ארכיון תגית: שירה סתיו

הזמן / שירה סתיו

הזמן / שירה סתיו

לֹא שֶׁלִּי, אֶלָּא סוּסֵי הַיְאוֹר הַכְּבֵדִים
הַשְּׁקוּעִים בַּמַּיִם
רַק הַנְּחִירַיִם חוֹרְגִים מִן הַמִּפְלָס
לְרַחְרֵחַ אֲוִיר בֻּצִּי
לִפְנֵי הִסְתַּעֲרוּת.
 
כְּמוֹ הַשְּׁנַיִם שֶׁרָאִיתִי בָּאַקְוַרְיוּם בִּנְיוּ גֶ'רְזִי
אֵם וּבְנָהּ עַל הַבֶּטוֹן הַיָּרֹק
צְמוּדִים זֶה לְזֶה, עוֹצְמִים עֵינַיִם בַּמַּיִם הַכֵּהִים
וּמִסָּבִיב הֶבְזְקֵי הַמַּצְלֵמוֹת וְהַיְלָדִים
צוֹהֲלִים, מַצְבִּיעִים, צוֹחֲקִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

מערכות ניגודים נהדרות וציוריות. כך למשל סוסי היאור מתכוננים להסתערות, לעומת האינטימיות המהפנטת בין אם לבנה, ואת השיר חותם דימוי יפהפה של ילדים חייתיים.

קרוב לבית / שירה סתיו

קרוב לבית / שירה סתיו

לר'

אַתָּה וַאֲנִי
יוֹשְׁבִים עַל הַנַּדְנֵדָה עֶרֶב אֶחָד,
מַחְזִיקִים אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּנוּ בַּאֲוִיר כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת קְטוּעוֹת
רַק כְּדֵי לְצַמְצֵם אֶת הָעֵינַיִם עִם הִבְהוּב הַשְּׁאִיפָה
וְהֶעָשָׁן מִתְפּוֹגֵג בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁאָנוּ נִנְשָׁפִים.
אֲנַחְנוּ מְנִיעִים אֶת הַשְּׂפָתַיִם, אַתָּה שׁוֹאֵל,
אָז מָה קוֹרֶה אִתָּךְ? אֲנִי עוֹנָה
מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה, קוֹלִי נִשְׁמָע לִי
מְרֻחָק וְחָלוּל, כְּמוֹ בְּסְלוֹאוֹ מוֹשֶן,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל נְסִיעָה,
עַל שְׁהוּת, הֲכָנוֹת, אֲרִיזָה,
הַדְּבָרִים קְצָרִים וּסְתוּמִים. מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ,
בַּמֶּה אָנוּ נִבְחָנִים.
הָעֶרֶב עוֹמֵד, סְבִיבֵנוּ זִמְזוּם פָּנָסִים.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ.

ניקוד: רונן יצחק

התמונה שמצטיירת מבעד לעיניים המפרשות: גבר ואישה יושבים בחשכה ב"גינת שעשועים" כל-פריפריאלית שהשעשוע ממנה והלאה, שתוקים. נבוכים. הקשר נפרם זה מכבר ואת מקומן של המילים המרוחקות והחלולות, תופס מעשה העישון. מי שעישנו אי פעם, מכירים היטב את הריכוז המוחלט בשאיפות ובנשיפות, ניקוטין מלוא הריאות, הדיאדה של הניקוטין, כשבין שאיפה לנשיפה לופתים את הסיגריה באצבעות כפופות, "קטועות". הסיטואציה השירית טעונה כמו אצבעות הניקוטין הגדועות, כמו אי-הגאולה, אי-התחייה שלו, שלה, שלהם, סמוך למה ששימש, לפחות מבחינתה, כ"בית".

לילה / שירה סתיו

לילה / שירה סתיו

שׁוּב הִתְעוֹרֵר בְּבֶכִי
מְעַט לְפָנַי
נִדְמֶה לִי תָּמִיד שֶׁחָשׁ בְּדָבָר
שֶׁעֲדַיִן אֵינִי יוֹדַעַת
כַּנְפֵי חֶרֶק נִלְכָּדוֹת בְּאָבָק,
קוֹל בְּרִיחַ נוֹקֵשׁ
לְפִיתַת הַצְּבָת
וְשׁוּב קָם גּוּפִי בַּחֹשֶׁךְ הַזֶּה
רוֹחֵף עַל בְּהוֹנוֹת
אוֹחֵז בַּשְּׂמִיכָה הַדַּקָּה, הַקַּלָּה,
וּמְכַסֶּה אֶת לִבִּי הָרוֹעֵד
רַק שֶׁיֵּרָדֵם מַהֵר,
שֶׁיִּישַׁן.

ניקוד: יאיר בן – חור

שירה המפתיע של שירה סתיו הוליך אותנו שולל: בתחילה האמנו שהשורות מוליכות אותנו לעבר מיטתו של הילד, שהתעורר בבכי משנתו. והנה בשורה: "מכסה את לבי הרועד" מתברר שהשיר ניתן להבנה כשיחה בין האדם לנפשו. ללב יש ידע אפריורי, והדוברת ניגשת להרדימו, להדחיק את האמת שכמוה כמלכודת או כלפיתת צבת. ואולי שתי הקריאות אינן סותרות, מכיוון שהלב של האימהות נמצא היכן שהילד שרוי.

טעות / שירה סתיו

טעות / שירה סתיו

לֹא, זוֹ הָיְתָה טָעוּת
בְּזִהוּי הַיַּעַד,
הַמַּטָּרָה הַנָּעָה נָעָה
אֶל בִּנְיָן אַחֵר
וְזֶה שֶׁהֻפְצַץ
נֶהֱרַס בְּשׁוֹגֵג

לֹא, זוֹ הָיְתָה טָעוּת
בִּקְבִיעַת הַמָּוֶת
הַיְּלָדִים הַמְּפֻיָּחִים
קָמִים עַכְשָׁו
שׁוֹלְפִים אֶת הָרְסִיסִים
אֶחָד אֶחָד
מִתּוֹךְ הַגּוּף, הַלֵּב,
הָעֵינַיִם, מְיַשְּׁרִים
בְּגָדִים קְרוּעִים, לֹא
זוֹ טָעוּת.

ניקוד: חני צפריר

האם יש טעם לנסות ולפרש שיר שעוסק בליבת הסכסוך הנוכחי? האם יש תוחלת בדברי פרשנות שעתידים למלל עד זרא את הויכוח הציבורי המדמם שניטש כאן, בדבר סתימת פיות, "נאמנות" לדגל ולאדמה או היעדרה? ומשום כך, מוטב להניח לשיר לדבר. בבקשה.