ארכיון פוסטים מאת: gai

כדורי שינה / יאיר בן־חור

 
שְׁנָתְךָ הַשְּׁקֵטָה חוֹזֶרֶת
שְׁעָתְךָ הַיָּפָה נִשְׁמֶרֶת
רַק תַּחֲזֹר וְתֵעָלֵם בָּאֹפֶק
תַּעֲבֹר וְתֵאָלֵם
לַאֲלֻמַּת הַחֹר הַשָּׁחֹר שֶׁבָּאֹפֶל.
הַחֶדֶר נְטוּל אוֹרוֹת
וְחִוְּרִים הַקִּירוֹת
עַל מִטָּה עֲלוּמָה תִּשְׁכַּב בְּעֵירֻמְּךָ
עַל מַצָּע שֶׁל כַּדּוּרֵי שֵׁנָה.

תפילה כלואה / איתן קלינסקי

 
יוֹמִי כָּפוּף בְּמִדְרוֹן עָקָר
כַּפּוֹת לְלַיִל מַשִּׁיל כּוֹכָב
טוֹוֶה סוֹרְגֵי כְּלָאַי
זוֹקֵף רָאשִֵׁי סוֹהֲרַי
בַּל יַגִּיהוּ פְּנֵי אֱלֹוהֵי
בַּל יִשְׁעֶה לִבּוֹ לִתְפִלּוֹתי
לְאַחוֹת מַהֵר אֶת כָּל קִרְעֵי שָׁמָיו
לִתֵּן הַבְּכוֹרָה כְּאַחַת
לְיִשְׁמָעֵאל וּלְיִצְחַק יַחְדָּו
בַּל יָלֹקּוּ עוֹד מֶלַח פִּצְעָם
בַּל יִשְׁפְּתוּ מֵי רֹאשׁ
בִּקְדֵרַת עֲרִירוּתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ
תַּחֲתָהּ גֶּחַל לוֹחֵשׁ
עַד הָתֵם בְּשָׁרֵנוּ
עַד עַצְמוֹתֵינוּ יֵחָרוּ
עַד תָּשֵׁם לִשִׁמְמַת מָוֶת אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ.

אינני אַבּוּ נוֹאַס / ⁨טארק טרביה⁩

 
אֵינֶנִּי אַבּוּ נוֹאַס
וְאֵינִי בִיאָלִיק
חֲרוּזֵי יָגוֹן חִבַּרְתִּי
בְּשָׂפָה זָרָה
וּמֵעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי
לְעַצֵּב אֶת זֶהוּתִי הַנָּכְרִית:
הָאָמְנָם עֲרָבִי אָנֹכִי, יְלִיד סַכְּנִין, לְיַד הַמַּעְיָן
אוֹ
יְהוּדִי מְסוֹרָתִי הַמִּסְתּוֹבֵב בִּרְחוֹב יְרוּשָׁלַיִם בִּצְפַת.
דִּמְעוֹתַי הַתְּמִימוֹת
לֹא הֵעַזְתִּי לְהַזִּיל
מוּל פְּנֵי הָאַחֵר.
בִּקְצֵה הָעַיִן, הִתְבּוֹנַנְתִּי
בְּאֶלֶף מַרְאוֹת
בְּעֶזְרָתָן בִּקַּשְׁתִּי לְשַׂרְטֵט אֶת דְּיוֹקָנִי,
וְלֹא יָדַעְתִּי דְּמוּתִי, שֶׁהָיְתָה כִּפְרִי בֹּסֶר,
עָלוּב וְהַסְסָנִי.

תפנית לא נכונה / רני רוזנטל

 
אֲנַחְנוּ מְתַחְזְקִים מִשְׁפָּחָה
עַתִּירֵי נִסָּיוֹן, הַגַּלְגַּלִּים מְשֻׁמָּנִים
אֲנִי מַפְרִיד בֵּין אוֹרְגָּנִי לִזְכוּכִית
אַתְּ מְדַבֶּרֶת עִם הַמּוֹרָה לְאַנְגְּלִית
הַיּוֹם עָבַר בְּהַצְלָחָה. לַיְלָה.
רֵיחַ בֹּשֶׂם קָלוּשׁ עִם מֶסֶר נִשְׁכָּח
גּוּפוֹת נוֹגְעִים לֹא בְּכַוָּנָה
אֶת תִּפְקְחִי עַיִן וּתְמַלְמְלִי
כָּל כָּךְ עֲיֵפָה
וַאֲנִי אַגִּיד עָשִׂינוּ תַּפְנִית לֹא נְכוֹנָה
מַמָּשׁ כָּאן מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
וְאַתְּ תִּשְׁנִי אוֹסֶפֶת כֹּחַ לְמָחָר

הדמעות של מריה / רונן בלומברג

 
בחיים האמיתיים לא היו לה חיי חברה מלבד קשרים שטחיים עם שותפות שלה לדירה הקטנה בדיור מוגן לנפגעות נפש, וקצת שיחות קצרות עם העובדת סוציאלית שלה במועדון התעסוקתי אליו הייתה הולכת בבקרים עד לצהרים. אבל היא הייתה רשומה על עשרות ערוצים ביוטיוב וחברה בעשרות קהילות בפייסבוק – עמותות להצלת בעלי חיים שעברו התעללויות, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ניצולי שואה זקנים ובודדים, קבוצות 12 הצעדים לנגמלים מסמים והתמכרויות אחרות, סיפורים עצובים וקורעי לב של הומלסים מכול העולם, פורומים של תמיכה לנפגעי נפש ומשפחותיהם, קבוצות תמיכה לנשים מוכות וילדיהם – ועוד ועוד ללא סוף. היא הייתה קוראת ורואה ושומעת את כל סיפוריהם העצובים במשך שעות דרך הסמארטפון שלה ובוכה בדממה. סבל העולם כולו זרם אליה דרך אוטוסטרדת המידע.
היא הייתה רווקה בת ארבעים וחמש. הוריה הזקנים נשארו שם ברוסיה והיו ממעטים לכתוב לה מכתבים. היא עלתה לבדה כשהייתה בת עשרים, מלאת תקווה וגאווה, ואפילו שירתה שירות צבאי מלא לפני שחלתה. האשפוז הראשון שלה התרחש כשטענה בתוקף בפני הרופאים שהיא "מרים הבתולה הקדושה" אשר עתידה להתעבר מרוח הקודש ולהוליד את המשיח שיגאל את העולם.
כל חייה פחדה מאיבוד בתולים, פחדה מאנסים ועבריינים ואנשים רעים, פחדה מהרוע. השותפות שלה לעגו לה – "הבתולה הבכיינית" קראו לה – אבל לה לא היה אכפת. בהדרגה פחתו קשריה עם העולם, עד למצב שבו כבר בקושי יצאה מדירת הדיור המוגן או מחדרה הקטן והנזירי. על השידה הקטנה ליד המיטה ומנורת הקריאה היה תמיד מונח ספר תהילים עברי-רוסי שנתנו לה הוריה כמתנת פרידה לפני שעלתה ארצה, והיא הייתה קוראת בו שעות.
"למה את לבד כל הזמן מריה?" נהגה לשאול אותה השותפה שלה אריאלה, "החיים קצרים מדי מכדי לבכות… למה שלא תבואי איתנו למועדון החברתי? אני יכולה להכיר לך מישהו בגילך בחור נחמד וטוב לב שיוכל לשמח אותך קצת".
"כן למה שלא תבואי איתנו?" צחקה עליזה "יהיה לך מישהו להתחמם אתו במיטה ולצאת לבלות אתו במקום להיות בחדר שלך".
"אני לא מעוניינת… תעזבו אותי בשקט אתן עם הבחורים שלכם" הייתה עונה בשקט ונכנסת לחדרה.
"מסכנה" הייתה אומרת אריאלה בעצב.
"עזבי אותך", הייתה אומרת לה עליזה "היא כנראה מחכה לאיזה נגר", וצחקה.
ערב אחד ראתה מריה סרטון יוטיוב ששבר את ליבה לגמרי; אדם זקן, הומלס בשם אנדי מסקרמנטו שבארה"ב, סיפר את סיפור חייו העצוב והמזעזע ומירר בבכי שלא אופייני לגברים בדרך כלל.
"אילו יכלת להגשים שלוש משאלות מה הן היו?" שאל אותו המראיין.
"שלום כבוד ואהבה" ענה בעיניים רטובות.
"איך אתה שורד?" שאל המראיין.
"רק על ידי חסדי האל" ענה, "ואני צריך להיות חזק כי אין אף אחד שיעזור לי או יסחוב את צרותיי או יחבש את פצעיי".
"איך ניראה העתיד שלך?" שאל שוב המראיין.
"אני מנסה ללמד אנשים לבחור בטוב ולא ברוע אני מנסה להראות להם שיש הרבה יותר דברים בחיים חוץ משנאה ושאם לא נעזור אחד לשני נקלקל את העולם עד שכבר אף אחד לא יוכל לעשות כלום בשביל אף אחד".
מריה הסתכלה בסרטון שוב ושוב, ובלילה חלמה שהיא פוגשת בו על גבעה שנראתה כמו גבעת הגולגלתא, הוא כורע ברך בפניה והיא עוטפת אותו בסדין לבן. למחרת כתבה אימייל לעמותה של ערוץ היוטיוב,"invisible people" שמו, סיפרה קצת על עצמה ושאלה אם יוכלו לתת לה מידע כיצד תוכל לשלוח לו קצת כסף.
באותו יום אחר הצהריים – להפתעת עליזה ואריאלה – יצאה לבדה מהדירה, וכשחזרה היה בארנקה שטר של חמישים דולר אמריקאי ממזומן שהמירה בסניף דואר ישראל. היא חיכתה בקוצר רוח עד שהגיעה תשובה מהעמותה עם פרטים לאן לשלוח את הכסף, ולמחרת הלכה שוב לאותו סניף והעבירה את הכסף. בדרכה הביתה מילאה אותה תחושת אושר.
חודש למחרת שוב העבירה חמישים דולר לאותו חשבון וכך גם בחודש הבא וגם בבא אחריו…
כעבור מספר חודשים הגיע אליה מכתב מאנדי בכתב יד ובאנגלית מלאה שגיאות כתיב:" תודה לך מקרב לב אישה יקרה על שאת ועוד אנשים עוזרים לי על ידי שליחת כסף ומכתבים יברך אותך האל!" והוסיף ציור של לב.
בהדרגה החלה מריה לתרום עוד ועוד כסף לעמותות וארגוני צדקה ועזרה לנזקקים באותו האופן – חמישים שקלים לפה, ארבעים יורו לשם, שישים דולר לעמותה אחרת – דבר שדרש ממנה לצאת יותר מהבית.
"את חושבת שיש לה מישהו?" שאלה עליזה.
"אין לי מושג" ענתה אריאלה, "דרך אגב אנחנו מאחרות בתשלום חשבון חשמל מריה עדיין לא שילמה את החלק שלה וזה מעכב את התשלום".
"אני אדבר על זה עם ציביה שתביא את הכסף ממריה" אמרה עליזה.
ציביה המדריכה השיקומית של הדירה הייתה בהלם כשסיפרה לה מריה בגילוי לב שאין לה כסף לשלם את חשבונות הדירה.
"לאן כל הכסף של הקצבה שלך הולך?" שאלה.
"אני תורמת את רוב הקצבה שלי לנזקקים", ענתה.
"את בעצמך נזקקת ותלויה בביטוח לאומי, את לא יכולה להרשות לעצמך כלכלית לתמוך בנזקקים!" אמרה בכעס ציביה. "אם לא תפסיקי את זה ותשלמי את חשבונות הדירה נמנה אפוטרופוס לכסף שלך כדי שידאג שהתשלומים השוטפים ישולמו בזמן!".
וכך אכן קרה לבסוף, כי מריה סירבה להפסיק לתרום את מעט הכסף שקיבלה מהביטוח הלאומי ולשלם את החשבונות של הדירה. הקצבה הייתה מועברת לאפוטרופוס הכללי שהיה דואג לתשלום חלקה בחשבונות והיא הייתה מקבלת דמי מחייה של ארבע מאות שקלים כל שבוע.
כשנאלצה להפסיק לתרום כסף, חזרה מריה להסתגר בחדרה, בוכה במיטתה. היא ניסתה להתפלל אבל הייאוש היה חזק ועמוק. היא חשבה על אנדי ועל כל אותם מסכנים שלא תוכל לעזור להם יותר.
ערב אחד כבר לא יכלה לשאת את זה יותר. היא קנתה בקיוסק בקבוק וודקה ובלילה כשכל השותפות ישנו, שתתה את הבקבוק עם מנת יתר של כדורים ונכנסה למיטה. בבוקר מצאו את גופתה. היא השאירה מכתב כתוב ברוסית ועל פתק נוסף רשמה בקשה בעברית לשלוח את המכתב להוריה שברוסיה.
קברו אותה מחוץ לגדר, ובהלוויה לא היה כמעט איש חוץ מציביה וכמה עובדות סוציאליות מהעמותה שבאו מתוך נימוס וכבוד אחרון. אף אחד לא ישב עליה שבעה. העמותה זרקה את חפציה וסידרה מהר את חדרה והכינה אותו לשותפה שהגיעה במקומה, ישר מאשפוז.
כלום לא נישאר ממריה ולא מדמעותיה; העולם שכח אותה כאילו לא הייתה מעולם. המכתב נישלח לכתובת הוריה ברוסיה אך אלה כבר לא היו בחיים.

* / ⁨תמי קויפמן⁩

 
כַּפּוֹת
יָדִי מְקֻמָּטוֹת.
מְדַבְּרוֹת אֵלַי בִּשְׂפַת הַסִּימָנִים.
אֲנִי קוֹרֵאת בַּקְּמָטִים וּמְאַתֶּרֶת אֶת כַּף יָדָהּ שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁהָיִיתִי.
עוֹרִי חָלָק,
הֶעָתִיד, בְּכַף יָדִי
 
כַּפּוֹת יָדִי מְקֻמָּטוֹת.
אֲנִי מִשְׁתַּעֲשַׁעַת אִתָּן קַלּוֹת וּמְלַטֶּפֶת אוֹתָנוּ.
הַקְּרֶם שֶׁהִבְטִיחָה הַמּוֹכֶרֶת בַּקַּנְיוֹן עוֹשָׂה עֲבוֹדָה מְצֻיֶּנֶת.
מִיָּד תַּרְגִּישִׁי אֶת הַהַשְׁפָּעָה. אָמְרָה
וְאָכֵן, אֲנִי מַרְגִּישָׁה.
 
עֵינַי, לַחוֹת.
הֶעָתִיד, בְּכַף יָדִי.
עֲדַיִן

גברת פרקינסון / ענת קוריאל

הסיפור מבוסס על דמויות אמתיות

 
התיידדתי עם קובי הגבוה והנאה שעד שהוא קם מן הכיסא אפשר לכתוב סימפוניה שלמה, ועם שמעון הממלמל שהמחלה הרסה לו את הדיבור ורק אני מבינה אותו ומתרגמת אותו. התיידדתי גם עם יאיר שמחשבותיו הציוריות מרתקות אותי, הוא יכול לדבר שעה על גלעין אפרסק שראה בהליכת הבוקר ואיכשהו לקשור את זה למחלה שלנו. אני אף פעם לא זוכרת את הקישורים שהוא עושה ורק מתרפקת על יופיים.
גם אני בקבוצה, צעירה מהשאר בכעשרים שנה וכל היום עסוקה באיך לחנוק את הרעד בידיי וברגליי, אני חולמת להעביר את כל התסמינים שלי לפסיכופת שמתכנן את הרצח הבא. שיתקשה להחזיק סכין ביד רועדת או לרצוח בתנועות איטיות. זאת למדתי מהיצ'קוק.
את שמעון הכרתי ממש בהתחלה, לפני שהצטרפו השאר. זה היה במפגש הראשון של עמותת הפרקינסון, עלינו יחד במעלית ושאלתי אותו אם הוא יודע באיזה חדר המפגש מתקיים.
לא הבנתי מילה כשענה, אבל הלכתי אחריו כי עיניו היו סמכותיות. שנינו הקדמנו אז הספקנו לערוך היכרות: "איפה את גרה?" "איפה אתה גר?". גילינו שאנחנו שכנים. הוא הציע לקחת אותי טרמפ לפעילויות השונות, שמחתי ושמתי לב שאני מתחילה להבין אותו קצת יותר טוב כי אני מקשיבה ומתאמצת ללכוד את ההברות שנשמטות. אנשים שאלו אותי בפליאה: "איך את מבינה אותו?"
חזרנו יחד הביתה והוא הראה לי איפה לחכות לו בפעם הבאה, מתחת לבניין במגרש החניה הפתוח. הוא הצביע על הדירה של משפחתו בקומה הראשונה ואחר כך הלכתי הביתה מקללת את העלייה שבין הבניינים שלו ושלי. התחשק לי להעיף את העלייה לעיר של בריאים.
כל עלייה מענה אותי, גם אם היא בגובה של החלמון הצהוב בביצת עין. כף רגלי מייד מזהה אותה ומתחילה לשדר אותות מצוקה ולזייף. רשימת התלונות שלי תופחת והולכת, יש אין־ספור מרצפות בולטות במדרכות שלי, כל אחת מהן מזמנת נפילה הרת־גורל ישר על הראש. למה אי אפשר פשוט לשטח את המרצפות והעליות?
 
*
 
יאיר לוקח איתו כרית לכל מקום, כמו שילדים קטנים גוררים איתם שמיכי. כך הוא מסדר לו על כל כיסא מזדמן מצע מוגבה ורך.
קובי קם לאט, מתיישב לאט ומדבר לאט. הכול לאט. כששואלים אותו שאלה הוא תמיד משהה את תשובתו וכולם דרוכים בהמתנה למוצא פיו. למי שסבלנותו קצרה, מוטב שלא יתיידד עם חולה פרקינסון, אנחנו החולים לא צריכים עצבים ונוירוזה בסביבתנו. פעם שכנה שלי הבחינה כמה זמן לוקח לי לקחת צלחת מהשולחן בסלון אל הכיור שבמטבח. היא עקבה אחרי המסלול כמו אנתרופולוגית ביום עבודה מייגע, כל הדרך לכיור נצמדה אליי וכל כולה שידרה חוסר סבלנות.
 
*
 
בפעם השלישית שחיכיתי לשמעון במגרש החניה מתחת לביתו שמעתי אישה צועקת מהקומה הראשונה בקול עצבני: "אז עכשיו יש לך זונה, אני אזרוק את מפתחות האוטו שלך לשירותים. אתה לא תיקח אותה לשום מקום, אתה שומע? מה, אין לה בעל? אין מוניות בעולם?" הבנתי שמדובר בי וכדי להרגיע את הרעד שהתגבר בי למשמע הדברים עשיתי צעדים גדולים סביב האוטו של שמעון. ככה מלמדים אותנו בשיקום, קוראים לשיטה: לחשוב בגדול.
הביטוי הזה תמיד גורם לי לדמיין מקרר עמוס כל טוב שצריך לפתוח בבת אחת בתנועה ענקית כדי ליהנות מטובו. כשראיתי לבסוף את שמעון מתקרב, השיער שלו היה רטוב מזיעה. הוא אמר לי שיש לו נימולים ברגליים ושזה מחרפן אותו, עם כל השאר אין לו בעיה. התוודיתי על מה ששמעתי מהחלון והוא הציע לי לא לשים לב לאשתו ולא לדאוג, ובכלל, יש לו מפתחות רזרביים במקום סודי. אין סיכוי שאשתו תגלה את המקום הזה אמר וצחק בקול מחרחר. נסענו לפיזיותרפיה ושם פגשנו את קובי ויאיר. המדריכה הייקית הסתובבה בינינו ברוח קרבית כתמיד. כשהביטה בנו השתדלנו להרים את הרגל כמה שיותר גבוה, אבל הורדנו כשסובבה את גבה, עד שצעקה עלינו שאם נמשיך ככה היא תתפטר. אז ראיתי כמה כוח יש בנחישותה, היא רוצה שנתקדם ונצליח אפילו יותר מאיתנו – ואנחנו לעומתה נכנעים לפסיביות. אז הבנתי שבלי המאמץ האין־סופי והיזע שנשאיר על המזרן, נהפוך לפוחלצים מהר מאוד. דמיינתי בבעתה איך האיברים שלי מתמלאים קש והתחלתי להתאמץ.
 
*
 
הגידופים של אשתו של שמעון נמשכו. היא כינתה אותי גברת פרקינסון, היא שאלה אותו למה מכל הנשים בחר דווקא אישה חולה. "אם לא תפסיק להסיע אותה אני אתגרש ממך", צעקה. "אני יודעת מי זה בעלה, הוא קונה במכולת של הגנב, אני אספר לו הכול שיֵדע מי זאת אשתו. היא חללה", צעקה שוב ואז החלה לצחוק ולצהול, דמיינתי אותה רוקעת ברגליה. בדקתי בגוגל מה פירוש המילה "חללה". הבנתי שזו אישה פסולה וטמאה. הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שלא חשתי שום עלבון, חייכתי לעצמי והרגשתי דווקא מיוחדת, אני הרי "גברת פרקינסון".
אחרי האימון יאיר הציע שנלך ארבעתנו לאכול אצל מג'די. התיישבנו וניסינו להתמקם טוב יותר באיטיות הרגילה. רק קובי לא הצליח להתיישב ונותר לעמוד קפוא. מג'די שאל: "מה יש לו זה, למה הוא לא יושב?" אמרנו לו: "תתעלם, הוא צריך יותר זמן". מג'די גילה הבנה והלך למטבח. הוא חזר עם עשרות סוגי סלטים שמילאו את השולחן בריחות וצבעים מעוררי תיאבון. זרם ההגשה לא נפסק והיה נדמה שהשולחן גדל ומתרחב בהתאם.
תוך כדי שבחים לאוכל קובי סיפר שבנעוריו עבר דירות רבות. כשעברו לבת־ים היה מצוברח מרוב בדידות. הוא לא ציפה להכיר שם חברים כי היה משפט מפורסם על העיר: "בת־ימי לבת־ימי – אינדיאני". אך לבסוף הוא הכיר דווקא בבת־ים את החבר הכי טוב שלו. "זה כמו עם המחלה, הכרתי אתכם ומעז יצא מתוק". הוא המשיך לספר על חייו והזכיר את אשתו הראשונה. התוודה שהוא לא ידע להתנהג אז, הוא היה עושה לאשתו משחקים כדי לברר אם היא אוהבת אותו בכל תנאי, הוא התנהג לא בסדר כדי שלמרות זאת היא תרצה אותו. לעומת זאת, אשתו השנייה תמיד נתנה לו הרגשה… שמעון, כהרגלו, נכנס לתוך הדברים של קובי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות כי אשתו רק צועקת ולא מקבלת את המחלה שלו. היא אומרת לו: "לך לעבוד כי אתה בריא, אין לך כלום", היא דורשת ממנו לעשות ספונג'ה וכשהוא אומר לה שאין לו שיווי משקל אז היא צועקת: "מה, מה? אני לא מבינה שום מילה".
תרגמתי את שמעון וקובי אמר: "אל תנסה להוכיח לה שאתה חולה ואל תתנצל על כלום. אם היא בוחרת להיות עיוורת, תקנה לה מקל הליכה ותסתלק לעניינים שלך".
מג'די ערם את הצלחות זו על זו במהירות מסחררת ופסק בחיוך: "יש לכם תיאבון בריא". בעת שתיית הקפה השחור הטלפון של שמעון צלצל, הוא מדבר על ספיקר ומרים את קולו כדי להיות מובן יותר. אשתו פקדה עליו לבוא מייד הביתה כי כל הכיור מלא נמלים, הוא מלמל באי־נחת כשניתק את השיחה. ואז יאיר סיפר על הנמלים שנגלות לעיניו כל יום במסלול הבוקר שלו: "הפתרון טמון בקבוצה", אמר יאיר, "אני רואה כל בוקר תופעה של שובלי נמלים שרצות לאורך שלושה מטרים ויותר וכל אחת יודעת בדיוק את מקומה בסדר מופתי. כשמתחולל אצלן משבר שמוציא אותן מהתוואי למשל, כשמישהו דורך עליהן, הן מייד מנסות לתקן. הן מתחילות להתיישר ויוצרות שביל חלופי כמו ענף צדדי כזה, הן לא מתייאשות. אולי יש להן חוש שביעי, אני קורא לו 'חוש הקבוצה הגדולה', הרי הן עובדות במסה ולא באופן יחידני".
שמעון שאל: "איך זה קשור לאשתי?" וקובי הרהר והשיב: "תגיד לה שתלמד מהנמלים ואל תפרט, שתשבור את הראש מה קרה לבעלה שהוא נעשה פיוטי פתאום".
בזמן שחיכינו לעודף יאיר סיפר לנו שבקרוב יש לו טסט כדי שיוכל לחזור לנהוג, איחלנו לו בהצלחה והשקנו כוסות תה ריקות שעלי נענע דבוקות לצידן.
 
*
 
באחד הימים שכבתי על הספה והרהרתי בחלוקות שעושים אצלנו בין בני אדם, למשל בין ערבים ליהודים או בין מזרחים לאשכנזים. כל ההבדלים נראו לי כעת שוליים כי הפערים יכולים להצטמצם אם רק בונים את הגשר הנכון ומקנים שפה חדשה. החלוקה האמיתית, חשבתי, היא בין בריאים לחולים, ומה שמפחיד הוא שהנדידה מהקבוצה הראשונה לשנייה עלולה להתרחש בקלות, ברגע אחד. הנדידה הזאת לא רק טרגית מבחינה אישית, אלא גם מבחינת החברה כולה כי כל אדם שנעשה חולה כבר לא יכול יותר לתת כתף לחלש. הנדידה ההפוכה גם היא מתרחשת, אך היא תמיד נתפסת כנס, אפשר לשאוב מכך כוחות לכמה רגעים אך לא יותר. נזכרתי שיאיר אמר לי שלוח השנה של האנשים הבריאים מחולק כידוע לימים וחודשים ומתפרשׂ על פני שנה. אך לוח השנה של החולים מחולק לטווחי ביניים על פי מצב הבריאות ומתפרש על פני משך הזמן של המחלה. וכשיש לוחות שנה שונים לבריאים ולחולים, הפער רק מעמיק.
 
בעודי מהרהרת בסוגיית הזמן החלו לזרום אליי לפתע הודעות טקסט זו אחר זו מאשתו של שמעון. היא דרשה ממני להפסיק לנסוע עם בעלה, היא טענה שאני הורסת משפחות, פעם שמעון עשה כל מה שהיא אמרה לו ועכשיו הכול התהפך. "את מחלה מהלכת", הטיחה בי. הטלפון לא הפסיק לצפצף, צלצלתי אל חבריי להתייעצות. יאיר הציע לי להתעלם ולא להשיב ולהתגרות, כי אז לא יהיה לה טעם להמשיך לפתח את המשחק הזה, קובי אמר לי לא לשים עליה, "שתמות הקנאית", הוא הציע לי לקרוא שוב ושוב את ההודעות שלה עד שאיוותר אדישה כפיהן.
 
*
 
חיכיתי כרגיל במגרש החניה, ולצידי עמד קובי שביקש גם הוא להצטרף היום. שנינו הבטנו בחלון שבקומה הראשונה וחיכינו שהצעקות יבקעו. קובי אמר שזה מזכיר לו איך האזין בהתמסרות לתסכיתי רדיו כשהיה ילד בלי לזוז מהמכשיר עד תום הסיפור.
סוף־סוף שמענו אותה, היא אמרה לו שאם הוא רוצה להשלים איתה הוא צריך להפסיק להסיע אותי, לתת לה מייד את מפתחות האוטו ולמסור לה את כרטיס האשראי שלו כאן ועכשיו. אחר כך הייתה שתיקה. התחשק לי לזרוק עגבניות אדומות ועסיסיות לעבר החלון. לפתע היא אמרה: "עכשיו נראה אותך גיבור". שמעון ירד למטה, אמרתי לו: "אני אגיע מעכשיו לפעילות באופן עצמאי", ואז קובי הודיע, "אני בא איתך, את צריכה את היד שלי?" שמעון חסם את הדרך ואמר שאני לא יכולה להסתלק ככה, עם מי הוא ידבר בעולם הזה? איש לא מבין את הדיבור שלו חוץ ממני, כולם שואלים אותו: "מה? מה? מה?" ומסובבים את הראש. הוא הזכיר לי שאני המתורגמנית שלו ושיש לי תפקיד.
עמדנו שפופים על המגרש, מתנודדים, ונראינו אובדי עצות. אז התחוור לנו שלשמעון אין מפתחות. אשתו מצאה גם את הרזרביים והחרימה הכול. הוא לא מאמין שהיא מצאה אותם, היה לו מקום מעולה, אפילו קוסמים לא היו מצליחים לגלות אותו.
עוד הוא מדבר בלי הפוגה ובבליעות מסורבלות כמו כדי להתגבר על חנק, נשמע צלצול טלפון. זה היה יאיר שבישר בצהלה: "עברתי את הטסט, מישהו צריך טרמפ?"

* / נוגה רובין

 
הַהֶכְרֵחַ לְרֹחַב יְרִיעָה מִתְנַגֵּשׁ
עִם הַתְּבִיעָה הָעַכְשָׁוִית לְקַצֵּר, לְסַמֵּס מָה שֶׁיֵּשׁ.
הוֹמוֹ סַפְּיֵנְס הַיּוֹם הוּא עִלֵּג
מִילוֹתָיו מִתְחַבְּרוֹת לְמִשְׁפָּט חָסֵר לוֹגוֹס
מִשְׁפָּט שֶׁכֻּלּוֹ עַל עַצְמוֹ מִתְעַנֵּג.
 
וְהַלּוֹגוֹס אָבַד עִם הַיֶּדַע שֶׁאֵין
הֲבָנָה וְעִנְיָן בָּעוֹלָם הַמִּסְכֵּן
שֶׁנּוֹתַר עִם מִשְׁפָּט רֵיק חֲסַר סוֹף
בְּלִי רִגּוּשׁ, בְּלִי אַחֵר. הָרוּחַ נִדְחֲסָה לְקַפְּסוּלָה
צָרָה בְּלִי יְכֹלֶת לָנוּעַ, הַדִּמְיוֹן גַּם נוֹתַר בְּלִי מָעוֹף.
 
אַרְמְסְטְרוֹנְג דָּחַס לְקַפְּסוּלָה אֶת מְזוֹנוֹ בֶּחָלָל
מִן הַסְּתָם כָּךְ קִוָּה שֶׁצְּנִיעוּת הָאָדָם רַק תִּגְדַּל
הוּא לֹא שִׁעֵר כִּי לְשׁוֹן הָאָדָם
הַמִּלִּים, הַמַּגָּע, הַיְּכֹלֶת לִחְיוֹת וְלָמוּת
יִתְכַּוְּצוּ וְיוֹתִירוּ אָדָם בְּלִי תַּרְבּוּת.

לא מרגיש כלום (רוק בוטום) /  אורית גולדמן

 
לֹא רוֹצֶה רַחֲמִים
מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ מַסְפִּיק
מְחַזֵּק יָדַיִם בִּסְגִירַת דְּלָתוֹת
וּמֵרִים עַצְמו
בַּשֵּׁרוּתִים
יֵשׁ לו כִּסֵּא
עִם חֹר ומִישְׁעָנוֹת
אוּלָם הִתְעַמְּלוּת שֶׁל בֻּבּוֹת
 
עִם הַכִּסֵּא מַגִּיע
הֲכִי קָרוֹב לַיָּם
וְקוֹרֵס לְרַגְלֵי הַגַּלְשָׁן
קָשֶׁה מְאֹד
אֵין סִפּוּק
דַּוְקָא יֵשׁ בַּחוּרוֹת
וְעִם שְׁנֵי כַּדּוּרִים
וְיוֹם בְּלִי וִיסְקִי
הוּא גַּם יַעֲמֹד.

בשנה שחלפה / רני רוזנטל

 
רָאִיתִי פִּיל מַאֲזִין לִצְלִילֵי פְּסַנְתֵּר
בְּרִכּוּז שֶׁעִדֶן אֶת מְמַדָּיו
חַשְׁתִּי בַּזְּמַן נִצְמָד לְגַבִּי, מְחַכָּה בְּסַבְלָנוּת
לְהִצָּמֵד לִשְׁעוֹנִי
הִתְעַמַּקְתִּי בָּאַהֲבָה, חָקַרְתִּי אֶת חֶבֶר מֵרֵעֶיהָ
תְּשׁוּקָה, אַכְזָבָה, כְּאֵבִים, בְּלִבִּי
מְקוֹמוֹת שְׁמוּרִים לִלְבָבוֹת שְׁבוּרִים.
הַפִּיל מַמְשִׁיךְ לְתַקְשֵׁר, הַזְּמַן לֹא עוֹצֵר,
הָאַהֲבָה בְּשֶׁלָּהּ, לְבָבוֹת מַמְשִׁיכִים לְהִשָּׁבֵר
וְהַדַּחַף לְחַפֵּשׂ תְּשׁוּבוֹת כְּשֶׁאֵין
לֹא מַרְפֶּה וְאֵין מַרְפֵּא
סִמַּנְתִּי גַּעְגּוּעִים, זִכְרוֹנוֹת, מַצְפּוּן, מַצְפֵּן,
(שׁוּב)אָהֲבָה, אֵלּוּ יְחַכּוּ לַשָּׁנָה הַבָּאָה