ארכיון תגית: תות הרמס סאטורי

תעלומה IX / תּוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

לפרופ’ גבריאל מוקד

הַיָּמִים נוֹרָאִים וְהַלֵּילוֹת
בָּאִים בַּיָּמִים.
פְּנֵי הַמְחַפֵּשׂ הַשָּׂב דּוֹמְמִים
אֶל מֶרְחֲבֵי הַנֶּפֶשׁ הַמֻלְבָּנִים.

בַּפְּסָגוֹת תָּאִיר לוֹ לַהֵלֶךְ
מְנוֹרַת שְׁלוֹמוֹ הַמְנֻזֶּרֶת אֶת
מֶרְחָבָיו הַקָּרִים הַמְדוּדִים
בְּאֵין יָקָר שֶׁבָּרָקִיעַ הוֹלֵךְ.
אֱמוּנוֹ בְּיָדוֹ: מַטֵּה הַנְּדוּדִים.

בַּלֵּיל הַדּוֹמֵם הַהֵלֶךְ נִפְרָד.
עוֹד מְעַט וְיָרַד
רָפָא וּלְיָמִים לָמַד: בָּעוֹלָם
גַּם בָּאָדָם הוּא הַיֹּפִי הַנָּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שני קטבים לו לשיר: הימים המכונים “נוראים”, ומנגד הלמידה והגילוי ש”בעולם גם באדם הוא היופי הנם”.

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

נְפִילָה שִׁיבָה / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי


נְפִילָה
נָפַלְתִּי וְנָפַלְתִּי
לְתוֹךְ אַשְׁלָיָה
אֶל מַחֲלָה וּמָוֶת
הַסֵּבֶל פִּרְעוֹן חוֹבִי.
 
שִׁיבָה
קָפַצְתִּי שָׁבְתִי
לַחֲלַל הַיְּקוּם
מְקוֹר הָאֱנוֹשִׁי:
הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר.


מתח שבין נפילה ללב המאפליה – “חשיכה נראית” כשל סטיירון שאינה אלא אשליה, לבין השיבה אל “חלל היקום”, הגרעין הראשוני וההיולי.

* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

“אֲבָל אֲנָשִׁים לֹא נִשְׂרְפוּ”
‘ידיעות אחֲרונות’, 27.11.16

הֶעָלִים אֵינָם מְרַשְׁרְשִׁים
עוֹד עַל גִּדְמֵי עֵצִים מְפֻחָמִים
אֲבָל אֲנָשִׁים לֹא נִשְׂרְפוּ
אֵינָם נִשְׂרָפִים.
 
הָעַד שׁוּב אֵינוֹ יָרֹק
בַּשִּׂיחִים וּבַחֻרְשׁוֹת שֶׁהֻכְתְּמוּ
רוּחַ זָרָה רָעָה וּשְׁחֹרָה
גִּבְעַת הָאֳרָנִים מְאֻפֶּרֶת בִּכְבֵדוּת
לַמִּלְחָמָה.
 
טֶרֶם הֻכְרַע הַכֹּל
כֵּן: הַכֹּל כְּבָר הֻכְרַע
כִּי רַק רַע
כָּל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שֶׁפֵּרוּשׁוֹ דָּם עַל דֶּרֶךְ הָאֲדָמָה.

רוממה החדשה (רָמות בן-גוריון), חֵיפה

הכותב מרפרֵר בשירו לגל השרפות שפרץ בישראל בנובמבר 2016, ובעיקר לשרפות הענק שפקדו את חיפה. העד הושחר, האורנים “מאופרים בכבדות” בפיח חורש רע, כמו צבעי ההסוואה של לוחמים היוצאים לקרב. אבל הקרב הוכרע מלכתחילה עקב הרשעות מעשה ידי אדם, הגם שמבחינת הכרוניקה העיתונאית היבשה זאת סתם שרפה, שהרי “בני האדם לא נשרפו”.

מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי

מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי

מולדתי
הוֹי מוֹלַדְתִּי מוֹלַדְתִּי
בְּאֶפֶס יָד נֶהֱרָסָה.
 
הַמְּצוּדָה נִצּוֹדָה:
הִתְמוֹטְטָה הַגָּדֵר נָפָלָה
 
חוֹמַת הָאֶבֶן
נָטְשׁוּ מִגְדַּל הַמַּיִם
מֵימָיו.
 
נִשּׁוּם תִּנְשָׁמוֹת אָז בְּלֵילוֹת
הַקַּיִץ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה הַהֲזוּיָה
תַּחַת בְּעֵרוֹת
כּוֹכָבִים לֹא בּוֹעֲרוֹת.
 
הוֹי מוֹלֶדֶת מוֹלַדְתִּי
טֶרֶם נָגְעָה בָּהּ יָד וַתִּפּוֹל.

ניקוד: יאיר בן־חור

זהו שיר קינה למולדת האהובה שלפי הדובר בשיר, נחרבה ונפלה. הכול התמוטט ונשרף בה.

יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

יֵשׁוּעַ בַּמִּשְׁפָּט נוֹתַר
קַר רוּחַ כְּבָר מַפְנִים
 
כְּמוֹ הִשְׁלִים עִם גּוֹרָלוֹ
גּוֹרָל מַר שֶׁהוֹעִיד לוֹ אֱלֹהִים
 
הָרַחוּם וְהַחַנּוּן אַךְ
לֹא הַפַּעַם. חַכֵּה לִתְחִיַּת הַמֵּתִים.
 
בֵּינְתַיִם יֵשׁ לִבְחֹר בֵּין רוֹצֵחַ
לְאִישׁ הָאֱלֹהִים
 
מְאֻחָר מִדַּי. מִכָּאן הִתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים
בְּאֹפֶן טְרָגִי עֲבוּר הַיְּהוּדִים.
 
יֵשׁוּעַ מִתְחַנֵּן עַל נַפְשׁוֹ בַּשְּׁלִישִׁית לֹא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנֶךָ
הַכּוֹס נִשְׁתְּתָה עַד תֻּמָּהּ.

ישוע כדמות מיתית קם לתחייה בשיר, בסיטואציה הטעונה של פונטיוס פילטוס המבקש מהיהודים לבחור את מי ידון למוות ואת מי ישלח לחופשי.

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם.
כְּנָפֶיהָ מַגִּיהוֹת עַל סְבִיבוֹתֶיהָ.
אֲהוּבָתִי אֵינֶנָּה עוֹד נַעֲרָה
לֹא תִּכְרַע לִפְנֵי הַשֵּׁד
לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּעֵינֶיהָ.

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם
בְּפִנּוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל גּוּף הָאֵל
הַשְּׁמֵימִי עִם הֲבֵל הַחַיָּה.
מִי לֹא יִשָּׂרֵף?

וישורר המשורר את אהבתו לאוהבתו, ביצרו צימודים של ניגודים: אהובה שנחלצת מכבלי המין-מגדר ב”יצאה לתור את דרכי העולם”, משל הייתה נסיך קדום ונועז, בהתעלמה מסכנת החרב המתהפכת; שכן היא עצמה בבחינת חרב מתהפכת, כשמיד לאחר מכן מתואר אל שמימי בניגוד לשד, או אל בעל “גוף שמימי”, שהוא בעת ובעונה אחת גם “אל-חייתי”.

אֵין יָמִים מְלַטְּפִים / תות הרמס סאטורי

אֵין יָמִים מְלַטְּפִים / תות הרמס סאטורי

הָרוּחַ סוֹעֶרֶת כָּאן עוֹד יוֹתֵר
מֵרַעֲשָׁן שֶׁל מְכוֹנִיּוֹת.
חוּטִים שֶׁל בְּרוֹשׁ בְּיֵאוּשָׁם
אֵין יָמִים מְלַטְּפִים לֹא לִרְאוֹת
צִפּוֹר יְחִידָה עַל סַפְסַל מְיֻתָּר
לִרְעֹד.
לֹא לִהְיוֹת מוּבָן.

הספסל מיותר. אך לא הציפור או הברוש. “חוטי הברוש” מיואשים. הימים אינם מלטפים אך בדומה לנתן זך המוקדם, דומה שהמחבר שואב ניחומים מן הא-אורבניה.

תמונה / תות הרמס סאטורי

תמונה / תות הרמס סאטורי

מִן הַתְּמוּנָה שֶׁבִּתְעוּדַת הַזֶּהוּת
אֲנִי מַבִּיט בִּי וְאֵינֶנִּי מְזַהֶה.
מִי כְּבוֹדוֹ? מַכָּר?
אוּלַי הוֹזֶה?

וּלְשֵׁם מַה בִּכְלָל תְּעוּדַת זֶהוּת?
הַכְּתֹבֶת מִזְּמַן אֵינָהּ מְעֻדְכֶּנֶת
מִנְּסִבּוֹת רִשְׁמִיּוֹת אַתָּה מִתְרַחֵק
כְּמוֹ מֵאֵשׁ. וּבְכֵן?

בַּחוּץ אַחַר צָהֳרַיִם שֶׁל יוֹם שִׁשִּׁי
שַׁחֲרוּר מְצַפְצֵף מַה
שֶּׁמְּצַפְצֵף. מִלְחָמָה
(סָדָאם פַּעַם שְׁנִיָּה)?

ניקוד: יאיר בן־חור

הדובר מתאר סיטואציה מוכרת להכאיב: אי-הלימה בין הגיל הכרונולוגי לגיל הנפשי, הרגשי. תעודת הזהות העתיקה, הסמרטוטית לפרקים, מעלה מן האוב קלסתר ילדי, צופן הבטחות ותקוות. הקלסתר הילדי הזה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם הדיוקן העכשווי המפוכח, המתבגר. דומה שהכול השתנה, כולל כתובת המגורים. הכול פרט למלחמות הפוקדות אותנו שוב ושוב, במעגל מתמיד, תכוף, של רשעות ואיוולת.

חֹם גּוּפִי נִכָּר בְּרֶגֶל כֶּלֶב מְטֹרָף / תות הרמס סאטורי

חֹם גּוּפִי נִכָּר בְּרֶגֶל כֶּלֶב מְטֹרָף / תות הרמס סאטורי

לָשׁוֹן שֶׁל כֶּלֶב
פּוֹגֶשֶׁת
סֻלְיַת נַעַל
שֶׁלִּי.

אַף שֶׁל כֶּלֶב מֵרִיחַ
חֲלַל רֵיחַ
בְּמָקוֹם שֶׁהָיְתָה
נַעַל.

לָשׁוֹן שֶׁל כֶּלֶב
מְגָרֶדֶת אַהֲבָה
מִבֵּין קִפְלֵי גִּ’ינְס נוֹפֵל
עַל נַעַל.

אַף שֶׁל כֶּלֶב
מֵרִיחַ חֹם
גּוּפִי

ניקוד: חני צפריר

שיר על אודות אהבה שאינה תלויה בדבר ועל ההבדל בין בני האדם המלהגים, לכלבים. כלב מרחרח בזרבוביתו, מלקק (סוליה, רגל או פנים), “מגרד אהבה” ומעניק אותה. ובני האדם? חורצי לשון מתעתעים, נוטשי כלבים סדרתיים, שעל מעלליהם המיותרים נגזר עלינו לקרוא מעל דפי העיתונים.

חללית חוצנית / תות הרמס סאטורי

חללית חוצנית / תות הרמס סאטורי

חֲלָלִית חוּצָנִית שֶׁלֹּא כְּמוֹ
חֲלָלִיּוֹת הָאֲדָמָה
מֻכְשֶׁרֶת לְתַמְרֵן
בֵּין טִפּוֹת הַצַּעַר וְהַבְּכִי.
אֲנַחְנוּ שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ
הָיִינוּ כַּדּוּרֵי אוֹר מְרַחֲפִים
טוֹוִים קוּרֵי כְּבִידָה.

ניקוד: חני צפריר

החללית החוצנית אינה כפופה לכוח הכבידה וכמי שניחנה בתבונה עליונה היא מרחפת, כמו המלאכים המכונפים בשמי ברלין1, בינות לכאב ולצער ולמחשבות המעגליות, נחלתם של בני התמותה. החללית החוצנית משקיפה עלינו, בני התמותה, הכבולים לעד ל”חלליות האדמה” המקרקעות אותם לחומר, באמצעות “קורי כבידה”.

1. Wings of Desire, בסרטו של וים ונדרס