ארכיון פוסטים מאת: gai

שפיות זמנית / יאיר בן־חור

 
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, "היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה", אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, "לא!!!"
"איי!" זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן 'אחינו' אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, "מחלקה". מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר.
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". לפעמים היא מתבלבלת ואומרת "אדוניי ישמור". לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה'. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! "מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!" אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המוחרת הם עשו לה את זה ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

בבית העצב / רחל בכר

 
בְּבֵית הָעֶצֶב שׁוֹכְנוֹת
עֵינַיִם
בְּבֵית הַפַּחַד
לֵב
מִמְּעוֹן הַחֲרָדָה פּוֹרְחוֹת
הַנְּשִׁימוֹת
רַעַד מִסְתַּנֵּן מֵהֵיכַל
הַמְּצוּקָה.
 
רַק סֶדֶק דַּק
לַהִגָּיוֹן
חָרִיץ צַר
לַהַבְטָחָה
עוֹד יִבָּנֶה מִקְדָּשׁ
לַצְּחוֹק
וּמִזְבֵּחַ
לָרֹן.

ה"חיפושית" שתצמיח כנפיים / עודד ניב

 
מֻכְתָּמוֹת בְּבֶהָרוֹת זָהָב שֶׁל זֹקֶן
רוֹטְטוֹת בְּמַאֲמָץ אַחֲרוֹן
הוּא מוֹשִׁיט לְעֶבְרִי אֶת זְרוֹעוֹתָיו
כְּמוֹ בִּקֵּשׁ שֶׁאֶשָּׂא אוֹתוֹ מִכִּסֵּא הַגַּלְגַּלִּים הַזֶּה
שֶׁכְּבָר מִזְּמַן אֵינוֹ כִּסֵּא שֶׁל כָּבוֹד
לַ"חִפּוּשִׁית" הַיְשָׁנָה שֶׁלּוֹ
הַחוֹנָה עֲדַיִן מוּל בֵּיתוֹ הַמְרוֹקָן.
 
הוּא מַאֲמִין שֶׁהִיא תַּצְמִיחַ כְּנָפַיִם
וְתַסִּיעַ אוֹתוֹ הַרְחֵק מִכָּאן
לְעוֹלָם טוֹב יוֹתֵר.

חלב / יונת ענבר

 
שמלתה הירוקה עטורת הפרחים הייתה עדות לאביב שהתפרץ אל חייה ונתן את אותותיו גם בגינה הקטנה שבחצרה. חרציות צהובות התחרו עם החרדלים. ניחוח אביב העיר אותה.
מסוחררת וזקופה דחפה את העגלה וחייכה אל עצמה ואל התינוק הישן בתוכה. היא מאושרת. לפני פחות משנה נישאה ועתה היא חובקת תינוק יפה וגינתה פורחת.
 
בדרכה לביקורת ראשונה שלאחר הלידה פגשה אנשים מהמושב שהתגוררה בו, ואלה הסבירו לה פנים, והחמיאו לה על גזרתה ועל הילד היפה שלה. האחיות במרפאה סבבו סביבה והתפעלו מתַּלתלי הזהב ועיני התכלת של התינוק.
האחות כסופת השֵּׂער הציעה להשגיח על התינוק בשעת הבדיקה, והיא בהיסוס השאירה אותו בעגלה וחשה צריבה בשדיה הגדושים.
דוקטור פריד קיבל את פניה בחיוך, שאל שאלות על הילד, על המחזור החודשי, התיאבון ובכלל.
לבסוף סימן לה לעלות על המיטה ״כי אין ברֵרה, צריך לבדוק״. היא עצמה את עיניה, והמתינה שאי־הנוחות תחלוף כדי שתוכל לחזור לחייה הנינוחים.
 
הדוקטור פריד סיים את הבדיקה, התבונן בה ארוכות ופסק:
״הגברת נֹגה, את שוב בהיריון. מזל טוב".
מבטה התערפל, טיפות החלב טפטפו משדיה ופיה יבש. היא חשבה על תלתלי הזהב של אורי, על האופן שבו הוא מצמיד את פיו אל שדהּ, על הריח שלו וידיו הרכות, וטיפות החלב זרמו מעיניה המעורפלות.
מחשבותיה החלו לדהור ונדמה כי החלב ניגר מכל נקבוביות גופה. היא נשטפה בחלב, אחזה בעגלה ויצאה בחופזה מהמרפאה.
 
היא מעכה את שדות החרדל והחרציות שנקרו בדרכה. בפראות ניסתה לפלס דרך במחשבותיה. החלב שלה סער, ריח חמוץ עלה באפה.
 
כעבור ימים מספר נסעה אל הרופא הגדול בעיר. היא לקחה את אורי ובמבצע סודי ללא הודעה לאיש נסעה אליו. את כל חסכונותיה לקחה עִמה אל המקום שבו תוכל לעצור את בריחת החלב מגופה. ההפלה נקבעה לשעת הצהריים. חברה מהתיכון הוזעקה והמתינה עם אורי בחוץ.
המגע הקר של השולחן הקפיא אותה. היא עצמה את עיניה ודימתה איך ישאבו את גופה מהמהומה המתחוללת בו, ישליטו בו סדר ויחזירו את החלב למקומו.
 
כשהתעוררה התבונן בה הרופא הגדול מהעיר, כחכח בגרונו, עיניו התרוצצו בעצבנות, ואז אמר:
״הגברת נֹגה, מצטער, לא יכולתי לעשות את זה. יש משהו במבנה הגוף שלך שעלול לפגוע לצמיתות ביכולת להוליד ילדים בעתיד, ולכן השארתי את ההיריון״.
היא התבוננה בו באימה, גופה התכרכם, עיניה הוצפו בדמעות ודמהּ דהר. חשבה על התלתלים הזהובים של אורי, על פיו המשתוקק, על גופה הכמה לחומו ועל הבור שחשה בבטנה.
בחילה עלתה בה. אז הרגישה לפיתה בשיפולי בטנה, משהו אחז בה, נדבק אל דופנות רחמה.
 
חלבהּ יבש.

להחליף אבא באבא / רחל אשד

 
זיכרון ילדות מוקדם, שמתחדד ככל שנוקפות השנים. רואה את התמונה בבהירות , מכאיבה לעיני כמו דלקת תמידית.
אני בת שבע וחצי, תלמידת כיתה ב'. סוכות. אבא משחיל דרך רעפי המרפסת האחורית הזעירה, הצמודה למטבח רחב הידיים, ענפים אחדים מעץ האזדרכת שלי, שניצב בחזית הבית. אמא פורשת סדינים, אחותי ואני מקשטות, נלהבות.
עיגולי ניירות צבעוניים תפוסים זה בזה, יוצרים מעגלי אור.
בבית הספר התחלנו לקרוא בתורה, בספר בראשית. לא יכולתי לחזות אז את העתיד לבוא. לא יכולתי לנחש שיום אחד אהיה משוררת, אבל הקריאה בפרקים הקסומים, שנדמו כמו ציור עתיק, הפעימה אותי וגרמה לי לדמוע בהיחבא. והנה אבא עומד בפתח הסוכה, ושואל אותי בחביבות מה ארצה לקבל מתנה לחג. איני מהססת לרגע. "ספר תורה", אני מבקשת, וברוחי רואה כבר את עצמי מדלגת במורד מדרגות הכניסה לבית, פותחת לרווחה את שער הברזל השחור, ורצה לחנות הקטנה גדושת הספרים, תיקי בית ספר, מחברות, קלמרים, עטים, עפרונות, וכל הטוב הזה, ומבקשת מאלגרה ששערה נשר מזמן, לבד מאניצים בודדים צבועים בכתום מזעזע, שתתן לי את ספר התורה שכריכתו כאופל ותוכו ברה. אבל לאבא רעיונות אחרים לגמרי. הוא עומד ענק מעלי, שריריו משתרגים מתחת לגופיה המיוזעת, חותך את חלומותי בהקיץ:
" את מתכוונת להיות חרדית?" ולשאלה שלא מתבקש לה מענה, מתלווה עווית צחוק גס, לא נעים. אני נותרת לעמוד מולו, נטועה כמו גולם במקומי, לא מסוגלת להשיב.
 
"הוא לא מתכוון לפגוע בי", אני מהרהרת. "אין לו מושג". אבל למרות זאת אני פגועה עד עמקי נשמתי, נסוגה במהירות, מפנה את הדרך מנוכחותי המעיקה והולכת להסתגר בפינה הרחוקה בחצר החולית, שם מחכה לי חברי היחיד, הצב איתן.
עכשיו, שחציתי מזמן את גילו כשניצב מולי, כשעולה בי לעתים קרובות רצון עז שלידתו בצורך קיומי ממש, להדליק נרות שבת, לברך, לקרוא בסידור התפילה, להשכים בתפילת "מודה אני", להתחיל ממשהו, אולי אפילו להכשיר את הבית ולהפריד בין כלי בשר לחלב, תמיד מגיע כאורח לא קרוא אותו מעצור, אבא בעצמו לוחש על אזני, אף שהוא שכיב מרע יותר מעשר שנים, "החלטת להפוך לחרדית?", ושוב אני נותנת לו את הבמה, מכוונת את התאורה כהילה סביב ראשו, ושוב הוא מנצח, תמיד חזק ממני.
כל זאת אני מספרת בלחש, עיני דומעות, לקינן, ספונה בחדר הקטן בקומה השלישית. הגעתי לכאן במסע מייגע מהמושבה הזעירה בה אני מתגוררת, לעיר הצפונית, כדי להתקין לי מדרסים לנעלי.
כבר תקופה ארוכה, כמעט שנתיים, שאיני מסוגלת להלך בבטחה, וגם כשאני שעונה על מקל ההליכה שלי, נדמה לי שאפול אפיים ארצה.
קינן מביט בי בעיניו הטובות, פיאותיו הארוכות מסתלסלות בצידי ראשו המגולח מתחת לכיפה השחורה. הוא מתחיל להתפלל עלי, להחלמתי. "שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ…"
אני חוזרת אחריו בלחש, פסוקי תהלים מנחמים כתמיד, ועם זאת תוגה אופפת אותי ועיני ממשיכות להמטיר דמעות.
 
"קינן", אני אומרת לו, "אני לא יכולה לקיים מצוות. אני חושבת שהשליחות שלי בעולם היא לכתוב", אבל הוא משיב: "את מקיימת מצוות רבות, בלי לדעת שאת עושה כן". וגם: "תדעי לך שאת צינור". -"את לא צריכה להתפלל מהסידור", הוא מוסיף. "תדברי לאבא שבשמיים. תגידי לו: אבא, תעזור לי. אבא, תבריא אותי. אלוהים ברא יש מאין, אז הוא לא יכול לברוא יש מיש? הוא ישלח לך רפואה שלמה. ואני מהיום אתפלל עליך בכל יום, לרחל בת שרה".
אני לא מפסיקה להרהר בדבריו כל הדרך ברכבת הביתה, וגם ימים אחרי.
איני יכולה להביא את עצמי לומר "אבא".
אבא הגשמי, אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו: "חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים".

* / ⁨טלי עוקבי

 
יֵשׁ לִי חֲבֵרִים עֲשִׁירִים
כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹתָה בַּמְּסִבּוֹת שֶׁלָּהֶם שַׁמְפַּנְיָה מְשֻׁבַּחַת
הֵם מְסַפְּרִים כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב עַל הַמְּנַקָּה שֶׁפִּטְּרוּ –
הַהִיא שֶׁהִשְׁאִירָה אֶת הָאָבָק מִתַּחַת לַמִּטּוֹת.
 
אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בַּתְּמוּנוֹת שֶׁהֵם מַעֲלִים בְּאִינְסְטַגְרָם –
כָּל הַחֻפְשׁוֹת, בַּמְּלוֹנוֹת, בְּשַׁיִט
יֵשׁ לָהֶם מִשְׂרוֹת טוֹבוֹת וְהֵם יָרְשׁוּ לְפָחוֹת שְׁנֵי בָּתִּים.
 
הֵם בְּעַד מְהַגְּרִים, מַצְבִּיעִים לַיְּרֻקִּים
וְחוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה נוֹרָא הַסִּכְסוּךְ בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן.
 
יֵשׁ לִי חֲבֵרִים עֲשִׁירִים
הֵם יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת בַּשָּׂפָה שֶׁהֵם לֹא קוֹרְאִים.
הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁזֶּה מַצְחִיק לִכְתֹּב מִיָּמִין לַשְּׂמֹאל,
הַכֹּל הָפוּךְ וְלֹא הֶגְיוֹנִי
מְטֹרָף, הֵם אוֹמְרִים: "זֶה מְטֹרַף"!
 
הֵם אַף פַּעַם לֹא שׁוֹאֲלִים מִמָּה אֲנִי הִיא מִתְפַּרְנֶסֶת,
לָמָּה אֵין בַּיִת.
 
הִיא אֲנִי אֶקְזוֹטִית
מְהַגֶּרֶת מִבְּחִירָה.
אַף פַּעַם לֹא מַשְׁאִירָה אָבָק
מִתַּחַת לַמִּטּוֹת בַּבָּתִּים
שֶׁל עֲשִׁירִים אֲחֵרִים שֶׁאֲנִי הִיא מְנַקָּה.
 
הִיא אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הַקִּירוֹת
עִם הַיֵּשׁוּיוֹת הָאֵלֵמֶנְטָרִיּוֹת שֶׁבַּבַּיִת
עִם הַמַּלְאָכִים, הַשֵּׁדִים-
עִם רִצְפַּת הָעֵץ
אֲנִי הִיא אוֹמֶרֶת לָהּ-
קְחִי חֹמֶר טִפּוּחַ יֻקְרָתִי
סִפְגִי.
הִנֵּה הִבְרַקְתִּי אוֹתָךְ
שֶׁתַּחֲזִיקִי כָּךְ אֶת הַכֹּל
שֶׁפָּחוֹת תַּחְרְקִי
וְתִהְיִי לפחות את מְאֻשֶּׁרֶת.

שירים בבוקר / ליאור עזיז

 
1
 
תִּבְכִּי מָחָר
לֹא הַיּוֹם,.
דְּחִי אֶת הַדִּמְעוֹת בְּכַמָּה שָׁעוֹת,
בּוֹאִי וְנִפָּרֵד לְשָׁלוֹם
בְּעֵינַיִם יְבֵשׁוֹת.
 
2
 
לֶכְתִּי בְּלֶכְתֵּךְ,
שׁוּבִי בְּשׁוּבֵךְ,
וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֵינֵךְ
נוֹתַרְתִּי שַׁקְרָן.
 
3. אתרוגים
 
נַעֲרָה וְעַלְמָה הִיא רִבְקָה
תְּאוֹמֶיהָ חָבְקָה
      דַּד לוֹ
      דַּד לוֹ.
 
4
 
עוֹד יָבוֹא יוֹם נַעֲמֹד בּוֹ דֹּם
לְכָל שִׁירַת מַלְאָכִים שֶׁתִּשָּׁמַע
בְּאָזְנֵי בּוֹדְדִים.
וְאֵיךְ גַּם אַתֶּם תִּשְׁמְעוּ אֶת שִׁירַת הַמַּלְאָכִים?
שִׁירַת הַמַּלְאָכִים שְׁמוּרָה לַשּׁוֹתְקִים.
 
5
 
כָּל קֶשֶׁר מַתְחִיל בְּמַבָּט
וְנִגְמַר בְּמִלִּים.
לוּ רַק הָיִיתִי אִלֵּם
הָיוּ חַיַּי מֻשְׁלָמִים.
 
6. "אל תיראי תולעת יעקב"
 
פָּגַשְׁתִּי תּוֹלַעַת שֶׁאֶת שְׁמָהּ לֹא אַזְכִּיר
וְאֵין אָדָם שֶׁאוֹתָהּ לֹא מַכִּיר.
יַחְדָּו יְבַלּוּ זְמַן לְמַכְבִּיר.
אָמְרָה הַתּוֹלַעַת: "אַתָּה נִרְאֶה לִי טָעִים,
מַר מִבַּחוּץ וּמָתוֹק מִבִּפְנִים".
עָנִיתִי: "בְּרַגְלִי אוֹתָךְ אֶרְמֹס!"
עָנְתָה: "בְּנִי בְּךָ יִנְגֹּס!
לֹא יַפְסִיק לֶאֱכֹל עַד יִשָּׁאֵר מִמְּךָ חוֹל!"
"וְכִי אֵין זֶה סוֹפִי, עָפָר וְרִמָּה וְאֵין שְׁאֵרִית?"
עָנְתָה הַתּוֹלַעַת:
"שְׁמִי יַעֲקֹב וַאֲנִי טִבְעוֹנִית!"
 
7. ציפר
 
הָעוֹרֵךְ הַמְכֻבָּד אוֹמֵר
שֶׁיֵּשׁ לִי בֹּקֶר פּוֹרֶה
וְשֶׁאֶשְׁלַח לְצִיפֶר
בְּעִלּוּם שֵׁם.
 
יִתְמַהּ הַקּוֹרֵא:
מִי הָעוֹרֵךְ?
מַדּוּעַ הַבֹּקֶר פּוֹרֶה?
מַה זֶּה צִיפֶר?
 
8. דג זהב
 
עוֹד יִהְיֶה אָדָם
שֶׁיַּטִּיל חַכָּתוֹ אֶל הַבִּיּוּב
וְיַעֲלֶה דַּג זָהָב
שֶׁיַּגְשִׁים מִשְׁאַלְתּוֹ
לַחֲזֹר לַמַּיִם.
 
9. ימין שמאל ימין
 
בְּתַרְגִּילֵי סֵדֶר
וּבַמִּצְעָד הַצְּבָאִי
יֵשׁ לְשַׁנּוֹת
אֶת שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל
לְיָמִין שְׂמֹאל יָמִין,
הַשְּׂמֹאלָנִים הָאֵלֶּה שׁוֹטְפִים אֶת מֹחֵנוּ
וַאֲפִלּוּ שׁוֹלְטִים בִּצְעָדֵינוּ –
שְׂמֹאל יָמִין שְׂמֹאל?
יָמִין שְׂמֹאל יָמִין!
עֲמֹד דֹּם!
 
10. קצת אהבה
 
בְּיִשְׂרָאֵל
כָּל סוֹפֵר הוּא
חָתָן
שֶׁל פְּרָס זֶה אוֹ אַחֵר
וְכָל סוֹפֶרֶת
כַּלָּה
שֶׁל אַשְׁכְּנַזִּי מִילְיוֹנֵר –
בְּרֶנֶר, סַפִּיר, בֶּרְנְשְׁטֵיין –
וְאוֹתִי מְעַנְיֵן
עִם מִי אֲנִי אֶזְדַּיֵּן
בִּשְׁבִיל קְצָת אַהֲבָה.
 
11. דיבור
 
דִּבַּרְנוּ בְּטֶלֶפוֹן חוּגָה,
הָאֶצְבָּעוֹת נִנְעֲצוּ בַּשְּׁקָעִים וְסוֹבְבוּ אֶת גַּלְגַּל חַיֵּינוּ,
וּפְעָמִים שׂוֹחַחְנוּ בְּטֶלֶפוֹן צִבּוּרִי
מַצְמִידִים לְאָזְנֵינוּ שְׁפוֹפָרוֹת דְּבִיקוֹת וּבְלוּיוֹת מֵאָזְנֵיהֶם שֶׁל אֲחֵרִים,
וְאָז דִּבַּרְנוּ בָּאַלְחוּטִי,
בִּתְנוּעָה חָפְשִׁית הֶחֱלַפְנוּ
דִּבְרֵי רוּחַ,
וְאַחַר כָּךְ דִּבַּרְנוּ בַּנַּיָּד
וְיַחַד עִמּוֹ הָלַכְנוּ לְכִוּוּנִים מְנֻגָּדִים.
וְאַחֲרֵי שָׁנִים שָׁלַחְתִּי לָךְ הוֹדָעָה
וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁנְּדַבֵּר,
וְאַתְּ עָנִית
מָצָאתִי אַחֵר.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה לידה ב / תום הדני־נוה

 
אַתָּה מֵגִיחַ
מִתּוֹךְ מִישׁוֹר סַחַף בְּשֶׁפֶךְ נָהָר,
מִתּוֹךְ קִפְלֵי בָּשָׂר בִּקְצוֹת שָׂפָה.
 
חֳדָשִׁים לָמַדְתָּ לִבְכּוֹת בִּשְׂפַת אִמְּךָ
וְעַכְשָׁו הִיא לְפָנֶיךָ –
נְבוּאָה שֶׁמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

חוזר לאיקאה / שאול פורת

 
שׁוּב עָזַבְתִּי בַּיִת, מוֹתִיר קִירוֹת,
הוֹלְכִים וּמִשְתַּכְּחִים,
בִּקְּשׁוּ שֶׁאֶצְבַּע, לְהָסִיר אֶת טְבִיעוֹתַי, מַגַּע הַזְּמַן,
כְּשֶׁעָזַבְתִּי אַחֲרֵי 30 שָׁנָה,
לֹא בִּקְּשָׁה שֶׁאֶצְבַּע, טְבִיעוֹתַי דָּהוּ מֵאֲלֵיהֶן,
קִירוֹתָיו עוֹד עוֹלִים בַּחֲלוֹמִי,
לֹא נִשְׁכָּחִים יָמִים רַבִּים,
זוּגוֹת צְעִירִים סוֹבְבִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ,
מִתְרַגְּשִׁים, נוֹצוֹתֵיהֶם מִתְנוֹצְצוֹת,
חַיַּי כְּבָר לֹא תּוֹפְסִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָקוֹם.
מַה דָּרוּשׁ לוֹ לְאָדָם, חָלָל קָטָן וְחַסְכָנִי,
פִּסָּה קְטַנָּה שֶׁל אֲדָמָה שֶׁבָּהּ גְּדֵלִים צְמָחִים,
צִנּוֹר יָרֹק לְמַיִם, אוֹ מַשְׁפֵּךְ,
עֵץ לִימוֹן אֶחָד, רֵיחוֹ הַמְנַחֵם,
שֶׁלֹּא יִשָּׁכַח מִמֶּנִּי
מַגַּע תְּנוּעַת הַמַּזְמֵרָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

צַדֶּקֶת החתולים / רונית ליברמנש

 
כְּשֶׁסָּבָתִי, צַדֶּקֶת הַחֲתוּלִים –
מֵתָה
בְּרָמַת גַּן בִּשְׁנוֹת
הַשְּׁמוֹנִים לְאַחַר
שֶׁלֹּא טָרְחוּ
לְהַחְיוֹתָהּ
כְּהִלְכָתָהּ בְּטִפּוּל
נִמְרָץ־תֵּל־הַשּׁוֹמֵר
וּלְבַסּוֹף נִקְבְּרָה
בְּחוֹלוֹן, אַחֶיהָ
הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתָר
דּוֹס
 
אֲבָל בַּסְּבִיבָה
טָעַן בְּלַהַט לִמְרַאֲשׁוֹת
קִבְרָהּ הַתָּחוּחַ: "הַמִּתְנַחֲלִים
הֵם הַחֲלוּצִים הַחֲדָשִׁים" –
וַאֲנִי הִתְפַּלַּצְתִּי וְהִתְחַלְתִּי
לְהָשִׁיב נֶאֱלֶצֶת
לִסְתֹּם מִפְּאַת
בְּכִי הַתַּמְרוּרִים שֶׁל אִמִּי
וְלֹא מֵחֲמַת כְּבוֹדוֹ שֶׁל
הַהוּמָנִיסְט הַדָּגוּל,
גַּאֲוַת הַמִּשְׁפָּחָה, בַּעַל
תֹּאַר ד"ר מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת
הַיְדֶלְבֶּרְג הַמַעֲטִירָה אֵי־
שָׁם בֵּין
שְׁתֵּי
מִלְחֲמוֹת
הָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור