ארכיון פוסטים מאת: gai

כשהערב יורד / רונן בלומברג

 
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
מַתְחִילָה הַבְּדִידוּת
לְכַרְסֵם אֶת הַלֵּב
וְאֵין אַף אֶחָד
שֶׁיַּקְשִׁיב אוֹ יִשְׁמַע
אוֹתְךָ זוֹעֵק לְעֶזְרָה
כָּאָדָם הַטּוֹבֵעַ
בְּיַם אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם
וְאַתָּה רָעֵב וְצָמֵא
לְאַהֲבָה וּלְחֶבְרַת אָדָם
אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר
וְהָרֶשֶׁת מְלֵאָה נִכּוּר וָרֹעַ
כְּבָר שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה
אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת הַמְקָרֵר
וְאוֹכֵל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
מֵהָאוֹכֵל שֶׁאַבָּא וְאִמָּא
הֵבִיאוּ לְךָ בְּשַׁבָּת
לֹא אֵיזֶה גַ'אנְק פוּד
שֶׁהִגִּיעַ בְּמִשְׁלוֹחַ
וְאַתָּה אֵיכְשֶׁהוּ מִתְנַחֵם
שֶׁאַתָּה גָּר אָמְנָם לְבַד
אַךְ לֹא בּוֹדֵד בָּעוֹלָם
עוֹד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּעֵרֶךְ
יַעֲלֶה הַשַּׁחַר
הַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ
הַצִּפֳּרִים יָשִׁירוּ
וַאֲנָשִׁים רַעֲנַנִּים
יֵצְאוּ לָעֲבוֹדָה וּלְסִדּוּרִים
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאַתָּה תַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶם מֵהַחַלּוֹן
בְּעֵינַיִם עֲיֵפוֹת וַעֲצוּבוֹת
וְתִזָּכֵר שֶׁפַּעַם הָיִיתָ כְּמוֹתָם
שַׁיָּךְ לָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תש"ף / איתן קלינסקי

 
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תש"ף
אֲנִי
לֹא אַחַת
הַמִּלִּים בִּתְפִלָּה דּוֹמַעַת
לֹא אַחַד
הָעֵצִים בְּיַעַר עָבוֹת מְבֹעָת
לֹא אַחַד
הַשּׁוֹפָרִים מוּל שָׁמַיִם חֵרְשִׁים.
 
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תש"ף
אֲנִי
לַיְלָה שָׁקֵט
רוֹקֵם לְאִטִּי
פֶּרַח לָבָן וְעָנָן תְּכֵלֶת
מְבַקֵּש לֹא לִהְיוֹת צִפּוֹר מְבֹהֶלֶת
נָסָה מֵאֹפֶק מִתְפּורֵר
כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי עַד אֱמֶשׁ.

בוקר של שגרה / גיא חצרוני

 
אביב. החלון במקלחת פתוח עכשיו בלילות שכבר אינם קרים כמו קודם. בבוקר בוקעים ממנו רחשי הציפורים ומעירים אותי, מסמנים לי שנגמר הלילה וזה בסדר להתעורר. שולח יד לחפש את המשקפיים בין החפצים העומדים בבלגן על השידה שליד המיטה, מרים את הטלפון – מה חדש בעולם? ווינט קודם כול, הפסקת אש בעזה, יופי, קצת שקט, הגיע הזמן. בעוד עשר דקות הטלפון של זוגתי יצלצל להשכמה, ואני ממהר לסור למקלחת לצחצח שיניים ולהתקלח. המקלחת תהיה תפוסה אחר כך ולא אספיק להתארגן לפני שאני מעיר את נדבי.
שקט בבית. אני עולה לקומה השנייה, פותח את החלון אצל נדב. האוויר נעים בחוץ. אני נשכב לידו, אוסף את עצמי מחדש לאחר הטיפוס במדרגות, לאט־לאט שנתו נפרמת והוא מוכן לקום. אני זורק על מיטתו את בגדי בית הספר והוא מתיישב על המיטה בעיניים עצומות, מגשש בידיו ומחפש את הבגדים. מתלבש בעצלתיים, מוצא את המשקפים שלו על השולחן ומרכיב אותם. נדב יוצא ראשון מהחדר ואני אחריו, יורדים למטה. הוא מתיישב על הכורסה שלי, אני מוציא מהתיק שלו את קופסת האוכל ואת בקבוק המים, רוחץ, מחליף במים טריים, שם שתי פרוסות בטוסטר ומכין חביתה לכריך לבית הספר. מנתק את הטלפון של נדב מטעינה ומכניס לתיק שלו עם קופסת האוכל והמים.
עכשיו מכין לעצמי חביתה. מאז חליתי והפסקתי לאכול כמעט הכול, עברתי משתי ביצים לשלוש ביצים בבוקר – הדבר היחיד כמעט שאני מסוגל לאכול עכשיו. אני מקשקש לי את החביתה ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה, שם מתנגנים הסרטים של נדב. יונת מכינה לנדב קערת דגנים והוא מתיישב ליד השולחן לאכול. עד 7:32 יש עוד זמן, נדב נשכב על הספה, הראש על אימא, ואני יוצא להשקות את העציצים ולטאטא את המרפסת. ב־7:32 בדיוק אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים. אני עם שקית זבל ביד, נדב עם תיק כבד על הגב – פותחים את הדלת והעיתונים מחכים לנו על הרצפה. ישראל, השכן הנכה שהתיידד עם יונת, מניח אותם על מפתן הדלת בכל בוקר. מכניסים את העיתונים פנימה ויורדים. אנחנו הולכים לכיוון בית הספר, וכשמגיעים למישור יונת, שמתקשה לשמור על קצב אחיד בהליכה, פורצת בריצה קלה עד סוף השביל, נדב ואני משוחחים בשקט עד שמגיעים לצומת, נדב פונה ימינה לכיוון בית הספר ואנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון בית הקברות, לצעדה היומית. אנחנו לא עוקפים את בית הקברות אלא נכנסים אליו. יונת חייבת לשבת מדי פעם בפעם, ובבית הקברות יש לה על מה לשבת בכל מקום. מחר ערב יום הזיכרון, התקינו כאן סככה זמנית ענקית מרשת צל כחולה, להקל על הבאים לטקסים או סתם לפקוד את קברי יקיריהם. אנחנו ממשיכים ומשלימים את המסלול הקבוע. יונת עולה הביתה ואני ממשיך בצעדה ארוכה ומהירה אל הפַּרק העירוני. השעה עוד לא שמונה והשמש כבר קופחת, בעוד חודש כבר אי אפשר יהיה ללכת בשעה הזאת, לא רק החום יעלה, גם הלחות תהיה כבדה מנשוא, ואני בטח אעביר את הצעידות לשעות הערב. לפני שהמחלה פרצה, הייתי רץ בחמש בבוקר. הייתי קם, יוצא לריצה, חוזר ומתקלח לפני שמישהו מבני הבית הספיק להתעורר. ולא רק בגלל השמש והחום, גם בגלל שהרחובות עוד שוממים (יחסית) בשעות האלה והרבה יותר נעים לרוץ על המדרכות ולחצות מעברי חצייה בלי צורך להמתין דקות ארוכות עד ששיירת מכוניות תעבור.
 
חוזר הביתה. תכף עאדל יבוא משכם להביא לי את הקבלה מהחודש שעבר. הוא בדרכו לפגישה חשובה בתל־אביב היום. עאדל מבקש לעלות ולהשתמש בשירותים. הלילה ישן שעתיים בלבד, הרמדאן החל היום והוא קם לפנות בוקר להתפלל ולאכול ולשתות. במהלך שעות היום הוא צם עד לסעודת האיפטאר בערב. הוא מתלונן שכל הדרך מהמחסום הצבאי, שער הכניסה לישראל בשבילו, ועד לבית שלי היו פקקים נוראים. "לא ראיתי עומס כזה אף פעם", הוא אומר, "אולי זה בגלל המלחמה בעזה?"
"לא", אני עונה לו, "זה כנראה בגלל השבוע הקצר, יום הזיכרון בעוד יומיים ויום העצמאות מייד אחריו".
"אה באמת? שכחתי מזה לגמרי", הוא אומר, "אני עסוק ברמדאן שלי ושוכח את כל מה שמסביב", התנצל.
אימא מתקשרת לבקש שאקבע לה תור לרופא, אבל באתר האינטרנט אפשר לקבוע להיום או למחר, ואז רק לעוד שלושה שבועות… ואימא רוצה תור לשבוע הבא. אני מייעץ לה להתקשר למרפאה ולבדוק מה פשר העניין, לא ייתכן שהמרפאה שלה יוצאת לפגרה במהלך רוב חודש מאי.
רוח שרבית נכנסת מהחלון, השעה עשר בבוקר ומד הטמפרטורות במרפסת מראה 34 מעלות.
אני הולך לקנות בשר. שגב, שעזב לאחרונה את הבית לטובת דירת רווקים שכורה, אמר שאולי יבוא ביום העצמאות, אני צריך שיהיה בשר בבית. כשהילד אצלי הוא רוצה בשר על האש, ועדיף צלעות כבש.
חנות הבשר במרחק מאתיים מטרים מהבית. עד לאחרונה הייתי חלש מדי להליכה והייתי צריך להקיף כמה רחובות ולעבור שני רמזורים במכונית כדי להגיע אל מול החנות, ועכשיו אני כבר יכול שוב ללכת ולסחוב את השקיות בדרך חזרה. אצל הקצב מתכוננים ליום העצמאות, מכינים עוד ועוד מגשים עם שיפודים, כנפיים ומה לא. חששתי שיהיה עמוס לקראת החג, אבל זו חנות שכונתית וכולם בעבודה בשעה הזאת.
אורנית מתקשרת, היא באזור ורוצה לקפוץ, הייתה אמורה להעביר שיעורי עברית לתלמידים ערבים באזור אבל הם לא הגיעו עקב הרמדאן ולא הודיעו מראש, אז היא מצאה את עצמה לבדה בכיתה. יש לה כמה שעות לשרוף עד לשיעור הבא במכללה אחרת. "הקפה אצלך טעים יותר", היא מתרצת ואני כמובן שמח לחברתה ומזמין אותה לבוא. ב־12:00 יש לי שיחת ועידה.
אחר כך אלך לנוח. מחר שוב כימו.

על השחיטה / עודד ניב

 
התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד
 
*******************************************************************
"בוא, הולכים לשוחט", אמרה לי אימא באחד הימים של ערב חג.
אמי לא הראתה מעולם סימנים כלשהם לאכזריות או סדיזם לשמו, רחמנא ליצלן. אישה טובת כוונות וחומלת הייתה, וכך אזכור אותה לתמיד. לבד, אולי, מהאמבטיות שנהגה להטביל אותי בתוכן בילדותי. בכל פעם כשהתחיל טקס הטבילה, הייתי בדרך כלל מזנק מהאמבטיה מלאת המים החמים בזעקות שבר: "איי! שורף!" ואמי בתגובה: "אבל המים לא חמים בכלל!" ודוחפת אותי שוב ושוב למים המבעבעים. אני גם זוכר את הקרפיונים המפרפרים שאמי נהגה להנחית על ראשיהם מהלומות מערוך קצובות, לפני שהפכו ל'גפילטע פיש' נפלא בטעמו. אבל מכאן לשייך אפיזודות כאלה לסדיזם – תהיה הגזמה פרועה, לא מתאימה ולא הוגנת כלפי אמי, מנוחתה עדן, שבסך הכול עשתה מה שנשים רבות בדורה נהגו לעשות.
 
אין לי מושג עד היום מדוע בחרה אמי לקחת אותי, ילד רגיש בשחר ימיו ללוּלן-השוחט (אולי לא מצאה 'בייביסיטר'?). בשנות ה-50, אם רצית עוף טרי באמת, היית שם פעמיך ללוּלנים-שוחטים, היית בוחר מתוך הלול שבחצרם תרנגולת עבת בשר כלבבך, והשוחט היה עושה מה שעושה, מורט את הנוצות, שומר גם את כפות הרגליים והכרבולת בשביל המרק והרגל הקרוּשה, כורך את הכול בנייר עיתון, והיית חוזר הביתה שמח וטוב לב.
 
וכך עשתה אמי, כאמור, באותו יום מר ונמהר. כבר מחוץ לבית השוחט, שגר בשכונה נידחת – שהרי בשכונה מיוחסת מי היה מוכן לסבול שכנוּת שכזו – שמעתי את קרקור התרנגולות הנידונות לתנור ולסיר המרק. החצר רחבת הידיים הייתה מוקפת לולים-לולים ובתוכם תרנגולות-תרנגולות בצפיפות נוראה. נוכחותם של השוחט, אמי ואנוכי הקטן כמו הגבירה את הפאניקה בקהילה התרנגולית, גרמה לעופות להיתקל אלה באלו, לנפנף בכנפיהם חסרות התועלת ולקרקר בקולי קולות, או כך לפחות זה נראה לי.
 
"מה בשבילך?" נהם השוחט מתחת לשפמו, זקנו מטולא בשרידי נוצות, והוא מהדק את סינורו המוכתם בדם. אמי בחרה לה תרנגולת נחמדת מהלול ההומה, השוחט החדיר ידו אל הלול, התרנגולת ניסתה לשווא להימלט, אחז בכנפיה, ושלף אותה החוצה. הוא הציג את התרנגולת המפרפרת אל מול עיניה הבוחנות של אמי המנוסה. היא בחנה אותה מכל צדדיה, והנידה בראשה לאות הן, כמו הייתה אחראית לטקס הוצאה להורג דמיוני. דינה של התרנגולת נחרץ סופית. נס לא קרה לה. השוחט קרב את העוף המפרפר, שהבין גם בשכלו הדל, שחנינה כבר לא תהיה, וניסה להיחלץ בכל כוחו מלפיתתו של השוחט, תוך קרקור משווע, אבל ללא הצלחה יתרה. זה שלף מכיסו סכין (היום אני יודע שהוא מכונה 'חלף'), ושָׂמו בין שיניו כאיש קומנדו. ביד אחת קיפל את כנפי העוף כדי להפסיק את הפרפור וגם אחז בכרבולת, כופף את הצוואר אחורנית ובאבחת בזק שיסף בידו השנייה את קנה הנשימה שלו, כדי שהדם יפרוץ החוצה, כדת וכדין, שהרי כך כתוב בדיני ההלכה המקודשת. אחר כך הניח את העוף המת-חי על הקרקע, כמחווה אחרון של חסד, להעניק לו עוד שניות אחדות של רסיסי חיים. התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד.
 
לימים ניסיתי ללמד סנגוריה על האירוע הטראומתי ולנסות לתת לו הסבר רציונאלי, אנתרופולוגי, דתי. ככל שהחכמתי והתנסיתי בחיים – שהרי גם בחו"ל ראיתי במסעדות למאכלי-ים לקוחות ניגשים אל אקווריום רוגש, בוחרים מתוכו 'לובסטר' אדמדם לפי גודל ומשקל, שאחרי זמן לא רב היה מוגש להם לצלחת בתוספת צבת מאיימת לריסוק עצמותיו – מענה משכנע לא מצאתי.
 
שלא כצפוי, לא הפכתי לצמחוני, ואני דווקא אוהב עוף צלוי או אפוי, ועל מרק עוף אני משתגע. אני גם מחבב את טעמם הערב של ה'לובסטרים'. לעומת זאת, עד היום אני מפחד פחד מוות מסכינים שלופות, מכל המינים ומכל הסוגים. ולכן אני גם מתגלח בדחילו ורחימו ובזהירות אין קץ. הפסיכולוג אומר שלאור המצב במדינה ומחוצה לה, זה בסדר ואני לא צריך לדאוג. עלק!

רוצה לזכור את הכול / מיכאל זץ

 
אֲנִי רוֹצֶה לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל.
אֶת הַיָּמִים שְׁטוּפֵי הַשֶּׁמֶשׁ
וְאֶת הַסְּעָרוֹת שֶׁהִתְדַּפְּקוּ בְּרַעַשׁ
עַל שִׁגְרַת הַיּוֹם־יוֹם.
אֶת רַחַשׁ הַצַּמֶּרֶת
וְקוֹלוֹת קְטַנִּים
שֶׁל צְעָדִים הוֹלְכִים מִתְקָרְבִים,
חִיּוּךְ שֶׁל אַחֲרֵי גַּעְגּוּעַ
וְרֹאשׁ יַלְדָּתִי מֻנָּח עַל כְּתֵפִי.
 
יֵשׁ שָׁעוֹת בָּהֶן רוּחַ חַמָּה
מְפַזֶּרֶת אֶת הַזִּכָּרוֹן,
כְּמוֹ זְרָעִים שֶׁל סַבְיוֹן אֲבִיבִי
וּבִמְקוֹם לָרוּץ אַחֲרָיו
אֲנִי עוֹמֵד בַּמָּקוֹם,
נִפְעָם.

* / תמרה אור סלילת

 
לִפְעָמִים נָחָשׁ מְלַחְשֵׁשׁ מֵטִיל אַרְסוֹ בְּאָזְנַי –
 
הַטָּיָה קַלָּה
שֶׁל הַהֶגֶה בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים קָמָ"ש עַל כְּבִישׁ שֵׁשׁ, זֶה כָּל מַה שֶּׁדָּרוּשׁ,
הִתְכּוֹפְפוּת עֲמֻקָּה
יוֹתֵר מֵרֹאשׁ הַצּוּק, הַיָּם סוֹעֵר הַיּוֹם וְיֵשׁ מְעַרְבּוֹלוֹת וְכָל כָּךְ
קַל לְהִסָּחֵף,
רַק לְהַרְפּוֹת וְלָנוּחַ, וְיֵשׁ כַּדּוּרִים שֶׁמִּזְדַּקְּרִים בִּצְבָעִים זַרְחָנִיִּים, דּוֹקְרִים,
וְיֵשׁ אֶקְדָּחִים מְלַחֲשִׁים בְּכִיסִים תְּפוּחִים שֶׁל שׁוֹמְרִים מֻסָּחֵי דַּעַת.
 
מִנְיַן הַשְּׁנִיּוֹת לְאָחוֹר נֶעֱצַר תָּמִיד שְׁנִיָּה לִפְנֵי
הַהִתְרַסְּקוּת,
כְּשֶׁעֵינֵי יְלָדַי בְּמַבָּט נוֹקֵב חוֹתְכוֹת אֶת חוּט הַכְּאֵב
הַמְחֻבָּר יְשִׁירוֹת לַמֹּחַ.
 
פְלִיק־פְלָק לְאָחוֹר מֵעַל חֶרְמֵשׁ הַקּוֹצֵר,
הַסָּחַת דַּעַת מֻשְׁלֶמֶת, הֵחָלְצוּת פִּלְאִית,
עַד הַפַּעַם הַבָּאָה.

בוקי סריקי / רונית ליברמנש

 
לוּסִי מַבְלִיחָה
לְהֶרֶף בְּאִבְחַת בָּרָק
מְנֻצְנָץ בִּרְקִיעַ
הַיַּהֲלוֹמִים –
מְדַמְיֶנֶת
שַׁיִט בְּסִירָה בְּנָהָר עֲצֵי
מַנְדָּרִינָה וּשְׁמֵי
מַרְמֵלָדָה
אֲנִי
מַשְׁחִיתָה אֶת זְמַנִּי
לָרִיק –
הַבְלֵי
הַבּוּק נְטוּל הַפָּנִים
בּוּקֵי סְרִיקֵי פֵיס –
כּוֹזֵב
עֵינֵי הַקְּלַיְדּוֹסְקוֹפּ
שֶׁל לוּסִי אודוֹנֶל
כָּבוּ
הֶבֶל
הֲבָלִים
הַכֹּל –

שפיות זמנית / יאיר בן־חור

 
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, "היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה", אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, "לא!!!"
"איי!" זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן 'אחינו' אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, "מחלקה". מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר.
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". לפעמים היא מתבלבלת ואומרת "אדוניי ישמור". לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה'. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! "מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!" אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המוחרת הם עשו לה את זה ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

בבית העצב / רחל בכר

 
בְּבֵית הָעֶצֶב שׁוֹכְנוֹת
עֵינַיִם
בְּבֵית הַפַּחַד
לֵב
מִמְּעוֹן הַחֲרָדָה פּוֹרְחוֹת
הַנְּשִׁימוֹת
רַעַד מִסְתַּנֵּן מֵהֵיכַל
הַמְּצוּקָה.
 
רַק סֶדֶק דַּק
לַהִגָּיוֹן
חָרִיץ צַר
לַהַבְטָחָה
עוֹד יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ
לַצְּחוֹק
וּמִזְבֵּחַ
לָרֹן.

ה"חיפושית" שתצמיח כנפיים / עודד ניב

 
מֻכְתָּמוֹת בְּבֶהָרוֹת זָהָב שֶׁל זֹקֶן
רוֹטְטוֹת בְּמַאֲמָץ אַחֲרוֹן
הוּא מוֹשִׁיט לְעֶבְרִי אֶת זְרוֹעוֹתָיו
כְּמוֹ בִּקֵּשׁ שֶׁאֶשָּׂא אוֹתוֹ מִכִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים הַזֶּה
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵינוֹ כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד
לַ"חִפּוּשִׁית" הַיְשָׁנָה שֶׁלּוֹ
הַחוֹנָה עֲדַיִן מוּל בֵּיתוֹ הַמְרוֹקָן.
 
הוּא מַאֲמִין שֶׁהִיא תַּצְמִיחַ כְּנָפַיִם
וְתַסִּיעַ אוֹתוֹ הַרְחֵק מִכָּאן
לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר.