ארכיון תגית: תמי קויפמן

אבי / תמי קויפמן

כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלֶיךָ הוֹדֵף אוֹתִי
אֵלָיו
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם עֵצִים
וַאֲבָנִים, שֶׁיּוֹשְׁבוֹת לִי עַל הֶחָזֶה, לוֹחֲשׁוֹת
שֵׁדִים
הַלֵּב שֶׁלִּי, מַחְשָׁבוֹת מִתְרוֹצְצוֹת בִּפְרָאוּת.

מַה לָּךְ, מַה לָּךְ כִּי תָּלִינִי, מִתְגַּעְגַּעַת סִדְרָתִית

מַרְאֶה הַכְּבִישׁ יָשָׁר כְּסַרְגֵּל, לֹא מְשַׁכְנֵעַ אוֹתִי בְּמַמָּשׁוּתוֹ שֶׁל
הָרֶגַע.

עוֹד רֶגַע, עוֹד רֶגַע אוּכַל לִרְאוֹת אֶת
פָּנֶיךָ מְשַׂרְטְטִים בִּי עֲרוּצֵי חָכְמָה,
וּכְמוֹ פַּעַם, בְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל, מַזְמִינִים אוֹתִי
אֶל שַׁעֲרֵי
גַּעְגּוּעַ

ניקוד: יאיר בן־חור

צְמֵאָה / תמי קויפמן

שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן. מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה, הופכת את האדמה היבשה בעיניה, מעבירה אצבע דקה על עליו הסדוקים של שיח יסמין בודד שראה ימים טובים יותר, ממוללת רגבים קשים ומגישה אותם אל אפה, כמעט מוכנה להביאם אל פיה ולטעום את טעמם, טעם אדמה שיבשה, שיתקוף את כל החושים האפשריים שנותרו בה ויסמן את בואה של האהבה.

אבל בינתיים היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני, מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה. ו.. אני מבקשת שלא תהיה בדירה, הוסיפה, וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע, שבע שנים.

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים. הכי קשה היה לה עם מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי־יודע־כמה, שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד, כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע… אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת… ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו, ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן – נמסה ושפתיה אמרו, כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה לו.

אני בהיריון.

הפנים שלו אמרו הכול. העיניים ננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

נו, מה? שאלה אותו, אתה שמח? ולאט־לאט הרגישה איך הוא נשמט. העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פונות אל החצר ומחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

אני רוצה את התינוק, אמרה. השקט שנע ביניהם נשמע צלול כל כך עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, שמעה בעיקר את השקט חודר לעצמותיה, לוחש, ממלא את הוורידים בירכיה, שוקע ומרפד את תחתית הבטן הרכה שלה, מגן עליה ומכאיב לה.

כשישבה מולו במטבח ראתה את השקט זולג לתוך הספגטי, מספיג את המפה, מתפשט וחוצה את קירות המטבח, מצמיד את השטיח שקיבלו מסבתה לאריחי הסלון המצוירים שמתחתיו, ממלא את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, מותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר את הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בשקט. שמלה שכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא נעה פנימה והחוצה, החוצה ופנימה משקט לשקט.

יום אחד שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את השקט שלה וקרע אותה מבפנים. באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים שקנתה בסייל מטורף למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה את גופה, אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש.

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

נותנת הרצאה / תמי קויפמן

בְּתוֹךְ תּוֹכִי,
לַמְרוֹת שֶׁהָעֵינַיִם הֻפְנוּ כֻּלָּן
אֵלַי (בְּעִנְיָן, הָיִיתִי אוֹמֶרֶת)
עֲדַיִן הִדְהֲדָה בִּי הַשְּׁאֵלָה אִם אוּכַל לִמְצֹא אֶת
שְׂמִיכַת עֵינֶיהָ יְרֻקּוֹת הָעַיִן שֶׁל
אִמִּי
כְּמוֹ שָׁם, בְּמַעְבֶּרֶת הָעוֹלִים, כְּשֶׁרָכְנָה
מֵעַל עֲרִיסַת הָעֵץ שֶׁקָּנָה לִי סָבִי,
חִפְּשָׂה אֶת יַלְדוּתָהּ
וְעֵינַי בְּעֵינֶיהָ
שׁוֹחֲקוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

הבת המחפשת את עיני האם תחפש אותן לעולמים, כי הן העוגן והמשען, השמיכה העוטפת.

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן
 
רֹב הַזְּמַן
 
הָיִיתִי
שׁוֹתֶקֶת.
הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים
וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מַה
לּוֹמַר.
 
בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.
 
בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)
הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי.
 
מֵאָז
שְׁתִיקוֹתַי נָעוֹת בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת
וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת אוֹתִי
מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד
עַצְמָן

ניקוד: יאיר בן־חור

השתיקה הכרחית כדי לומר לבסוף את “המילים המדויקות”, לאחר תהליכי חשיבה וחקירה, שהם בבחינת שקט המסתיר חכמה ויצירתיות אין־סופיות.

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן

הַפְרָעוֹת
 
בַּשֵּׁנָה
מְרוֹקְנוֹת לִי אֶת הַלַּיְלָה,
מְאַרְגְּנוֹת לִי מַחְשָׁבוֹת
שֶׁ
יוֹצְאוֹת מִדַּעְתָּ ן.
 
אֲנִי מִתְכַּתֶּבֶת עִם סָדִין מִתְרַחֵק
וְצָפָה
 
אוּלַי אֶמְצָא מַעֲטֶפֶת שֶׁתַּמְתִּיק מְנוּסָה.
 
מַרְגָּרִיטָה מְזַמְזֶמֶת שִׁיר לָטִינִי לֹא
קָשׁוּר
מִשְׁתַּלֶּטֶת לִי עַל כָּל הַמִּטָּה,
מְפַזֶּרֶת שְׁאֵרִית שׁוֹשַׁנִּים
מַכְרִיחָה אוֹתִי לָמוּת
וְלִנְשֹׁם וְלָמוּת וְלִנְשֹׁם
וְלִנְשֹׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של תמי קויפמן מתאר את תופעת ההפרעות בשינה שמונעות שינה רציפה ורגועה. הבית השני (מרגריטה) מדגים נדודי שינה ומחשבה. מבנה הבתים והצורה שבה השיר בנוי ומוצג (שורות ריקות, מילה שנחתכת באמצע – מדעת ן ועוד, מחאה צורנית) ממחישים באופן חי וברור את הנושא.

שפה / תמי קויפמן

שפה / תמי קויפמן

אִמִּי מְדַבֶּרֶת אִתִּי
בְּעִבְרִית
וּכְשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵי חֲכָמִים הִיא
מוֹרִישָׁה לִי אוֹתָם בִּשְׂפַת
אִמָּהּ מְנִיחָה אוֹתָם עַל שְׂפָתַי
שֶאֵנַק.

וּכְשֶׁאֲנִי נְטוּלַת שָׂפָה, קוֹלוֹ שֶׁל
אֲבִי מִתְדַּפֵּק עַל דָּפְנוֹת לִבִּי
שֵׁשׁ כָּפוּל שְׁמוֹנֶה, שֵׁשׁ כָּפוּל תֵּשַׁע, שֵׁשׁ כָּפוּל

אַתְּ לֹא מְבִינָה

מֵאָז, הַמִּלִּים שֶׁלִּי נוֹשְׁמוֹת, וּמַנְשִׁימוֹת,

אִתְּכֶם,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הָרֶוַח,

הָרֶוַח
שֶׁבֵּין הַמִּלִּים

השפות המקוריות, שפת האם ושפת האב, מכוננות את השתיקה שממנה נובעת השירה.

כותונת / תמי קויפמן

כותונת / תמי קויפמן

הַכֻּתֹּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי הַשְּׁקֵטָה
סוֹפֶגֶת אוֹתִי,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,
כָּכָה שִׁשִּׁים שָׁנָה,
רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת אִתָּהּ.

כַּפְתּוֹר שֶׁנִּקְרַע
מַשְׁאִיר אוֹתִי פְּתַּיָּה פְּרוּעָה,
רָצָה בֵּין הַפַּסִּים בַּלֵּילוֹת
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ
וּבַקֵּפֶל שֶׁבֵּין הַזְּרוֹעַ לָאַמָּה אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ
הַלַּיְלָה טוֹב.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של קויפמן ממוען בערגה לימי הילדות, כאשר הכותונת הבדיונית (הרואה ואינה נראית), מלווה אותה כבר שישים שנה. בבית השני נדמה שכותונת הפסים מסמלת כותונת משוגעים, המהווה כסות לגופה בשעה שהיא רצה בלילות כפתיה פרועה. אולם בסופו של דבר הלילה שב להיות רוגע, בתום חיבוק דמיוני.

ללא שם / תמי קויפמן

ללא שם / תמי קויפמן

תָּמִיד יֶשְׁנָהּ הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁבָּהּ
תַּעֲבֹר הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי אֶת
הַגְּבוּל
תֵּצֵא מִדַּעְתָּהּ
תִּתְעַרְבֵּב אִתִּי
וְנִהְיָה כְּמוּסָה

אֲנִי שׁוֹקֶלֶת אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
בְּאֶמְצָעִים מֻגְבָּלִים
וְנָעָה בֵּין שְׁפִיּוּת
לְאִי
נַחַת רוֹעֶשֶׁת

ניקוד: חני צפריר

שיר ויזואלי שמנכיח את “אי הנחת הרועשת” באמצעות דימוי מבריק של שפיות, שעולה על גדותיה, עד שהיורה הרותחת גולשת ומתערבבת בהוציאה את הדוברת מדעתה. ה”כמוסה” עשויה לרפרר גם לכמוסות, שניתנות ביד רחבה למי שדעתם מעזה לחצות את גבולותיה המתוחמים היטב של ה”דעת” השפויה.

לק אדום / תמי קויפמן

לק אדום / תמי קויפמן

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי.

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנֶיךָ
וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד

אֲוִיר הַמַּזְגָן הַקַּר מַזְכִּיר לִי לִנְשֹׁם וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
מְרַשְׁרְשׁוֹת

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה בְּאֹפֶן
חֶלְקִי,
לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים.

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי
וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה,
חַלָּשׁוֹת
הַפְּעִימוֹת

ניקוד: חני צפריר

הדוברת בשיר משרטטת דמות גברית שיושבת מולה, כשמד-האינטימיות כמו גם הקשר המשפחתי בין השניים, נותרים סמויים מעינינו. הלק האדום, שהדוברת מושחת בעינה רוחה על ציפורני הגבר, מהווה אקט מפתיע, “נשי”, שמחולל זרות ואינטימיות בעת ובעונה אחת. הוא קרוב עד כדי כך שהיא רואה את קמטי הזקנה שלו והוא יכול לשמוע את הלמות לבה. שניהם חווים חרדה, שהדוברת מנסה להתגבר עליה באמצעות “מילוי” הקמטים בפעימות – או בהלמות – של רגש או של תשוקה, רפות.

חֶבֶל / תמי קויפמן

חֶבֶל / תמי קויפמן

מִדְרָכוֹת שֶׁל קַיִץ
סִמְּאוּ בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע
שָׁעוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל שֵׁנָה חִלּוֹנִית
לָחֲשׁוּ
סִפּוּר יְלָדִים 

הַחֹם טִשְׁטֵשׁ אֶת הָרְאִיָּה
וְעָטַף יַלְדוּת 
שֶׁקָּפְצָה בְּחֶבֶל

עַל מִדְרֶכֶת קַיִץ לוֹהֶטֶת
רָקַדְתִּי בֵּין הַקַּוִּים.

דְּבוּקָה לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ,
צוֹפָה בָּרְחוֹב
שֶׁנִּרְדַּם
אֲנִי מְכִינָה אֶת הַחֶבֶל
לַגִּלְגּוּל הַבָּא

ניקוד:חני צפריר

לכאורה תמונת ילדות שגרתית בקיץ הלוהט, בין השעות שתיים לארבע. האימהות נמות את שנתן הקדושה והילדים תרים אחר עיסוק או מתבוננים במה שנסתר מעיניהם בשעות הפעילות. החבל הוא מוטיב העובר לאורך החיים, כשהקונוטציות שהוא מעורר אינן חיוביות בהכרח.