ארכיון פוסטים מאת: gai

לואיג'י / ענת קוריאל

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".

נכד בוכה / יהודה ויצנברג ניב

 
נֶכֶד בּוֹכֶה
מַעֲבִיר בִּי פַּחַד,
הַפַּחַד הַזֶּה בִּלְתִּי נִתָּן
לְמִשּׁוּשׁ.
 
הַפַּחַד הַזֶּה מֵעִיר
אֶצְלִי אֶת הַגּוּף
וְעוֹשֶׂה בִּי מְעַרְבּוֹלוֹת.
 
אֲנִי אָדָם
שֶׁנִּזּוֹן מִפַּחַד.
 
כָּל פַּעַם שֶׁהָרוּחַ
מְיַבֶּבֶת
בֵּין הַתְּרִיסִים,
 
אֲנִי מַדְלִיק
אֶת הָאוֹר בְּחַדְרִי
וְיוֹשֵׁב לִכְתֹּב
שִׁירִים.

OTיסט / ניקולא יוזגוף אורבך

 
מִבַּעַד לְצֹהַר עֵינָיו
אוֹטִיסְט בּוֹהֶה
בְּיֹפִי שֶׁלֹּא הִכַּרְתָּ מִיָּמֶיךָ,
שֶׁלֹּא תִּקְלֹט בַּחוֹשִׁים.
 
בִּשְׁתִיקָתוֹ הַמֻּפְגֶּנֶת
נֹכַח הֶמְיַת הָעוֹלָם
וְרַחֲשֵׁי הַקִּיּוּם
יְלַמֶּדְךָ שַׁלְוָה וְרֹךְ מִתְלַטֵּף
יְלַמֶּדְךָ לִהְיוֹת טֶבַע אֲצִילִי.
 
לוּ הִתְאַפְשֵׁר לְךָ
לִשְׁקֹעַ בִּמְצוּלוֹת
נַפְשׁוֹ
עַד לִבְסִיס יְסוֹדוֹתֶיהָ
לָבֶטַח הָיִיתָ מֵבִין
נַהֲמוֹתָיו
קוֹל יִלְלָתוֹ
דִּמְמָתוֹ
רִיר הֲוָיָתוֹ,
הַזָּב מִבֵּינוֹת שְׂפָתַיִם שֶׁלֹּא יָדְעוּ חֵטְא,
לָבֶטַח הָיִיתָ מַקְשִׁיב וְלֹא שׁוֹמֵעַ
וְכָל צְפוּנוֹת עוֹלָמוֹ
הָיוּ כְּמַרְבָד אִזְמַרְגָּדִים לְפָנֶיךָ.

* / יעל רן

 
זֹאת לֹא שִׂמְלָה לְבָנָה,
רַק עֲרֵמַת חוּטִים.
אֵלּוּ לֹא זוּג אוֹהֲבִים,
בְּרִית בֵּין בְּדִידוּת לִבְדִידוּת.
 
כַּמָּה מְאוּסָה
הִיא שִׁגְרַת אֲהַבְהָבִים.
וּמַחְלְצוֹתֶיהַ שִׁקְרֵי מֶשִׁי.

ניקוד: יאיר בן־חור

ככל שנדד הלילה בשנתי / איתן קלינסקי

 
כְּכָל  שֶנָּדַד  הַלַּיְלָה  בִּשְנָתִי
הֵקַצְתִּי לְמַרְגְּלוֹת סוּפוֹת עִוְעִים 
פָּרַצְתִּי אֶת  כָּל הַמַּנְעוּלִים  
וְכָל הַסּוֹרָגִים שֶסָּרַגְתְּ בִּפָנַי
לַיְלָה אַחַר לַיְלָה
יוֹם  אַחַר יוֹם.
עִם בּקֶר מָצָאתִי עַצְמִי חוֹשֵש
שֶאֵלֵך עִם יוֹמי הַחוֹמֵק
וְאֶמְצָאֵךְ שוּב נְעוּלָה עַל בְּרִיחִים וּמַסְגֵּרִים.

‎* / אנה בניאל

 
‎לֹא הָיְתָה רְעִידַת אֲדָמָה
‎וּבְכָל זֹאת הַבִּנְיָן הִתְנַדְנֵד מִצַּד לְצַד
‎בְּקֶצֶב מִתְגַּבֵּר.
‎הִבַּטְתִּי בַּמַּחֲזֶה הַמַּפְלִיא כְּבַחֲלוֹם:
‎בִּנְיָן שָׁלֵם
‎מִתְכּוֹפֵף כְּמוֹ גִּבְעוֹל דַּק
‎שֶׁנִּבְלְעוּ  שָׁרָשָׁיו בָּאַסְפַלְט.
  
‎כְּשֶׁהִתְבַּהֵר
‎חִשַּׁבְתִּי כַּמָּה קוֹמוֹת עָלַי לָשֵׂאת.
‎זוֹ לֹא תְּקוּפָה לְשִׁנּוּי.
‎צָרִיךְ לְחַזֵּק אֶת הַיְסוֹדוֹת
‎לַעֲצֹר אֶת הָרַעַד.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / קרן קולטון

 
תִּתְבַּגְּרִי, תִּתְבַּגְּרִי, תִּתְבַּגְּרִי!
תִּתְגַּבְּרִי, תִּתְגַּבְּרִי, תִּתְגַּבְּרִי!
אַתְּ אֵינֵךְ כְּבָר יַלְדָּה, אַתְּ אִשָּׁה.
אַתְּ צְרִיכָה לְשַׁנּוֹת כְּבָר גִּישָׁה.
תְּנַסִּי לַעֲמֹד בְּלִי לִפֹּל.
אַתְּ צְרִיכָה לַעֲמֹד מוּל הַכֹּל.
אַתְּ אִשָּׁה, תִּתְגַּבְּרִי עַל עַצְמְךָ.
אַתְּ לְבַד, אֵין שׁוּם אִישׁ שֶׁתּוֹמֵךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

יונה / נועה בוקר

 
עטיתי זוג כפפות חדש ולבשתי מסֵכה שהרגע הוצאתי מהניילון, העברתי כרטיס וסגרתי מאחוריי את דלת המרכז לטיפול במשפחה שבו אני עובדת. מאז המגֵפה אני הולכת אליו וחוזרת ברגל לדירתי הקטנה בשׂדרות ירושלים, כחמישים דקות לכל כיוון. אחרי שצמצמו את התחבורה הציבורית חשבתי שללכת ברגל זה רעיון לא רע. יש משהו מרגיע בתנועה הבלתי פוסקת הזאת. אני מרגישה איך במהלכה כל הבהלות, החרדות והמצוקות של אותו יום נושרות ממני על מרצפות הבטון זו אחרי זו ומתחלפות בתחושת הקלה.
בדרך קיבוץ גלויות 45, קצת אחרי מעבר החציה ראיתי משהו זז על המדרכה באופן מוזר ובקצב מהיר במיוחד. כשהתקרבתי, הבחנתי שמדובר ביונה אפורה שבורת כנף שכובה על הקרקע. תהיתי כמה זמן היא כאן. הדלקתי את הנייד והתחלתי לחפש למי קוראים כשמוצאים ציפור פצועה. הרשימות כללו את המוקד לחיות בר ואת העירייה, אז החלטתי להתקשר לעירייה. זמן ההמתנה היה שתי דקות. בינתיים נפנפה הציפור בכנפה היחידה שעוד זזה במהירות ועקשנות, גוררת את גופה במעגלים על הקרקע ודוחפת בראשה את המדרכה בניסיון להתרומם. לפעמים הפסיקה ולאחר כמה רגעים התחילה שוב את מעגל ניסיונותיה. חשבתי שאולי זה שאני עומדת קרוב כל כך אליה מבהיל אותה, אולי היא מפרשת אותי כסכנה והתרחקתי מעט. כאשר ענתה לי האישה מהעירייה, היא אמרה שתעדכן את המוקד הווטרינרי והודתה לי על הדיווח. ניסיתי להבין ממנה מתי הם יגיעו ואם לחכות או מה לעשות עד אז. היא אמרה שאם אני רוצה לחכות אני יכולה, שהיא העבירה את זה הלאה לגורם המטפל ושייצרו איתי קשר. סגרנו את השיחה ונשארתי להמתין ליד היונה.
כבר התחיל להחשיך, מאז המגֵפה הרחובות ארוכים וריקים. פה ושם עברה ניידת משטרה והכריזה כי לטובת בריאות התושבים עלינו להיכנס לבתים ולהימנע מהסתובבויות ברחוב. אני התכוננתי, אם שוטר יעצור לידי אני אסביר לו שחזרתי מיום טיפולים ארוך ושכבה כאן יונה פצועה, שאני לא יכולה ללכת כי האנשים מהמוקד הווטרינרי בדרך ולמרות שסביבנו יש מגֵפה ששוטפת את העולם כמו מכל ענקי של אקונומיקה מקולקלת, אני לא מתכוונת להשאיר אותה ברחוב. אבל אף ניידת לא עצרה.
התחלתי ללכת ימינה ושמאלה, בין השלט האדום של החנות לכלי בית לבין משרד הנדל"ן עם דלתות הזכוכית. החלטתי לנסות להתקשר שוב אלא שאז פצחה היונה בריקוד כנפיים סוער. היא החלה להסתובב סחור־סחור, ראשה דחף את הקרקע בעוצמה רבה עד שצווארה התעוות לגמרי, קול מטח הכנפיים שלה בבטון נשמע כמו טיפוף כפות רגליים של ילדים רצים, עיניה ננעצו ברצפה, ממוקדות להחריד, גופה החל לפרפר ללא שליטה והמקור שלה נפתח ונסגר שוב ושוב, ללא קול. לפתע היא האטה, כמעט נעצרה לגמרי. עיניה נעצמו והפכו לשני עיגולי ירח לבנים. שתי כנפיה נצמדו חזרה למותניה כמו מתוך געגוע עמוק ועטפו אותה בתנועה של שמיכת פוך רכה.
הרמתי עלה יבש שמצאתי לצידנו ונענעתי אותה איתו בעדינות שוב ושוב, אך היא לא הגיבה. לבסוף הפסקתי.
תהיתי מה עבר עליה בזמן הזה. האם היא פחדה? האם כאב לה? אולי היא שאלה את עצמה אם מישהו מחבריה יודע מה עובר עליה או איך זה שלא היה כאן אף אחד מהם איתה ולוּ רק כדי לעמוד מן הצד, לומר שהכול בסדר, שהיא הייתה אהובה וחשובה ושֶׁמה שלא יהיה הלאה היא תהיה בטוב.
אנשים מתכנסים בתוך הבתים, מתעטפים בקרובים להם, יושבים לארוחות שבת משפחתיות, רבים על השַּׁלט, בוכים על הזקנים, מפחדים על הפרנסה ועל העתיד, צוללים מן המציאות אל תוך משחקי קופסה וטראש טלוויזיוני.
 
ואיש לא בא מהמוקד הווטרינרי.

סיפור רקפת / מוסא סאוסן

 
בְּגַן נָטוּשׁ פָּרְחָה רַקֶּפֶת
שֶׁהִתְהַדְּרָה כְּכַלָּה
גֵּאָה, בְּטוּחָה וּמַבְהִיקָה
פָּקְחָה עֵינֶיהָ לָעוֹלָם הַזָּר
וּבְאַחַת – נֶחְרְדָה
אֲדָמָה יְבֵשָׁה, שְׁתִיקָה מֻחְלֶטֶת
לְלֹא נִיצוֹץ שֶׁל תִּקְוָה
הָרַקֶּפֶת לָבְשָׁה אֶת שִׂמְלַת הַיֵּאוּשׁ
וְלַכְּמִישָׁה נִכְנְעָה
וּלְפֶתַע טִפּוֹת יָרְדוּ מִשָּׁמַיִם
הִרְטִיבוּ אַדְמָתָהּ
קוֹל פִּתְאוֹמִי הֵשִׁיב נִשְׁמָתָהּ
וְלִפְנֵי שֶׁנֶּעֱלַם לָחַשׁ בְּאָזְנָהּ:
"גֵּאָה וּבְטוּחָה פָּרַחְתְּ,
הַשְׁרָאָה לְכֶתֶר הַמְּלָכִים נִבְחֶרֶת
עַל כֶּתֶר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ נוֹצֶצֶת
תִּהְיִי חֲזָקָה וְהוֹכִיחִי לָעוֹלָם
שֶׁהַכְּמִישָׁה אֵינֶנָּה אֶלָּא מִיתוֹס".

ניקוד: יאיר בן־חור

הינה באה הגברת סולומון / עודד ניב (נימקובסקי)

 
דפיקות בדלת. דפיקות קלות, קצובות, עקשניות.
"הגיע הזמן, הגברת סולומון…" אמר קול רחוק אבל מוכר מעבר לדלת.
הגברת סולומון הזדקפה לאיטה במיטתה, ותחבה את רגליה הכחושות והרועדות בזוג נעלי בית מרופטות שנחו על השטיח. בקומה שחוחה, נאחזת כדרכה במסעד המיטה, נאבקת בכוח הגרביטציה, עשתה את דרכה אל הדלת.
"רק רגע, רק רגע…"אמרה בקול חלוש וצרוד.
היא פתחה את הדלת הכבדה מאוד. איש לא היה שם. לפניה השתרע במעורפל מסדרון ארוך מאוד עד שלא יכלה לראות את קצהו. הגברת סולומון חייכה וסגרה את הדלת. ואז, לפתע, כמו נמלאה אנרגייה חדשה, מיהרה אל ארון הקיר שבחדרה והוציאה ממנו מזוודה מרוטת שנים. היא הניחה אותה על המיטה ואצבעותיה המעוקלות, הפגועות מדלקת פרקים, נאבקו ברעדה במנעולים המחלידים כדי לפתחה.
"אני צריכה לארוז…" לחשה, "רק רגע… רק רגע…"
מתוך אחת המגירות שלפה חבילה עטופה בנייר, שחבל כרוך לה סביב. אצבעותיה נגעו־לא־נגעו בחבל, מרטו, ליטפו, תלשו… לבסוף הותרה החבילה. צילומים רבים התפזרו על המיטה. רבים מהם חומים ודהויים, אחדים דוקרים את העין בצבעוניותם. היא ערכה את התמונות על המיטה – שורות של פיסות חיים. אימא ואבא שלה. פניו של אבא מעוטרות בזקן, הוא חבוש כיפה, עיניו מחייכות, פיו קפדן. אימא סגלגלת פנים בחיוך אוהב כול, ראשה עטוף במטפחת, והיא – ילדה רזה, חובקת בובה, מצחקקת בביישנות. והחתונה שלה – אז היא הייתה יפה ומלאה חיים, ויוסף היה יפה תואר במקטורן השחור ובצילינדר. דָּרך כמה פעמים על הכוס עד שנשברה. הלך לעולמו לפני שנתיים. לאחרונה היא שומעת את קולו. הוא קורא לה שוב ושוב. והינה הילדה היחידה שלה, רותי. את כל אהבתה ואונה נתנה לה. עכשיו היא גדולה. התחתנה. פעם הייתה ילדה טובה.
החיוך שעל פני הגברת סולומון קפא פתאום והיה לעווית של כאב. עכשיו יש לרותי בעל וילדים. בקושי באה לבקר בגלל קורונה, וגם כשהיא באה היא יושבת בפינת החדר, מביטה בה דרך המסכה ושותקת. אין לה מה לומר עוד. הכול כבר נאמר. רק העיניים של רותי דומעות, רואים שהיא מתייסרת. מה אפשר לעשות? היא רוצה בוודאי לומר, עכשיו יש לה בעל שכבר לא עובד בגלל המגפה, הילדים לא הולכים באופן סדיר לבית הספר וזקוקים להרבה תשומת לב. החיים קשים. כשיש קצת זמן, רוצים לנוח, להתאוורר. בית האבות מדכא: מסדרון ארוך שלא נגמר, מטפלות קשוחות שפניהן נעדרות מבע. גם ריח חומרי החיטוי. הקשישים על כיסאות הגלגלים ומבטיהם הבוהים, האוויליים לעיתים, שהם תולים בך. אי אפשר להביא לכאן את הילדים. הם לא יבינו. אבל הביאה תמונות שלהם, חדשות לגמרי, בצבעים, הודפסו מהמחשב.
הגברת סולומון ליקטה את התמונות הצבעוניות, והשליכה אותן אל סל האשפה שליד המיטה באבחה נוקשה, בוטה. את התמונות החומות ערמה לחבילה דמויַת הר טרשים. ניסתה ליישרן, אבל ידיה לא נשמעו לה. לבסוף ויתרה, כיסתה אותן בפיסת הנייר הקמוטה, כרכה שוב את החבל סביבה באבחות חטופות, חדות־משהו, והניחה את גוש הנייר והצילומים בתוך המזוודה אט־אט, בזהירות. היא סגרה את המזוודה בהדרת קודש. אחר כך הסירה מעליה את כתונת הלילה. בראי שעל דלת הארון השתקפה דמותה הלבנה, השפופה. עצמות בולטות, שדיים צמוקים, נפולים. לבשה את שמלתה הפרחונית, זאת שיוסף אהב כל כך, זאת שלא לבשה מאז מותו. ניסתה לסרק את שערהּ. השיער הסבוך סירב בעקשנות להיעתר לנגיעתן של שיני המסרק. ידה רעדה ממאמץ.
"רק רגע," אמרה, "רק רגע…"
המסרק רעד משהו, ואז, בפתאומיות, בקול אוושה קלה, חָרש את השיער האפור־צהוב בתנופה אחת ונפל על הרצפה. בשפתון שבידה ניסתה לאתר את שפתותיה. היא החטיאה את שני פסי הבשר הדקים, הכחלחלים־חיוורים, שסגרו על הפה הרוטט. מסגרת אדומה פראית הקיפה לבסוף את פיה. היא הייתה מוכנה. ואז שמעה שוב את הקול הרחוק, המוכר.
"את מוכנה, הגברת סולומון?"
"מוכנה, מוכנה…" אמרה, ועשתה דרכה לעבר הדלת.
שער הזהב הגדול נפתח לאיטו בחריקה קלה, והיא פסעה אל תוך המסדרון הארוך. יוסף היה שם לקבל את פניה במקטורן ובצילינדר, מחייך מאוזן אל אוזן, מושיט לה את ידו כמו ביום חתונתם. ובאו גם אימא ואבא, ופניהם מאירות וברורות כל כך. גם חברים וחברות מכל הזמנים, מכל המקומות. והגברת סלומון זכרה פתאום את כולם, את שמותיהם, את כינוייהם. וכולם לבושים לבן, מחייכים, מחבקים ומנשקים אותה. ואור גדול היה בכול. ולמרות כל ההתרגשות הזאת לא שכחה הגברת סולומון את המזוודה שלה עם התמונות שבתוכה. היא אחזה בה בחוזקה, פוסעת בקלילות במסדרון. לאורך הכתלים הלבנים עמד קהל אנשים רב ומחא לה כפיים, והיא שמעה את לחשם החוזר ונשנה בהערצה, בכבוד: "הינה באה הגברת סלומון… גברת עשירה מאוד…"
***
המטפלת התורנית מצאה אותה שכובה על מיטתה. מסגרת של אודם סוגרת על שפתיה המחייכות, הקפואות. בעיניה הפקוחות, המתות, נצצו קרני השמש הראשונות של אותו בוקר שחדרו מבעד לחרכי התריסים. הגברת סולומון חיבקה מזוודה ישנה. כשסוף־סוף הצליחו לחלץ את המזוודה מבין זרועותיה, גילו שהייתה ריקה.