ארכיון תגית: תמי קויפמן

לק אדום / תמי קויפמן

לק אדום / תמי קויפמן

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי.

אֲנִי מְדַמְיֶנֶת לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנֶיךָ
וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד

אֲוִיר הַמַּזְגָן הַקַּר מַזְכִּיר לִי לִנְשֹׁם וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
מְרַשְׁרְשׁוֹת

אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה בְּאֹפֶן
חֶלְקִי,
לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים.

אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי
וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה,
חַלָּשׁוֹת
הַפְּעִימוֹת

ניקוד: חני צפריר

הדוברת בשיר משרטטת דמות גברית שיושבת מולה, כשמד-האינטימיות כמו גם הקשר המשפחתי בין השניים, נותרים סמויים מעינינו. הלק האדום, שהדוברת מושחת בעינה רוחה על ציפורני הגבר, מהווה אקט מפתיע, "נשי", שמחולל זרות ואינטימיות בעת ובעונה אחת. הוא קרוב עד כדי כך שהיא רואה את קמטי הזקנה שלו והוא יכול לשמוע את הלמות לבה. שניהם חווים חרדה, שהדוברת מנסה להתגבר עליה באמצעות "מילוי" הקמטים בפעימות – או בהלמות – של רגש או של תשוקה, רפות.

חֶבֶל / תמי קויפמן

חֶבֶל / תמי קויפמן

מִדְרָכוֹת שֶׁל קַיִץ
סִמְּאוּ בֵּין שְׁתַּיִם לְאַרְבַּע
שָׁעוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל שֵׁנָה חִלּוֹנִית
לָחֲשׁוּ
סִפּוּר יְלָדִים 

הַחֹם טִשְׁטֵשׁ אֶת הָרְאִיָּה
וְעָטַף יַלְדוּת 
שֶׁקָּפְצָה בְּחֶבֶל

עַל מִדְרֶכֶת קַיִץ לוֹהֶטֶת
רָקַדְתִּי בֵּין הַקַּוִּים.

דְּבוּקָה לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ,
צוֹפָה בָּרְחוֹב
שֶׁנִּרְדַּם
אֲנִי מְכִינָה אֶת הַחֶבֶל
לַגִּלְגּוּל הַבָּא

ניקוד:חני צפריר

לכאורה תמונת ילדות שגרתית בקיץ הלוהט, בין השעות שתיים לארבע. האימהות נמות את שנתן הקדושה והילדים תרים אחר עיסוק או מתבוננים במה שנסתר מעיניהם בשעות הפעילות. החבל הוא מוטיב העובר לאורך החיים, כשהקונוטציות שהוא מעורר אינן חיוביות בהכרח.