ארכיון פוסטים מאת: gai

סיפור רקפת / מוסא סאוסן

 
בְּגַן נָטוּשׁ פָּרְחָה רַקֶּפֶת
שֶׁהִתְהַדְּרָה כְּכַלָּה
גֵּאָה, בְּטוּחָה וּמַבְהִיקָה
פָּקְחָה עֵינֶיהָ לָעוֹלָם הַזָּר
וּבְאַחַת – נֶחְרְדָה
אֲדָמָה יְבֵשָׁה, שְׁתִיקָה מֻחְלֶטֶת
לְלֹא נִיצוֹץ שֶׁל תִּקְוָה
הָרַקֶּפֶת לָבְשָׁה אֶת שִׂמְלַת הַיֵּאוּשׁ
וְלַכְּמִישָׁה נִכְנְעָה
וּלְפֶתַע טִפּוֹת יָרְדוּ מִשָּׁמַיִם
הִרְטִיבוּ אַדְמָתָהּ
קוֹל פִּתְאוֹמִי הֵשִׁיב נִשְׁמָתָהּ
וְלִפְנֵי שֶׁנֶּעֱלַם לָחַשׁ בְּאָזְנָהּ:
"גֵּאָה וּבְטוּחָה פָּרַחְתְּ,
הַשְׁרָאָה לְכֶתֶר הַמְּלָכִים נִבְחֶרֶת
עַל כֶּתֶר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ נוֹצֶצֶת
תִּהְיִי חֲזָקָה וְהוֹכִיחִי לָעוֹלָם
שֶׁהַכְּמִישָׁה אֵינֶנָּה אֶלָּא מִיתוֹס".

ניקוד: יאיר בן־חור

הינה באה הגברת סולומון / עודד ניב (נימקובסקי)

 
דפיקות בדלת. דפיקות קלות, קצובות, עקשניות.
"הגיע הזמן, הגברת סולומון…" אמר קול רחוק אבל מוכר מעבר לדלת.
הגברת סולומון הזדקפה לאיטה במיטתה, ותחבה את רגליה הכחושות והרועדות בזוג נעלי בית מרופטות שנחו על השטיח. בקומה שחוחה, נאחזת כדרכה במסעד המיטה, נאבקת בכוח הגרביטציה, עשתה את דרכה אל הדלת.
"רק רגע, רק רגע…"אמרה בקול חלוש וצרוד.
היא פתחה את הדלת הכבדה מאוד. איש לא היה שם. לפניה השתרע במעורפל מסדרון ארוך מאוד עד שלא יכלה לראות את קצהו. הגברת סולומון חייכה וסגרה את הדלת. ואז, לפתע, כמו נמלאה אנרגייה חדשה, מיהרה אל ארון הקיר שבחדרה והוציאה ממנו מזוודה מרוטת שנים. היא הניחה אותה על המיטה ואצבעותיה המעוקלות, הפגועות מדלקת פרקים, נאבקו ברעדה במנעולים המחלידים כדי לפתחה.
"אני צריכה לארוז…" לחשה, "רק רגע… רק רגע…"
מתוך אחת המגירות שלפה חבילה עטופה בנייר, שחבל כרוך לה סביב. אצבעותיה נגעו־לא־נגעו בחבל, מרטו, ליטפו, תלשו… לבסוף הותרה החבילה. צילומים רבים התפזרו על המיטה. רבים מהם חומים ודהויים, אחדים דוקרים את העין בצבעוניותם. היא ערכה את התמונות על המיטה – שורות של פיסות חיים. אימא ואבא שלה. פניו של אבא מעוטרות בזקן, הוא חבוש כיפה, עיניו מחייכות, פיו קפדן. אימא סגלגלת פנים בחיוך אוהב כול, ראשה עטוף במטפחת, והיא – ילדה רזה, חובקת בובה, מצחקקת בביישנות. והחתונה שלה – אז היא הייתה יפה ומלאה חיים, ויוסף היה יפה תואר במקטורן השחור ובצילינדר. דָּרך כמה פעמים על הכוס עד שנשברה. הלך לעולמו לפני שנתיים. לאחרונה היא שומעת את קולו. הוא קורא לה שוב ושוב. והינה הילדה היחידה שלה, רותי. את כל אהבתה ואונה נתנה לה. עכשיו היא גדולה. התחתנה. פעם הייתה ילדה טובה.
החיוך שעל פני הגברת סולומון קפא פתאום והיה לעווית של כאב. עכשיו יש לרותי בעל וילדים. בקושי באה לבקר בגלל קורונה, וגם כשהיא באה היא יושבת בפינת החדר, מביטה בה דרך המסכה ושותקת. אין לה מה לומר עוד. הכול כבר נאמר. רק העיניים של רותי דומעות, רואים שהיא מתייסרת. מה אפשר לעשות? היא רוצה בוודאי לומר, עכשיו יש לה בעל שכבר לא עובד בגלל המגפה, הילדים לא הולכים באופן סדיר לבית הספר וזקוקים להרבה תשומת לב. החיים קשים. כשיש קצת זמן, רוצים לנוח, להתאוורר. בית האבות מדכא: מסדרון ארוך שלא נגמר, מטפלות קשוחות שפניהן נעדרות מבע. גם ריח חומרי החיטוי. הקשישים על כיסאות הגלגלים ומבטיהם הבוהים, האוויליים לעיתים, שהם תולים בך. אי אפשר להביא לכאן את הילדים. הם לא יבינו. אבל הביאה תמונות שלהם, חדשות לגמרי, בצבעים, הודפסו מהמחשב.
הגברת סולומון ליקטה את התמונות הצבעוניות, והשליכה אותן אל סל האשפה שליד המיטה באבחה נוקשה, בוטה. את התמונות החומות ערמה לחבילה דמויַת הר טרשים. ניסתה ליישרן, אבל ידיה לא נשמעו לה. לבסוף ויתרה, כיסתה אותן בפיסת הנייר הקמוטה, כרכה שוב את החבל סביבה באבחות חטופות, חדות־משהו, והניחה את גוש הנייר והצילומים בתוך המזוודה אט־אט, בזהירות. היא סגרה את המזוודה בהדרת קודש. אחר כך הסירה מעליה את כתונת הלילה. בראי שעל דלת הארון השתקפה דמותה הלבנה, השפופה. עצמות בולטות, שדיים צמוקים, נפולים. לבשה את שמלתה הפרחונית, זאת שיוסף אהב כל כך, זאת שלא לבשה מאז מותו. ניסתה לסרק את שערהּ. השיער הסבוך סירב בעקשנות להיעתר לנגיעתן של שיני המסרק. ידה רעדה ממאמץ.
"רק רגע," אמרה, "רק רגע…"
המסרק רעד משהו, ואז, בפתאומיות, בקול אוושה קלה, חָרש את השיער האפור־צהוב בתנופה אחת ונפל על הרצפה. בשפתון שבידה ניסתה לאתר את שפתותיה. היא החטיאה את שני פסי הבשר הדקים, הכחלחלים־חיוורים, שסגרו על הפה הרוטט. מסגרת אדומה פראית הקיפה לבסוף את פיה. היא הייתה מוכנה. ואז שמעה שוב את הקול הרחוק, המוכר.
"את מוכנה, הגברת סולומון?"
"מוכנה, מוכנה…" אמרה, ועשתה דרכה לעבר הדלת.
שער הזהב הגדול נפתח לאיטו בחריקה קלה, והיא פסעה אל תוך המסדרון הארוך. יוסף היה שם לקבל את פניה במקטורן ובצילינדר, מחייך מאוזן אל אוזן, מושיט לה את ידו כמו ביום חתונתם. ובאו גם אימא ואבא, ופניהם מאירות וברורות כל כך. גם חברים וחברות מכל הזמנים, מכל המקומות. והגברת סלומון זכרה פתאום את כולם, את שמותיהם, את כינוייהם. וכולם לבושים לבן, מחייכים, מחבקים ומנשקים אותה. ואור גדול היה בכול. ולמרות כל ההתרגשות הזאת לא שכחה הגברת סולומון את המזוודה שלה עם התמונות שבתוכה. היא אחזה בה בחוזקה, פוסעת בקלילות במסדרון. לאורך הכתלים הלבנים עמד קהל אנשים רב ומחא לה כפיים, והיא שמעה את לחשם החוזר ונשנה בהערצה, בכבוד: "הינה באה הגברת סלומון… גברת עשירה מאוד…"
***
המטפלת התורנית מצאה אותה שכובה על מיטתה. מסגרת של אודם סוגרת על שפתיה המחייכות, הקפואות. בעיניה הפקוחות, המתות, נצצו קרני השמש הראשונות של אותו בוקר שחדרו מבעד לחרכי התריסים. הגברת סולומון חיבקה מזוודה ישנה. כשסוף־סוף הצליחו לחלץ את המזוודה מבין זרועותיה, גילו שהייתה ריקה.

* / אמנה עריאן

 

‎לאחי הבכור הרוחני וחברי היקר, ניקולא יוזגוף אורבך

כְּמוֹ עֵץ וְשָׁרָשָׁיו הָעֲמֻקִּים
לֹא מִתְיַבְּשִׁים,
לַמְרוֹת הַשִּׁטָּפוֹן וְהַגֶּשֶׁם
הָרוּחַ לֹא יְגָרֵשׁ אֶת
שָׁרָשֵׁינוּ
אָנוּ זִרְדֵי הָעֵץ
אָנוּ הַשָּׁרָשִׁים
עוֹמְדִים בְּכָל הַסִּיטוּאַצְיוֹת
הַהִיסְטֶרִיּוֹת.
  
כַּמָּה קַל
שֶׁפַּרְצוּפְךָ יִבְגֹּד בְּךָ
בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתָּה טוֹעֵן
לְקַשְׁיוּת.
  
בְּכָל פַּעַם שֶׁאָתָּה מְשַׂחֵק אֶת תַּפְקִיד
"הָאַמִּיץ"
כַּמָּה קַל
שֶׁשַּׁבְרִירִיּוּתְךָ מַתְחִילָה לִצְרֹחַ
בְּשִׂיא הַהוֹפָעָה הָעֲצוּבָה
שֶׁלְּךָ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שעת אפס / טליה אפלבאום־פלד

 
עובדת הניקיון מנקה את החדר. היא שופכת מעט מים ומנגבת. היא מגיעה מרחוק מדי יום ולובשת את מדי חברת כוח האדם השוכרת אותה. יש לה שיער שחור וחזק האסוף בזנב סוס. החולה תוהה כיצד זנב הסוס נראה מוקפד כל כך והשיער כה חלק ועשיר. "אולי היא עושה פן בבקרים, בארבע בבוקר לפני שהיא נוסעת מהכפר לעבודה?"
החולה שואלת אותה לשמה. "נדיה" עונה המנקה באדישות, ללא חיוך. מעניין כיצד היא תופסת אותה, את החולה, מוטלת במיטת בית החולים ללא שיער וללא גוף עם ה"מחלה"?
נדיה מסיימת לנקות ומשוחחת בטלפון. נשמע כאילו היא משוחחת עם הבת שלה. על מה היא מדברת איתה? על כסף? על נסיעות? עליה? למה שתדבר עליה? היא אדם ללא גוף. כמעט שקופה. כמעט כמו המנקה.
אבל למנקה יש שיער חלק ועבות. לה לא היה שיער כזה גם בימים שהיה לה שיער. שְׂערה מתולתל ותמיד נראה לא ממש מטופח למרות ניסיונות אין־ספור לשפרו. כשהיה קטן, דניאל תמיד שאל אותה למה אין לה שיער חלק ויפה כמו לגילי חברתה. לפעמים גם הוסיף ואמר שיש לה ריח רע והיא הייתה נסוגה, נעלבת, בטוחה שהוא צודק, שהרי היא בעצמה בטוחה לעיתים שהיא מגעילה ורעה ומסריחה. עכשיו ודאי שמסריחה. ריח של בית חולים ותרופות ורעלים כימותרפיים מתוך גופה. מעניין מה חושבת עליה עובדת הניקיון. שהיא כבר לא פה? לא איתנו? נוטה למות? מסכנה?
היא מחייכת אל עובדת הניקיון ושואלת אותה מתי היא נוסעת הביתה.
"גמרנו להיום", עונה המנקה. "אני פה מארבע בבוקר". שעת צוהריים מוקדמת עכשיו והיא נוסעת אל ביתה, ושם בטח יכולה להיות עם ילדיה ולהתקלח ולבשל ואולי אפילו לכמה דקות להיות חופשייה.
החולה רוצה גם. להיות בבית. עם הסרטן אבל בבית. כבר כמה ימים אחרי ההשתלה וכל הספירות ירדו לאפס. היא נמצאת בבידוד כי מערכת החיסון שלה ירודה מאוד. זהו תהליך צפוי אבל החולשה במצב הזה אינה נסבלת. הגוף זועק את מכאוביו ואין כמעט איבר שאינו פגוע, פצוע או שותת כאב.
האם היא מוכנה אפילו להיות עובדת ניקיון ענייה ושקופה? כן. היא מוכנה. היא עושה דיל עם אלוהים, כמו שעשתה בילדותה, "אם אימא תעבור את הלילה ולא תתעורר עם כאבים בלב ולא תמות – אני אהיה ילדה טובה ואלמד כל היום."
"אם אימא ואבא לא יריבו אני אעזור בבית ואנקה ואהיה ילדה טובה."
וגם "אם הפט סיטי יהיה נקי אני אהיה ממש מווסתת ולא אריב אף פעם עם אמנון ולא אתחרפן."
וגם "אם דניאל ילך לבית הספר אני אתנהג ממש באיזון ובשיקול דעת."
ועכשיו – "אם אצא מזה אני ממש לא אדאג יותר לכסף ואשחרר את דניאל מלפיתת דאגותיי ואתנהג יפה לאמנון ותמיד אראה את האנשים השקופים."
מה זאת אומרת אם תצא מזה? לכמה זמן העסקה? רק אם תצא מהאשפוז בן החודש? או שהעסקה תקפה לשנה? ואולי לשנתיים? ואיך תצא? היא הרי יודעת שיוצאים בשן ועין, אז רק אם תצא שלמה בגופה ובנפשה או שהדיל תקף בכל מקרה?
אחות שאינה מכירה נכנסת לחדר. היא לא מוצאת חן בעיניה. האחות צעירה, נראית אנטיפתית. החולה מחייכת אליה ואינה זוכה במבט. פניה של האחות מכורכמים וקשים. בטח נוקשָׁה ולא תרשה לי להשתחרר מהעמוד של הנוזלים והכימו כדי להתקלח, היא חושבת לעצמה. חזהּ מחובר לצינור שמחובר לעמוד, שדרכו היא מקבלת את נוזלי הכימותרפיה לתוך הגוף. היא מבקשת לשחרר את העמוד ולהתקלח. האחות אומרת שזה לא בפרוטוקול. החולה מרגישה שוב שעולה לה הדם לראש. הינה רק ניסתה לעשות דיל של איזון וּויסות וכבר היא מעלה את הקול: "אז אני יוצאת מפה," היא אומרת, "אני רוצה להתקלח, והנוקשות הזאת לא עוזרת לחולת סרטן אחרי השתלה… ואת יודעת מה זה אומר.".
האחות אומרת שהיא תקרא לרופא והוא יחליט. החולה אומרת שהיא עצמה תשאל את הרופא. החולה אומרת שהיא משוכנעת שזה מה שהיא צריכה. האחות יוצאת מהחדר לא לפני שעושה את המוטל עליה – מודדת חום, נותנת כדורים ומיטיבה את עמוד הנוזלים והכימו.
החולה נשארת לבדה במחנה הצבאי. אולי אימא תבוא להציל אותה? אולי תעשה דיל שאם הכול יהיה בסדר היא תהיה יותר רגועה ופחות יעלה לה הדם לראש כל שנייה? שהיא פחות תרגיש שהיא במחנה כל הזמן? גם בחיים האמיתים? אלה שמחוץ לסרטן?
היא מנסה להתרומם משכיבתה במיטה. לאט־לאט פוסעת עם העמוד לשירותים. מגלה כי עשתה את צרכיה בתחתונים. מוזר, אפילו לא הרגישה בכך. היא באמת הגיעה רחוק, היא חושבת במרירות. עוד מעט אמנון יבוא ויחליף לה.
היא מתבוננת בפניה במראה. הם חיוורים בשקיפותם. עיניה נראות לה חולות, שקופות וזקנות. אין לה גבות וריסים. גופה דל. יש משהו משחרר בלהיות ללא שיער וללא חפיפת ראש וללא שמנים ומרככים לעיצוב השיער. כשתצא מפה היא תגדל שיער קצר ואולי תצבע אותו בכל מיני צבעים, ולא תבדוק כל הזמן בפייסבוק מתי דניאל נראה לאחרונה כדי לחשב אם הלך או לא הלך לבית הספר ותיהנה מניקיון הדירה שלה ולא תיכנס לשד הכפייתיות המוכּר של לסדר ולנקות יותר מדי ותזרום עם מה שיש בחיים ותקבל את החיים בחלקיותם ולא תריב עם אמנון ותהיה ילדה טובה. למה שוב היא חושבת שהייתה ילדה רעה?
היא לא יכולה להיות פה יותר. למרות שהחדר מלא תמונות של הילדים וקישוטים ומנדלות ומוזיקה של ריפוי.
היא מנסה לאט־לאט לחזור למיטה. חייבת לשכב בה. חייבת לנוח. היא מחכה למישהו שיבוא. היא מתקשה לנשום ומתקשה עם המחשבות האלה. היא סופרת את הדקות עד שאמנון יגיע ואחר כך אפי וגילי ומרב… ואימא תגיע לפנות ערב. קשה לה להיות עם עצמה ועם העסקאות בראשה ועם העמוד הכולא ועם המפקדים של הכלא המחליטים עליה ועם הכלא שלה־עצמה. היא יודעת שכל זה לא מגיע לה, גם אם היא מרגישה לפעמים רעה ומסריחה ומגעילה. אבל החיים לא עובדים על פי מה שמגיע או לא מגיע. החיים אכזרים בשריריותם. אולי אני בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה.
אמנון נכנס לחדר עם תוצאות הבדיקות שלה. "אנחנו כרגע בשיא הירידה. זה אומר שהספירות שלך ממש נמוכות. ממש אפס. מכאן זה יתחיל לעלות." לפני שהיא נרדמת היא נזכרת איך פעם אמרה לרופא הדתי החיוור והטוב שהיא בדיכאון והוא חייך בחיבה ואמר לה שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם נמוכות כל כך.
לפני שהיא עוצמת את עיניה היא מבקשת מאמנון להחליף לה ואז שוקעת בחלום נעים וכתום וחמים. המנקה מופיעה גם בחלום, אבל הפעם היא מחייכת ומדברת איתה ושתיהן מחזיקות ידיים בשותפות גורל חברית. בחלום המנקה מתחילה לספר לה על חייה. "אני מצטערת," אומרת לה החולה, "אין לי כוח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כשאצא מפה אוכל לטפל ולהקשיב. זה המקצוע שלי. אבל בשעת אפס לומדים ספרות. שאקרא לך שיר?"
מתוך דמדומי ההתעוררות היא נזכרת בשעות אפס בתיכון. כמה אהבה את המורה לספרות עמי, שקרא להם שירה. היא הרגישה שקרא לה אישית כשאמר: "בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר." אחר כך שמעה שנפטר בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת.

שושנה / מוריה רוזנבלום

 
הַלַּיְלָה מַתִּי בִּשְׁנָתִי
שׁוֹשַׁנַּת מָוֶת לְבָנָה שׁוּב פָּקְחָה אֵלַי עַיִן מָשְׁכָה
תַּחְתֶּיהָ שׁוֹשַׁנַּת דַּם חַיַּי לָחֲשָׁה בְּלִבִּי צְרִיבָה אֲדֻמָּה עֵרָה
אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו כְּבָר לֹא מְסֻכָּן לֹא יַהֲרֹג אוֹתָךְ
הֵיכָן שֶׁלֹּא נוֹלַד לָךְ בְּכִי נוֹלְדָה דַּלֶּקֶת
אַתְּ מֻכְרָחָה לִגְלֹף אוֹר מִכָּל אֶחָד מִן הַפְּצָעִים כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי שׁוּב לָלֶכֶת

ניקוד: יאיר בן־חור

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

* / מתי שמואלוף

 
בִּתִּי הַבֶּרְלִינָאִית מַמְצִיאָה לָהּ עִבְרִית מִשֶּׁלָּהּ
‎לֹא אִכְפַּת לָהּ מֵהַכְּלָלִים אוֹ מֵהַחֻקִּים
‎הִיא נֶאֱמָנָה לַקּוֹל שֶׁל הַבְּרִיאָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "לֹא קְצָת הַרְבֵּה" וּמִתְכַּוֶּנֶת "לֹא הַרְבֵּה"
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "יֵשׁ אֵין גַּן הַיּוֹם" וּמִתְכַּוֶּנֶת "אֵין גַּן הַיּוֹם"
‎הַכֹּל הֶגְיוֹנִי, הַכֹּל מֻתָּר,
‎הָעִבְרִית שֶׁלָּךְ מְתוּקָה שֶׁלִּי,
‎הוֹצִיאִי אֶת הַדְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת
‎מִשְׁחִי אוֹתָנוּ
מִשְׁחִי אוֹתָנוּ 

השיר מתוך ספר שירה שמיני בכתובים. לאתר של שמואלוף

יומן וידאו / רונן בלומברג

 
‪הִנֵּה אַתָּה מִתְיַשֵּׁב מוּל הַמַּחְשֵׁב
וּמַצְלֵמַת רֶשֶׁת עוֹבֶדֶת
אַתָּה מַתְחִיל לִנְאֹם וּלְדַבֵּר
אֶל מִישֶׁהוּ בִּלְתִּי נִרְאֶה
הָרְגָשׁוֹת צָפִים וְעוֹלִים
מַחְשָׁבוֹת וְזִכְרוֹנוֹת רָצִים
אַתָּה מְדַבֵּר וּמְדַבֵּר
כְּאָדָם בּוֹדֵד אֶל הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
אַתָּה כּוֹעֵס, אַתָּה בּוֹכֶה
אַתָּה מְסַפֵּר, מְשַׁתֵּף וּמִתְרַגֵּשׁ
אַתָּה מִתְוַדֶּה וְאַתָּה נִזְכָּר
אַתָּה מְקַלֵּל וְאַתָּה מִתְגַּעְגֵּעַ
מְדַמְיֵן שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁעוֹד אִכְפַּת לוֹ
מִישֶׁהוּ שֶׁמּוּכָן לְהַקְשִׁיב וְלִשְׁמֹעַ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירים / יובל גלעד

 
זָרוּת יַעַר
וְזָרוּת עִיר
הֵן אוֹתוֹ דָּבָר.
טוֹרְפִים וְנִטְרָפִים,
עֲשִׁירִים וַעֲנִיִּים,
בְּיַד הַמִּקְרֶה.
רָצוֹן לֹא אִישִׁי
לִשְׂרֹד בְּכָל מְחִיר
מְשַׁכְפֵּל עַצְמוֹ
בְּגוּף פֻּנְדְּקָאִים,
כּוֹפֶה עַצְמוֹ
עַל אֵיבְרֵי רְבִיָּה
בְּעוֹלָם עֵירֹם מֵרֹךְ.
כָּל שֶׁרָצִיתִי
זֶה לֹא לִרְצוֹת כְּלוּם
כְּמוֹ סִירָה רֵיקָה
שָׁטָה בַּאֲגַם צָלוּל.

*

לִהְיוֹת צִפּוֹר –
חַיֵּי הֲגִירָה
בְּלִי בַּיִת,
מָעוֹף כָּפוּי
כָּבוּל לַלַּהֲקָה
כְּדֵי לִשְׂרֹד
בְּרָקִיעַ עֵירֹם
וַחֲסַר רֶגֶשׁ
כְּמוֹ טוֹרֵף.

*

אֲפִלּוּ שַׁחַף
מֵעַל הַכִּנֶּרֶת
לֹא חָפְשִׁי,
כִּי הָאֹפֶק
מְפַתֶּה בְּיָפְיוֹ,
מְשַׁקֵּר תָּמִיד
בְּלִי הַפְסָקָה
לְכָל עֵבֶר
כְּמוֹ נְתַנְיָהוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

תיבת תהודה / טלי עוקבי

 
כַּף יָדֵךְ מְשַׂרְטֶטֶת עִגּוּלִים בָּאֲוִיר –
מַדְגִּימָה אֶת מָה שֶׁאַתְּ אוֹמֶרֶת.
בַּבֹּקֶר קָרָאתִי
"מרקורי עוֹזֵב אֶת מַזַּל הַנְּסִיגָה שֶׁלּוֹ"
לְצִדּוֹ הוֹדָעָה עַל אִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה בִּתְאוּנַת רְכִיבָה עַל סוּס.
בַּסּוֹגְרַיִם צִיְּנוּ שֶׁגַּם הַסּוּס מֵת.
זַהוּ בֹּקֶר צָפוּף וערפילי
בָּרְחוֹבוֹת מְסַמְּנִים הָאֲנָשִׁים
אֶת מִי שֶׁמּוּכָנִים לַיְּצִיאָה
הַיַּעֲרָן מְסַמֵּן אֶת הָעֵצִים הַמּוּכָנִים לַכְּרִיתָה.
כַּמָּה סֶנְטִימֶטְרִים מַפְרִידִים
בֵּין הָעִיר לַנְּשִׁימוֹת?
 
שַׁבְּתַאי צָמוּד לְמַזַּל דְּלִי –
"קונסטלציה נְדִירָה, רַק בְּכַמָּה עֲשָׂרוֹת שָׁנִים"
כַּף יָדֵךְ מְסַמֶּנֶת דִּבּוּרִים שֶׁדָּבְקוּ בעצמותנו.
הֲגוּנִים צָעַדְנוּ עַל שְׁבִיל עָפָר
שָׁמַעְנוּ אֶת הַצְּלִיל
שֶׁהָיָה כָּלוּא בְּתוֹךְ עֵץ מֵת.
מֵהָעֵצִים הָאֲחֵרִים לֹא יֵצֵא אַף קוֹל
רַק מֵהָעֵץ הֶחָלוּל.
חָשַׁבְנוּ שֶׁרוּחַ רְפָאִים מְיֻסֶּרֶת מתנדנדת בּוֹ-
צָחַקְנוּ וּבָרַחְנוּ מִשָּׁם.