ארכיון תגית: תמי קויפמן

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן
 
רֹב הַזְּמַן
 
הָיִיתִי
שׁוֹתֶקֶת.
הַפְּתָחִים בְּגוּפִי לֹא נָתְנוּ סִכּוּי לַמִּלִּים
וְלַמְרוֹת שֶׁשְּׂפָתַי נָעוּ מִדֵּי פַּעַם, נִדְמֶה הָיָה שֶׁאֵין לָהֶן מַה
לּוֹמַר.
 
בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט (שֶׁהִרְגִּיעַ אֶת כֻּלָּם) הַסְּבִיבָה שֶׁלִּי נִרְדְּמָה.
 
בִּשְׁאַר הַזְּמַן, כְּשֶׁנָּדַדְתִּי לַמֶּרְחַקִּים וְנָשַׁמְתִּי שָׁמַיִם (הָאֲדָמָה הָיְתָה קְרוֹבָה מִדַּי)
הִסְבַּרְתֶּם לִי אֶת מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתִּי.
 
מֵאָז
שְׁתִיקוֹתַי נָעוֹת בְּתוֹכִי כִּמְטוּטֶלֶת
וּבֵין פְּעִימָה לִפְעִימָה אֶפְשָׁר
לִרְאוֹת אוֹתִי
מַנִּיחָה מִלִּים מְדֻיָּקוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת בְּעַד
עַצְמָן

ניקוד: יאיר בן־חור

השתיקה הכרחית כדי לומר לבסוף את "המילים המדויקות", לאחר תהליכי חשיבה וחקירה, שהם בבחינת שקט המסתיר חכמה ויצירתיות אין־סופיות.

* / תמי קויפמן

* / תמי קויפמן

הַפְרָעוֹת
 
בַּשֵּׁנָה
מְרוֹקְנוֹת לִי אֶת הַלַּיְלָה,
מְאַרְגְּנוֹת לִי מַחְשָׁבוֹת
שֶׁ
יוֹצְאוֹת מִדַּעְתָּ ן.
 
אֲנִי מִתְכַּתֶּבֶת עִם סָדִין מִתְרַחֵק
וְצָפָה
 
אוּלַי אֶמְצָא מַעֲטֶפֶת שֶׁתַּמְתִּיק מְנוּסָה.
 
מַרְגָּרִיטָה מְזַמְזֶמֶת שִׁיר לָטִינִי לֹא
קָשׁוּר
מִשְׁתַּלֶּטֶת לִי עַל כָּל הַמִּטָּה,
מְפַזֶּרֶת שְׁאֵרִית שׁוֹשַׁנִּים
מַכְרִיחָה אוֹתִי לָמוּת
וְלִנְשֹׁם וְלָמוּת וְלִנְשֹׁם
וְלִנְשֹׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של תמי קויפמן מתאר את תופעת ההפרעות בשינה שמונעות שינה רציפה ורגועה. הבית השני (מרגריטה) מדגים נדודי שינה ומחשבה. מבנה הבתים והצורה שבה השיר בנוי ומוצג (שורות ריקות, מילה שנחתכת באמצע – מדעת ן ועוד, מחאה צורנית) ממחישים באופן חי וברור את הנושא.

שפה / תמי קויפמן

שפה / תמי קויפמן

אִמִּי מְדַבֶּרֶת אִתִּי
בְּעִבְרִית
וּכְשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵי חֲכָמִים הִיא
מוֹרִישָׁה לִי אוֹתָם בִּשְׂפַת
אִמָּהּ מְנִיחָה אוֹתָם עַל שְׂפָתַי
שֶאֵנַק.

וּכְשֶׁאֲנִי נְטוּלַת שָׂפָה, קוֹלוֹ שֶׁל
אֲבִי מִתְדַּפֵּק עַל דָּפְנוֹת לִבִּי
שֵׁשׁ כָּפוּל שְׁמוֹנֶה, שֵׁשׁ כָּפוּל תֵּשַׁע, שֵׁשׁ כָּפוּל

אַתְּ לֹא מְבִינָה

מֵאָז, הַמִּלִּים שֶׁלִּי נוֹשְׁמוֹת, וּמַנְשִׁימוֹת,

אִתְּכֶם,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הָרֶוַח,

הָרֶוַח
שֶׁבֵּין הַמִּלִּים

השפות המקוריות, שפת האם ושפת האב, מכוננות את השתיקה שממנה נובעת השירה.

כותונת / תמי קויפמן

כותונת / תמי קויפמן

הַכֻּתֹּנֶת שֶׁל יַלְדוּתִי הַשְּׁקֵטָה
סוֹפֶגֶת אוֹתִי,
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה,
כָּכָה שִׁשִּׁים שָׁנָה,
רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית
אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת אִתָּהּ.

כַּפְתּוֹר שֶׁנִּקְרַע
מַשְׁאִיר אוֹתִי פְּתַּיָּה פְּרוּעָה,
רָצָה בֵּין הַפַּסִּים בַּלֵּילוֹת
אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָהּ
וּבַקֵּפֶל שֶׁבֵּין הַזְּרוֹעַ לָאַמָּה אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהּ
הַלַּיְלָה טוֹב.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של קויפמן ממוען בערגה לימי הילדות, כאשר הכותונת הבדיונית (הרואה ואינה נראית), מלווה אותה כבר שישים שנה. בבית השני נדמה שכותונת הפסים מסמלת כותונת משוגעים, המהווה כסות לגופה בשעה שהיא רצה בלילות כפתיה פרועה. אולם בסופו של דבר הלילה שב להיות רוגע, בתום חיבוק דמיוני.

ללא שם / תמי קויפמן

ללא שם / תמי קויפמן

תָּמִיד יֶשְׁנָהּ הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁבָּהּ
תַּעֲבֹר הַשְּׁפִיּוּת שֶׁלִּי אֶת
הַגְּבוּל
תֵּצֵא מִדַּעְתָּהּ
תִּתְעַרְבֵּב אִתִּי
וְנִהְיָה כְּמוּסָה

אֲנִי שׁוֹקֶלֶת אֶת הָאֶפְשָׁרוּת
בְּאֶמְצָעִים מֻגְבָּלִים
וְנָעָה בֵּין שְׁפִיּוּת
לְאִי
נַחַת רוֹעֶשֶׁת

ניקוד: חני צפריר

שיר ויזואלי שמנכיח את "אי הנחת הרועשת" באמצעות דימוי מבריק של שפיות, שעולה על גדותיה, עד שהיורה הרותחת גולשת ומתערבבת בהוציאה את הדוברת מדעתה. ה"כמוסה" עשויה לרפרר גם לכמוסות, שניתנות ביד רחבה למי שדעתם מעזה לחצות את גבולותיה המתוחמים היטב של ה"דעת" השפויה.

לק אדום / תמי קויפמן

לק אדום / תמי קויפמן

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי.

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנֶיךָ
וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד

אֲוִיר הַמַּזְגָן הַקַּר מַזְכִּיר לִי לִנְשֹׁם וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
מְרַשְׁרְשׁוֹת

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה בְּאֹפֶן
חֶלְקִי,
לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים.

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי
וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה,
חַלָּשׁוֹת
הַפְּעִימוֹת

ניקוד: חני צפריר

הדוברת בשיר משרטטת דמות גברית שיושבת מולה, כשמד-האינטימיות כמו גם הקשר המשפחתי בין השניים, נותרים סמויים מעינינו. הלק האדום, שהדוברת מושחת בעינה רוחה על ציפורני הגבר, מהווה אקט מפתיע, "נשי", שמחולל זרות ואינטימיות בעת ובעונה אחת. הוא קרוב עד כדי כך שהיא רואה את קמטי הזקנה שלו והוא יכול לשמוע את הלמות לבה. שניהם חווים חרדה, שהדוברת מנסה להתגבר עליה באמצעות "מילוי" הקמטים בפעימות – או בהלמות – של רגש או של תשוקה, רפות.

חֶבֶל / תמי קויפמן

חֶבֶל / תמי קויפמן

מִדְרָכוֹת שֶׁל קַיִץ
סִמְּאוּ בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע
שָׁעוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל שֵׁנָה חִלּוֹנִית
לָחֲשׁוּ
סִפּוּר יְלָדִים 

הַחֹם טִשְׁטֵשׁ אֶת הָרְאִיָּה
וְעָטַף יַלְדוּת 
שֶׁקָּפְצָה בְּחֶבֶל

עַל מִדְרֶכֶת קַיִץ לוֹהֶטֶת
רָקַדְתִּי בֵּין הַקַּוִּים.

דְּבוּקָה לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ,
צוֹפָה בָּרְחוֹב
שֶׁנִּרְדַּם
אֲנִי מְכִינָה אֶת הַחֶבֶל
לַגִּלְגּוּל הַבָּא

ניקוד:חני צפריר

לכאורה תמונת ילדות שגרתית בקיץ הלוהט, בין השעות שתיים לארבע. האימהות נמות את שנתן הקדושה והילדים תרים אחר עיסוק או מתבוננים במה שנסתר מעיניהם בשעות הפעילות. החבל הוא מוטיב העובר לאורך החיים, כשהקונוטציות שהוא מעורר אינן חיוביות בהכרח.