ארכיון פוסטים מאת: gai

רוח לחימה / עמית דרבקין חן


אֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ אֶת סִפּוּר הַמַּכַּבִּים,
טָסָה אִתְּךָ אָחוֹרָה בַּזְּמַן
לִמְחוֹזוֹת רְחוֹקִים.
אַתָּה מַבִּיט בִּי,
וְשׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת עַל יְהוּדָה
פָּנֶיךָ הַמְּאִירוֹת מְכַנּוֹת אוֹתוֹ
הַגִּבּוֹר שֶׁאֵינוֹ נִכְנַע.


אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת עַל פָּנֶיךָ הַיָּפִים,
מִי אָמַר שֶׁאֵין בְּעוֹלָם נִסִּים.
נָטְשׁוּ אוֹתְךָ הוֹרֶיךָ,
לִגְדֹּל עִם זְאֵבֵי אָדָם
שֶׁפָּגְעוּ בְּנַפְשְׁךָ עַד זוֹב דָּם.
וְאַתָּה כָּל כָּךְ רוֹצֶה,
כָּל כָּךְ מְנַסֶּה
לָרֶגַע לֹא מְאַבֵּד תִּקְוָה,
אַתָּה הַיֶּלֶד
שֶׁתּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה.


אֲנִי מַדְלִיקָה אִתְּךָ,
נֵר רִאשׁוֹן שֶׁל חֲנֻכָּה.
אַתָּה קוֹרֵא בְּקוֹל,
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
מְגַשֵּׁשׁ בְּיָדְךָ הַקְּטַנָּה
מְגָרֵשׁ אֶת הַחֹשֶׁךְ
וְנוֹגֵעַ בָּאוֹר שֶׁבִּקְצֵה הַמִּנְהָרָה.


אֲנִי מִתְיַשֶּׁבֶת לְצִדְּךָ,
וְכָל יוֹם מֵחָדָשׁ לוֹמֶדֶת מִמְּךָ
מַהִי רוּחַ לְחִימָה.

אדם מת, הודעה על הלוויה תישלח בעוד 20 שנה / גיא חצרוני


דְּבָרִים נִשְׁכְּחוּ
הָעוֹלָם פִּתְאֹם זָר
מִי לְיָדִי? אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ
מִי אֲנִי? שָׁכַחְתִּי
הַאִם אֶתְמוֹל הוּא? אוֹ מָחָר?
אֶתְמוֹל הָיִיתִי אִישׁ? אוּלַי עָנָף שֶׁל עֵץ?
אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם, מַה לְּפָנַי?
רִיק, אֵין כְּלוּם, מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ?
יֵשׁ פֹּה מַשֶּׁהוּ?
אֵיפֹה אִמָּא?
אִמָּא.

יוֹשֵׁב וּמְחַיֵּךְ, לֹא מֵגִיב לִכְלוּם
דָּבָר לֹא מֻכָּר לוֹ יוֹתֵר
שָׁכַח לְדַבֵּר
הַלֵּב פּוֹעֵם, הַדָּם זוֹרֵם
הָאֶצְבָּעוֹת חֲמִימוֹת
וְאֵין עוֹד דָּבָר.
בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה תִּהְיֶה לְוָיָה
וְהָאֵבֶל יַחְדֹּר לְעַצְמוֹתֵינוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירותי כריכה / יצחק וינוקור


יֵשׁ כּוֹתְבִים לְלֹא הַפְסָקָה
יֵשׁ כּוֹרְכִים לְאֵלָה שֶׁכּוֹתְבִים
יֵשׁ קוֹרְאִים לְכָל אוֹתָם הַסְּפָרִים וְהַחוֹבְרוֹת
וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁכָּלוּ כּוֹחוֹתֵיהֶם
וְרַק הַקְשָׁבָה וּפְלִיאָה
מְנָת חֶלְקָם.

* / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי


1
שֶׁמֶשׁ פֶבְּרוּאָרִית קָרָה:
דּוֹלְפִינָה
תּוֹלָה מִקַּרְנָהּ.

2
קְשָׁתוֹת
עֲגֻלּוֹת
סוֹבְבוֹת בְּרוּחַ שֶׁמֶשׁ.


3
'8' עַל עָנָן:
בְּשִׁוּוּי מִשְׁקָל
קוֹסְמִי.


4
הֶעָנָן נָע בָּרוּחַ:
מַחֲלִיף הִלּוּךְ
לַחַלּוֹן הַבָּא.


5
בַּמִּטְבָּח
מִתְעוֹרֵר הַמְּקָרֵר:
אֲנִי רָעֵב.

בעומק יש / עדנה ויג


בָּעֹמֶק יֵשׁ לָךְ עֶצֶב רַב.
אַתְּ מִתְאַמֶּצֶת לִשְׂמֹחַ
לְכַסּוֹת עָלָיו
וְלִשְׁכֹּחַ.
עַתָּה – שַׁנִּי אֶת נְקֻדַּת הַהִסְתַּכְּלוּת:
בָּעֹמֶק יֵשׁ שִׂמְחָה רַבָּה
שֶׁלֹּא הֻרְשְׁתָה לַעֲלוֹת
וּלְהִתְגַּלּוֹת.
מֵעָלֶיהָ נֶעֶרְמָה הָעַצְבוּת,
שִׁכְבָה עָבָה הִצְטַבְּרָה
עַד שֶׁנִּדְמֶה
שֶׁהִיא בַּבָּסִיס וּבָעֹמֶק
וְשֶׁהָיָה לָךְ קָשֶׁה וְרַע.
לִמְּדוּךְ לִהְיוֹת רְצִינִית,
אֲפִלּוּ טִפָּה מֶלַנְכּוֹלִית.
שָׁכְחוּ אֵיךְ לִשְׂמֹחַ,
אָסְרוּ אֶת הַצְּחוֹק.
לַמְּדִי אֶת עַצְמֵךְ – בְּכָל הַכֹּחַ,
קִבְעִי זֹאת כְּלֶחֶם חֹק.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / יעל רוזנולד


וְנַגִּיד יֵשׁ מָרָק.
אוֹ אוּלַי זֶה
נָזִיד.
וְהֻקְדַּר עַד בְּלִי דַּי,
עַד כִּי לֹא נִתָּן
לְזַהוֹת רְכִיבָיו,
וְכָל הַטְּעָמִים מִתְעַרְבְּבִים.
וּבְתוֹךְ אֵלֶּה,
צָף לִפְעָמִים
אֵיזֶה גֶּזֶר זִכָּרוֹן.
לִכְאוֹרָה,
בָּנָלִי. כִּי מָה אַתְּ נִלְהֶבֶת מִגֶּזֶר?
אֲבָל אֲנִי
בִּכְלָל לֹא יָדַעְתִּי
שֶׁהוּא שָׁם.

ניקוד: יאיר בן־חור

הקבר האבוד / רונית ליברמנש ורדי

 
בחמישי שעבר ביקרנו את אבא. בית עלמין ירקון. גוש חלקה גוש חלקה. גוש. חלקה. לא בכוכונים ולא ברבי הקומות – גוש 13 חלקה 5 א', כך נכתב בכתב ידו של פקיד עבדקן מהחברה קדישא לפני כך וכך שנים, בבוקר שרבי לוהט לאחר שהקפנו את הגושים והחלקות במשך שלושים דקות עד שנואשנו ונכנסנו למשרדי החברה קדישא ושאלנו איך זה יתכן ומדוע נעלם קברו של אבי ז"ל, שנפטר בדיוק לפני עשור וחודשיים.

בתום הביקור ההוא צילמנו את הפתקה שנשמרה היטב במגרה, תיאמנו מועד עם י' ונסענו. היה חם. תמיד חם שם, בירקון. גם בנובמבר וגם בדצמבר. אלא אם כן יורד מבול. גושי בטון חדשים וכעורים היתמרו סביב. רבי הקומות החדשים – בינוי ללא פינוי פינת רכבת השאול בסמטת שער האין חסד ואין רחמים.

י' הנהג ניווט במיומנות לגוש 13 חלקה 6. ואחר כך חמש. חמש א'? יוק. וכך סובבנו את גושי הבטון בעיגולים, ב-12 בצהריים לא היו לוויות רק קומץ אבלים שהניחו זרים, הרחק הרחק מאיתנו, כשהם מוחים במטפחת פנים וצדעיים מיוזעים. בסופו של דבר ביקשנו מי' לעצור. יצאנו מהמכונית והתפצלנו. ע' פנה דרומה או מזרחה, אין לי מושג. ידעתי שזה לא שם אבל לא רציתי לעשות סצנה אז המשכתי לכיוון הנגדי. כעבור כמה דקות התקשרתי אליו. הוא שב על עקבותיו מתוסכל.

"אם בתוך חמש דקות לא נמצא, נחזור". הפטרתי בייאוש. ואז חלפו על פנינו שני עובדי כפיים, כנראה גננים, מיוזעים, שדיברו ערבית. ע' דלק אחרי הראשון והציע לו חמישים שקלים אם יצליח למצוא את הקבר. "מצבת שיש שחורה ויפה", הפטרתי. לפני עשר שנים המצבה השחורה היתה בבחינת חידוש, אבל להפתעתי רוב המצבות של הנפטרים בשנה האחרונה היו שחורות, משום מה. הגנן מצא את אבא בתוך שתי דקות (גוש 5. לא א' ולא ת').

"אוי, הנה אבא"! צעקתי כשהתקרבנו, נכשלת כישלון חרוץ בהשתקת הקול הפנימי שהיתרגם למלל מביך. החום וההתרגשות והתסכול עשו את שלהם וכשקראתי בקול קדיש יתומה מהדף המודפס, קולי נסדק. ושוב ראיתי לנגד עיניי את עיניו התכולות ואת בדל החיוך האירוני, כאומר, "רונלה. אין דבר. העיקר שמצאת".
 

* / שי קאופמן


כְּשֶׁהַגַּעְגּוּעַ אֵלַיִךְ מְנוֹפֵף בְּכַנְפֵי פַּרְפָּרִים
אֲנִי שׁוּב רוֹאֶה עַל גַּבָּם אֶת עֵינַיִךְ הַגְּדוֹלוֹת.
אֶת הַפֶּחָמִים שֶׁבְּמֶשֶׁךְ לֵילוֹת רַבִּים מִדַּי
יָצְאוּ לָצוּד מְכַשֵּׁפוֹת בְּלִבִּי,
עִצְמִי עֵינַיִם עַכְשָׁו יְקִּירָתִי,
שְׁנִי אֶת הַנֶּצֵחַ בְּגַעְגּוּעַ שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר,
וּתְנִי לַפַּרְפָּרִים הַצְּהֻבִּים לָעוּף
כְּמוֹ הָיוּ הַנִּיצוֹצוֹת הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל אַהֲבָתֵנוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

האיש ששנא את אשתו / גיא חצרוני

 

לזכר שרה כהני שעשתה בנו נפלאות

 
גלגלה אותו אל תוך המבואה ההומה בקופת החולים, הוא על כיסא גלגלים כבר, כמה? חמש שנים? מאז הפך חצי גופו למשותק. "Take left here, to the pharmacy", אמר לפיליפינית שמטפלת בו. עוד קודם לשיתוק סבל מכאבים בצד ימין של הגוף, "זה התחיל בכאבים בצוואר", נזכר, "כל הלילה הייתי מתעורר מזה".
היא גלגלה את כיסא הגלגלים שלו והושיבה אותו קרוב לקצה ספסל ההמתנה. ליד אישה לא צעירה.
"אוף, התור לא זז", התלוננה האישה שישבה לצידו.
"זה לא תמיד כך?" שאל.
"האמת שכן…" ענתה, "אבל אני אף פעם לא מתרגלת לזה".
"כן", נאנח, "ואני בא לפה הרבה בגלל הכאבים".
"גם אני סובלת מכאבים", ענתה לו, "אבל אני פה בגלל מחלת עור בכלל, בכאבים אני מטפלת במקום אחר".
"כן? איפה?" שאל.
"תשמע, לפני הרבה שנים התחיל לי כאב בגב וחברה לקחה אותי כמעט בכוח לאיזו אישה מבוגרת ברמת גן, רק נכנסתי אליה לסטודיו היא העיפה בי מבט ואמרה: 'תרימי את הראש, ככה כואב לך בכתף…' מאז היא עושה בי ניסים, מעסָּה פה, מסבירה שם… לא רק שאני יוצאת ממנה בלי שום מיחוש, אני ממש מרחפת, כל החיים שלי השתנו בזכותה".
"את חייבת לתת לי את הפרטים שלה", ביקש, " אולי היא תוכל לעזור גם לי, אפילו שאני כבר זקן ונכה".
״האמת היא שאני לא בטוחה שכדאי, לא הרגשתי את זה אבל אמרו לי שהיא מאבדת סבלנות מהר ולפעמים אפילו צועקת על מטופלים…״
״תני לי לדאוג לזה, אל תטרידי את עצמך״.
״אתה יודע מה? אתה נראה לי נחמד ואני אתן לך את הטלפון שלה. אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לכאבים שלך. אגב, מה שמך?״
״יצחק, ושמך?״
״ורדה״, ענתה.
כעבור כמה ימים נזכר יצחק במספר הטלפון שבכיסו והחליט לנסות.
״הלו?״ ענה הקול מהצד השני, מבטא יקי בולט, חשב לעצמו.
״שלום, שמי יצחק, שמעתי עלייך דברים נפלאים ואני מבקש לקבוע תור״.
״הממ… תשמע יצחק, אני מאוד עמוסה, אני מקבלת קבוצות אחר הצוהריים, הם עושים אצלי התעמלות, לטיפול אישי אני פנויה רק בבקרים והכול מלא. אני יכולה למצוא לך מקום בחמש בבוקר אם אתה מוכן לקום מוקדם״.
״בגילי חמש בבוקר זה לא מוקדם", צחק.
״למי כבר קבעת?״ שאלה עדנה, אשתו של יצחק, ״שוב שטויות?״
״אויש, אל תבלבלי לי במוח״, ענה, ״לא ביקשתי לשמוע את דעתך״.
״כרגיל אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכסף על השטויות שלך. היית חמור ונשארת חמור״.
וביום שנקבע, בדיוק בחמש בבוקר, דפקה המטפלת הפיליפינית של יצחק על הדלת הישנה שבקומת הקרקע בבניין הישן והנמוך במרכז רמת גן. כשנכנסו גילה סטודיו גדול ובו מחצלות על הרצפה, חלונות מוארים לכל אורך הקירות, ובצד ימין מעין במה מוגבהת ועליה מיטה ופרגוד. ליד המיטה עמדו זוג הורים, היא בדיוק סיימה לטפל בבנם. הילד קם מהמיטה והאֵם הנרגשת אמרה, ״אוי שרה, העמדת אותו שוב על הרגליים, שבוע שלם הגב שלו היה תפוס והוא לא הצליח כמעט לזוז, תראי איך הוא גמיש עכשיו, כאילו מעולם לא נתפס לו הגב, כבר לא ידענו מה לעשות״.
״רק חשוב, חמוד, שתקפיד להרים משאות כבדים כמו שלימדתי אותך, תשתמש בכל הגוף, לא רק בידיים כי זה מושך את הגב שלך חזק מדי. ובוא אליי שוב בעוד שבוע–שבועיים שאראה אותך״, ענתה שרה ופנתה אל יצחק ״שלום, אתה יצחק?״ כן. ״למה אתה בכיסא גלגלים?״ שאלה שרה.
״חצי גופי הימני משותק ואני לא מצליח ללכת״.
״הממ…״ אמרה שרה, ״אבל זה לא שיתוק נירולוגי, אני רואה, הפנים שלך סימטריות ואתה נראה בריא בסך הכול. בוא, שב על המיטה ונוריד את החולצה שאוכל לראות אותך טוב יותר״.
בעזרת המטפלת ושרה ירדה החולצה לבסוף ושרה נגעה בשכמה השמאלית.
״איי!" צעק יצחק כשנגעה.
״כל הגוף שלך קפוץ ומתוח, לא פלא שכואב לך.״
היא שפשפה את כף ידה לאורך עמוד השדרה שלו, מרחה משחה בריח אורנים חזק, ויצחק הרגיש שהאזור מתחמם ועוד מעט עולה באש. ״יש לנו הרבה עבודה״, אמרה שרה, ״אתה כולך פקעת מתוחה וצריך לאט־לאט להתחיל לשחרר את השרירים. למה אתה מתוח כל כך?״ שאלה, ״משהו בבית? אתה הלוא בפנסייה, זו לא העבודה ולא דאגות פרנסה יום־יומיות״.
״לא יודע, בכלל לא ידעתי שאני מתוח״, אמר.
״הגוף שלך יודע״, פסקה שרה, "וזה מספיק". לאחר רגע המשיכה ואמרה: ״חבל שאשתך לא באה, היא הייתה יכולה ללמוד ולהזכיר לך את התרגילים שאני מראה לך״.
״אישתי?״ גיחך, ״אם אנחנו קצת מחליפים הברות בינינו במשך היום זה בעיקר נביחות של ריב, אבל גם את זה אנחנו בקושי עושים כבר שנים. עדנה אישה רעה ועיקשת״.
״מה אתה עושה במהלך היום?״
״קורא הרבה, מאזין לרדיו, המטפלת לוקחת אותי לטיול בחוץ כשנעים״.
״ואתה ועדנה ישנים באותו החדר?״
״כן״.
״ואיך אתה ישן?״
״לא משהו, עדנה נוחרת, והריח שלה לא נעים, אנחנו באותה מיטה, את יודעת…״
״אתה ישן בצד שמאל, נכון?״
״כן! איך ניחשת?״
״כל צד ימין שלך, יצחק חביבי, מתוח כמו קפיץ. עכשיו כשסיפרת לי כמה אתה לא סובל את עדנה, הבנתי שהגוף שלך מגיב אליה ככה, היא ישנה לימינך ואתה מקשיח את גופך אליה ועם השנים איבדת את הגמישות. אני בטוחה שבעזרת הרבה עבודה, ואולי גם תעבור לישון בחדר נפרד, נצליח להרים אותך בחזרה על הרגליים״.

עריכה: יאיר בן־חור

משוררת / עומר ברקמן


פַּעַם הִתְאַהַבְתִּי בִּמְשׁוֹרֶרֶת
וְהִיא שִׂחֲקָה בִּי כְּמוֹ בְּמִלָּה כְּנוּעָה
חַסְרַת צוּרָה וְחַסְרַת מִשְׁקָל
הָיָה פִּזְמוֹן חוֹזֵר אֲבָל שׁוּם בַּיִת לַחְזֹר אֵלָיו
הַמִּלִּים שֶׁלִּי הָפְכוּ שֶׁלָּהּ
וּמַה שֶּׁהָיָה לָהּ לָתֵת לִי זֹאת רַק שְׁתִיקָה.
בְּסוֹף הַהַקְרָאָה הִיא יָרְדָה וְחִבְּקָה אוֹתִי
נֶאֱחַזְנוּ זֶה בָּזוֹ אוּלַי דַּקָּה
יָדַעְתִּי שֶׁצָּרִיךְ זֶה בָּזֶה
אֲבָל כָּכָה זֶה הָיָה
עַל כָּל פָּנִים
אַף אֶחָד לֹא הִסְתַּכֵּל
הַקּוֹל שֶׁלָּהּ נִשְׁאַר עַל הַבָּמָה
אֲבָל כַּף יָדִי הִקְשִׁיבָה לְכָל שְׁרִיר בְּגַבָּהּ
אַתְּ הַמְשׁוֹרֶרֶת הָאֲהוּבָה עָלַי, לָחַשְׁתִּי
וְהִיא לֹא אָמְרָה מִלָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור