ארכיון תגית: ריקי כהן

שיר / ריקי כהן

שיר / ריקי כהן

"אחר כך הכול יעבור ותהיה גביש טהור" דליה רביקוביץ

הַדַּף הוּא סִרְפָּד
הָאֶצְבָּעוֹת נִבְעָרוֹת
הֶחָלָל הַפְּנִימִי נִבְזַז
אוֹר וְחַשְׁמַל בַּמְּעָרוֹת.
 
רְאִי,
אִם הַקִּירוֹת מִתְגַּבְּהִים
אֲנִי צוֹלֶלֶת
רְאִי, הַקַּרְקָעִית נִפְעֶרֶת.
דָּגִים נִסְתָּרִים
פּוֹצִים בֶּטֶן מְפֹאֶרֶת
צִפֳּרֵי חֲלוֹם
יָנִיסוּ אֶת עוֹפוֹת הַיּוֹם־יוֹם.
 
הַקְשִׁיבִי,
קוֹלוֹת זָרִים מְמַלְּאִים אֶת הַתֶּדֶר.
שְׁדָרִים נִמְסָרִים אֶל הַחֶדֶר
מִישֶׁהִי מִתְפַּעְנַחַת
מִקָּצֶה אֶל קָצֶה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה הארספואטי של ריקי כהן מתייחס לשאלה מה מתרחש בנפש בעת כתיבת שיר? תוך אזכור השיר הידוע של דליה רביקוביץ "אתה בוודאי זוכר". כמו אצל רביקוביץ שכתבה: "מטפחת כחולה הופכת לעומק באר", גם השיר הנוכחי מדבר על צלילה למעמקים כשהקרקעית נפערת. בסופו של התהליך מתגלה אמת שלא הייתה ידועה קודם לכן.

הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

אַחַר הַצָּהֳרַיִם פִּתְאֹמִיִּים
כְּשֶׁהֵדִיחָה אֶת הַכֵּלִים
לְהִתְנַקּוֹת מִסִּימָנִים

כְּשֶׁנַּטְלָה מֵהַחַיִּים
קַוִּים שֶׁל מַעֲשִׂיּוּת
צְרוּפָה
הֵבִינָה שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה

הָעַיִן הַסּוֹדִית שֶׁהִבְחִינָה
בַּוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי
בַּדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ
אֲפִלּוּ שֶׁל הַגֶּבֶר
שֶׁבָּא לְתַקֵּן לָהּ אֶת הַמֵּדִיחַ.

ניקוד: יאיר בן -חור

אחר הצהריים הוא ציון זמן המבטא שינוי: מעשיות במקום רוחניות, שטיפת כלים במקום שקיעה בהרהורים קיומיים. ואז קורה דבר מוזר ופתאומי: העין הסודית, הרגישה, זו שרואה הכל, נעלמת. ובכל זאת העין הזו הפיקה שיר, בבחינת "מעיני לחרוזי" (ביאליק)

קולות/ריקי כהן

קולות/ריקי כהן

יֵשׁ קוֹלוֹת שֶׁאָסוּר לָהֶם לָבוֹא אֶל סִפֵּךְ.
בַּשָּׁנִים שֶׁאַתְּ מְסַנֶּנֶת אוֹתָם אַתְּ חַיָּה
בּוֹרֵאת שָׂפוֹת מֵהֲבָרוֹת בְּרִיאוֹת.
אֶלָּא שֶׁבְּיָמִים זְדוֹנִיּים
בְּיָמִים שֶׁאַתְּ מְסַלֶּקֶת אוֹתָם
הֵם מִתְגַּנְּבִים בַּלֵּילוֹת וְתוֹבְעִים חֶדֶר
אֶת בְּגָדַיִךְ
מְעֹרִים בְּחוּשַׁיִךְ
וְכָל שְׂמִיכָה שֶׁיָּכֹלְתְּ לְהִמָּלֵט בָּהּ.
כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעִים מַמְאִירִים אֵין בְּרֵירָה אֶלָּא לִכְרֹת.

ניקוד: חני צפריר

הסינון הכרחי כדי לכונן חיים. אלא שלא תמיד ניתן לסנן רשמים מערערים וקשים, ובכל
רגע נתון הם מאיימים לפרוץ את סוגר ההדחקה. כשזה קורה, המסגרת המגוננת נהרסת כליל, והאדם נשלט בידי חרדותיו, ומחפש הצלה. האם הכריתה היא פיתרון הניתן ליישום?