ארכיון תגית: רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג

שיקום בקהילה / רונן בלומברג
 
בְּתוֹךְ כָּל הָעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
הַמָּלֵא בְּרִיאוּת נוֹרְמָטִיבִית
שֶׁל תִּפְקוּד וְחַיֵּי מִשְׁפָּחָה
עִם מַשְׁכַּנְתָּה וּמְכוֹנִית בַּחֲנָיָה צְמוּדָה
בְּתוֹךְ כָּל הַשִּׁגְרָה הַנּוֹרְמָלִית הַזֹּאת שֶׁל
עֲבוֹדָה מֵהַבֹּקֶר עַד הָעֶרֶב
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
 
אֲנִי בְּתוֹךְ כָּל זֶה אֲנִי בַּחֶדֶר
בְּדִיּוּר מוּגָן לְחוֹלֵי הַנֶּפֶשׁ בַּקְּהִלָּה
מִתְגּוֹנֵן עִם תְּרִיסִים מוּגָפִים וְהִתְבּוֹדְדוּת
מִפְּנֵי כָּל הַנּוֹרְמָלִיּוּת הַכְּפוּיָה הַזֹּאת
וַאֲנִי יוֹדֵעַ –
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא סוֹבְלִים אוֹתִי שָׁם
בָּעוֹלָם הַבָּרִיא וְהַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה
לֹא הַשְּׁכֵנִים וְלֹא הָאֲנָשִׁים שֶׁחוֹלְפִים בָּרְחוֹב
 
הֵם לֹא סוֹבְלִים אוֹתָנוּ
וְאֶת רֵיחַ עָשָׁן הַסִּיגַרְיוֹת הֶחָרִיף
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַבְּגָדִים הַמֻּזְנָחִים
עִם סִרְחוֹן הַזֵּעָה
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַהוֹפָעָה וְהַמַּרְאֶה הַמְרֻשָּׁל שֶׁלָּנוּ
אֶת הַזְּקָנִים הַלֹּא מְגֻלָחִים וְהַבְּגָדִים הַיְשָׁנִים
וְאֶת הַשֵּׂעָר הַמְפֻזָּר וְהַלֹּא מְסֹרָק
הֵם לֹא סוֹבְלִים אֶת הַמּוּזִיקָה שֶׁאֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים בַּחֶדֶר
וְלֹא אֶת הָרַעַשׁ שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
 
אֵין לָנוּ זְכוּת לְמָקוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּעוֹלָם הַנּוֹרְמָלִי הַזֶּה

ניקוד: יאיר בן־חור

בלומברג מציב לפנינו, ה"בריאים", מראה שמנכיחה דיכוטומיות ותיוגים. על "בריאות" נפשית לעומת "חולי", "הקמת משפחה", שהיא ערך הטרו־נורמטיבי בסיסי לעומת אי־תפקוד כללי שמניב גם אי־ילודה, על מראה בורגני מצוחצח לעומת ההזנחה האופיינית למי ששרויים בשלב סוער של מחלתם. ונדמה שלא חלפו אי־אלו שנים מאז כתב פוקו את "השיגעון בעידן התבונה".

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

10:11 בַּבֹּקֶר/ חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמִרְפְּאוֹת חוּץ/ מֶרַכַּז בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ/ (50 מֶטֶר בְּקַו אֲוִירִי מִפֹּה: בֵּית מְשֻׁגָּעִים, מַחְלָקוֹת סְגוּרוֹת, קְשִׁירוֹת, מַכּוֹת, גְּנֵבוֹת, מַכּוֹת חַשְׁמַל, אִשְׁפּוּזִים כְּפוּיִים)/ אֲנִי מַמְתִּין לַתּוֹר שֶׁלִּי אֵצֶל דּוֹקְטוֹר X/ לְיָדִי יוֹשֵׁב גֶּבֶר זָקֵן וְעָצוּב/ עִם פֶּצַע בַּנְּחִיר, כַּנִּרְאֶה מִזּוֹנְדָּה/ וְתַחְבּוֹשׁוֹת עַל פִּרְקֵי יָדָיו/ מוּלִי יוֹשְׁבוֹת אִמָּא וּבַת מְאֻשְׁפֶּזֶת/ מְחַכּוֹת לְוַעֲדָה רְפוּאִית/ וַעֲלֵיהֶן מֻפְקָד שׁוֹמֵר קָשׁוּחַ.
 
עַל הַקִּיר מִרְקַע טֶלֶוִיזְיָה שָׁטוּחַ/ מְשַׁדֵּר תָּכְנִית בֹּקֶר מְאֻחֶרֶת/ וַאֲנִי מְזַהֶה שָׁם אוֹתוֹ/ "הָאַלְתֵּרְמָן שֶׁל דּוֹרֵנוּ", רוֹעִי חָסָן,/ יוֹשֵׁב מְסֹרָק, מְסֻדָּר וּמְאֻפָּר, חָנוּט בְּבִגְדֵי מְעַצְּבִים/ הֵם מַתְחִילִים לְדַבֵּר שָׁם עַל "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ קְרִי אָפְנָה שֶׁל סֶלֶבְּרִיטָאִיּוֹת אָמֶרִיקָנִיּוֹת וְיִשְׂרְאֵלִיּוֹת/ שֶׁבְּחֵרוּף נֶפֶשׁ שָׂמוּ פַּס עַל אֵיזֶשֶׁהוּ מוֹדֶל יֹפִי/ וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בְּתִסְרוֹקוֹת שֶׁל שֵׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל.
 
מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת עַכְשָׁו/ בֵּין אֻלְפַּן הַטֶּלֶוִיזְיָה הַנִּנּוֹחַ/ לְבֵין הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֲדַר הַהַמְתָּנָה הַזֶּה/ פַּעַם הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמוֹת אוֹ עוֹשִׂים מַהְפֵּכוֹת עַל אִידֵאָלִים וְעֶקְרוֹנוֹת/ הַיּוֹם – "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת כָּעֵת בֵּינִי/ לְבֵין רוֹעִי חָסַן שֶׁבָּאֻלְפָּן/ בֵּינִי וּלְבֵין "פֶסְטִיבָל הַשִּׁירָה שֶׁל סָמִי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בְּאַשְׁדּוֹד/ אֲנִי עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְנוֹשֵׁם עָמֹק כְּדֵי לְהֵרָגַע/ נִגָּשׁ לַמַּזְכִּירָה/ וּמְבַקֵּשׁ בְּנִימוּס לְהַחֲלִיף תַּחֲנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר מחאה נוקב וקשה על החיים בימינו. כל בית בו מוקדש להיבט אחר של מחאה. ככול שמתקדמים בקריאה המחאה נעשית ברורה יותר, ונוקבת הרבה יותר. הבית הראשון לוקח אותנו למרכז לבריאות הנפש ובין השורות נרמזת מחאה שקטה על המתרחש בין כותלי המרכז.
הבית השני מחזיר אותנו למציאות של האנשים "השפויים", אלה שצופים בטלוויזיה – ותוך כדי כך מבטא מחאה גלויה מעט יותר נגד ידוענים וסממני אָפנה מודרניים.
הבית השלישי והאחרון הוא הבית הנוקב ביותר, ומובעת בו מחאה גלויה ומתפרצת נגד קבוצה מסוימת באוכלוסייה ונגד מלחמות מודרניות נטולות עקרונות ואידאלים.
העולם המתואר בשיר הוא עולם משוגע ש"ירד מהפסים" ונראֶה מנקודת מבטו של אדם מתמודד נפש.

נקודה / רונן בלומברג

נקודה / רונן בלומברג

וְרָצִיתִי לְפֶתַע לִקְבֹּעַ עֻבְדָּה
עַל צִיר הַזְּמַן וְהַמֶּרְחָב
לִבְרֹא בְּמִלִּים זְמַן אוֹ מָקוֹם
שֶׁאֵלָיו אוּכַל לְהִתְגַּעְגֵּעַ
וַאֲשֶׁר בּוֹ אוּכַל לְהִתְנַחֵם
גַּן עֵדֶן קָטָן וּמוּגָן בְּתוֹךְ רֹאשִׁי
אַךְ לַשָּׁוְא
מַה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי?
נְקֻדָּה בַּזְּמַן
רְסִיס מֵהַנֶּצַח שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שֶׁלִּי

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר בעל רמת הפשטה גבוהה, המנסה לברוא מרחב מוגן בתוך תודעה מיוסרת. הנחת המוצא היא שהמציאות היא מקרה אבוד, ויש להסתפק בגעגועים. אבל גם רסיס הנצח לא נמצא לדובר, אלא אולי רק במעשה השיר עצמו, במעין נואשות שהיא עוגן.