ארכיון פוסטים מאת: gai

זה הכלב שלי / צביקה אלי סלע

 
זֶה הַכֶּלֶב שֶׁלִּי שֶׁמֵּת
כָּאן בַּחֹשֶׁךְ רַק אֲנִי וְהוּא וְהָאֵת.
לְמִי שֶׁצָּרִיךְ פֹּה הֶסְבֵּר:
כֶּלֶב מֵת לֹא שׁוֹמֵר עָלֶיךָ יוֹתֵר.
 
כֶּלֶב מֵת גַּם לֹא דּוֹהֵר שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ כְּלוּם וְחוֹזֵר.
כֶּלֶב מֵת רַק מֵת, כָּאן בֶּחָצֵר.
 
אַגַּב, שׁוּם כֶּלֶב לֹא נוֹעָד לָשֵׂאת בְּמַפּוֹלוֹת חַיֶּיך
(גַּם לֹא, לְמַעַן הָאֱמֶת, יְלָדֶיךָ).
 
כָּל כֶּלֶב הָיָה פַּעַם מִן הַסְּתָם רַק גּוּר תָּם שֶׁהֶאֱמִין בְּךָ לַחֲלוּטִין.
הַאִם כְּלָבִים לְעִתִּים סוֹלְחִים?
 
אֲנִי יוֹדֵעַ עַל כָּל פָּנִים כִּי הַכֶּלֶב שֶׁלִּי מֵעוֹלָם לֹא הִרְהֵר בְּמוֹתוֹ, אוּלַי אַף לֹא בְּמוֹתִי.
אֶת הַמָּוֶת לִתְפִיסָתוֹ אָמוּר הָיִיתִי כַּמּוּבָן לְהַרְחִיק מֵאִתָּנוּ אֲנִי.
 
טִפְטוּף מַרְטִיב אֶת עֲלֵי הָעֵצִים סָבִיב בַּלָּאט.
אַךְ לִי עַצְמִי כְּמוֹ לוֹ כְּבָר לֹא אִכְפַּת.
בְּבוֹר שָׁחֹר הַלַּיְלָה אֶקְבֹּר אֶת כַּלְבִּי.
וְאָז בְּעָפָר לַח אֲכַסֶּה גַּם אֶת הַתִּקְוָה הַטּוֹבָה הַהִיא
כְּשֶׁהֵבֵאתִי אוֹתוֹ לָרִאשׁוֹנָה עַל כַּפַּי לְבֵיתִי.
 
שֶׁלִּי הוּא הַכֶּלֶב הַזֶּה, שֶׁמֵּת.
וְשֶׁלִּי הַמַּחֲנָק הַזֶּה לְפֶתַע שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָשֵׂאת.

ניקוד ועריכה: יאיר בן־חור

שלושה שירים / יובל גלעד

 
*
סְתָו מֵפִיץ נְגִיפִים
שֶׁל פָשִׁיזְם וּבְדִידוּת
עָנָף שָׁבוּר, מֻטָּל
כְּחוֹלֶה קוֹרוֹנָה
מְבוֹדָד בְּבֵית חוֹלִים.
הָעוֹלָם סָגוּר כִּתְרִיס
שֶׁל בַּיִת וֶנֶצְיָאנִי
מֻכֵּה מָוֶת.
מַנְהִיגִים סַמְכוּתָנִיִּים
הָפְכוּ אֶת הַקִּיּוּם
לִמְכֹעָר, קַטְלָנִי וְצָפוּף
כְּמוֹ בֵּית כְּנֶסֶת
בְּיוֹם כִּפּוּר בִּזְמַן מַגֵּפָה.
 
*
בְּמָקוֹם בּוֹ
הָעֹנִי גָּר
בֶּטוֹן מְפַסֵּל
פָּנִים עֲיֵפוֹת
לְחֹסֶר הַבָּעָה,
וְצִלְלֵי אָדָם
חוֹלְפִים מַהֵר
בִּרְחוֹב רֵיק
אָדִישׁ וּמְכֹעָר
כְּמוֹ הָעֹשֶׁר.
 
*
כַּדּוּר הַרְגָּעָה
נִלְגָּם עִם מַיִם,
דִּמְמַת אֲגַם
בְּכַדּוּר לָבָן,
חִבּוּק כִימִיקָלִי
מַשְׁתִּיק חֲרָדָה
וּמַחְזִיר לָעוֹלָם
אֶת יָפְיוֹ
לְשָׁעָה קַלָּה.

לשכוח את שמי / רבקה רימון

 
אֲנִי רוֹצָה לְהֵאָבֵד
אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת בִּרְחוֹבוֹת חֲשׁוּכִים שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת אֶת שְׁמָם
אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אֶת שְׁמִי.
 
כִּי הַנּוֹף שֶׁלְּיַד בֵּיתִי מֻכָּר לִי עַד זָרָא
וַאֲנִי מְזַהָה כָּל פִּסַּת סִיגַרְיָה
עַל הַכְּבִישׁ
פַּרְצוּפֵי הָאֲנָשִׁים הוֹלְכִים וְנִהְיִים דּוֹמִים לִי
וּבְתוֹכָם אֲנִי
 
רוֹצָה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
בְּלִי שֵׁם תְּעוּדַת זֶהוּת אַלְפֵי סִיסְמָאוֹת
בְּלִי תִּקְווֹת חֲלוֹמוֹת רְשִׁימַת כִּשְׁלוֹנוֹת
 
אֲנִי רוֹצָה לִשְׁכֹּחַ אֶת שְׁמִי.

ניקוד ועריכה: יאיר בן־חור

* / אליה פרנק

 
זֶה הַכֹּל תֵּאוֹרְיוֹת
בְּטֶרֶם חֲלוֹם
עִם חֲבֵרָה, גַּעְגּוּעַ וְחַלָּה עִם שׁוֹקוֹלָד
בְּמַאֲפִיָּה בְּבַת יָם גְּבוּל רָמַת גַּן
הַמּוֹכֶרֶת מָכְרָה קֶסֶם
וַאֲנַחְנוּ הִרְגַּשְׁנוּ גַּם
שֶׁחֶסֶד וְקֹדֶשׁ הֵם כָּאן
עַכְשָׁו וּלְעוֹלָם.

ניקוד ועריכה: יאיר בן־חור

* / טל שלמה

 
כְּבָר יָמִים מִסְפָּר שֶׁכּוֹאֲבוֹת לִי הָעֵינַיִם
בְּתוֹךְ חַלְלֵיהֶן, מַמָּשׁ בְּחֹרֵיהֶן
אוּלַי זֹאת הַבְּהִיָּה הַמְרֻבָּה
בַּמַּסְכִּים מוּל פָּנַי
אוּלַי בַּתִּקְשֹׁרֶת הָעֲלוּבָה
שֶׁל רִבּוּעֵי אֲנָשִׁים מִלְּפָנַי.
אוּלַי כִּי הֵן רוֹאוֹת אֶת מַה שֶּׁרָצִיתִי לִשְׁכֹּחַ
עֶרֶב חַג שֵׁנִי, בַּסָּלוֹן
לִפְנוֹת בֹּקֶר
לֹא נִרְדֶּמֶת
נִזְכֶּרֶת
אָז יְשַׁבְתֶּן לַשֻּׁלְחָן,
הִרְגַּשְׁתְּ חֵלֶק מִמִּשְׁפָּחָה
אוּלַי זֹאת הַשִּׁכְחָה
אֲבָל חַשְׁתְּ אֲהוּבָה.
הָעֶרֶב הִשְׁאַרְתִּי כּוֹס יַיִן,
אֶת הַדֶּלֶת לֹא נְעוּלָה
אֲנִי לֹא מְחַכָּה לְאֵלִיָּהוּ, לֹא לַמָּשִׁיחַ
רַק אֵלַיִךְ שֶׁתָּבוֹאִי
הִשְׁאַרְתִּי לָךְ פְּתַח, סֶדֶק, חָרָךְ
הֲיִי אוֹר חוֹדֵר.

ניקוד ועריכה: יאיר בן־חור

וירוס הכתר / יוסי מורדקוביץ

 
שָׁם, מְבוֹדָד וְנִדָּח הוּא נוֹלַד
חֲסַר זֶהוּת וָמִין
תּוֹקֵף זָקֵן וְיֶלֶד
כָּל יוֹשְׁבֵי חֶלֶד.
 
וְהוּא לוֹעֵג לָעוֹלָם
יָדוֹ בַּכֹּל וְכֶתֶר בְּרֹאשׁוֹ
לְלַמְּדֵנוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אַהֲבָה, אַחֲרָיוּת
מְלוֹא כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ
מְלוֹא עוֹלָם פְּגִיעָתוֹ.

ניקוד ועריכה: יאיר בן־חור

שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

 
מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שָׁעוֹת בַּגַּן," פואמה נפלאה החובקת שמיים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוּגָה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סט.גָאלֶן שבצפון-מזרח שוויץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים [לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם], אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגָאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מִבטא כבד, מִקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה [חלקה ברגל, חלקה בטרמפים] בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מיד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת-חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו פריחה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנְט, בֶּרְקְלִי, נָאנְטֶר והרובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר, בעצם? שמיים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפִים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות-פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות [אַיי-יַי-יַי, מָזָרָאטִי, לַמְבּוּרְגִינִי] ואמריקאיות ארוכות חונות לצדן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית-הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית-קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליָגֵעַ.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולחים מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האֶקְשֶׁן. קריצות, מלמולים באִיטָלְיָאנוֹ, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּנִיסְטָה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החוּמים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סְטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" [שולח אצבע מהירה לעברי]. מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וָא?" "נוֹן צֶ'ה מָאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו, איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים [הוא תפס פראייר], ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו לַמְבּוּרְגִינִית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון [רק מה, הישבן, הישבן]. הוא מתנודד כמו חֲסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סִילֶנְסִיו,ֹ" הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמִבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סוֹלוֹ, סוֹלוֹ מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מָאלֶה [רע], ברז'נייב – פּוּטָאנָה [זונה], פִידֶל – אוֹמְבְּרֶה [גבר], טְרוֹצְקִי, צֶ'ה, מָאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלַי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמָרָאדִית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מַטָּה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולהתגלץ' ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט לצד השני, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

ונתנה תוקף – קדושת החיים / רונית ליברמנש־ורדי

 
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַחַיִּים
הַחַיִּים – לא
הַמֵּתִים –
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת
אֶרֶץ הַחַיִּים
תֹּקֶף חָתוּם
בְּגֻשְׁפַּנְקָה שֶׁל יָשְׁרָה
כִּי אַל לְךָ רִבּוֹן שֶׁהִכְתִּיר
עַצְמוֹ בָּעַוְלָה
לָדוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת
מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ
מִי בַּמַּיִם. וּמִי בָּאֵשׁ
מִי בַּחֶרֶב
וּמִי בַּמַּגֵּפָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / אורית גולדמן

 
לֹא יָשַׁנְתִּי שָׁנִים
הָעֵינַיִם טָבְעוּ בַּיָּמִים הַשְּׁחֹרִים
שֶׁנִּפְרְצוּ סְבִיבָן. אוֹכְלִים מִשֶּׁטַח
הָרֹאשׁ הַנִּשָּׂא עַל יְדֵי גּוּף
כְּיֶלֶד הַנּוֹשֵׂא כַּדּוּר מְפֻנְצָ'ר
אֶל מִגְרַשׁ בֵּית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ,
מְתַכְנֵן לִבְעֹט אַכְזָבָה
לְמֶרְחָק קָצָר.

ניקוד: יאיר בן־חור

לואיג'י / ענת קוריאל

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".