ארכיון פוסטים מאת: gai

עכשיו כשבחדר מדנדנים פעמוני תודעה / עודד פלד

 
עַכְשָׁו כְּשֶׁבַּחֶדֶר מְדַנְדְּנִים פַּעֲמוֹנֵי תּוֹדָעָה
כְּסוּפָה שְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ וְעֵץ אַלּוֹן מִבַּעַד
לַחַלּוֹן כְּעֲנָק יִתְנַשֵּׂא, עַכְשָׁו בְּדִמְמַת
אַחַר צָהֲרַיִם מְנֻמְנָמִים יָבוֹא הֵלֶךְ
לִשְׁכַּב יְצוּעַ עֵשֶׂב לָשִׂים
רֹאשׁ וְלָנוּחַ. הִנֵּה שֶׁמֶשׁ נוֹטֶה
לַעֲרֹב וַעֲנָנִים נִצְבָּעִים אַט-אַט
אָדֹם עַז. עוֹד מְעַט תְּנַשֵּׁב רוּחַ
עֶרֶב קַלִּילָה וּבְשׂוּמָה בְּחָצֵר
אֲחוֹרִית עֵת פֵיוֹת לַיִל
בְּחֵן תְּפַזֵּזְנָה

ניקוד: יאיר בן־חור

כליה / רחל אשד

 
יָמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל סְתָו.
הַאִם רַק הַצֶּאֱלוֹן שֶׁבֶּחָצֵר
מַשִּׁיר עָלָיו, אוֹ שֶׁמָּא גַּם
מַחְזוֹר חַיַּי עוֹמֵד בִּפְנֵי כְּלָיָה
וְלֹא יַחְפֹּן לָעַד רֵיחַ אָבִיב
אֶת כַּף הַמּוּעָקָה

ניקוד: יאיר בן־חור

אז היה לה / תות הרמס סאטורי

 
אָז הָיָה לָהּ הַקֶּסֶם הַזֶּה
שֶׁל סְתָו
שֶׁל יַמִּים שֶׁל שְׁחָפִים
מֵעַל הָרְחוֹב הַסּוֹאֵן
אֲנָשִׁים וּנְתָזִים עֲכוּרִים
נִמְחִים בְּבַת.

ניקוד: יאיר בן־חור

זונה / תמי קויפמן

 
אֲנִי לֹא מַכִּירָה
זוֹנוֹת.
אֲנִי אֲפִלּוּ לֹא מַכִּירָה
זוֹנָה אַחַת.
אֲבָל מְסַפְּרִים שֶׁבָּעִיר
יֵשׁ אִשָּׁה אַחַת
שֶׁאִישׁ אֶחָד קָרָא לָהּ
"זוֹנָה, זוֹנָה, אַתְּ לֹא סְתָם זוֹנָה, אַתְּ זוֹנָה שְׁחֹרָה מִי, מִי יִגַּע בָּךְ?"
אֲבָל
הָיוּ כַּמָּה שֶׁנָּגְעוּ
בָּהּ,
בְּזוֹ שֶׁקָּרְאוּ לָהּ
זוֹנָה. שְׁחֹרָה.
הִיא רָצְתָה. אָמְרוּ.
הִתְחַנְּנָה. אָמְרוּ.
גַּם זוֹנָה,
גַּם שְׁחֹרָה
וְגַם רוֹצָה
אָז שֶׁלֹּא נִגַּע?

ניקוד: יאיר בן־חור

* / יובל גלעד

 
*
 
בַּסְּתָו
בְּכָל אֵירוֹפָּה
עֲלֵי שַׁלֶּכֶת
לוֹבְשִׁים צָהֹב
לְזֵכֶר יְהוּדִים.
 
*
 
הַנַּצְרוּת
מוֹכֶרֶת חֶמְלָה
עֲבוּר כֹּחַ
וְהוֹפֶכֶת כְּאֵב
לְזָהָב
מְעַטֵּר כְּנֵסִיּוֹת.
 
*
 
בְּסוֹף הַלַּיְלָה
בְּעִיר עַתִּיקָה
רֵיחַ שֶׁתֶן
שֶׁל שִׁכּוֹר
מְקוֹמִי עָנִי
כְּמוֹ מַזְכֶּרֶת
לְתַיָּר אָנִין
שִׁכּוֹר הוֹד
בְּבֹקֶר יָפֶה.

ניקוד: יאיר בן־חור

תקווה / חגית כרמל

 
רַבּוֹת נִכְתַּב בְּעִקְבוֹת הַחוֹל.
אַרְמוֹנוֹת נִבְנוּ,
חַוֹמוֹת שָׁקְעוּ.
אַךְ הַיּוֹם זֶה יָם אַחֵר.
מֶדוּזוֹת מַבְרִיחוֹת מִתְרַחֲצִים,
לִוְיְתָנִים מִתְאַבְּדִים עַל הַחוֹף,
וְגַם מִכְתְּבֵי הָאַהֲבָה בְּבַקְבּוּק
כַּנִּרְאֶה לֹא יַחְזְרוּ.
 
טוֹב שֶׁיֵּשׁ גֵּאוּת.
אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיחות על קברך / נטשה שלקוב

לזכרו של הסופר עמוס עוז, אבי הרוחני

 
בחלון ביתה עומדת ומועדת. כואבת לא רק מפני שמחלון ביתה נשקף בית הקברות ובו טמון היוצר האהוב עליה, היא כואבת בעיקר מפני שנשמתו של היוצר האהוב עליה לא תקום לתחייה לספר לה את סיפור חייה הנוכחי.
בימים הראשונים שאחרי הסתלקותה של נשמת היוצר האהוב עליה, היא עוד ניחמה את עצמה שאולי נשמתו עדיין לא התרוממה אליה עד לגובה אוזניה כי פשוט היא מרחמת עליה ורוצה לתת לנפשה העדינה זמן להסתגל למותו. אך כשעבר חודש ונשמתו של היוצר האהוב עליה עדיין לא התרוממה אליה לגובה אוזניה ולא הופיעה בחלומותיה היא הבינה שעליה לצאת מביתה אל בית הקברות.
היא התהלכה ברגל בטוחה ובראש זקוף בין שביליו הצרים של בית הקברות כאדם הנכנס לעומקו של יער מסתורי שעצי האבן שלו מסקרנים אותה ולא מעציבים. על כל אחד מהם היא קראה את מורשתה של אותה נשמה שמצאה את מנוחתה הנכונה תחתיו. היא מצאה את משכנו בבית הקברות, וכשהגיעה הרגישה כאילו מישהו שאב מגופה את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים. היא צנחה על ברכיה, מניחה את ידיה על גג משכנו החדש ועוצמת עיניים, רק לא לראות את המתרחש סביבה, שתוכל לבכות כמה שהיא רוצה. והיא בכתה. בכתה שעה ארוכה.
כשנרגעה קראה את הדברים שכתבה לזכרו:
"אני מפלצת. אין ולא תהיה לי מחילה על כך שכאשר היית על מיטת חולייך נכנעתי לנדיבות ליבך והשתכנעתי שאין צורך להגיע ולשבת ליד מיטתך, להחזיק את ידך, לשחק באצבעותיך, למחות מפניך את דמעות עיניך ולקרוא לך שיר שכתבתי לך. היום אני יודעת בוודאות שמכיוון שלא עשיתי זאת זירזתי את הסתלקותך מארץ החיים, בגללי נשאר שובל ארוך של תלמידים יתומים שלעולם לא ימחלו לי שלא ניסיתי לרפא אותך באהבתי האפלטונית ובקריאת בדיחות משותפת".
כשסיימה את דבריה, שמעה פתאום את קולו ולרגע קט הרגישה שוב כמו בזמנים הטובים שלהם. אז הצמידה את אוזניה לגג ביתו החדש ודמיינה את קולו:
"דבר ראשון, את לא מפלצת, אלא בתי. ולתלמידיי שמרגישים יתומים ממני אמרי שלא יכולת לעשות למעני יותר ממה שעשית וגם מה שעשית הוא מעל ומעבר. בכל הנוגע לשיר שלך, הניחי אותו על גג משכני החדש, אבל לפני זה קראי בקול את השיר, כדי שגם כאן אוכל ליהנות ממנו".
היא שמחה שוב להיענות לבקשתו כמו בזמנים הטובים שלהם וקראה את השיר:
אלי, אני מבקשת שתשלח/את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את איש הרוח.
אלי, אני מבקשת שתשלח/ את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את החושך שיצר/מלאך החבלה בסביבתו של איש הרוח.
אלי, ביקשתי לשלוח/ את כל מלאכי אורך לרפא/את איש הרוח, תענה בחיוב
אני מבטיחה לפניך שאם/מלאכי אורך ירפאו את איש הרוח/אעשה הכול וגם את הבלתי ייאמן |
לרפא כמה שיותר מגרעות בתוכי.
שקט פתאומי באוויר הדחוס שבתוך בית הקברות. היא קמה בכבדות ממקומה. פתאום שמה לב שרגליה רדומות כמעט כליל. כששבה לדירתה מוחה היה כה עסוק בשאלות הקשורות לרווחת השוכב בקברו עד כדי כך שהיא כלל לא שמה לב לקור שחדר לעצמותיה ולבטנה המקרקרת. העייפות השתלטה עליה, עיניה נעצמו.
בחלומה היוצר האהוב שלה קם מקברו רק כדי להעניק לה חיבוק אחרון. וכך בעוד חלומה מרוח על שפתיה, היא התעוררה בחיוך. החלום הפיח רוח חיים בתקוותה שיום יבוא והיוצר האהוב שלה יקום מקברו אל ארץ החיים ואל חייה־שלה. אבל עד שתחייתו המבורכת מן המתים תתרחש היא ידעה שעליה לשבת מול משכנו החדש ולקרוא לו את ספריו האהובים כדי לגאול אותו מייסורי הבדידות שבמותו.
לפתע רצה במהירות לעבר הדלת ולא שמה לב שהיא יחפה. בחמש בבוקר בדיוק כבר התחילה לקרוא לו את סיפוריו הקצרים של צ'כוב, הסופר האהוב עליו. כך כל יום ויום במשך שלושה שבועות הייתה מגיעה לקברו וקוראת סיפורים של צ'כוב.
אחרי שלושה שבועות שוב שמעה בדמיונה את קולו של הסופר האהוב עליה מדבר אליה: "יקירתי, חדלי לכלות במקום הצונן הזה את עלומייך, כי כשעלומים חולפים הם חולפים לבלי שוב".
כששמעה את דבריו אלה חייכה בתוכה פנימה ואמרה בקול: "אבי היקר, מבחינתי זה לגמרי בסדר שאני כאן, כי אתה הרי יודע שכבר שנים ליבי ממלא את הים שעליו שטים יקיריי המתים. שהים הזה מתרחב עם השנים…" ומיהרה להדליק נרות נשמה.
היוצר האהוב עליה שמע את דבריה ואמר: "בתי, מעתה אשבח למענך את האל, את תראי שבתוך זמן קצר גל השמחה ישטוף את חייך".
בעיני רוחה השיבה לו: "אבי היקר, תודה על נדיבותך העצומה, נסה אבל זה יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי ביום שבו ארץ החיים נפרדה מגופך, היא לקחה איתה חלקיק גדול מנשמתי".
כששמע את דבריה השתתק מעט ואז אמר: "בתי, אני עצוב כשאת סובלת. אבקש מרפאל המלאך שיֵרד אלייך ממקום מושבו השמימי וישיב לך את החלקיק הגדול מנשמתך, זה שביום מותי נטש אותך לטובת שהייה בעולמי".
"תודה רבה לך", ענתה. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות, הפעם שמעה את קולו בוקע מגרונה־שלה, ואומר: "בתי האהובה, אני יודע שלא תאמיני למה שתשמעי מפי עכשיו, אבל חשוב לי בכל זאת לומר אותם כדי להביא מרפא לנפשך הפצועה. אני יודע שבשבילך המוות סופי ומוחלט ואת מתמודדת איתו בשורה ארוכה של סמלים, מנהגים וטקסים במקום להתמודד איתו בעזרת ריקון נפשך ממנו בבכי. בתי, אַפשרי לעצמך לפגוש את המדבר שהנווה היחיד שקיים בו הוא תהום הגעגוע. זכרי שאין בית בלי מת על כפיים ואין מת שישכח את ביתו. דעי שאגיע להתארח בביתך בכל לילה כל עוד תצטרכי אותי. לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שמעתה ואילך תשקיעי את כל משאבייך הנפשיים ואת כל זמנך הפנוי למציאת בן זוג שיאהב אותך כפי שאת, ואיתו תביאי ילדים כפי שאת חולמת. אני אבוא להתארח בחלומך, לשבת על הספה שבביתכם, לחבק אותך ואת בנך שייקרא על שמי, לספר לבחיר ליבך איזה אוצר את, לשיר שירי ערש לתינוקך ולברכו בבריאות ואריכות ימים.
שוב התכנסה לתוך עצבותה ובפעם האחרונה בחייה אמרה לסופר האהוב שלה: "תודה ענקית, אבא". קמה והלכה בראש מורכן לעבר שער היציאה מבית הקברות. כשיצאה סגרה בעדינות את השער מאחורי גבה, ובליבה חלומה למצוא את אותו עלם חמודות שיישא אותה לאישה ויביא איתה ילדים.

ולא להתראות / נועה לקס

 
לעצור את שטף הפעולות היום־יומיות ולהידרש לעמוד כך, מול שמך. להגיד את השם שוב ושוב בלחש, עד שהוא מאבד כל משמעות, נשמט באיטיות מהווייתך.
כשחזרה מקניות, גילתה שהבית השאיר אותה בחוץ. לאחר שהפכה את התיק, חיפשה בכיסים וטלפנה למנעולן שהבטיח להגיע בתוך רבע שעה, חשבה שאולי תוכל ללכת משם. להיעלם לכל מה שמחכה לה מעבר לדלת, בדידות ואוסף פרטים ארעיים, עיצוב חייו של התלוי בחסדי אחרים. "את אולי צריכה מיטה?" "את אולי צריכה שידה?"
שקית הקניות שלה הכילה ירקות, חצי כיכר לחם וקרטון גלידת שמנת תוצרת חוץ, פינוק בשווי שלושים שקלים שבוודאי יימס עד בוא המנעולן. היא חשבה שזה לקח ראוי, עונש על החמדנות שאחזה בה פתאום מול המקפיא בסופרמרקט. היא התיישבה על אחת המדרגות. הוא איחר.
 
היא נזכרה בגבר שפגשה לפני כמה שנים. הוא בדיוק חזר לארץ אחרי שהייה ארוכה בניו יורק. עיניו הכחולות עדיין הבריקו מעייפות המסע. הם ישבו בשולחנות גבוהים מחוץ לפאב עם עמודי שמשון. היא שאלה מה עשה בניו יורק. הוא השיב שהיה מנעולן והרוויח טוב אבל נאלץ לעזוב את זה. שאלה מדוע. הוא סיפר על זקנים שמתו בבדידות מוחלטת. השכנים לא ראו אותם זמן־מה, מהדירה שלהם עלה ריח חזק, הם עשו אחד ועוד אחד, וקראו לו. הוא היה מגלה אותם מוטלים על המיטה או על הרצפה, לפעמים עירומים ,לפעמים קפואים לחלוטין. אחרי זה סיפר על נער שנעל את עצמו בחדר, הדליק מוזיקה בקולי קולות ולא הסכים לפתוח לאימא שלו את הדלת. היא חשבה שהוא סתם עצבני, אבל השעות עברו והוא הוזעק. הוא גילה אותו תלוי. הוא ניסה למנוע מהאם להיכנס, מהמראה להתגלות וללוות אותה לשארית חייה. הוא לא הביט בה כשאמר את זה. היא הושיטה את ידיה מעבר לשולחן והוא אחז בהן, לחץ.
בבוקר העיניים שלו כבר היו ממוקדות. הוא נחת. היא ליוותה אותו לתחנה. הוא אמר שייקח זמן עד שהאוטובוס יגיע וחבל שסתם תחכה ותבזבז זמן. יותר לא שמעה ממנו. הגוף הגיב מהר. את התור קבעה מייד.

***

האור בחדר המדרגות נדלק ודלת נפתחה באיטיות. פעוטה כבת שלוש יצאה למסדרון. היא שמעה את אימה מבקשת ממנה להמתין. כשיצאה האֵם אחרי כמה שניות, שאלה אותה אם הכול בסדר.
"אני מחכה לפורץ, נעלתי את עצמי בחוץ".
לאחר שהאם הציגה את עצמה ואת הפעוטה בתור "השכנות החדשות שלך", שאלה אותה אם היא רוצה לשים אצלה משהו במקרר או במקפיא בינתיים. היא חשבה על הגלידה. בעיני רוחה ראתה אותה נמסה ונוזלת מצידי הקרטון, מתבזבזת. האם הנהנה ופנתה לפעוטה, "אנחנו נעזור לשכנה החדשה שלנו לשמור על משהו. טוב? תישארי פה רק רגע".
היא הגישה לה את הגלידה. האם העירה משהו על כך שזה גם הטעם האהוב עליה ונעלמה בביתה. הפעוטה בהתה בה. היא תהתה אם עליה לשוחח איתה, לשאול את כל השאלות הגנריות המצופות ממנה: בת כמה, באיזה גן, מה הצבע האהוב עליה. האור בחדר המדרגות כבה. אף אחת מהן לא הדליקה אותו. בחושך עדיין הרגישה את העיניים הגדולות מונחות עליה. היא אמרה, "שלום", לרגע חשבה שעליה לחזור על הברכה, בקושי שמעה את עצמה, אבל התשובה הגיעה אליה בקול דק וללא שמץ של התרסה, "ולא להתראות".
המנעולן החליף צילינדר ונתן לה זוג מפתחות חדשים. היא נכנסה לדירה, הניחה את הירקות במקרר, חתכה פרוסה מהלחם והתיישבה על הספה עם הריפוד המשובץ. היא אהבה את הספה הזאת. היא מצאה אותה ברחוב ושילמה לאיזה סיני שיכור כמה פרוטות כדי שיעזור לה לסחוב אותה. היא נגסה בלחם, הוא היה טרי וטעים. את הגלידה שכחה לבקש חזרה.

במלאת שבע שנים למות שי אריה מזרחי / מתי שמואלוף

 
לפני מספר שנים ביקרתי בהלווייתך שי בקרית שאול. אני נזכר איך היה לי קשה לראות אם שקוברת את בנה. היום אני יושב בעיר אחרת, ביבשת אחרת, במצב זוגי אחר לגמרי, עדיין כותב שירה בעברית ומביט אליך שי. הקלישאה אומרת שאנחנו מביטים אחורה אל המתים. אבל האמת היא שהמתים הולכים איתנו לכל הדרך ומביטים בנו בכל צעד. לא מעט פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לו היית עומד מול הלחץ של השדים שלך להשתיק את קולך לנצח. אין אדם שלא התעורר לפחות פעם אחת בבוקר וחשב, בשביל מה אני חי? וברגעים קשים יותר: למה אני לא גומר עם זה וזהו.
 
שלושה חודשים לפני מותך, נכחתי בהשקת ספרך השני ״הוא המסמן את המקום״. היה אירוע קטן בחנות הספרים ״סיפור פשוט״ שבנווה צדק בתל אביב. למרות כל הפעילות החברתית-פואטית שלך, כתיבתך התרחקה מהפוליטי. לעיתים נגעה בפילוסופי ובמופשט, ולעיתים הייתה בוטה וישירה. דאגת להביא עראק תאנים משובח ששתינו מאחורי החנות. ואתה התרגשת מאוד מכל הקראה. אני מביט בתמונה הזאת ששלח אלי הצלם הפואטי עזרא לוי שאותה מצאתי בתיבת המייל:
 


מזרחי בהשקת ספרו השני. צילום:עזרא לוי – צלם פואטי

 
אתה מביט בשיר שלך, כל כך יפה, עם השיער הארוך, כולך שקוע במילים שהן רק שלך. אני יושב מאחורה בקהל עם חולצה של בית"ר ירושלים שקניתי בכדי להכעיס את עמוס עוז בהשקה של בנו דניאל. ומאז הסתובבתי איתה, כי אהבתי את הצבע הצהוב, עד שאכרם ידידי אמר לי שזה חולצה של שונאי ערבים והפסקתי ללכת אתה. בינתיים אתה וגם עמוס עוז בעולם שאין חזרה ממנו.
 
אחרי ההשקה כתבת לי במייל [29.6.2019]

אהלן
תודה על שהגעת אתמול ועל ההקראה המיוחדת והיפה, ריגשה אותי
נתראה בעוד שמחות

כן היית די אופטימי ולא ידעת שהסוף מתקרב.
 
פעלת הרבה בשביל אחרים: הקמת את האתר ״כאוס״ שאירח לא מעט משוררים בשיריהם עם רישום קל שכתבת על כל יצירה. ברגע שהקמנו את איגוד המשוררים הצטרפת מיד והיית פעיל בולט. תמיד היית מוכן לסייע למשוררים ומשוררות בתחילת דרכם.
היית פעיל בתנועת השירה ״גרילה תרבות״ ואף ארגנת את אירוע המחאה על אי העלאת שכר המינימום מול בנק ישראל. זאת היתה הפגנת גרילה תרבות היחידה שלא השתתפתי. האמת ששיקרתי שאני חולה, אבל הייתי אחרי פרידה קשה מבת זוג. מצד שני, כשהמחאה עברה ונותרנו עם ממשלה של בנט, לפיד ונתניהו, והציבור היה מוסת, לא מצאת את מקומך. וכמו בסרט ילדים, הבריונים מוצאים איך לפגוע בילד החלש יותר.
 
היית מאוד פעיל ברשת, ולפעמים אני מרגיש אשם שבגלל הפעילות שלנו בגרילה תרבות, הפכת לרדיקלי כמו צ'יקי וכמוני. והרדיקליות גרמה לך להתווכח עם המון אנשים על הדעות שלך. ואיבדת את העבודה שלך, כי הימנים הגזעניים דאגו לכך. ונכנסת לצרה כלכלית וחברתית, ונחנקת מהתרבות הישראלית המשתיקה קולות ביקורתיים.
ואולי היו עבודות אחרות שהיית יכול למצוא אבל לפעמים, אצל אנשים פגיעים כמונו, פגיעה במקום עבודה, יכולה לסיים הכול. להחשיך את כל המצב, אם מוסיפים לזה את הטיפולים הפסיכולוגיים, את הדרך בה אנחנו קוראים חדשות ומשתתקים.
 
באופן הכי אישי, מותך היה בשבילי מוות חברתי של תקופה. הוא סימל בשבילי את החברה של פוסט המחאה החברתית. כל מהפכה שנכשלת היא תקופה נוראית ביותר ליוצריה, כי אובדן הצעד הזה של קפיצה מעבר למכשולים, הופכת להתבוססות בבוץ הכי נורא והכי מסריח.
 .
יש אנשים כמוני שלא הצליחו לעמוד מול המפלצת, וזזו הצידה, ויש כמוך שהמפלצת בלעה אותם. ובכל זאת, זיכרונך פה איתי, גם אלפי קילומטרים מהמקום המקולל ההוא שסיים את חייך.
דרך הענווה שלך ואהבתך לשירה יחסרו לנו מאוד. מחויבותך לשינוי מתקן בעולם הספרותי ורוחך הלוחמת יהוו לנו סמל ומופת לשנים שיבואו.

 

בצד האחר של השירה / מתי שמואלוף

 
אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁנִּפָּגֵשׁ רַק בַּשְּׂמָחוֹת
אֲבָל אֵין שִׂמְחָה בְּלִי אֵבֶל, בְּלִי שָׂפָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מִישֶׁהוּ נִקְבָּר
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים, מִישֶׁהוּ נוֹלָד
בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי בַּלַּיְלָה,
מַשֶּׁהוּ בִּי נִצָּל.

מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" בהוצאת פרדס.

כשהערב יורד / רונן בלומברג

 
כְּשֶׁהָעֶרֶב יוֹרֵד
מַתְחִילָה הַבְּדִידוּת
לְכַרְסֵם אֶת הַלֵּב
וְאֵין אַף אֶחָד
שֶׁיַּקְשִׁיב אוֹ יִשְׁמַע
אוֹתְךָ זוֹעֵק לְעֶזְרָה
כָּאָדָם הַטּוֹבֵעַ
בְּיַם אֲדִישׁוּת הָעוֹלָם
וְאַתָּה רָעֵב וְצָמֵא
לְאַהֲבָה וּלְחֶבְרַת אָדָם
אֵין לְמִי לְהִתְקַשֵּׁר
וְהָרֶשֶׁת מְלֵאָה נִכּוּר וָרֹעַ
כְּבָר שְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה
אַתָּה פּוֹתֵחַ אֶת הַמְקָרֵר
וְאוֹכֵל מַה שֶּׁנִּשְׁאָר
מֵהָאוֹכֵל שֶׁאַבָּא וְאִמָּא
הֵבִיאוּ לְךָ בְּשַׁבָּת
לֹא אֵיזֶה גַ'אנְק פוּד
שֶׁהִגִּיעַ בְּמִשְׁלוֹחַ
וְאַתָּה אֵיכְשֶׁהוּ מִתְנַחֵם
שֶׁאַתָּה גָּר אָמְנָם לְבַד
אַךְ לֹא בּוֹדֵד בָּעוֹלָם
עוֹד אַרְבַּע שָׁעוֹת בְּעֵרֶךְ
יַעֲלֶה הַשַּׁחַר
הַשָּׁמַיִם יִתְבַּהֲרוּ
הַצִּפֳּרִים יָשִׁירוּ
וַאֲנָשִׁים רַעֲנַנִּים
יֵצְאוּ לָעֲבוֹדָה וּלְסִדּוּרִים
וְהַיְלָדִים לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאַתָּה תַּשְׁקִיף עֲלֵיהֶם מֵהַחַלּוֹן
בְּעֵינַיִם עֲיֵפוֹת וַעֲצוּבוֹת
וְתִזָּכֵר שֶׁפַּעַם הָיִיתָ כְּמוֹתָם
שַׁיָּךְ לָעוֹלָם.

ניקוד: יאיר בן־חור