ארכיון תגית: רונית ליברמנש

סירנה של חרא / רונית ליברמנש

"היא ניצחה. היא לא שכבה בתוך צואה (..) המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות", הבהיר הסופר רובן גלייגו, חולה בשיתוק מוחין וניצול של המוסדות הסובייטיים, שנהגו לשכן בכפיפה אחת ילדים נכים וישישים.

וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית – "לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!"- מקבילה את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.
צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזה. החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי-שם בגוש דן, המקום "הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה", כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים דוקטור-שמונה-מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות אקסלון נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור-שמונה-מאות.
"מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?"
תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכל, שיושבת בדממה על הכורסה החומה, השקועה, דמוית העור, מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה"דיירים" הנוספים, חלקם קשורים באזור החלציים באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות – צופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט "קזבלן" בווליום רועם. "בעוד שתי דקות", אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד-חמד שולה ואניה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי.
"איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי-כ-ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב", מודיעה שולה בת השמונים, לשעבר מנהלת בית ספר יסודי, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.
האישה האהובה עלי מכל מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה ואני מנסה להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה, לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכל חרף מחאותיה, "לא מהר. לא מהר. לא יכולה מהר", קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את השיניים התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין-קץ תינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות.
"זאת תינוקת או תינוק?" תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.
"זה תינוק, מ-ה את לא רואה?" הרעימה רבקה, שבזמן האחרון "חוטפת הרבה קריזות" לדברי המטפלות, שכונו בעבר "כוח עזר" רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: "שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן". ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק – תקתקתק – ואני צעקתי, "מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם!" עד שלבסוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.

ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכל בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. "אידיוט!!!!! מטומטם!" זועק המנכ"ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ"לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן, שעליו הציב מחשב נייד ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, "אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי", ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות-קטנות ושואלת אם להאכיל אותה.
"אני יכולה לבד", היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, "זה בשבילך, תאכלי", היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: "אני לא רעבה. אכלתי כבר", ומגניבה מבטים חטופים בשעון.
שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. "חייבת לזוז עוד מעט", אני מפטירה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, "כבר? תישארי עוד, בבקשה", הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, "בתנאי שתאכלי הכול". היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ"ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה"לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ואני מסבירה לאהובה מכל שלא צריך להיבהל. "נכון, היא לא מרגישה טוב", אומרת האהובה מכל ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, "נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?" ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.

אֵפֶר סמארט טי־וי / רונית ליברמנש

בְּתֹם אַחַת מֵאֲרוּחוֹת הָעֶרֶב
שֶׁל חַגֵּי תִּשְׁרֵי כְּטוֹב לִבָּהּ בְּלִיקֶר
שׁוֹקוֹלָד ( בְּיוֹדְעָהּ שֶׁקָּשֶׁה לְהַשִּׂיג בָּאָרֶץ
הַמְיֻזַּעַת הַזֹּאת Ţuica אוֹ סְלִיבוֹבִיץ) ,
הוֹדִיעָה לִי שֶּׁהִיא מְעֻנְיֶנֶת שֶׁגּוּפָתָהּ
תִּשָּׂרֵף וְאֶפְרָהּ
יִנָּתֵן
בְּוָזָה
פִּרְחוֹנִית וְיָפָה שֶׁתֻּצַּג
לְרַאֲוָה
עַל מִזְנוֹן הָעֵץ הַחוּם
מִיָּמִין לַטֶּלֶוִיזְיָה.
כֹּה אָמְרָה לִפְנֵי כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה
בְּעִדַּן הַשִּׂמְחָה, צְמִידֶיהָ
מִצְטַלְצְלִים דִּנְדּוּנָם
מְהַדְהֵד אֶת צְחוֹקָהּ.
בֶּעָלֶה בִּטֵּל אֶת דְּבָרֶיהָ בְּהֶנֵּף
יָד פּוֹלָנִי אָפְיָנִי
בְּעוֹדָהּ נֶחְפֶּזֶת לַמִּטְבָּח
לָצֶקֶת תֵּה חַלָּשׁ מִדַּי (כָּךְ
תָּבַע הַפּוֹלָנִי) לְסִפְלֵי פּוֹרְצֵלָן
זְעִירִים עִם תַּחְתִּיוֹת תּוֹאֲמוֹת,
מְעֻטָּרוֹת בִּשְׁנֵי פַּסִּים זְהֻבִּים.
וַאֲנִי תּוֹהָה הַאִם בְּבוֹא הָעֵת
שׁוּמָה עָלַי לְמַלֵּא אֶת רְצוֹנָהּ
כְּמֵעֵין נִסְפָּח שֶּׁלֹּא
הִתְוַסֵּף לַ"צַּוָּאָה בַּחַיִּים"?

ניקוד: יאיר בן־חור

אינפרנו / רונית ליברמנש

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ"א, בדרכי מנקודה א' ל-ב'. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של "נוער". בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך (פגיעות ספורט עתיקות שמתלקחות מדי פעם).

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם בלווית בתה, שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג'ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

אישה חולמת בשפה מתה / רונית ליברמנש

אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בְּשָׂפָה
מֵתָה; מְרַפְרֶרֶת הַכּוֹתֶבֶת
לִגְרֵיס פֵּיְלִי חֶרֶף הַתִּעוּב
הַפּוּסְט אֲקָדֵמִי שֶׁהִיא
רוֹחֲשֹׁת לְפּוֹסְט שִׂיחִים
לְמִינֵיהֶם.
לָא מִנֵּיהּ וְלָא מִקְצָתֵיהּ
הָיְתָה הַמְרַפְרֶרֶת
מְשִׁיבָה לָהֶם.
אִשָּׁה חוֹלֶמֶת בִּשְׂפָתָהּ
הַמֵּתָה, לְיֶתֶר דִּיּוּק
שְׂפָתָהּ הַגּוֹסֶסֶת,
וְאִישׁ מִבֵּין מִדְּעָנֵי הַמֹּחַ וְחוֹקְרָיו
הַסּוּמִים אֵינוֹ
יוֹדֵעַ
דָּבָר שֶׁכֵּן
הָאִשָּׁה שֶׁשְּׂפָתָהּ שְׁרוּיָה
בִּשְׁלָבֵּי
גְּסִיסָה מוּאָצִים
נִשְׁבְּעָה בַּיָּקָר לָהּ שֶׁהִיא
חוֹלֶמֶת,
לְמָשָׁל
עַל אִמָּא שֶׁלָּהּ,
בִּחְיוֹתָהּ בִּ־Present Continuous Tense
נִצְחִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

Closures / רונית ליברמנש



ה"קלוז'רים" שלה תמיד נטענו בזעם. אולי משום שבילדותה המוקדמת אוינה חברתית הלגיטימציה לכעוס והיא נאלצה להסתפק בתיעוב עצמי. בתיכון שאליו התגלגלה מהעירוני הנחשב – ששימש פס ייצור יעיל לדירקטורים עתידיים – החלה להבין שמענה לשון בהחלט מניב תועלת אפשרית לסילוק מהכיתה, שאִפשר לה לטייל ברחבי העיר. הילדה שלמדה לזעום מעולם לא השתדלה ל־הת־קנ־פרם, לשאת חן, להשתייך. וכך כתבה לפני חמש שנים – לאחר מפגש מחזור של כל מי שמעולם לא היו חבריה בבית הספר היסודי – מפגש שלא טרחה להגיע אליו:
"סְגִירוֹת מַעְגָּל" מְאַיְּנוֹת נִקְמַת
יַלְדָּה שֶׁהִתְקַשְּׁתָה לִכְעֹס וְהִפְנִימָה
תִּעוּב עַצְמִי. אַתֶּם, קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים מִבֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלְּיַד
הַגִּבְעָה, שֶׁשֻּׁטְּחָה בֵּינְתַיִם, כּוֹלֵל –
הֵי אַתְּ, כֵּן אַתְּ, שֶׁהִתְחַזֵּית לַחֲבֵרָה
"טוֹבָה". פַּס הַיִּצּוּר
הַיָּעִיל שֶׁהֵנִיב רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן,
חֲצִי טַיָּס וְאֶפֶס יוֹצְרִים
מֻכְשָׁרִים, פָּלַט
אוֹתִי מֵהַמְּעִי הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַגַּס בְּשָׁלָב
מֻקְדָּם.
נִזְכַּרְתִּי בָּכֶם הַשָּׁבוּעַ כְּשֶׁחָלַפְתִּי בַּשְּׁכוּנָה
שֶׁגָּדַלְנוּ בָּהּ.
שָׁלוֹם וְלֹא לְהִתְרָאוֹת,
קוֹלִיפוֹרְמִים
קונְפוֹרְמִיִּים
צַדְקָנִיִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

עורכת ליריקה משתפת / רונית ליברמנש

עורכת ליריקה משתפת / רונית ליברמנש

שלוש שנים חלפו. שלוש שנים של זוגיות מהסוג הנשי-רגשי לפרקים, הטעון לפרקים ופורק מטענים באמצעות הבהרות, בכתב ובעל פה. כוונתי לזוגיות הלירית של ענת קוריאל ושלי. זוגיות שתכליתה הקמתו ועריכתו של הפרויקט המשותף, "ליריקה". במרוצת שלוש השנים שחלפו, סיימתי את הד"ר שלי והתחלתי לעבוד כמטפלת בספורט במערך הפסיכיאטרי בבית חולים ציבורי גדול. מטבע הדברים תוך כדי כך, התוודעתי להתוויות של תרופות פסיכיאטריות שונות.
 
מסתבר שבשנים האחרונות, תאגידי התרופות מנפיקים שמות ליריים שונים לתרופות אנטי דיכאוניות מקבוצת SSRI . כך למשל, משמשת התרופה ליריקה, ששמה זהה לשמו של האתר שלנו, לתרופה שאושרה לאחרונה לטיפול בפיברומיאלגיה. שם לירי נוסף הוא סרנדה, אחד משמותיה המסחריים של תרופה המשמשת לטיפול בדיכאון, כמו גם קונצרטה, תרופה מוכרת לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.
 
מקווה שהזוגיות הלירית של ענת ושלי תשרוד ומי יודע, אולי אחד מהשירים שנפרסם בעתיד יהווה השראה לשמה של התרופה הבאה.


בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

בובה ממוכנת (פרפרזה על) / רונית ליברמנש

וּבַקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבָּה מְמֻכֶּנֶת
וְנָפַלְתִּי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה וְעַל כָּל הָאֵיבָרִים
וְאִישׁ לֹא נִסָּה לְאַחוֹת אֶת שְׁבָרַי בְּיָד מְיֻמֶּנֶת
כִּי בַּקַּיִץ הַהוּא הָיִיתִי בֻּבַּת בַּרְבִּי סוֹרֶרֶת
שְׁזוּפָה וְיָפָה וְעַל-גִּילִית

אֶת הַקַּיִץ הַהוּא לָגַמְתִּי מִדֵּי לַיְלָה
וּבַיּוֹם הִטְלֵאתִי אֶת הַסְּדָקִים
אֶת הַקַּיִץ הַהוּא טָוִיתִי בְּקוּרִים צְפוּפִים וְלַחִים
כִּי בְּתֻמּוֹ אָרְבָה לִי תּוּגַת יוֹם-הֻלֶּדֶת

מתוך "הנה 6" , 1995, בעריכת נתן זך. הוצאת 'תג'.

* / רונית ליברמנש

* / רונית ליברמנש

הַפִילוֹסוֹפְיָה הַמַּעֲרָבִית־גַּבְרִית
מֵאֲרִיסְטוֹ בּוֹאֲכָה דִיקָארְט
וְאֵילָךְ, גּוֹרֶסֶת שֶׁהַנֶּפֶשׁ נַעֲלָה עַל הַגּוּף
גְּרוּרָה בְּהֵמִית, וַלְדָנִית שֶׁכְּמוֹתוֹ. וְכָךְ לָקוּ
אַחְיוֹתַי הַמּוֹשְׁכוֹת בָּעֵט בְּשִׂנְאָה עַצְמִית
מְאַכֶּלֶת, בְּהוֹרִישָׁן לְנִינוֹתֵיהֶן אֶת מִכְוַת הַדִּי־אֶן־אֵי
הַקָּנוֹנִית הַמְאָרֶרֶת:
שִׁירָה מֶטָפִיזִית הִנָּהּ נַעֲלָה
מְזֻכֶּכֶת
צְרוּפָה

ניקוד: יאיר בן -חור

הית'רו 88 / רונית ליברמנש

הית'רו 88 / רונית ליברמנש

הַתֵּעוּב הַקָּפוּא שֶלְּךּ שִסָּה בִּי אֶת מִפְלַּג
הַסַּמִּים. כּוֹשֶׁלֶת, נֶאֱבֶקֶת בְּמַגָּפַיִם
לוֹחֲצִים, עֲשָׂרָה אַבְזְמֵי כֶּסֶף שְׁתֵּי מִזְוָדוֹת קְרוּעוֹת, צְמִיד
עוֹר שָׁחֹר כְּמוֹ הָעוֹר. בֵּינָתַיִם מְרַיְּרִים עָלַי שְׁנֵי כַּלְבֵּי
רוֹעִים גֶּרְמָנִיִּים, הֶנְדְס אַפּ! פּוֹקֶדֶת שׁוֹטֶרֶת בְּמַדִּים וְאַחַר-כָּךְ
לַצְּדָדִים, שְׁנֵי אִירִים וְרֻדֵּי פָּנִים מַצְבִּיעִים עָלַי, מְחַיְּכִים, אֲנִי
סְמוּקָה הִיא בְּשֶׁלָּהּ, מִשְׁקֶפֶת עַל דֶּלְפֵּק נִירוֹסְטָה מַבְהִיק, עַכְשָׁו
חִסּוּנִים וְאִשּׁוּר יְצִיאָה, הָעוֹזְרִים הַמְּסוּרִים מְשַׁסְּפִים טַמְפּוֹנִים, קַלָּטוֹת
חֲדָשׁוֹת, גּוֹרְסִים אוֹתִי לְאֵפֶר וְאַחַר כָּךְ הוֹדְפִים בְּגַסּוּת
אֲדִיבָה. קָאט
הַמָּסָךְ יוֹרֵד וְרַק לְשׁוֹנוֹת הַכְּלָבִים
הָאֲדֻמּוֹת עוֹד
מְרַיְּרוֹת.

ניקוד: חני צפריר

השיר לקוח מתוך קובץ בכתובים העתיד לראות אור בקרוב

שלוותה / רונית ליברמנש

שלוותה / רונית ליברמנש

יוֹגָה אֲמוּרָה לְהִשְׁקִיט תּוֹדָעָה
יוֹגָה אֲמוּרָה לְהַנְחִיל עֲנָוָה
אֲנִי-אֲנִי-אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת
לְתַמְלֵּל
אֶת הַתְּחוּשָׁה
הַמְּדֻיֶּקֶת שֶׁפּוֹקֶדֶת אוֹתִי
לִפְנֵי פְּרוֹץ הָ"אוֹם" הַקּוֹלָנִי,
בְּמוֹלְלִי אֶת רֵיקוּתָהּ הַיַּחֲסִית עִם
גְּוִיעַת הַצְּלִיל הַקּוֹלֶקְטִיבִי
הַמַּעֲצִים
אֶת הִדְהוּד נְשִׁימָתִי
הַשּׁוֹרְקָנִית

ניקוד: חני צפריר