ארכיון תגית: שי אריה מזרחי

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שוב, בעיקר לאלה שהתוודעו ל"ליריקה" רק לאחרונה, שהאתר הוקם על ידי ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
כשענת שאלה אותי אם איאות לכתוב דברים לזכרו של שי גם השנה, נעניתי מיד בחיוב. לא שאלתי את עצמי הפעם, כבפעמים קודמות, אם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם ארבע שנים אחרי מותו. גם עתה אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלה אינן עולות כלל. בניגוד לאחרים (למשל כמו שמעון פרס ז"ל ויסלחו לי שניהם על ההשוואה המוזרה הזאת) גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
גם לא שאלתי את עצמי מה אכתוב עתה, אלא הפטרתי בתגובה לענת, אולי אביא איזה שיר משלו. כי הרי כבר כתבתי שלא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה על אודותיו או על אודות שירתו (1). כבר כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2181161
הן בהרחבה גדולה אף יותר כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. ואין טעם לחזור ולכתוב ממה שכבר נכתב אחרי מותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
למה נעניתי מיד? מסיבה פשוטה – למען משפחתו. ועדות לכך היא תגובתם (הפומבית) של הוריו בשנה הקודמת על שיר שהקדשתי לזכרו ודברים שהבאתי: "דוד שלום, כל כך קולע, כל כך נוגע ומדויק. תודה לכם, ענת ודוד וכל הכותבים ב'ליריקה' שהכירו את שי וזכרו. זה היה חשוב לנו מאוד ביום הקשה הזה. שרה ואיציק מזרחי" ונועה אחותו של שי כתבה: "תודה לכם, ענת ודוד. היום עלינו לקברו של שי ואמי הקריאה את השיר וגם את מה שכתבת בסופו. קולע ונוגע."
לכאורה, המשימה הייתה פשוטה. להביא שיר משלו. אך איזה שיר? קראתי שוב בספריו. מצד אחד השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו. מצד אחר יש שירים לא מעטים שהם שירת מופת משוחררת ועולצת. אולי רצוי להביא דווקא אותם, בחלקם או בשלמותם, כדי לזכור ולהתעודד שהיו לשי גם שעות של אור, של חדווה ואופטימיות.
ב"ציוּן", ספרו הראשון (כרמל, 2003) שהוקדש להוריו ואחותו, יש שירים רבים כאלה. אפתח בשני הבתים הראשונים של "מתחת לכל מקום אחר".

מִסְתּוֹבֶבֶת יוֹסֵפָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
שֶׁאֵין לָהּ הַפְסָקָה, בֵּין נִצְנוּצֵי הָרַאֲוָה
בַּעֲקֵבִים שְׁחֹרִים
וְשִׂמְלָה לֶהָבָה
וּזְחָלִים מֶשִׁי דַּק כָּחֹל
מְסַבְּכִים סְבִיבָהּ
(כֻּלָּהּ פְּקַעַת כְּחֻלָּה)
 
וְנִדְמֶה שֶׁהַיָּרֵחַ קָפַץ
לְבִקּוּר עַל כְּתֵפָהּ
חָתוּל צוֹעֲנִי מְטַפֵּס עַל רַגְלָהּ
מַחֲלִיף צְבָעִים
לְפִי תְּנוּדוֹת הַדָּם שֶׁלָּהּ.

תמונה זו של נערות "פרחים" עולצות אפשר למצוא גם בשירים אחרים שלו, כמו "ועכשיו כשאת בהודו" שהבית הראשון שלו מובא כאן:

וְאַתְּ, אַתְּ עַכְשָׁו בְּהֹדּוּ, רְחוֹקָה
בֵּין מַרְאוֹת אֲחֵרִים וְרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים.
מְלַבְלֶבֶת, פְּרָחִים זוֹהֲרִים
בְּכָל אֲשֶׁר אַתְּ הוֹלֶכֶת.
צִפֳּרִים וּפַרְפָּרִים חָגִים מֵעַל
רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הַמְתֻלָתָּל.

וכן בשיר הנפלא "ניגון אביב" המובא כאן במלואו:

ניגון אביב
 
אָבִיב לוֹהֵט פָּרַע אֶת רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת
בְּשַׂחֲקָן עַל הַחוֹף. וְהַיָּם שֶׁצָּפָה דּוּמָה
הֶחְלִיק אֵלָיו תְּמִימוּתָן וּפָלַט
פְּנִינִים שֶׁל חֲלוֹם. חוֹל שֶׁהִקְצִיף
בִּשְׂעָרָן, נִצְנוּץ תִּינוֹקוֹת בַּשָּׁמַיִם,
רוּחוֹת מִמִּזְרָח מִלְמְלוּ בִּפְנֵיהֶן וְצָבְעוּ
נְהָרוֹת מְתוּקוֹת. דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה
לֹא פָּצַע אֶת זִיוָן: הֵן צָחֲקוּ
לְמִלְמוּל הַשָּׁמַיִם, פָּרְעוּ
שְׂעָרָן עִם הָרוּחוֹת, שָׁלוּ
תִּינוֹקוֹת מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים וְהִמְשִׁיכוּ
נִגּוּנָן עִם הַחוֹל.

ולסיום, אביא את שני הבתים האחרונים של השיר המלבב והכה יפה "הזמנה לארוחת בוקר":

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.
 
אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

לסיכום, חז"ל אומרים: "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ", אלא שבמציאות ימינו זה אידאל רחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים, ותפקידנו להכריז עליה מבחוץ. יהיה זכרו ברוך.

(1) זה היה נכון מלכתחילה. אך בשל עצלותי להעתיק (כולל ניקוד) את שיריו מספרו, תרתי אחר גרסאות רשתיות של השירים שביקשתי להביא וגיליתי בכל זאת כמה זוטי דברים שלא היו ידועים לי. ראשית, שיש מי שזוכרים את שא"מ גם לאחר מותו, כמו למשל אסתי בתפוז שכתבה שיר בהשראת "הזמנה לארוחת בוקר". גיליתי גם ש"מתחת לכל מקום אחר" פורסם כפי הנראה גם ב"שבו" 18 שיצא לאור ב־2008, וכן שאילן ברקוביץ במדורו "משורר בשטח" ב"הארץ" הביא ביוני 2008 את "ניגון אביב" כדוגמה לשיר מופתי.

ניקוד: יאיר בן־חור

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

"שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו".

לעיתים כדאי אולי להתחיל מבראשית. אולי הדברים אינם ידועים לחדשים, שהתוודעו לאתר זה רק לאחרונה ואולי נדחקו לשולי התודעה אצל אחרים. ב"אודות" באתר "ליריקה" נכתב: "הרעיון לאתר 'ליריקה' צץ בהשראת בלוג השירה האהוב עלינו, 'כאוס', לזכרו של מייסדו, המשורר שי אריה מזרחי, ז"ל". גם אני מרגיש קרבה אישית לאתר זה בשל כך. לכן כשפנו אלי מ"ליריקה" לכתוב דברים לזכרו של שי (המכונה שא"מ), במלאת שנתיים למותו קשה היה לי לסרב, בעיקר לנוכח הקול הנרגש מעבר לקו. כבר כתבתי דברים ארוכים על שי הן באתר זה והן ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ודברים מעטים, אם בכלל, התחדשו מאז.

לא הסתרתי בעבר, ואיני מסתיר גם עתה, את הלבטים שנלווים להעלאת זכרו. מצד אחד, חשוב לעשות זאת למען חבריו ועמיתיו אך בראש ובראשונה למען משפחתו (כי גדול ככל שיהיה צער חבריו ועמיתיו, זה מתגמד, זה כּאין וכאפס לעומת הצער שלהם). מצד שני,יש חשש שהדברים שיכתבו יתפרשו כגלוריפיקציה כביכול של שי ויצירתו בעקבות מעשהו (שאין איש רשאי לדון אותו לכף חובה, כל עוד לא עמד במקומו). כי אבוי לנו אם יתפרש, ולו לפרח משוררים אחד, פירוש מוטעה מאין כמוהו, ששי זכה ליחס מיוחד ול"תהילה", בשל הדרך שבה מצא את מותו, ולגרום לכך שיאמץ חלילה את דרכו ל"תהילה" מדומה זו. "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת (ולעניות דעתי היא אינה קיימת), הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. לכן ראוי שיובהר שבהעלאת זכרו של שי, הכוונה היא להעלות על נס רק את שירתו ואת אישיותו המיוחדת, ללא כל גלוריפיקציה וללא כל קשר לדרך שבה סיים את חייו.

נראה שלשי הייתה אישיות מורכבת אף יותר מזו שתיארתי בעבר. אני נחשפתי להיבטים אחדים, שגם עמיתיו הרבו להדגיש בבמות שונות: דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וסרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם, ממש אין טעם, להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" הישראלית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. תכונה זו באה לידי ביטוי גם בשירתו הכנה והחושפנית, גם בדברים שכתב וגם ב"כאוס" שערך.

באשר לשירתו נכתבו כבר דברים מפורטים על טיבה ע"י אחרים וע"י הח"מ (ניתן למצאם בנקל ברשת, ואת המאמרים המודפסים ניתן למצוא בפייס על שמו) ואין טעם ואין גם הקצאת מקום לחזור עליהם כאן. די אם נתבונן באיכותו של המוטו הנהדר, הפניני, שלמעלה שהוא גם המוטו של ספרו השני והאחרון "הוא המסמן את המקום" כדי לעמוד על מיטבה של שירתו. יש אמרת חז"ל שאני אוהב, וששיננתי אותה גם בערב שהוקדש לזכרו במלאת שנה למותו, שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות של ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. גם שי היה מודע לכך כפי שמעיד סופו של שירו הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" בספרו זה, האחרון: "אני קורע לָךְ שיר, מנחה / מסִפרו של משורר / נהדר, עלום". כאשר החיבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל־פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת. שי עסק בשירה מבפנים ואנו חבריו, ו"ליריקה" במיוחד, רואים זאת מתפקידנו להכריז עליה מבחוץ.

יהיה זכרו ברוך.

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר'

ענת חנה לזרע על השיר 'הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר' מתוך ספר השירה 'צִיּוּן' של המשורר שי אריה מזרחי (הוצאת כרמל, 2003)

הַזְמָנָה לַאֲרוּחַת בֹּקֶר / שי אריה מזרחי

מַה אַתְּ יוֹשֶׁבֶת בַּפִּנָּה
מְעֻנֶּנֶת, טוֹבַעַת הַרְחֵק
בִּשְׁתִיקָתֵךְ הַקּוֹדֶרֶת. אִשָּׁה יְפֵהפִיָּה
וְצוֹנֶנֶת

רְאִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מַתְנָה אֲהָבִים
עִם הַקִּיר, אֵיךְ עוֹלֶה
וְשׁוֹטֵף מִתּוֹךְ הַבִּיבִים
נֹגַהּ אֶת פָּנַיִךְ.

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.

אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

נכתב תוך התבוננות בציורו של אדוארד הופר, "אורשמש בקפטריה"

זרה יקרה, נמענת, מה לך כי מעוננת? נחשקת, מפני מה את שותקת? נאווה, אנה נטבעת תאווה? ביקור אקראי בבית קפה אורבני, מְזַמֵּן למשורר מראֶה של אשה יפת תואר ומסקרנת, המושך-שוטף-הודף אותו ללב אפיזודה. האם תומחש זו, האחרונה, להזדמנות, תגולף כתקרית?

הבית הראשון ('משפט פתיחה'), נפקח כשאלה. נדמה כי מבקש המשורר להנכיח עצמו בפני הנמענת ולייצר עמה דיאלוג. האמנם? האין מביע המשורר אך רחש/ משאלת לב הפניה הישירה, כביכול, נעשית תוך מתן פרטים אודות האשה ומבהיר מה לכד בה עיניו. האם את שהוא מייחס לה, הוא למעשה חווה על בשרו ('השלכה')? הייתכן כי שמי המשורר הם מעוננים, קודרים? האם לזיהוי בדידות בזרה, נדרש, נזקק, אדם בודד השורה הראשונה יומיומית להפליא, ונושקת לשפת רחוב. כך מדגיש המשורר את המקום, השעה, ההתרחשות, את מקור הדברים. העניין הרומנטי – ארוטי שהוא מגלה באשה מבצבץ מתוך היומיומי, מפעפע מן החולין, נקלע מן השגרה.. הצינה האופפת רוחנית את האשה (לתפיסת המשורר), עומדת בניגוד מוחלט למתחולל בקרבו גופנית ומעוררת בו הכרח עז להנזילה, להתיכה, להפשירה.

כיצד? בשירה. השפה מִתְגַּבַּהַת/ מִתַּמֶּרֶת באבחה ומעתה תחלוש על השיר ארוטיקה פואטית/ פואטיקה ארוטית מעודנת:

בבית השני, מבקש המשורר את שימת לב הנמענת למעשה אהבים, הנשקף במשחקי אור החמה החמימה על הקיר הקר. כך הוא מקלף מעליו קליפה עבה וחושף את עור התבוננותו, את בשר רגישותו. האם זו דרכו לעודדה, שהרי היא בודדה? לייצר הסחה ולרככה? לרדד הרהורה ולעוררה? האם להאיר קדרוּת אטומה בקרני שמש העשויות להתפתל עמוקות? להמיס שתיקה, לשלהב קרירוּת? האין זו דרכו לגרות, לפתות, ללבות?

בבית השלישי, מזמין המשורר את האשה לארוחת בוקר: קפה חם הנוטף הבל בזמרה, מאפה טרי הלוהט מתנור קסמים. האם זו הזמנה לארוחת הבוקר המסחרית; קפה-ומאפה? האין זו הזמנה להתניית אהבים מלהטת וריחנית?

סיום השיר נשמע מבטיח. מתרחשת בו לראשונה תנועה של ממש, יציאה מבית הקפה. האם לדרך זוגית? האם זוהי תחילתה של הזדמנות אהבה, של תקרית תשוקה? האין זהו סוף האפיזודה? האם זהו מעשה אהבים נחשק? האין זהו סיומו האורגזמי המענג?

כל זאת ועוד:

draw140215

אדוארד הופר מקרר צבעים עד שהם מכחילים, מיישר קווים עד לחידוד הסביר, מרוקן משטחים עד לעקירה וכולא תכנם הדל עד לבידוד הבדידות. כך הוא מגליד התנועה בבית הקפה העירוני ומנציח מרחק מצויר הנפער ממילא לניכור בין שני היחידים, בין שתי הדמויות. ההווה רתוק ומרתק, כל הרגעים גלמודים מאד:
גבר כָּמֵהַּ לפרצה בחומת האויר להישיר דרכה מבט אנושי. . . . אשה מתכנפת בתוך כדור אַרְצָהּ שקועה במרקם השביר. . . . חלון גדול המביא רִיק מחניק ושופך קרן חדלון כזרקור. . . . נוף אורבני מלנכולי אפרורי הממתין מעבר לפינה/ לכביש.

בשירו של המשורר דן ספרי 'אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה' מצאתי התכתבות אמנם בלתי מכוונת אך כה מרגשת ומרתקת עם שירו של המשורר שי אריה מזרחי ועם ציורו של אדוארד הופר:

אֵין-דְּמוּתִי בְּבֵית-הַקָּפֶה / דן ספרי

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה שֶׁקָּבַעְנוּ
נִכְנָס מִישֶׁהוּ אַחֵר לְבֵית-הַקָּפֶה
צוֹעֵד לִקְרָאתֵךְ בֵּין הַשֻׁלְחָנוֹת
אַתְּ לֹא רָאִית אוֹתוֹ
זֶה הָיָה אֵין-דְּמוּתִי
שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל הַכִּסֵּא הָרֵיק לְיָדֵךְ.
הִסְתַּכַּלְתְּ בִּשְׁעוֹנֵךְ
כְּשֶׁהַמֶּלְצַר הִתְקָרֵב
הִזְמַנְתְּ תֵּהּ צְמָחִים
אֲבָל אֵין-דְּמוּתִי לֹא הִזְמִין
אַמֶרִיקָנוֹ חָזָק כָּרָגִיל.
הִסַּסְתְּ אִם לוֹמַר לַמֶּלְצָר
שֶׁאַתְּ מְחַכָּה לְמִישֶׁהוּ
אֵין-דְּמוּתִי הִבִּיט אֵלָיִךְ מְחַיֶּגֶת שׁוּב
לַנַּיָּד הַכָּבוּי שֶׁלִּי
הוֹדָעַת קוֹלִי הַמֻּקְלָט
כְּבָר עָפָה מִשָּׁם אֶל הַשְּׁתִיקוֹת
אֲבָל אַתְּ כְּבָר יָדַעְתְּ.
פִּתְאוֹם הוּא נִגְלָה לְעֵינָיִךְ:
קָם וְהוֹלֵךְ.
הוֹלֵךְ.

יקרה זרה, ראי רצוני. היאך נמשך, נשטף, נשלף אני מלב ההתרחשות אל החלל, הבחיני בחסרוני. אני לחלוטין איני, ראי איך אני אוזל. היאך מומחש לְרִיק, מגולף כהרף אַיִן..

בניגוד עז למזרחי, השותת בשירו רצון להנכחה פיזית, מינית ושפתית בפני הדמות הנשית הזרה והנחשקת, מבקש המשורר ספרי בשירו להתאיין מן עולם הדמות הנשית המוכרת, הנאהבת עד הלום.

בניגוד עז להֱיוֹת בית הקפה בעבור הדמות הנשית בשירו של מזרחי מקום מפלט, מקום מסתור, מקום להתבדלות ומעין מקום גילוי וזינוק, מקום להזדמנות – בעבור המשורר, משמש בית הקפה לדמות הנשית בשירו של ספרי, מקום ליעוד, להתאחוּת, להתחבְּרוּת, המסתבר דווקא כמקום להתרחקותף\, לְהִפָּרְדוּת (פרדה). ומהו מבחינת המשורר, האהוב? שום מקום, אין מקום, מקום אֵינוּתוֹ, מקום היעדרו.

הבדידות בשירו של מזרחי היא בדידות של פרטים הַמִּטַּלְטְלִים ברוח. ואילו הבדידות בשירו של ספרי היא בדידות במסגרת של אהבה, של זוגיות, של קשר בקצה חוט. למעשה שני המשוררים תרים אחר שבירת הקיים, כאשר השוני בא לידי ביטוי במצבי דריכוּת שונים. בשעה ששירו של מזרחי נחתם בתנועה זוגית מְקֻוָּה ומיוחלת, ננעל שירו של ספרי בתנועת ההתרחקות..

במעבר חד מבוקר ללילה:
(מחווה שירית שנכתבה לשי עוד בחייו)

לַיְלָה שָׁחֹר / מיא שם-אור

לשי

חִבּוּק שֶׁל אוֹפַנּוֹעַ עִם רוּחַ לְבָנָה.
בַּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסּוֹפֵר לְשִׁירִים שֶׁל חֶמְאָה.
סַבְתָּא לָקְחָה אֶת הַוּוֹדְקָה וְלָנוּ נִשְׁאָר בָּרַקָּה.
עִם בַּיִת קָטָן מֵאָחוֹר
נוֹסְעִים בְּשָׁחֹר
רַק בְּשָׁחֹר
כִּי אֲנִי בְּלִי קַסְדָּה
וְשׁוֹטְרִים בְּשָׁחֹר
יְפָרְקוּ
לָנוּ
אֶת
הַצּוּרָה.
עֲנָבִים לְבָנִים בְּלַיְלָה שָׁחֹר

במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל/דוד אדלר

הרבה הקדמות – כמה הארות מאוחרות.
במלאת שנה למותו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל.
מאת: דוד אדלר

קראו שירים

קִרְאוּ שִׁירִים
אַךְ לֹא אֶת עֵינֵי הַמְּשׁוֹרְרִים
מַבָּטָם יִרְדֹּף אֶתְכֶם בְּעוֹדְכֶם
חַיִּים וְהֵם כְּבָר
לֹא

17.10.12

פעמים אחדות, בתחילה סמוך למותו, אח"כ לקראת השלושים, ואחר כך שוב ושוב, בנסיבות שונות ובזמנים שונים, ניסיתי לכתוב דברים לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי (הידוע בכינוי שא"מ) ובכל פעם יצאה תחת ידי פתיחה אחרת, ומצאתי את עצמי "נתקע" איפה שהוא. את תחילת הפתיחה הראשונה שכתבתי, ולא פרסמתי, אביא לקוראים שלא ידעו את שי, אם אכן יש כאלה.

המשורר שי אריה מזרחי נפטר בשעות הבוקר של יום ג' 16.10.12, יום אחד לפני יום הולדתו ה-38. דבר מותו שפורסם ברשת ובהודעות קצרות בכמה עיתונים, הכה בתדהמה את כל חבריו ומכריו האישיים, גם אלה שהכירוהו רק דרך הרשת. הלווייתו התקיימה באותו יום אחר הצהריים. לי נודע על כך באקראי רק למחרת בבוקר, ביום הולדתו. מאז עקבתי אחרי הדף שלו בפייס. היה שם "כאוס" מוחלט, כשם בלוג השירה המיוחד כ"כ שלו ברשת. כאשר קריאות צער על מותו הופיעו בערבוביה לצד ברכות ליום הולדתו. בדפדוף לאחור ניתן היה למצוא הודעה של בת זוגו קארין שזה "רציני" בליווי אסמכתא מאתר "חברה קדישא", עד כדי כך. מאז נכתבו על מותו כמה ידיעות וכמה מאמרים וכן הובאו שירים משני ספריו. המאמרים התייחסו לדרכו המיוחדת כמשורר, לעובדת היותו מייסד אתר "כאוס", שבו הביא שירים של אחרים, את זכייתו בפרס הראשון של "צרצרפייס" וכן את פעילותו החברתית. בנוסף הוזכר אירוע בעל הד תקשורתי מועצם ששי נקלע אליו מתוך סוג של תמימות, פוטר מעבודתו בעטיו ושמאוחר יותר הצר עליו ואף התנצל בפומבי.

אך הדברים לא הושלמו. ידעתי שאכתוב, הרגשתי אפילו מחויב לכתוב, כפי שניתן להתרשם מהדברים הבאים, אך מה שיצא תחת ידי היה קצר ומקוטע:

כבר ב-.17.10.12 יום לאחר מותו כתבתי "…. עוד יאמרו דברים על האיש המיוחד הזה". וימים ספורים לאחר מכן "עוד צריך שיאמרו עליו דברים נוספים ומעמיקים יותר. לא שאני יודע יותר מחבריו הקרובים. יש עניינים אחדים שאני יודע, והם אינם כה חשובים ואולי עוד אספר בהם, אך מכולם יש עניין אחד שאני חש שהוא כאילו כלוא בתוכי ושומה עלי לספר כבר עתה. אספר אותו במכוון בלאקוניות, הסופרלטיבים מיותרים: כתגובה לתנחומיי כתבה לי בת זוגו קארין בבוקר יום חמישי, ,18.10.12 יומיים לאחר מותו, בין השאר "בלילה לפני, טיילנו יחדיו לפארק. שי התעקש לעבור ברחוב היוגב, להתרשם ממנו ולחזור אליך עם רשמיו זאת בהמשך להתייעצות שלך לגבי רכישת דירה". עודי המום וכואב עד בלי די (אך מה הוא כאבי לעומת כאב קרובי משפחתו) הדברים האלה התמיהו והממו אותי. קצת רקע, שבוע לפני כן שאלתי אותו, כתושב ר"ג, על שניים שלושה אזורים בר"ג, שהתעניינתי בהם בהקשר לרכישת דירה לקרוב משפחה. הוא התייחס אז לכך ובכך חשבתי תם העניין. זה היה שי האדם. כשספרתי על כך להוריו ואחותו כשבקרתי אותם במהלך ה"שבעה" – לא מצאתי אותם מופתעים". כאמור, חשתי ואולי אפילו התחייבתי שאומר דברים מקיפים יותר על שי. חשתי כלפיו חוב. על מהות החוב אתייחס בהמשך.

הנה פתיחה נוספת שנכתבה, לפני ה"שלושים למותו" כמדומני, ולאחר פרסומים נרחבים על מותו, כולל כתבת מגזין נרחבת במוסף "הארץ":

הרבה נכתב על שי, אולי יותר מדי. יותר מדי – לאחר מותו. מעט מדי עליו ועל שירתו – לפני מותו. קל לומר, והיו שרמזו ואחרים אפילו אמרו במפורש, שאילו כתבו, התייחסו והעריכו יותר את שירתו בחייו, מותו היה אולי נמנע. הערכות מעין אלה, הן מיותרות ולא ממין העניין, כי אם כל משורר שחש שההערכה לה הוא זוכה נופלת מההערכה שהוא סבור ששיריו ראויים לה, היה מסיק מסקנות נמהרות, לא היו משוררים רבים עם נשמת חיים באפם. מסיבה זו אני אמנע כליל מהתייחסויות מעין אלו. לעומת זאת אתאר את קשרי עם שי, מנקודת ראות בתולית, כאילו לא קראתי את הדברים המפורטים מאוד, על חייו האישיים, שנכתבו במוסף "הארץ" ובבמות אחרות. אתאר אותם איך שאירעו, בשעה שאירעו, ובודאי לא כחוכמה לאחר מעשה. אעשה זאת כדי לשפוך אור על אישיותו, שירתו והשקפותיו הפואטיות, כפי שנגלו לי אישית.

והוספתי דברים שחרו לי: הכתבת החרוצה במוסף "הארץ" ניסתה, ואף הצליחה, לדלות ממשפחתו, מחבריו ומהרשת, פרטים רבים על חייו, חלקם, לטעמי, אינטימיים מדי שמקומם לא יכירם כלל בעיתון ובודאי שלא בעיתון כמו "הארץ". התמונה שהוצגה הייתה "צהובה" ומוקצנת, אך חמור מכך שהיו דוברים (חבריו?!) שאולי (ואולי לא) ניחנים ברגישות פואטית, אבל בודאי שאינם ניחנים ברגישות אנושית. בדבריהם היה כדי לפגוע אנושות במשפחתו ובעיקר בבת-זוגו, ברגע כה קריטי בחייה. כל פשעה היה שהיא לא ניאותה להתראיין. כאילו כל אחד אמור לכסוף לחשיפה אישית ככוכב ריאליטי, ועוד בימים הקשים בחייו. למרות אורכה של הכתבה יש נושא אחד שהודגש פחות והוא מי היה שי האדם. כי שי, שאני ורבים אחרים הכירו, לא היה רק משורר ופעיל חברתי יצרי וזועם מחד ודכאוני מאידך, המעורב בשערוריות. הוא היה קודם כל בן-אדם והיבט זה של אישיותו לא נוכח בכתבה או לפחות לא הובלט במידה מספקת. למה שתואר למעלה אוסיף שכעורך לשוני הוא סייע למשוררים צעירים בעריכת שיריהם וניקודם והדוגמאות רבות.

אבל האם מה שנגלה לי אישית בפגישה אחת, לא ארוכה במיוחד, וכן בשיחות טלפון ספורות והתכתבויות אישיות וחילופי דברים פומביים ברשת, שקולה כנגד עדויות של מי שהכירו אותו היכרות קרובה יותר ובודאי ארוכה יותר. הנה שוב סיבה ל"היתקע" וכך אני מגיע לפתיחה נוספת:

הרי היינו כ"כ שונים ברקענו – שוני קוטבי אפילו, שלא לדבר על כמעט שלושה עשורים שהפרידו בינינו. אפילו בענייני שירה, לא הייתה בינינו הסכמה רבתי, אלא חלקית בלבד. גם דעתנו על ערכם של משוררים רבים לא הייתה כמובן זהה, אך לעיתים גם לא דומה. גם לא כל כך הסכמנו על כל מטרות מאבק המשוררים, ששי נטל בו חלק והיה מעורב בו מאוד באותה תקופה. אני סבור שמה שקשר אותנו, מלבד אהבת השירה, היה שהערכנו זה את זה. הערכתי אליו נבעה בעקר על אמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. והוא….

והנה שוב סיבה "להיתקע". האם עליו באתי לדבר או על עצמי? וזה אולי המחסום העיקרי. אך הואיל ומה שיש לי לחדש נובע מהאינטרקציה האישית שלי עמו, אולי אין מכך מנוס? לפחות אנסה לתפוס מרחק:

מכל הדברים שבעולם, הטובים והרעים, כל הדברים כולם עומדים להם על כף אחת והמוות על הכף השניה. מכל המיתות, המיתה שאדם ממית עצמו במו ידיו, מתוך בחירה כביכול, גם היא עומדת לה מובדלת, יחידה, תמוהה ומכה בך, גם אם קרבתך לאיש לא הייתה גדולה במיוחד.

פתיחה מליצית מדי, אז אולי פתיחה אחרת:

כשמישהו נוטל את חייו בידיו, יש נטייה מובנת, לא רק לקרובים אלא גם לרחוקים יותר לחוש אשמה. מובן, שלאשמה זו יש צידוקים רק לעיתים רחוקות, וגם הם לרוב קלושים מאוד.

אך האם יש לפתוח בדרך שבה סיים את חייו. האם יש טעם לעסוק בכך? האם אני רשאי בכלל לעסוק בכך? האם העיסוק בכך לא יכול להביא משוררים אחרים להסיק מסקנות נמהרות מהדברים. כאילו זו תהיה גם דרכם שלהם ל"תהילה". "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת, הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. והנה ניסיון לפתיחה נוספת:

יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו ונהגיו והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל.

הדרך המקובלת לספר את סיפור חייו בפירוט ולמנות את תחנות חייו, תכונותיו ונוהגו – הוא די מיותר ומה שספרתי למעלה, אולי, מספיק. הרי הרשת פתוחה. ולמרבית האירוניה בשל דרך מותו הפתאומית והבלתי צפויה הוא "זכה" למה שמשוררים מעטים, חיים ומתים כאחד זוכים לו, לכתבות לא מעטות, כשגולת הכותרת הייתה, כאמור, כתבת מגזין ארוכה במוסף "הארץ" (אני יכול רק לשער כמה ייחל וכסף למאמר על שירתו או ספר שיריו השני באחד ממוספיו הספרותיים של העיתון, עוד בחייו; אך זה כמובן לא ניתן לו. כאמור איני מאשים איש, וגם איני רוצה לקונן במיוחד על הערכת-חסר לשיריו, יותר הייתי מלין על הדרך של המבקרים לבחור את נשוא ביקורתם – ואת הטהרנות המזויפת שבה הם מתרצים זאת).

הדרך השנייה היא כאמור להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל, בהנחה שיש כזו. ואצל שי, למרות היכרותנו הקצרה יחסית, למדתי שהייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת נכרים" גם למרחוק. דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. זה ניכר גם בעמדותיו ודבריו ב"מאבק המשוררים".
היבט זה בא לידי ביטוי בולט בכתב העת הרשתי "כאוס" שערך , בו הציג שירים שאהב, בעקר של משוררים פחות מוכרים, כשהוא מלווה אותם באבחנות שיריות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. הערותיו היו תמיד מאופקות ולעולם לא מתלהמות ופולמוסיות. זו עובדה מעניינת מאוד על רקע תיאורו (ע"י אחרים) כ"דמות סוערת". אבחנותיו לא היו מחניפות ובודאי שלא על מנת לקבל תגמול כלשהו בעתיד.

גישה ונימה זו וכן נדיבות רבה ניתן למצוא גם בראיונות שנערכו עמו במסגרות לקידום ספרו, כמו "ביקור בית" באתר "ספרים". או ב"המלצת השבוע" ב"חדשות הספרות" ב Y-NET

וכאן, כפי שהבטחתי למעלה, אני מגיע לסיבה שבגינה חשתי שאני חב לשא"מ חוב של כבוד. לי למשל לא היה דבר לתת לו בתמורה, אפילו בלוג אין לי, והוא היה נדיב כ"כ כלפי כפי שניתן לראות בדבריו על ספרי, שאפילו אני חשתי שהם מופרזים. נדיבותו הייתה ללא שיעור. הוא הפתיע אותי כשבחר דווקא בשיר שלי לציון שנתיים ל"כאוס".
ואם לא די בכך, בתגובה לשיריי שפורסמו ב y-net כתב: "טוב לדעת שיש עוד משוררים שיודעים את המלאכה היטב ויכולים ללמד את הצעירים איך לכתוב שירים טובים, מדויקים ומלוטשים ועדיין מלאי חוכמה ורגש, מבלי להזדקק לכל מיני תוספות שונות ומשונות או לנוסחי הבעה מפותלים שאינם מוסיפים לשיר דבר".
ואני מה אני עשיתי בתמורה לנדיבות זו. דבר לא. החוב, דומני מובן.
היו עוד פתיחות. לעיתים הפתרון להרבה מצוקות והתלבטויות הוא ה"דד-ליין" שמיישות מאיימת הופכת ליישות גואלת. כשענת קוריאל סיפרה לי שהיא ורונית ליברמנש עומדות לייסד את אתר "ליריקה" שהוא כפי שנכתב: "צץ בהשראת בלוג השירה האהוב עלינו,“כאוס", לזכרו של מייסדו, המשורר שי אריה מזרחי, ז"ל" ובקשה שאשלח שיר חשבתי שהשורות הצנועות שכתבתי סמוך לפטירתו של שי, ושמרתי כמוטו למאמר שהתכוונתי להשלים מתישהו יכולות להתאים לבמה זו בראשית דרכה. ענת ביוזמתה ובלי שידעה על כך, בקשה שאפרסם כאן, ביום השנה למותו, מאמר. הבטחתי שאעשה זאת. והבטחות, כך נדמה לי וכך אני נוהג, יש לקיים (ולכן אני גם מבטיח מעט).
למרבית האירוניה, גם "כאוס" וגם "ליריקה" בעקבותיו מצטיינים בתמציתיות ובהעדר מוחלט של סוג כלשהו של "כאוס". המאמר שלי לעומת זאת הולך בהחלט בכיוון לא רצוי זה. כדי שהמאמר הזה לא ילקה ב"כאוס" מוחלט אולי רצוי להתחיל.

הנה עתה למשל אני חוזר מאירוע בתיאטרון י-ם, שם התקיימה פגישתנו היחידה, ואני תוהה אולי אתחיל מכאן, מחנות הספרים ומבית הקפה. אביא את רשמיי מדבריו, מתגובותיו, שהם כל כך שונים ממה שקראתי עליו.

את שי פגשתי בקיץ 2012 בי-ם. הוא הגיע עם תיק גב כבד ועמוס. מאחר ואני מניח שלא היו שם מטילי זהב, היו שם כנראה ספרים. ספריו? כנראה ואולי גם ספרים אחרים. לא שאלתי. ישבנו בקפה בתיאטרון, משום שהמקום היה קרוב לאולם שבו התקיים אירוע שירה ששי היה אמור להגיע אליו, מאוחר יותר. כדרכי, כאיש ירושלים מאז לידתי, וכמי שבילה את ילדותו לא הרחק, כבר בדרכנו מהחניה ליד הוילה של שרובר, סיפרתי לו על ייחודה וגדולתה בעבר הירושלמי הקרתני והצנוע של שנות השישים והצעתי לו להתקרב ולהציץ מבעד לגדר ולראות את העזובה וההזנחה. לראות איך עוברת לה תהילת עולם. זה לא עניין אותו כלל. גם אח"כ כשעמדנו ברחבת התיאטרון, פנֵינו אל הנוף היפה הנשקף דרומה ואני מצביע על נקודות שונות בתמונה הפנורמית, הבנתי ממנו חיש קל, אף שעשה זאת בנימוס מופלג, שלא לשם כך התכנסנו. אני מספר זוטות אלו מסיבה אחת, נראה היה שכל התעסקות שאינה נוגעת לשירה, לא עניינה אותו, לפחות באותם ימים. כזה היה האיש.

כשנכנסנו פנינו למדפי השירה שבחנות. הוא קרן מאושר כשספרו "הוא המסמן את המקום" נמצא שם. כשאשה ששוטטה בחנות שאלה לשמותינו (והתאכזבה מאוד כשהשמות לא היו מוכרים לה, מה לעשות ולשי לא קראו רוני סומק למשל) ואח"כ עלעלה בספרו של שי, הוא נדרך. הוא בודאי היה "ממריא" אילו הייתה מחליטה לקנותו. ספרי שלי לא היה שם ושי הציע שייגש למוכר להזמינו, כדי שיהיה על המדף בעתיד. בקשתי שימנע מכך. זה מראה ששי יכול היה להיות גם קצת "שובב". אח"כ התיישבנו ושוחחנו. שי היה ענייני, קצר, רהוט, די שקט ורגוע, אפילו נחמד וענה בנימוס גם לשאלותיי האישיות, הלא מעטות, גם אם בקצרה. בענייני שירה אני מוצא לנכון לציין שני עניינים שיש בהם כדי להעיד על גישתו לשירה. הראשון, כששאלנו זה לדעתו של זה על משוררים שונים, ביקורתו כלפי אגי משעול הייתה שמפריע לו שאין לה יחס רציני מספיק לשירה. אני סברתי שזה דווקא מעיד לזכותה (שכחתי לציין בפניו שגם לו שירים "לא רציניים" כמו "ציוּן", "משל בעוגה" ו"[כל הברווזים שטים]", אם כי מרבית שיריו , יש להודות, "רציניים"). השני, כשציינתי בפניו כמה אהבתי את שירו "מתחת לכל מקום אחר" מתוך "ציוּן" ספרו הקודם, (שיר הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" עמ' 25) הוא פטר אותי כשאמר שהוא כבר רחוק מזה, שזה לא מעניין אותו כיום כלל. זה כמובן הפתיע אותי מאוד. "זה עדיין שיר שלך" אמרתי לו. עובדה זו מפתיעה עוד יותר מהסיבה שבספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון.

שעת ההשקה התקרבה, הצעתי לסיים, אך הוא הניח שתתאחר וישבנו עוד מעט. כשיצאנו, ועמדנו להיפרד, התנצלתי שאולי השתלטתי על השיחה יותר מדי, והוא הרגיע אותי אך אמר שחשוב לו לספר לי דבר נוסף. ליויתי אותו במעלה הרחוב, והוא ספר לי, רגוע קצת פחות, אך לא נסער יתר על המידה, שהחליט לנתק את קשריו עם דמות ידועה מעולם השירה. לראשונה ראיתי את נטייתו להקצנה. ניסיתי לאזן את הדברים ואת התמונה הקיצונית קצת שצייר, וכבר הגענו לקצה הרחוב שבו התקיים האירוע. מאז עיניו הנוגות נשקפו לי רק מתמונתו בפייס.

אני משתדל לנהוג לפי הכלל מה שאהוב עליך עשה לחבריך ולכן לספרי שירה הראויים לכך, אני נוהג לכתוב משוב ענייני וכן (תוך שאני "מסנן", לעיתים, משוררים שאינם ראויים, אף שספריהם אולי ראויים). משוררים לא מעטים, חלקם כאלה שלא פגשתי או אפילו התכתבתי אתם מעודי, מופתעים לקבל ממני משוב מעין זה. כך גם עשיתי לשני ספריו של שא"מ, אף שכאן לא הייתה הפתעה. הואיל והמשוב מתייחס בפרטנות לשירים, אני ממעט בד"כ בסופרלטיבים כלליים וכמעט שאיני מתייחס להיבטים התוכניים, וכעניין של עיקרון, איני מפרשן שירים. אני שם את נפשי בכפי ומציין שירים או קטעי שיר שצדו את עיני לטובה וגם להיפך ומדגיש כאלה שאהבתי במיוחד (במובן של "אהבתי-הערכתי"). כשב"אהבתי" אני מתייחס לשני המרכיבים העיקריים של השיפוט הפואטי-אסתטי: האיכות הפואטית האובייקטיבית יותר וה"התחברות" הסובייקטיבית. אף שהמשובים הנפרדים שלי לספריו, כללו גם הסתייגויות, שא"מ קיבל את המשובים בברכה, גם אם לא בהתלהבות. אציין ששינויים עריכתיים מועטים שהצעתי (לאחר מעשה, כי השירים כבר נדפסו בספרים) נדחו בד"כ ולא בשל חוסר המעשיות והתוחלת שבכך. הואיל וכמעט כולנו בטוחים שהשיפוט השירי שלנו עדיף, ציינתי לעצמי, לעיתים, שזה אולי סוג של גאווה מקצועית המהולה בקורטוב של עקשנות מצדו; אני מקווה שהוא לא חשב שהצעותיי אינן אלא סוג של יוהרה של יודע-כל, מצדי. לפי תגובותיו ויחסו אלי – כנראה שראה זאת כדיון ענייני ותו לא.

קראתי שוב את המשובים. כפי שציינתי מקודם, חשוב היה לי להביא תחילה את הדברים כפי שנחוו, בעת שנחוו, שלא בחוכמה שלאחר מעשה. גם כאן אעשה זאת, אך אביא לאחר מכן בנוסף את התרשמותי, גם לאחר קריאה חוזרת של שיריו ודבריו, כשאין מנוס מראיה חדשה של שיריו, בצל המעשה.

ספרו הראשון "ציוּן" שיצא ב-2003 בהוצאת "כרמל" הוא ספר שירה יפה, מעניין, בוגר, מעטים בו סימני הבוסר, ויש בו שירים לא מעטים המעידים על כשרון ניכר. לעיתים, אף בשיר מינורי כמו ["בחורשה ליד הבית"] מתגלית רגישות לשונית פואטית ראויה לציון ולשבח בשורות כמו:"החורשה מביטה בהם משועשעת,/ שורקת המיה ירוקה". רגישות-לשונית זו, שלדעתי היא נשמת אפה של השירה, באה לידי ביטוי בשירים רבים אחרים. במיוחד אהבתי, וכבר ציינתי זאת, את שירו "מתחת לכל מקום אחר" הפותח ב"מסתובבת יוספה ברחובות העיר" ששני בתיו הראשונים הם שירת מופת משוחררת ועולצת. כאלה הם גם שיריו "ועכשיו כשאת בהודו" וכן "הזמנה לארוחת בוקר" ("בואי ושבי עמי לארוחת בוקר,/ הקפה מזמר עוד אדים נדיבים"), "תמונות", "ניגון אביב", "שיר אהבה" ועוד שירים רבים נוספים שציינתי לטובה. בנוסף, לא רק הכישרון הפואטי של הכותב, נשקף מהשירים, כפי שנוטים לחשוב, אלא גם האינטליגנציה של כותבם. האינטליגנציה הגבוהה של שי נכרת כבר בספרו הראשון ומתעצמת בספרו השני.

ספרו השני "הוא המסמן את המקום" בהוצאת "רימונים", 2012, יצא תשע שנים לאחר ספרו הראשון. למי שהשירה היא מרכז עולמו – זו תקופה ארוכה מאוד. נראה שכתוצאה מכך גם ציפיותיו מהתגובות ומההד שיעורר הספר היו גבוהות.

הספר נפתח במוטו יפה מאוד, פניני אפילו: "שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו". זה אינו ספר קל לעיכול לכל אורכו, גם אם יש בו שירים צלולים, נהירים ונהדרים רבים מאוד. בניגוד ל"ציון", הספר חדשני מאוד בצורתו ובמבנהו. אין בו תוכן עניינים, אין בו שמות לשערים, אלא רק דפים עם שני קוים מקבילים מאוזנים החוצצים בין חמשת שעריו (והמופיעים גם בכריכה וכן לאחר השורות "שני חוטי חשמל/ מקבילים" בשיר הפותח, במעין גחמה או הצהרה צורנית בעלת מסר עמום) והכל בכוונת מכוון, כפי שכתב לי. בנוסף, יש בו גם שני שירים, האחד "אצבעות" המלווה בשבעה איורים של כף יד, והשני "רב שלבים וארור" המוכל בתוך לוח "אקסל". אלה כמובן מבנים צורניים מקוריים וחדשניים מאוד שדרושה תעוזה רבה כדי לכלול אותם בספר מודפס. ניתן לקבל או להסתייג מחדשנות זו, אך הם לא זכו להתייחסות כלשהי בביקורת. מעניין מדוע? הרי זה כ"כ שונה וחורג, מה גם שיש בשני שירים אלה גם הברקות תוכניות אחדות ולא רק מקוריות צורנית.

כבר בשיר הפותח "טייל עצמאי, / לא בשדות אחרים" הוא מסמן אולי את הדרך הפואטית אליה הוא שואף בספר זה. אף שהצהרה זו, מנוגדת לכאורה לדברים שאמר, בראיון המוזכר למעלה, שבו הוא "מודה" בהשפעה של מאיר ויזלטיר (המוזכר גם באחד משיריו "ציטוט"). השפעה זו, ניכרת לעניות דעתי, בחלק קטן מהשירים הנהירים יותר שלו. השירים הנהירים הם גם השירים הטובים יותר בעיני. אף שכל שירי הספר מעידים על האינטליגנציה השירית הגבוהה של כותבם ואין שם שירי בוסר עם אמירות בנאליות, אני אישית פחות אהבתי וגם פחות "התחברתי" לשירים בעלי האופי ההגותי יותר המופיעים בעקר בתחילת הספר. ובכלל זה לא ירדתי למשמעותם של ה"הגיונות הגיאומטריים" הכלולים בו, כמו בשיר "סוד הפשע" שהבית האחרון שלו, המופיע בגב הספר, מתייחס גם הוא "לקוים המקבילים". סיומת השיר, לעומת זאת, "וחוד הרמייה שבור" מרשימה מאוד. בהמשך, בעיסוק בנושא אדם חוה הנחש התפוח וכו' שבא לידי ביטוי מועצם ב"מחזה השירי" הקצר "זכר ונקבה ברא אותם" שי הציב רף גבוה ועמד בו די יפה.

בהמשך, סגנונו הופך להיות שוטף, גמיש, נהיר ומשוחרר יותר ומעיד על יכולות פואטיות גבוהות מאוד. במיוחד אהבתי את שירי השער השלישי, עתיר השירים, הפותח בשיר הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" שסופו "אני קורע לך שיר, מנחה/ מסִפרו של משורר/ נהדר, עלום". כאשר החבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל-פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת.

כאמור בספרו השני הוא מתייחס במידה רבה, חריגה אפילו, לשיריו בספרו הראשון. כך למשל ב"שיר ביניים" הוא מתייחס ישירות לשיר הפותח את ספרו "ציון", וכן בשירו "ציטוט" יש התייחסות מפורשת לשיר "ציון" עצמו. בנוסף ניתן למצוא סימנים מוקדמים סמויים בספר "ציון" כמו "חלוט בתוכן כקליפות תפוחים" או "לתחנה הבאתי קליפות תפוזים/ וריחות מפרדסים, ואבנים מתקלפות/…" המסמנים מוטיב בולט "מעורי נובטים תפוחים קלופים" בספרו השני.

מאחר ושירתו בשני ספריו כנה מאוד, ניתן ללמוד ממנה דברים רבים על אישיותו – האישית ולא רק הפואטית. מובן, ויש להודות בכך, שיש דברים שנגלים ב"חוכמה לאחר מעשה", ואז השירים ניבטים אליך אחרת, בזוית חדשה. כבר בשיר הפותח את "ציון" הוא כותב: "הקולות לוחשים לי/ עוד לא.// – אינני מבין./ עוד לא?/ / לא, עוד לא, ראה, כעת/ קרב פנים אל פנים/ איני מסוגל לשאת/ אך ברור וגמור עמי/ לנצח במלחמה הזו// – שוב איני מבין./ הצלחת לבלבל אותי//….". ב"שיר ביניים" בספרו השני הוא מתייחס ישירות לשיר זה וכותב: "בשיר הפותח את ספר שיריי הראשון…מאז, כל יום הוא/ קרב פנים, בין פני המציאות לבין/ הפנים החפצות בה, אך/ במקום להשיגה מתכנסות/ בשורות הראשונות בשיר." ובהמשך השיר "קשה. אבל ממשיכים". ניתן ללמוד מהשיר לא רק על ההתמודדות האישית, היומיומית, הסיזיפית, הקשה, שאין לה סוף, אלא גם את החשיבות הגדולה של השירה, כחלק בלתי נפרד של חייו, כגואלת אפילו, בהתמודדות זו. מעניין לציין שכששאלתי על הצלחתו בהפצת ספרו, הוא ענה לי במייל (ללא מרכאות): "קשה. אבל ממשיכים".

גם ב"קוצים רק טוב" שב"ציון" כשהוא כותב: "…אני/ שכוב אצל הדוקטור בסבלנות ממתין/ שיפצפץ אותי" ניתן להבין זאת היום אחרת. וכך בשיר "דילמה" ב"הוא המסמן את המקום": "…אם כבר אזי/ להישרף בתנועה אחת/ חדה/ לא ביגיעה". כך גם בשירו "חיים" שבספר זה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מקוצרת: "הוא הלך אל עולמו בלי להותיר/ רושם גדול על העולם". בהמשך השיר השורות היפות כל כך, שגם אבידן היה יכול להיות גא בהן: "לא דפק בכתליו, כתליו לא ענו בו משב" ובהמשך "אין זה הזמן עכשיו/ חיים, אין זה הזמן לשינוי/…" (המזכירים את "קולות לוחשים לי" ואת הדיו ב"שיר ביניים" שהוזכרו למעלה). בסוף השיר מופיעה התמונה המזויעה: "אך כשכרתו את ראשו מצוארו/ במקום שיתרוצץ אנה ואנה/ כתרנגולת כרותה, ללא/ פניו, נחת ושב על הארץ כסלע/ איתן". גם את שירו "שבע שורות על פלא הירקון" הוא מתחיל בתמונה לא אידילית: "טיול בירקון, חלקי גופה של משורר צפים לעברי…". את הפרשנות ואת ההד הכואב של הדברים, נותיר לקוראים.

שירתו של שי הייתה בלי ספק ראויה להתייחסות נרחבת ומעמיקה יותר, הן בשל איכותה, הן בשל ייחודה והן בשל כך שהוא עשה כה רבות למען שירתם של אחרים. העובדה שהשירה הייתה במרכז חייו אולי הוסיפה לכך מימד (טרגי) נוסף. היו שצפו, וביניהם יצחק לאור בשולי כתבת המגזין הנ"ל במוסף "הארץ" (ולא במוסף הספרותי – חלילה) שהנה עכשיו, עם מותו, תגאל שירתו מאלמוניותה (היחסית). בהכירי, גם אם בהיכרות קצרה יחסית, את מנגנוני התפעול והשפעול של הפרסום והביקורת, הייתי די ספקן. עתה, כשנה לאחר מותו ניתן לומר שהיה לספקנותי על מה לסמוך, גם אם היו מאמרים או מחוות ספורות לזכרו (את רובן, גם המודפסות והלא רשתיות, ניתן לראות בעמוד הפייסבוק שלו ). מחוות אלו זכו, לצערי, להד עמום, שנבלע ב"רעש" שאינו פוסק לרגע בהשקות, בפסטיבלים וכמובן בראי המשקף את כל אלה (ושל עניינים, זוטות והגיגים אחרים) – הרשת הכל יכולה. זו המדמימה את קולו הפואטי, השקט, היפה, האמיתי, הכן, העמוק והכואב של היחיד.

יהי זכרו ברוך

ספרו של דוד אדלר 'סקיצות לתמונה בלתי שלמה' בהוצאת 'אבן חושן' זכה בפרס ר"ג לשירת ביכורים תשע"ג

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי
(מתוך 'ציוּן', הוצאת כרמל, 2003)

שִׁיר אַהֲבָה

הִיא בָּאָה, נִגְּשָׁה אֵלַי, וְסָטְרָה עַל פָּנַי.
לֹא בְּחֻצְפָּה הִיא עָשְׂתָה זֹאת, לֹא מִגַּסּוּת
אוֹ מֵרֹעַ-לֵב, נִגְּשָׁה וְסָטְרָה לְפַרְצוּפִי
הַתָּלוּי, בַּחֲבִיבוּת, כְּמוֹ אָמְרָה:
שְׁרֹק אֶת הַלִּימוֹן הַזֶּה שֶׁבְּךָ,
אֲנִי אוֹהֶבֶת מוּסִיקָה שְׂמֵחָה.

לֹא שַׁרְתִּי לִימוֹנָדָה מְתוּקָה, אֲבָל מֵאָז
אֲנִי נוֹטֵף צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים,
שֶׁמְּלַוִּים אוֹתִי בַּכֹּל.

אם קשה לתאר אהבה בשפה דבורה, יומיומית, על אחת כמה וכמה קשה לעשות זאת בתמהיל השפות: פואטית-פרטית. דרכו של המשורר לשתף אותנו הקוראים בתיאורה – מיוחדת ומקורית.
"הִיא" – דמות נשית אהובה, "בָּאָה, נִגְּשָׁה… וְסָטְרָה". לא זו בלבד שהופיעה, נעה לעברו וקרבה עד אליו, אלא גם יצרה נקודת השקה פיזית באמצעות הזחת כף ידה על פניו.
מדוע?
כדי ליצור דיאלוג, אינטראקציה. אם המשורר סטאטי, מנותק ומבודד גופנית, רוחנית ותקשורתית, הרי שעליה ליזום תנועה וכמו לפלוש למרחב הפרטי התחום שלו כדי לבוא לכדי ביטוי. ביטוי שלה, ביטוי שלו.
מדוע לא חבקה גופו או לטפה פניו, מדוע סטרה על לחיו? "בַּחֲבִיבוּת" – מציין המשורר ומליץ עליה בהגינות ובאמפטיה.
יותר משנועדה הסטירה להכאיב בכף יד רכה על גבי לחי רכה לא פחות, יותר משנועדה להביע כעס, נועדה לנער, להעיר, לעורר את המשורר – פרצופו תלוי, תלוש, דואה, מרחף. והיא משיבה אותו אל קרקע המציאות, אל עצמו, אליה, אל האהבה, אל השירה, אל המוסיקה.
בשורה הראשונה בבית הראשון, מדווח המשורר באופן עובדתי, לקוני, על פעולותיה של האהובה שננקטו כלפיו. בחמש השורות הבאות, משתקף יחסו כלפי פעולותיה תוך עירוב/ הפעלת עולם הרגש. המשורר פוצח בהבעת רגש נטולת השתפכות על דרך השלילה: "לֹא בְּחֻצְפָּה…, לֹא מִגַּסּוּת אוֹ מֵרֹעַ-לֵב" וחותם בצמצום בדרך החיוב: "בַּחֲבִיבוּת". לא בִּכְדִי. כך הוא יוצר הלימה בין התוכן להתבטאותו.
האהובה לא דיברה אליו/ עמו, והמשורר נאלץ לתרגם את הסטירה למילים.
מדוע?
האם השניים מיעטו בדיבור? האם קלה ונגישה כתיבת שירה (אמירה), יותר מאשר דיבור בעל פה? האם "הִיא" אהובה רומנטית, או דמות אהובה הקשורה אליו בקשר משפחתי, כגון אמו? האם זו דמות נשית – בשר ודם, או דמות שמסמלת בפעולותיה את המציאות, השירה או האהבה?
המשורר רואה בסטירה את בקשת האהובה "לשרוק את הלימון שבו".
לשרוק?
כן. מחד, לנשוף – להחליף חומרי נשימה, להתרוקן מהחומצי, להתנקות מן הפסולת. מאידך, לצפצף, לצייץ, לשיר, לשורר, לתקשר, להפיק קול, לייצר מוסיקה שמחה, להכין לימונדה מלימון, בחיים וגם בשירה. בקיום וגם במהות. לאהוב – לשורר את החיים. לחיות – לשורר את האהבה.
למעשה, לתפיסתו תובעת האהובה שיעשה את שהיא אוהבת. את האהבה מאזכר המשורר כרחשי לב האהובה למוסיקה, לצליליו, לשמחת חייו, לשפתו, לשירתו. האם תובענית מדי בעיניו האהובה? האם תובענית מדי האהבה? האם אהבת האהובה כלפיו- משמעה גם אהבה עצמית ולא רק אהבתה לו – כזולתה?
הגם שהמשורר מתקשה לשיר לימונדה מתוקה, הוא מתנער, מתעורר ומצליח לנטוף מאז צלילים מתוקים ומרים, המלווים אותו בכל צעד בחייו ובאמנותו. האהובה העניקה לו את שהיה זקוק לו. הוא מצליח להגיע לכלל איזון. תפיסת המשורר את המציאות, את האהבה, את השירה, רגשית ועם זאת שכלתנית – הגיונית – מציאותית: "צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים".
המשורר "נוֹטֵף" – מחד, גדוש, שופע צלילים – המומחשים כנוזל, עד שהם גולשים מתוככי תוכו החוצה (עולה על גדותיו). מנגד הוא מותיר סימן, עקבות, רישום, "ציון" (שם הספר). זו דרכו וזו התווייתה. המשורר מקבע מראה מקום. ראוי לציין כאן את שם ספרו השני של המשורר: "הוא המסמן את המקום" (הוצאת רימונים, 2012).
ברור שחיבוק של האהובה עלול להיות מתוק מדי בעבורו, כלימונדה. חיבוק לא היה מצליח לחדור בעדו או להתפענח על ידו. האהובה מבינה ויודעת את האופן והדרך להגיע אליו ואל לבו. הסטירה היא חלק משפה שהמשורר מבין, חלק מאהבה שהוא מסוגל לספוג.
הסטירה ודאי צלצלה בצליל מתוק – מר.

שיר אהבה יפה, לא מתוק ולא דביק. אהבה למי? לאהובה. למציאות. לשירה.