶת בְּמַגָּפַיִם
לוֹחֲצִים, עֲשָׂרָה אַבְזְמֵי כֶּסֶף שְׁתֵּי מִזְוָדוֹת קְרוּעוֹת, צְמִיד
עוֹר שָׁחֹר כְּמוֹ הָעוֹר. בֵּינָתַיִם מְרַיְּרִים עָלַי שְׁנֵי כַּלְבֵּי
רוֹעִים גֶּרְמָנִיִּים, הֶנְדְס אַפּ! פּוֹקֶדֶת שׁוֹטֶרֶת בְּמַדִּים וְאַחַר-כָּךְ
לַצְּדָדִים, שְׁנֵי אִירִים וְרֻדֵּי פָּנִים מַצְבִּיעִים עָלַי, מְחַיְּכִים, אֲנִי
סְמוּקָה הִיא בְּשֶׁלָּהּ, מִשְׁקֶפֶת עַל דֶּלְפֵּק נִירוֹסְטָה מַבְהִיק, עַכְשָׁו
חִסּוּנִים וְאִשּׁוּר יְצִיאָה, הָעוֹזְרִים הַמְּסוּרִים מְשַׁסְּפִים טַמְפּוֹנִים, קַלָּטוֹת
חֲדָשׁוֹת, גּוֹרְסִים אוֹתִי לְאֵפֶר וְאַחַר כָּךְ הוֹדְפִים בְּגַסּוּת
אֲדִיבָה. קָאט
הַמָּסָךְ יוֹרֵד וְרַק לְשׁוֹנוֹת הַכְּלָבִים
הָאֲדֻמּוֹת עוֹד
מְרַיְּרוֹת.

ניקוד: חני צפריר

השיר לקוח מתוך קובץ בכתובים העתיד לראות אור בקרוב

שלוותה / רונית ליברמנש

שלוותה / רונית ליברמנש

יוֹגָה אֲמוּרָה לְהִשְׁקִיט תּוֹדָעָה
יוֹגָה אֲמוּרָה לְהַנְחִיל עֲנָוָה
אֲנִי-אֲנִי-אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
לְתַמְלֵּל
אֶת הַתְּחוּשָׁה
הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁפּוֹקֶדֶת אוֹתִי
לִפְנֵי פְּרוֹץ הָ”אוֹם” הַקּוֹלָנִי,
בְּמוֹלְלִי אֶת רֵיקוּתָהּ הַיַּחֲסִית עִם
גְּוִיעַת הַצְּלִיל הַקּוֹלֶקְטִיבִי
הַמַּעֲצִים
אֶת הִדְהוּד נְשִׁימָתִי
הַשּׁוֹרְקָנִית

ניקוד: חני צפריר

/רונית ליברמנש

1. ; חיים (כמעט) יפים, הנה 6 1995

הוּא נוֹתַר אוֹפְּטִימִי לְלֹא תַּקָּנָה
עַד הַזְּרִיקָה,
מִסְתַּפֵּק בְּפִּירֶה וּגְבִינָה רַכָּה שֶׁל זְקֵנִים
לוֹעֵס בְּאִטִּיּוּת, לֹא לְהַכְאִיב לַחֲנִיכַיִם הַדְּלוּקִים,
מְחַיֵּךְ וּמְכַשְׁכֵּשׁ בְּשִׂמְחָה בִּזְנָבוֹ
מְנַסֶּה לָרוּץ כְּמִדַּת יְכָלְתּוֹ,
נוֹבֵחַ לְלֹא אַבְחָנָה מִבַּעַד לַתְּבַלּוּל שֶׁכִּסָּה אֶת
עֵינֵי הַחֲרוּזִים שֶׁהוּעֲמוּ,
מַשְׁתִּין בִּישִׁיבָה, כְּמוֹ נְקֵבָה אַחֲרֵי הַמְלָטָה,
מַרְכִּין רֹאשׁ בְּבוּשָׁה כְּשֶׁהַקִּלּוּחַ בָּרַח לְלֹא שְׁלִיטָה,
מָכוּר לַסְּטֶרוֹאִידִים הַמְּיֻבָּאִים שֶׁהֵקֵלּוּ מְעַט עַל הַשִּׁגָּרוֹן
עַד שֶׁהֶתְקֵפֵי הָעֲוִית תָּכְפוּ לְסִיּוּט קוֹלָנִי.
הַוֵּטֵרִינָר סֵרֵב לְהַחֲלִיט בִּמְקוֹמִי
וַאֲנִי סֵרַבְתִּי לִגְמֹר בִּמְקוֹמוֹ
הוֹפֶכֶת לְ כַּלְבַּת נְחִיָּה סִעוּדִית כּוֹרַעַת עַל אַרְבַּע,
אוֹסֶפֶת בִּמְיֻמָּנוּת שְׁלוּלִיּוֹת שֶׁתֶן בַּמַּטְלִית,
מְלַטֶּפֶת אֶת הַכְּרָעַיִם הַדַּקִּיקוֹת, הַפְּרִיכוֹת,
לוֹקַחַת אוֹתוֹ עַל הַיָּדַיִם לָעֲבוֹדָה וּבַחֲזָרָה
מַזִּיעָה, זְהִירָה בַּנְּשִׂיאָה
וּבְכָל זֹאת נוֹצַר לַחַץ קַל עַל הָרֶגֶל הַפְּגוּעָה,
הוּא שׁוֹתֵק, מְהַדֵּק אֶת אֲחִיזָתוֹ
וַאֲנִי מַסְבִּירָהּ לוֹ שֶׁעַכְשָׁו קָשֶׁה לִנְשֹׁם כִּי לַח
וְתֵכֶף יוּלִי יַעֲבֹר.
בָּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה בְּיוּלִי, יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן,
סֵרֵב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. הָרֹאשׁ הַלָּבָן טֻלְטַל בָּעֲוִית
הִכְנִיסוּ אוֹתָנוּ בְּכֹחַ לַמְּכוֹנִית
הַגּוּף הַקָּטָן נָשַׁם וּכְבָר לֹא הֵגִיב
הָרוֹפֵא הַמְּיֻמָּן שָׁאַל מָה לַעֲשׂוֹת בַּגּוּפָה
וְהוֹצִיא אוֹתִי לַחֲדַר-הַהַמְתָּנָה
17 שְׁנוֹת כֶּלֶב מֵאָה וְשִׁבְעִים שְׁקָלִים דְּמֵי-קְבוּרָה,
קִבַּלְתִּי חֶשְׁבּוֹנִית וְאֶת דִּבַּרְתּו שֶׁל הָעוֹזֵר הַצָּעִיר
שֶׁהַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי נִקְבְּרָה
וְהַגּוּפָה לֹא הֻשְׁלְכָה.

ניקוד: חני צפריר

“הִנֵה רונית ליברמנש. פרסום ראשון וכבר בשל. השירים הראשונים בקובצי המחשב שלה, נכתבו ב-1987. שירים שהם עירום ועריה, ובלי ספק יעוררו מחלוקת(…) תמונת מצב של חיי אישה, תל אביבית עד לשד עצמותיה. ילידת העיר ללא הפסקה, שעדיין מתגוררת באותו רחוב בו נולדה”.

הִנֵה דברי ההקדמה המרגשים, המדויקים, שכתב המשורר והמתרגם נתן זך על קובץ שירי הראשונים, שהופיעו בקונטרס השירה הנה 6 בעריכתו, באוגוסט 1995.
המפגש עם זך היה אקראי ובעיקר ממוזל. בימים ההם חיפשתי מו”ל לשירי, כ-40 במספר, והמשוררת ציפי שחרור, שתאה בברכת גורדון היה סמוך לשלי – יעצה לי לפנות למריו ויינשטיין, הבעלים של ‘תג’ – הוצאה קטנה ואיכותית – שנפחה את נשמתה מתישהו בראשית המאה ה-21. שלחתי את כתב היד בדואר רשום וכעבור שבוע, מריו התקשר.
“נתן זך רוצה להדפיס את שיריך בקונטרס לשירה ‘הנה’!! אמר בהתרגשות.
אז כהיום, הייתי מנותקת לחלוטין מהסצנות, מהמיזנסצנות ומשאר נרקיסי הביצה.
קונטרס? ‘הנה’? על מה הארגנטינאי הזה מדבר??
“אבל אני רוצה ספר, לא קונטרס”, השבתי. “ספר בכריכה קשה”.
מריו נאנח, החל להסביר במה דברים אמורים ואני השתכנעתי.
סמוך למועד שבו ראה הקונטרס לשירה אור, מריו ואני עלינו לרגל לשולחנו הקבוע של זך ב”כסית” המנוחה.
כעבור מספר שבועות, שירי ראו אור. ואז החלה מהומת אלוהים, בדיוק כפי שזך, שועל וותיק הבקיא בהלכות השלולית הספרותית, חזה.
רבים אהבו את שירי, אחרים (בעיקר גברים חובבי “אָלוּזיות”, שחלקם מבכרים את בני מינם, ו’שירת הגוף’ שלי עוררה בהם תגובות יצריות תמוהות), אהבו להשתלח בשירים ובעיקר בו. בזך. כל החשבונאות האנטי-לירית הזאת גרמה לי להיאטם, להשתבלל.
והסערה חלפה, כדרכן של סערות. ללא ספק, זך פתח למעני את השער להכרה. לעניות דעתו, לא עשיתי די כדי “למנף”/להידחק/ לפרוץ. עניין של מבנה אישיות. ועם זאת, אני מאמינה שאפשר להסתדר גם ללא מינופים. בימים אלה אני משלימה את עבודות הדוקטורט שלי ובמהלך השנה הקרובה, יראה אור קובץ שירי בהוצאת “סאגה”.