ארכיון תגית: רחל אשד

שמיים בריאים / רחל אשד

שמיים בריאים / רחל אשד

בְּמַחְלֶקֶת הַנֹּעַר דְּרוֹרָה אֵינֶנָּה
אוֹמְרִים שֶׁהֶחְלִיקָה הַחוּצָה בֵּין שְׁנֵי סוֹרְגִים
אֲנִי מְמִסָּה סוֹרְגִים בִּדְמָעוֹת וְהֵם נוֹתָרִים
עוֹמְדִים בֵּינִי לְבֵין שָׁמַיִם בְּרִיאִים
הַדֶּשֶׁא קָצוּץ וְרָחוּץ בְּדִמְעוֹת הַגַּנָּן הָאִלֵּם
שׁוֹשַׁנִּים אֲדֻמּוֹת מְעַטְּרוֹת כּוֹס מַיִם גְּבוֹהָה
עַל שִׁדָּה לְבָנָה לְיַד מִטָּתִי
אֲנַחְנוּ חָמֵשׁ בַּחֶדֶר, אֶתְמוֹל כָּרְתוּ אֶת רֹאשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

תמונה עצובה מאי של אי שפיות

שני שירים / רחל אשד

שני שירים / רחל אשד

*
 
כֹּה רַבָּה הָיְתָה הַתְּעוּזָה שֶׁנִּדְרְשָׁה
לֹא לִשְׁלֹחַ יָד לַאֲסֻפַּת הַכַּדּוּרִים
לֹא לִקְפֹּץ לִבְאֵר חַסְרַת פָּנִים
לֹא לְהֵאָסֵף לְשַׁלְוַת תָּמִיד.
 
כמו משב רוח
 
הַכְּאֵב דִּבֵּר אֵלַי מַהֵר
תִּתְחַפְּשִׂי, הוּא אָמַר
תִּתְכַּסִּי בִּי, תִּתְכַּנְּסִי
תַּעֲבִירִי אוֹתִי כְּמוֹ גַּל
כְּמוֹ מַשַּׁב רוּחַ צִנָּה בִּשְׂמִיכָה
נִסִּיתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני השירים הקצרצרים הללו מדברים באומץ על נושא המאבק. יותר מכול הדוברת מבקשת לחיות, לעבור בשלום את הנחשול המאיים להטביעהּ. לכן היא מקשיבה לכאב ומחפשת דרכים להציל את נפשה.

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

קיצור דרך לטעות / רחל אשד

וְהַשֵּׁד הָיָה שָׁחֹר וַחֲלַקְלַק
נוֹכֵל וְעַרְמוּמִי
וּבְיוֹם חֹרֶף עָגוּם אֶחָד
הִקִּישׁ עַל פֶּתַח בֵּיתִי
הֵסִיר כּוֹבָעוֹ וּבִקֵּשׁ מַחֲסֶה
מְצֻנָּן וְדָוֶה
פִּנִּיתִי מָקוֹם בַּמִּטָּה
לְיַד הַכֶּלֶב וְהַחֲתוּלָה

תְּחִלָּה הָיָה צָנוּעַ, בִּקֵּשׁ תֵּה וְעוּגִיּוֹת,
טָעַן שֶׁעָיַף מִן הַדֶּרֶךְ, יַעֲבִיר לַיְלָה וְיֵלֵךְ

חָלְפוּ שָׁנִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה

הכותבת מתארת באירוניה דקה סוגיה כאובה – מפגש עם שד תובעני שהוא בבחינת אורח שאינו יודע ללכת. איך מתמודדים עם דמון שכזה? בורחים מפניו, קופאים או מנסים להתיידד איתו?

ציפור מעומלנת / רחל אשד

ציפור מעומלנת / רחל אשד

לאבי, לזכרו

שׁוּב רוֹאָה אוֹתְךָ בַּלֵּילוֹת
בְּחֻלְצָה תְּכֻלָּה שֶׁל יֶלֶד
שׁוֹרֵק לְצִפּוֹר מְעֻמְלֶנֶת

שָׂפָם מַלְבִּין וְזִיפִים קוֹלְחִים
אֻמְלָל בֶּן שְׁמוֹנִים
שׁוֹכֵב עַל מִטַּת בֵּית הַחוֹלִים
מְכֻסֶּה בְּסָדִין מַצְהִיב כְּפָנֶיךָ
בָּא בִּדְרִישׁוֹת

וְהָלַכְתָּ סָדוּק וְקוֹלְךָ לֹא מַרְעִים
וּצְחוֹקִי מִתְחַמֵּק מִמַּבָּט מַאֲשִׁים

ניקוד: רונן יצחק

בשיחה פרטית, נזכרה המשוררת באביה, שכל ימיו נהג לגהץ את חולצותיו ולעמלנן, כשהוא שורק לעצמו. הזיכרון המוחשי הזה פותח את השיר ומיד לאחריו מעבר חד למיטת חוליו של האב. חרף האומללות, האב עדיין "בא בדרישות" ואילו הבת צוחקת לנוכח הקול שלא מצליח להרעים.

ברכות מבקשת / רחל אשד

ברכות מבקשת / רחל אשד

אֲנַחְנוּ הוֹלְכוֹת בְּתוֹךְ וָאדִי שָׁקוּף
עַל רִצְפַּת זְכוּכִית
הַפְּרָחִים שָׁם אַלְמוֹתִיִּים, מוּגַנִּים בְּהֶחְלֵט
גַּם הַחֵטְא, נְשִׁימָתוֹ נֶעֱתֶקֶת
"תְּשַׁחְרְרִי אוֹתִי", מְבַקֶּשֶׁת פִּתְאֹם בְּרַכּוּת, מַמְרִיאָה
רֶגַע שֶׁל חֶסֶד שׁוֹכַחַת מִזְּמַן קָרַעְתִּי עָלַיִךְ קְרִיעָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה הקצר של רחל אשד, מתאר חלום – טיול עם אישה מתה. הוואדי השקוף מסמל את בית הקברות, שפרחיו "אלמותיים". הדוברת בשיר מבקשת מן המתה, שזהותה עלומה, לשחררה ולהניח לה לחיות את חייה.

* / רחל אשד

* / רחל אשד

בַּבֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֶלֶת זָהָב עַל עֵינַי
נִדְמֶה שֶׁאַף פַּעַם לֹא אֶתְרַצֶּה וְאָקוּם
כַּדּוּר צֶמֶר נִסְמָךְ עַל יָדַי
חֲתוּלָה בְּגַבִּי
מְפַהֶקֶת לִי שֶׁאָסֵב אֶת פָּנַי

ניקוד: יאיר בן – חור

שירה הקצר, נטול השם של רחל אשד, מתייחס לאנשי הלילה, שמתקשים להתעורר בשעות הבוקר. מבחינתם, השמש האדומה של הבוקר היא כזהב כבד על העיניים – מטפורה מקורית ויפה – זהב שמשקלו מרתקם אל המיטה. אפילו החתולה מפהקת ומתקשה להתעורר. אל השיר מתגנבת תוגה, משום שהדוברת אינה מישירה מבט אל היום החדש, כי אם מסבה את מבטה הלאה ממנו.

* / רחל אשד

* / רחל אשד

לאבי, לזכרו

הָיְתָה הַבְטָחָה גְּדוֹלָה בָּאִישׁ הָאוֹחֵז
מַפְתֵּחַ בְּיָדוֹ, נוֹעֵל אַחֲרַי אֶת הַדֶּלֶת,
מַפְקִיר אוֹתִי לְאֶגְרוֹף הַחַיִּים.
מוּבָן שֶׁלֹּא נַסְתִּי אוֹ הִתְחַנַּנְתִּי עַל נַפְשִׁי,
חִבַּקְתִּי אֶת קַרְסֻלָּיו הַיָּפִים, מַמְתִּינָה

ניקוד: חני צפריר

ילדה מחבקת את קרסולי אביה, ננעלת בבית ומחכה לשובו. ההיעדרות בילדותה של רחל אשד, הייתה צורבת: אביה היה חוזר מעבודתו אחת לשבועיים, והציפייה לקראתו עולה ופורצת מן השיר. ההפקרה לאגרוף החיים היא גם מות האב, אך לא מות הציפייה אליו.

זקפה ירוקה / רחל אשד

זקפה ירוקה / רחל אשד

אֶפְרוֹחִים צְהֻבִּים מִתְרוֹצְצִים בַּמַּדְגֵּרָה
הַשָּׂדוֹת בּוֹעֲרִים
כָּאן עֵצִים מְשֻׁנָּנִים בְּזִקְפָּה יְרֻקָּה
וְהָעֵשֶׂב כְּזִיפִים

לְעֵת עֶרֶב נוֹהֲרוֹת לִבְנוֹת הַכָּנָף
לַנָּהָר הַבּוֹטֶה
מִתְכַּנְּסוֹת לַהֲקָה לַהֲקָה
מִבַּעַד לַגִּ'ינְס הַשָּׁנוּי
גָּנוּז גַּם נוֹפִי

ניקוד: חני צפריר

בטבע הכל גלוי לעין, נטול כבלים חברתיים. האפרוחים מתרוצצים, העצים מתהדרים בזקפתם הירוקה והציפורים רוחצות בנהר ללא כל חשש או מבוכה, ורק האישה מסתירה את נוף גופה וחונטת אותו במכנסי ג'ינס. ולהרף עין צצה הכמיהה לחזור לגן העדן, טרום אכילת פרי עץ הדעת, כשאדם וחווה לא התביישו במערומיהם

*/רחל אשד

רחל אשד

נְהָרוֹת אֲדֻמִּים חוֹצְבִים
בְּשָׁמַיִם פּוֹרְעֵי חֹק,
סוֹרְרִים, כְּעוֹמְדִים לַהֲלֹם.
עָנָן מְצַיֵּר שִׂפְתֵי מַטְרוֹנִית
וֶאֱלֹהִים לַעֲגָן זוֹמֵם כְּתָמִיד.
לְעֵת עֶרֶב נֶחֱצֶה אֶת הַשְּׁבִיל הַסּוֹמֵר,
הַכֶּלֶב בּוֹטֵשׁ בֶּעָפָר
לֵאֶה מִלְּכַשְׁכֵּשׁ.

ניקוד: חני צפריר

בשירהּ הקצר מתארת רחל אשד תמונת מצב מצמררת באמצעות האנשות מפתיעות ומקוריות (שמים פורעי חוק, ענן מצייר שפתי מטרונית…). השיר בן שמונה השורות עובר מן הקל אל הקשה, והשיא מגיע באמצעו: ואלוהים לעגן זומם כתמיד. לאחר השיא יש ניסיון לחזור לשגרה, אולם השביל סומר והכלב תשוש ולא מצליח אפילו לכשכש בזנבו. השיר מטיח בפני הקורא מציאות איומה למדיי.