ארכיון פוסטים מאת: gai

שושנה / מוריה רוזנבלום

 
הַלַּיְלָה מַתִּי בִּשְׁנָתִי
שׁוֹשַׁנַּת מָוֶת לְבָנָה שׁוּב פָּקְחָה אֵלַי עַיִן מָשְׁכָה
תַּחְתֶּיהָ שׁוֹשַׁנַּת דַּם חַיַּי לָחֲשָׁה בְּלִבִּי צְרִיבָה אֲדֻמָּה עֵרָה
אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו כְּבָר לֹא מְסֻכָּן לֹא יַהֲרֹג אוֹתָךְ
הֵיכָן שֶׁלֹּא נוֹלַד לָךְ בְּכִי נוֹלְדָה דַּלֶּקֶת
אַתְּ מֻכְרָחָה לִגְלֹף אוֹר מִכָּל אֶחָד מִן הַפְּצָעִים כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי שׁוּב לָלֶכֶת

ניקוד: יאיר בן־חור

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

* / מתי שמואלוף

 
בִּתִּי הַבֶּרְלִינָאִית מַמְצִיאָה לָהּ עִבְרִית מִשֶּׁלָּהּ
‎לֹא אִכְפַּת לָהּ מֵהַכְּלָלִים אוֹ מֵהַחֻקִּים
‎הִיא נֶאֱמָנָה לַקּוֹל שֶׁל הַבְּרִיאָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "לֹא קְצָת הַרְבֵּה" וּמִתְכַּוֶּנֶת "לֹא הַרְבֵּה"
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "יֵשׁ אֵין גַּן הַיּוֹם" וּמִתְכַּוֶּנֶת "אֵין גַּן הַיּוֹם"
‎הַכֹּל הֶגְיוֹנִי, הַכֹּל מֻתָּר,
‎הָעִבְרִית שֶׁלָּךְ מְתוּקָה שֶׁלִּי,
‎הוֹצִיאִי אֶת הַדְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת
‎מִשְׁחִי אוֹתָנוּ
מִשְׁחִי אוֹתָנוּ 

השיר מתוך ספר שירה שמיני בכתובים. לאתר של שמואלוף

יומן וידאו / רונן בלומברג

 
‪הִנֵּה אַתָּה מִתְיַשֵּׁב מוּל הַמַּחְשֵׁב
וּמַצְלֵמַת רֶשֶׁת עוֹבֶדֶת
אַתָּה מַתְחִיל לִנְאֹם וּלְדַבֵּר
אֶל מִישֶׁהוּ בִּלְתִּי נִרְאֶה
הָרְגָשׁוֹת צָפִים וְעוֹלִים
מַחְשָׁבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רָצִים
אַתָּה מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר
כְּאָדָם בּוֹדֵד אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
אַתָּה כּוֹעֵס, אַתָּה בּוֹכֶה
אַתָּה מְסַפֵּר, מְשַׁתֵּף וּמִתְרַגֵּשׁ
אַתָּה מִתְוַדֶּה וְאַתָּה נִזְכָּר
אַתָּה מְקַלֵּל וְאַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ
מְדַמְיֵן שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹד אִכְפַּת לוֹ
מִישֶׁהוּ שֶׁמּוּכָן לְהַקְשִׁיב וְלִשְׁמֹעַ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירים / יובל גלעד

 
זָרוּת יַעַר
וְזָרוּת עִיר
הֵן אוֹתוֹ דָּבָר.
טוֹרְפִים וְנִטְרָפִים,
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים,
בְּיַד הַמִּקְרֶה.
רָצוֹן לֹא אִישִׁי
לִשְׂרֹד בְּכָל מְחִיר
מְשַׁכְפֵּל עַצְמוֹ
בְּגוּף פֻּנְדְּקָאִים,
כּוֹפֶה עַצְמוֹ
עַל אֵיבְרֵי רְבִיָּה
בְּעוֹלָם עֵירֹם מֵרֹךְ.
כָּל שֶׁרָצִיתִי
זֶה לֹא לִרְצוֹת כְּלוּם
כְּמוֹ סִירָה רֵיקָה
שָׁטָה בַּאֲגַם צָלוּל.

*

לִהְיוֹת צִפּוֹר –
חַיֵּי הֲגִירָה
בְּלִי בַּיִת,
מָעוֹף כָּפוּי
כָּבוּל לַלַּהֲקָה
כְּדֵי לִשְׂרֹד
בְּרָקִיעַ עֵירֹם
וַחֲסַר רֶגֶשׁ
כְּמוֹ טוֹרֵף.

*

אֲפִלּוּ שַׁחַף
מֵעַל הַכִּנֶּרֶת
לֹא חָפְשִׁי,
כִּי הָאֹפֶק
מְפַתֶּה בְּיָפְיוֹ,
מְשַׁקֵּר תָּמִיד
בְּלִי הַפְסָקָה
לְכָל עֵבֶר
כְּמוֹ נְתַנְיָהוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

תיבת תהודה / טלי עוקבי

 
כַּף יָדֵךְ מְשַׂרְטֶטֶת עִגּוּלִים בָּאֲוִיר –
מַדְגִּימָה אֶת מָה שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת.
בַּבֹּקֶר קָרָאתִי
"מרקורי עוֹזֵב אֶת מַזַּל הַנְּסִיגָה שֶׁלּוֹ"
לְצִדּוֹ הוֹדָעָה עַל אִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה בִּתְאוּנַת רְכִיבָה עַל סוּס.
בַּסּוֹגְרַיִם צִיְּנוּ שֶׁגַּם הַסּוּס מֵת.
זַהוּ בֹּקֶר צָפוּף וערפילי
בָּרְחוֹבוֹת מְסַמְּנִים הָאֲנָשִׁים
אֶת מִי שֶׁמּוּכָנִים לַיְּצִיאָה
הַיַּעֲרָן מְסַמֵּן אֶת הָעֵצִים הַמּוּכָנִים לַכְּרִיתָה.
כַּמָּה סֶנְטִימֶטְרִים מַפְרִידִים
בֵּין הָעִיר לַנְּשִׁימוֹת?
 
שַׁבְּתַאי צָמוּד לְמַזַּל דְּלִי –
"קונסטלציה נְדִירָה, רַק בְּכַמָּה עֲשָׂרוֹת שָׁנִים"
כַּף יָדֵךְ מְסַמֶּנֶת דִּבּוּרִים שֶׁדָּבְקוּ בעצמותנו.
הֲגוּנִים צָעַדְנוּ עַל שְׁבִיל עָפָר
שָׁמַעְנוּ אֶת הַצְּלִיל
שֶׁהָיָה כָּלוּא בְּתוֹךְ עֵץ מֵת.
מֵהָעֵצִים הָאֲחֵרִים לֹא יֵצֵא אַף קוֹל
רַק מֵהָעֵץ הֶחָלוּל.
חָשַׁבְנוּ שֶׁרוּחַ רְפָאִים מְיֻסֶּרֶת מתנדנדת בּוֹ-
צָחַקְנוּ וּבָרַחְנוּ מִשָּׁם.

שני שירים / רון גרא

 

בכור הבריאה

כִּבְכוֹר הַבְּרִיאָה,
בִּמְצוּקַת הַקּוֹרוֹנָה,
לוֹמֵד לְהַכִּיר אֶת עַצְמִי.
לֹא אֶתְמַהּ:
אֶת גּוּפִי הֲנָאָה
נָשְׂאָה הָרוּחַ
הַנִּצְחִית.
בְּכָל סַכָּנָה חֲלוּשָׁה
לֹא יִפְרַח הַלֵּב.
נַפְשִׁי כְּבֵדָה
אֵיךְ אֶטֹּל אוֹתָהּ בְּיָדַי
הַכְּמוּשׁוֹת?
נוֹתְרָה לִי דִּמְעָתִי
עַל לֶחְיִי
יוֹמָם וְלֵיל.
 
 

לילה אטום

מַשֶּׁהוּ בַּחוּץ מִשְׁתּוֹלֵל.
אַתָּה סָפוּן בְּבֵיתְךָ.
עוֹלָמוֹת פְּנִימִיִּים עוֹלִים בְּךָ.
מַחְשָׁבוֹת מִתְכַּנְּסוֹת
בְּהִתְכַּנְּסוּת סוֹאֶנֶת,
חֶלְקָן מְנַחֲמוֹת
חֶלְקָן רְווּיוֹת מַכְאוֹב.
הַפֶּה עָיַף.
מִישֶׁהוּ מַבִּיט בָּעֵינַיִם
שֶׁהֵחֵלּוּ כֵּהוֹת.
בָּאוֹר שֶׁהָפַךְ
לְחִידָה
לַמִּשְׁאָלָה.

הגן בעירומו הפראי \ אורנה ריבלין

 
צִפּוֹרִים נְדִירוֹת אֲשֶׁר
בְּכַפָּן הָיִית נְתוּנָה,
רִפְרְפוּ בְּכַנְפֵיהֶן וּפָתְחוּ שַׁעַר
אַךְ נִקְּרוּ אֶת עֵינֵךְ הָאַחַת
וְאַתְּ שֶׁנִקְבַּצְת אֵצֶל רוּחוֹת,
עֵינֵךְ הַשְּׁנִיָּה רָאֲתָה.
רָאֲתָה אֶת הַגַּן
שֶׁשִּׁלְּחוּ בָּךְ רְפָאִים מִן הָעֵמֶק,
הַגַּן בְּעֵירֻמּוֹ הַפִּרְאִי
שֶׁנּוֹעַד לְכַפּוֹתַיךְ.
 
חָיִת בְּעִוְרוֹן עֵינֵךְ הָאַחַת
וְרָאִית בְּעֵינֵךְ הַשְּׁנִיָּה.

פעם… / בני אטיאס

 
‎חִפַּשְׂתִּי לָעוּף
‎בִּתְנוּעַת כִּשּׁוּף
‎אַלְמוֹנִי מְטֻוָּס
‎הִתְיַצֵּב בְּפָנַי.
  
‎וְאָמַר אֲנִי בּוֹרִיָאס
‎נְקֹב בִּשְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם
‎וְאָבִיא אוֹתְךָ אֵלָיו.
  
‎טֶרֶם אֹמֶר וּדְבָרִים
‎עָטַף אוֹתִי בִּכְנָף נְשָׁרִים
‎וְהִלְבִּישַׁנִי רוּחוֹת רְפָאִים
‎וְרִחַפְנוּ מְלֵאִים תַּעְתּוּעִים.
  
‎בִּשְׁמֵי הָאֵלִים
‎וְעַל פְּנֵי אוֹקְיָנוֹסִים
‎נַפְשִׁי גֻּלְגְּלָה בַּגַּלִּים.

ניקוד: יאיר בן־חור

אבא יהודה בקצה זקָנו של הרצל מְנַרְגֵל / עודד פלד

 
[לזיכרו של יהודה גיאת, שהיה לי אב מאמֵץ]

עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שׂורֵק החל את דרכו בו בימים קדומים. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקני על שם יוחנן, הניצב במרכז הכפר, מְדַנְדְנִים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקָנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומְנַרְגֵל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג-יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נָאדְרָה [אורה] אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפִיַית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז"ל ואורה, תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם, בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלַי לראשונה בכפר, ב-1978.
  לא מדבֵּר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ואורה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוּוָן. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך, זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף, המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חווייג' בקפה מהביל.
  פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פִּיַית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו [תשדירי בחירות, אם אינני טועה], וכולם מדברים גבוהה-גבוהה, דברי מליצה ורהב, איש-איש ממרום מושבו, מזווית הראייה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. "כולם אותו דבר," ענה. "מי שאומר כל הזמן 'אנחנו' במקום 'אני' זה רק בנאדם שיש לו תולעים." כך, חד וחלק, הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.
  ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידים וּבָשָׂר שָׂמֵחַ שרוּחַ אלוהַ מפעמת בו. אבָל מְשָׁלִים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר. כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העֵז היחידה שנותרה לו ליד פתח הביקתה הדלה. תפס העשיר את העֵז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדךָ שלא שוחטים לבנאדם את העֵז האחרונה שלו. צֶדֶק.
  אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לו פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר. אורה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא הרבה בספר הספרים. עולה בשבתות לבית-הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, "משכן יעקב". לפעמים נלוויתי אליו ותמיד-תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית-הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים, לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול. אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלֵי המְבַשֵׂר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת, אם תָּרוּ עיניו אחַר קשת בענן.
  חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומְנַרְגֵל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה. לרגלֵי בנימין-זאב. בקצה זקָנו ממש.