ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

No waze! / גיל חיזי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
"לך תמצא את עצמך ואז תחזור אליי!"
"יש לך כתובת מדויקת שאוכל לשים בווייז?"
"בדיחה צפויה, תמיד היית חזק בהומור של דוד טרחן."
"כתובת מדויקת בבקשה, אני צריך למצוא את המסלול המהיר ולוודא שבדרך אין שוטר או שוטרת עם שיער ג'ינג'י."
"אם הייתי שוטרת כבר מזמן הייתי נועלת אותך באיזה תא חשוך."
"קינקי!"
"יאללה, לך חפש."
"לילה טוב, משוגעת!"
דווקא המחווה ההומוריסטית הזאת הייתה חמודה יחסית לווייבים שהוא משדר בדרך כלל, חשבה לה ליאת, אבל היא יודעת שזו פשוט רמת הסף הנמוכה של נאור לאלכוהול שמוציאה ממנו קלילות, גם אם קלילות יכנעית מהסוג שהיא נוטה לא לחבב. הוא שתה כוס יין אחת בסך הכול לפני יותר משעתיים בארוחת הערב עם זוג חברים ממשרד הביטחון, אבל זה לא מנע ממנו לאבד כיוון כמו ילד בר מצווה שגמע חצי בקבוק וודקה.
והווייז משמיע אותות גם כששאר העכבות כבר נעלמו. המצפן הפנימי, שבעצם אין בו שום דבר פנימי ולא רק תדרים וירטואליים, הוא השריון והעוגן של מי שכבר מזמן איבד שליטה על חייו. אם יומן פגישות עוזר לו לשמור על סדר יום, אזי הווייז מסייע לו לשכוח את אובדן הדרך, את מוחשיות הדרכים הפתלתלות שהוא מתמודד איתן, את השלכות מעשיו, ואפילו את חרדת הנטישה. הכול חולף כשהמחשב, או מה שזה לא יהיה, משמיע לך כיוונים כאילו הכול עומד במקומו חוץ מהאדם שנוהג בחייו.
לפני חודש הם חזרו בשתיים בלילה, יום רביעי לפנות בוקר, מהוריו של נאור שגרים במרחק 2.5 ק"מ, מקום שבו הם ביקרו בין 350 ל־400 פעם לפי חישוב שעשו לא מזמן. הם קפצו לשאול פנס לקראת נסיעה שתכננו לצימר בעמק יזרעאל (ליאת לא הבינה למה צריך פנס בחופשה "מפנקת", אבל נאור מלמל משפט שהכיל "קוצים", "אבנים" או "זוחלים"). יצא שהם נשארו לטעום עוגת שזיפים שאימו הכינה, המשיכו לצפות בחדשות, סקרנים לגבי פרשת שחיתות חדשה של שר האוצר, והמשיכו לארח חברה לאֵם מול תוכנית ריאליטי של זמרה. האב רטן על רדידות התוכנית והלך לקרוא עיתון ישָׁן בחדר השינה. ליאת ונאור נותרו נייחים לצד האם, צופים באדיקות בתוכנית קלילה שהפכה למשדר של שעתיים. איכשהו הם מצאו את עצמם מנמנמים, נוחרים, ורק לאחר חצות הוא פקח את עיניו ולאחר מכן גם היא. הוא רצה לשתות עוד קפה לפני שיֵצאו לדרך כדי להתגבר על ישנוניותו, למרות שהיא הציעה שהיא תנהג את הכרכרה.
כשנכנסו לרכב נאור הפעיל ווייז עם כתובת דירתם, כחלק מתהליך שגרתי של כניסה לרכב והתנעה. האוטומטיות הלֵאה בתנועה של נאור הטרידה את ליאת, דווקא ברגע שבו כוח המשיכה של השעה המאוחרת היה אמור כביכול להניא אותה ממחשבות מטרידות.
"למה לשים ווייז כשאנחנו חמש דקות מהבית? לא הגזמת בכלל!"
הוא הביט בה מבלי לעצור את שטף תנועתו, עד שהבחין שהיא דורשת ממנו תשובה. הוא הופתע – ונאלם. זו הפעם הראשונה שהיא מעמידה אותו לפני שאלה כה מוזרה ולא מציאותית.
"זה חלק מהפרוצדורה, את יודעת שהווייז הפך לחלק בלתי נפרד מהנהיגה. חוץ מזה, ווייז זה לא רק הכְוונה, זה גם מידע על פקקים, תאונות…"
 
"אויש, תעשה לי טובה, כמה מכוניות יש על הכביש לפנות בוקר באמצע השבוע, למען השם?! וגם אם נתעכב בשתי דקות, ביג ווקאינג דיל!"
"מדברת מי שקמה בתשע כל יום ועובדת בקצב של נזיר זן," הוא רטן ובכך נגמר העניין, אוזר את שארית סבלנותו לנוכח ההשפלה אל מול מי שזעקה שהמלך הוא עירום, אבל בעצם פספסה את העניין שמדובר בעירום מפוקסל ומשרה ביטחון. במקום שתשמח שהוא מחבר אותה למציאות, שהוא גבר אחראי שאינו מסתכן על הכביש, היא מתחכמת איתו בשתיים בלילה. איכס!
הוא מזמן שכח מה זה ללכת לאיבוד, והיא רק רוצה לתעות איתו במחוזות חדשים, בשיחות חדשות, בתחביבים חדשים. בגיל שלה כבר לא קוסם לה לאבד את הצפון בכיוון הכללי של החיים, אבל כן לחוות חוסר ודאות ברגעים זוגיים, אינטימיים, הרפתקניים. כך היא הסבירה לחברתה הטובה והמעט נבזית שולי. שולי חושבת שליאת קצת חוששת להתמסד עם חנון, או יותר נכון "חנון לייט", כמו נאור. בחור מיושב, מחושב וקצת מרובע, אבל בסדר, אי אפשר לקבל רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, וליאת צריכה להשלים את החסך בפעילויות לנפש בגפהּ, הכריזה שולי. שולי עצמה נעה בחוסר החלטיות בין רווקוּת לבין פרשיות אהבה עם שחקנים כושלים, והיא מוצאת משהו מנחם בביקורים אצל ליאת ונאור. היא נהנית להקשיב לנאור מנתח את המצב הפוליטי או את שוק הנדל"ן. הרצינות שלו משעשעת אותה. ואולי בתת־מודע שולי שמחה באיזשהו מקום שחברתה המוצלחת משכבר הימים לא יכולה להשיג רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, ונאלצת להתפשר. "יאללה ליאתי, את לא משוגעת כמוני, אין לך מה להתלבט, הגיע הזמן למשוך את נאורוש לחופה, את יודעת שהוא מצפה לזה."
מצחיק את ליאת שכולם מדברים על כך שהטכנולוגיה של המילניום החדש היא נחלתם של צעירים, אבל למעשה היא הופכת אותה ואת נאור למזדקנים בהווייתם. גם ההורים שלה מכורים לווייז, למדדי צעדים, שרֵפת קלוריות, איכות שינה וגם למדד טמפרטורה. הם שולטים בכלים האלה כמו מנצח בתזמורת וינאית. אפשר להבין אותם, הם רוצים להנחיל קצת סדר בעולמם בתקופה שאיתני הגוף נסוגים ועיסוקיהם המקצועיים נדחקים אל עבר הבטלה הכפויה. אבל אצל נאור נדמה שהתמסרות כזו למכשירים מתרחשת מוקדם מדי, ובעצם עושה רושם שכך קורה לרבים מבני דורה. ומה שמאפיין התמסרות כזו הוא שהיא תמיד פותחת צוהר לצעדים נוספים של התקרבות, לחדירה עמוקה יותר של האפליקציות לחיים.
גם אצל בני הנוער המצב טוב יותר, היא חושבת, מתוסכלת מחוסר ההשראה שמשדר לה נאור. היא שומעת רבים מבני גילה מצ'קצ'קים על כך שהנוער בימינו מכור לטכנולוגיה, שילדוּת במילניום החדש שונה אלפי מונים מילדות בסוף המילניום הקודם. אלא שבניגוד לנאור, צעירים היום לא בהכרח מוקיעים מחייהם כל ריגוש, התנסות ואינטימיות בין־אישית. גם אם אין מסתורין בחייהם של נערים השועטים ברחובות של עיר חדשה ולא דופקים על דלת בית חברם בחוסר ודאות לוודא שהנמען נמצא בבניין (הרי השניים החליפו עשרים הודעות בחמש הדקות האחרונות), אזי לבטח יש דרכים שבהן נערים ונערות עשויים לבטא עצמם באופן יצירתי ברשתות החברתיות. הם אף עשויים למצוא חברויות אמת בזכות הכלים הווירטואליים.
נאור לעומת זאת… נאור לא יכול לטייל עם הכלב מבלי לשקלל את צעדיו. חמוש בטלפון, במד קלוריות ובמבזקי חדשות הוא הולך עם חמזה הקוקר ספנייל באותו מסלול כל ערב, מקיף את גן ויסר בכיוון השעון. פעם אחת היא צפתה בו דרך החלון נתקע בפח אבן במהלך ההליכה בעת שקרא את חדשות הבוקר מעל הצג הסלולרי. היא ראתה את זה בא שתי שניות לפני, וחלק מריר בליבה נהנה לחזות בהתנגשות. הוא שב הביתה עצבני ורץ לשקית האפונים שהייתה שקועה עמוק במקפיא כדי לקרר את המכה. היא חזרה להתכרבל במיטה, מעמידה פנים כאילו מעולם לא הייתה עדה לתאונה שהתרחשה זה עתה בחוץ. ובעצם… מאחר שהתאונה לא תשנה שום דבר בהתנהלותו בעתיד, אז באמת אין למאורע הזה שום חשיבות, היא הסיקה מייד. לכל היותר היא תגרום לנאור להמתין בשקיקה לאפליקציה חדשה שתזהיר אותך לפני שאתה עומד להתנגש בעצמים לא חברותיים.
ואחר כך הוא עוד יורד עליה שהיא "חיה בתקופת האבן". פאקינג ווייז.

עריכה: יאיר בן־חור

לית לה מגרמא כלום / דפנה פלדמן

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
רפ"ק אגרבי ישב בניידת המשטרה, מביט בקרני השמש הראשונות שבצבצו מבין הבניינים רבי־הקומות שברחוב דב גרונר 68 בפתח תקווה. הוא פתח את חלון הניידת כדי לשאוף את אוויר הבוקר הקריר של סוף הקיץ. כבר הרבה שנים שלא נתקל באירוע כזה.
"אני יכול לעשות את זה," מלמל והוציא ממחטת בד מכיס המכנסיים כדי לנגב את אגלי הזיעה על קרחתו. על אף הניסיון שצבר בתחום ואחרי שנים של עבודת שטח, רפ"ק אגרבי עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הזעת היתר שסבל ממנה, אשר התגברה במיוחד ברגעים מעין אלו. הוא היה שמח להיפטר מהחלק הזה של העבודה אבל סנ"ץ אוחיון הטיל עליו את התפקיד תוך שהוא פולט בגיחוך:
"אתה המועמד הראוי להחליף אותי בתחנה. רק תמשיך להוכיח, יש עוד כמה שרוצים את הכיסא שלי."
אגרבי ידע שזה מבחן. איש לא רצה לקבל על עצמו את התפקיד, לא כשאי אפשר לספר למשפחה מה באמת קרה לקורבן. הוא פתח את תא הכפפות, שם חיכתה לו חולצת מדים נקייה ומעומלנת, דיאודורנט ברוט ואו־דה קולון ששימשו אותו בדיוק למקרים כאלה. מלכה גם דחפה לתא את ספר הרזים – שמע תפילותיי של המקובל מקצרין, הרב בראשי שליט"א. היא התעקשה לקנות אותו כשאגרבי שכב בטיפול נמרץ לב בשיבא.

*

כבר למעלה משעה שהוא יושב מחוץ לבניין מספר 68. אחרי שעזב את זירת הרצח היה חייב לעצמו זמן שקט.
"אין מה למהר," מלמל לעצמו וחשב שזה לא יחזיר את המתים. לפחות החיים יקבלו עוד כמה שעות של שינה טובה לפני שיהרוס להם. חוץ מזה, חדשות רעות עדיף לספר באור יום.
נחלי הזיעה שזלגו במורד גבו ובבתי השחי לא פסקו על אף ניסיונות ההרגעה.
"למה הפסקתי לעשן?" פלט קללה. מלכה הכריחה אותו, אחרי שהכניסו לו את הסטנט השלישי.
"סיגריות מקצרות את החיים אבל מאריכות את ההפסקות," אמר לה בהומור בחדר ההתאוששות. אותה זה לא הצחיק. מאז דאגה לשים שקית פיצוחים בצד האו דה קולון.
רפ"ק אגרבי הרים עיניו אל הרחוב שהתמלא הולכי רגל, ממהרים לבית הספר או לעבודה. צליל סירנה של אמבולנס חולף הקפיץ אותו והחזיר אותו לאירועי הלילה והמשימה שלפניו.
הוא פתח את הקלסר עם הניירת – אדי ושלומית פליגל – המשיך לקרוא – הורים לטל בת שמונה־עשרה, שירה בת חמש־עשרה ותמר בת 22 – הקורבן.
מהתחנה שלחו תמונה שלה שהוציאו מפייסבוק. התמונה היחידה שבה הקורבן מופיעה שלמה. שוטרי מז"פ ורפ"ק אגרבי שהיו בזירה שלחו שקיות דיגום של די־אן־איי כדי לנסות לגלות את זהות האיברים המרוטשים שנמצאו מפוזרים ברדיוס של חצי קילומטר ממקום מציאת כף הרגל. נהג משאית מצא אותה כשעמד לרוקן משאית מלאה פסולת בניין בחולות של אשדוד.

*

הקריאה הגיעה בשעה 03:08.
"יש כף של רגל של בחורה בחולות של אשדוד, מאחורי הבית חולים החדש, לכיוון הים." אמר קול במבטא רוסי כבד.
השוטר החשדן ניסה לדלות פרטים: "מה השם שלך? מאיפה אתה יודע שזו בחורה? מה עשית שם באמצע הלילה?"
"יש לה לק על הציפורניים בלאט," נהם וניתק.

*

בשל ליקוי ירח שהיה באותה עת נאלצו צוותי המז"פ להפסיק את עבודתם. הם פרשו לניידות ותפסו תנומה עד לחזרתו של אור הירח. גם אגרבי החליט לנצל את החושך הסמיך והתיישב בניידת. הוא היה נסער מכדי לישון והדליק את אור המכונית החיוור. אחר כך פתח את תא הכפפות, הוציא את ספר הרזים – שמע תפילותי ורפרף בין הדפים. מבטו נעצר בפרק סו"ד בכותרת 'לית לה מגרמא כלום', והוא גיחך לעצמו:
"מלכה, מלכה, כפרה עלייך, כמה שאת תמימה…"
צמרמורת תקפה אותו ולחלוחית נחה בעיניו. הרגע ליקט עשרות חלקי בשר של תמי פליגל. הוא פתח את חלון המכונית, נשם עמוק וצעק אל תוך העלטה:
"לית לה מגרמא כלום."
כיבה את האור ונרדם.

*

שום דבר לא הכין אותו לזירת הרצח. בכל שנותיו במשטרה תמיד שמר באירועים כאלה על איפוק, ניתוק רגשי ופאסון מקצועי, גם במקרים קשים ביותר. תינוקות היו קשים עבורו, ואז היה ממהר הביתה לחבק את ילדיו ולאמץ אותם בהכרת תודה אל ליבו. רוב הזמן התעסק באירועי אובדן חיים שמבוגרים מעורבים בהם מעטים המקרים שנגעו בו, אם בכלל. הוא פירש זאת כעמידות ועוצמה.
אגרבי הציץ בשעון: 06:04. זמן לספר למשפחה. הוא התרומם ויצא מהניידת, יישר את המדים שכבר החלו להתקמט מהישיבה הממושכת באוטו, והרים את הזרוע להריח את בית השחי. הנהן בסיפוק , חבש את כובע השוטר, אסף את הניירת ופנה אל פתח הבניין. בדק את השמות בכניסה ומצא את 'משפחת פליגל'. צלצל בזמזם והמתין. טיפות זיעה קרה זרמו מפדחתו ובמורד הגב.
"כן," ענה קול אישה חורק.
"בוקר טוב. שלומית? כאן השוטר אגרבי, אני צריך לדבר איתכם. אדי בבית?"
"כן. תעלה," וזמזום אינטרקום לפתיחה.
הם ירצו פרטים. אין סיכוי שאספר להם איך מצאנו אותה. אני חייב לחשוב על סיפור אחר.

*

אגרבי היה במצוקה, השהייה הארוכה בתוך המעלית האטומה אל קומה 18 גרמה לו קוצר נשימה קשה שנפסק בקושי כשנפתחו הדלתות. הוא רץ החוצה משתנק, נעמד בחדר המדרגות והסדיר את נשימתו כמו שלימד אותו הפסיכולוג שניתן לו מטעם המשטרה אחרי כמה התקפי חרדה שחווה. סנ"ץ אוחיון הכריח אותו ולא הועילו כל הסברים ותחנונים, וכך מצא את עצמו פעם בשבוע יושב על כיסא פלסטיק לבן מול הפסיכולוג יואל סלומון במשרדה של טליה, רואת החשבון שהייתה מעבירה כרטיס עובד בשמונה בבוקר ובאחת בצוהריים בדייקנות של רואת חשבון בחצי משרה. הוא שנא ללכת לפגישות הללו, אך יואל לימד אותו טכניקות נשימה למקרים כמו עכשיו ואגרבי היה אסיר תודה.

*

דלת פלדלת חומה, שלט 'משפחת פליגל'. נשימה עמוקה ולחיצה על הזמזם. צליל גרירת רגליים ומפתח במנעול. שלומית, אישה קטנה ושדופה בחלוק ושיער בהיר מדובלל הביטה בו בעיניים טרוטות.
"בוקר טוב!" פתח רפ"ק אגרבי בקול צרוד.
"רוצה לשבת?" ענתה שלומית באדישות וסימנה בידה אל עבר הספה.
"כן. תודה."
אגרבי מיהר להיכנס והתיישב על כורסת העור הכבדה.
"תרצה פלסטיק?" היא פנתה למטבח.
אגרבי התבלבל. למה היא מציעה לי פלסטיק? חשב.
שלומית חזרה והושיטה לו כוס מים.
"לא אמרת לי אם אתה רוצה פלסטיק אז הבאתי לך חנקן במקום".
אגרבי שתה את המים במהירות והשתנק. תתרכז בסיבה שלשמה באת, הדהד לעצמו בראש. "איפה אדי?" שאל.
אדי בדיוק יצא מחדר השינה, גבר גבוה מאוד בבלורית אפורה מרשימה וחלוק משי שחור.
אגרבי התרומם ללחוץ את ידו, אדי לא התקרב אליו.
"שבו, בבקשה," סימן לאדי ושלומית וצנח על הכורסה.
"שאקרא לבנות?" שאלה שלומית.
"כן, כדאי."
שלומית יצאה אל המסדרון ודפקה על שלוש דלתות.
"טל, שירה, תמי. קומו, חזיר נחמד רוצה לדבר איתנו."
אגרבי קפץ ממקומו.
"מה קראת לי?"
היא לא הספיקה להגיב ושתי דלתות נפתחו ומתוכן יצאו שתי נערות.
"טל ושירה," הכריזה שלומית וסימנה בידה.
"תמר", אדי קרא בחוסר סבלנות, "צאי החוצה, בבקשה."
לחץ בשלפוחית של רפ"ק אגרבי וחרדה מרגע הבשורה שעליה הופקד הביאו אותו למלמל:
"אממ… אפשר להשתמש בשירותים?"
הוא חלף על פני הדלת הסגורה של תמי ומיהר לחדר האמבטיה, שם הטיל את מימיו ברעש גדול.
"איך עוד נשאר לי מים בגוף…" תהה בקול.
הוא פנה לכיור, הסיר את הכובע, פתח את הברז ונתן לזרם המים לשטוף את פניו.
למה הציעו לי פלסטיק? למה שלומית קראה לי חזיר? המחשבות לא הרפו.
"ולמה אתה מחכה בדיוק?" התרומם והביט בעצמו במראה, "אתה יכול לעשות את זה," הרגיע את עצמו
"את צריכה הזמנה מיוחדת?" קולו הרם של אדי נשמע מבעד לדלת.
אגרבי התרומם במהירות, ניגב את הפנים במגבת, יישר את המדים, נשם נשימה עמוקה – ויצא אל הסלון.
תמי עמדה שם, זו מתמונת הפייסבוק, זו שפוזרה לחתיכות בחולות אשדוד.
כל המשפחה הייתה שם. שלומית, אדי, שירה, טל ותמי.
הדם אזל מפניו של אגרבי וזיעה קרה כיסתה את ידיו. הוא מיהר להכניס אותן לכיסים.
"אז… מה רצית מאיתנו?" פתח אדי, כעוס מהשכמת הבוקר הפתאומית.
רפ"ק אגרבי הביט בתמי שחייכה אליו בעייפות.
"כלום, כלום," הוא מיהר אל הדלת. "נפלה טעות, מצטער שהערתי אתכם, סליחה… בוקר טוב," יצא וטרק את הדלת מאחוריו.
הוא החל להתנשם במהירות, מרגיש עוד התקף חרדה בדרך. נשם עמוק וקילל את הקומה השמונה־עשרה שתאלץ אותו להשתמש במעלית.
בדרך למטה הביט בהשתקפויות שלו מכל המראות.
"תמי בחיים, אז את מי מצאתי בחולות? איך המעבדה טעתה ככה?" מלמל לעצמו בבלבול.
אגרבי הרגיש שהצבע חוזר לפניו, חיוך מלוּוה באנחת רווחה פרץ ממנו. "אהה… הם טעו. נחסך ממני."
הוא רצה לחזור הביתה, להספיק לחבק את מלכה והילדים ולהתקלח.
"בסדר ההפוך," גיחך. השעה כבר הייתה מאוחרת והיה לו תור לטיפול אצל יואל סלומון. כשנסע לתחנה התקשר הביתה אך לא היה מענה.

*

הטיפול בשעות הבוקר היה באחד מחדרי החקירות הצדדיים ורפ"ק אגרבי הגיע באיחור. יואל סלומון כבר היה שם. הוא התיישב מולו ומייד התחיל לספר לו את כל אירועי הלילה בנשימה אחת. שטף הדיבור פרץ ממנו כמו נחלים של זיעה, נע בין דמעות לצחוק של הקלה. יואל סלומון הביט בו במבט של מי שראה רוח רפאים ואמר:
"מה מצאת בחולות? חלקים של בחורה בשם תמי פליגל?"
"כן, אבל אז פגשתי אותה בבית שלה, אתה קולט?"
יואל התכופף אל תיק הצד ושלף ממנו חבילת טישו.
"אני רואה שאתה נסער," הושיט אליו את החבילה. "קח שעועית".
רפ"ק אגרבי כמעט נפל אחורה.
הוא התרומם במהירות וצרח:
"מה אמרת?"
הוא מיהר לכיוון הדלת. בדרכו מעד על תיק הצד של הפסיכולוג וברח החוצה. רץ לאורך המסדרונות המוכרים אל עבר הכניסה. שלט גדול ביציאה קידם את פניו:

חזיר! שפר הופעתך, בפקודה!

הוא רץ אל הניידת והתיישב מתנשף.
"זה לא אמיתי. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!" אגרבי עצם את עיניו והמשיך למלמל, "לא, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!"
בחלוף כמה רגעים נרגע מעט ופקח את עיניו. הפנה את מבטו לשער התחנה שמעליה התנוסס שלט ברזל ענקי:

תחנת חזירים – מרחב אשדוד
*

רפ"ק אגרבי התניע את הניידת ונסע לחולות אשדוד, מחקה את עקבותיו מליל אמש. לא נותר דבר מהסס"ל שהקיף חלקים מהאזור או מהמטושים ושקיות איסוף הדי־אן־איי שהיו פזורות בהמוניהן אמש. אגרבי וידא שהוא בנקודה הנכונה והסתובב שעות כאחוז אמוק בשמש הקופחת בחיפוש אחר ראיות כלשהן. למעט שברי זכוכית, בדלי סיגריות וקונדום משומש לא מצא שום עדות להתרחשות הלילית. הוא חזר לניידת מתנשם ורטוב כולו מזיעה, פתח את תא הכפפות ומבטו נפל על הספר של המקובל מקצרין. הוא נזכר שקרא בו לפני שנרדם, וחיפש את הדף.
"למה הם לא יכולים למספר דפים כמו אנשים נורמליים? לא מוצא כלום," מלמל.
הוא הפך את הספר:

קביעת ייעוץ אצל הצדיק המקובל
הרב יאיר בראשי שליט"א
במענה קולי: 04-68623530
בין השעות 8:00-16:00
לאחר שעות אלו ניתן להשאיר הודעה
אין להגיע ללא תיאום!
לתרומות: 'עמותת אברכדברא' ע"ר
א"ת קצרין, קצרין

אגרבי לחץ על דוושת הגז בדרכו לצפון.
בדרך התקשר למלכה, כולו התנצלות וסליחה. מלכה רק ביקשה שיחזור בשעה סבירה לשלכת כדי שלפחות הילדים יוכלו לראות קצת מאבא לפני שהם הולכים לישון. הקלילות שבה אמרה "שלכת" הייתה כמו סכין בבטן שלו. משהו קרה שם, באותו לילה. דוושת הגז נלחצה עד לקרקעית.

*

עשרות אנשים התגודדו בכניסה לחצר מגודרת פח גלי שמפרידה בין מוסך קצרין לתחנת מוניות קצרין. אגרבי חלף על פניהם במהירות מכריז בקול:
"שוטר בתפקיד, שוטר בתפקיד." עשרות עיניים תמהות ננעצו בו. "חזיר בתפקיד, חזיר בתפקיד," קרא.
העומדים סרו לצדדים, פותחים לו נתיב ישיר אל פנים החצר, שם מצא עצמו מדשדש בזרם של ביוב. קולות רמים של תפילה התערבבו בקרקורי תרנגולים, ובכי תינוקות וריחות של עשן, צואה ודם טרי עמדו באוויר. רפ"ק אגרבי נעצר בכניסה, ליבו פעם במהירות, חולצתו הייתה ספוגה מזיעה, רגליו כשלו והוא קרס תחתיו.
"תעשו לו הָאוָה (אוויר)," צרחה זקנה מנופפת במניפה פרחונית מעל ראשו ומסלקת סקרנים. היא התכופפה אל פניו והביטה בו:
"האדון כִ'נְזִיר'מְסַחָּק? (חזיר, לא מרגיש טוב?)"
"דַעְוָוה (מה קרה'( יא עִדַּאדָה" (מקוננת)?" נשמע קול עמוק של גבר מבעד לדלת.
הזקנה מיהרה לקום ולהסתלק מן המקום סופקת כפותיה.
"מְרִאוָּה (רחמים)."
"תנו לו להיכנס."
אגרבי נכנס לחדר גדול. במרכזו עמד שולחן עץ עתיק ומאחוריו ישב בחור צעיר בחולצת לה קוסט ורודה וכיפת קטיפה שחורה. הבחור סימן לו לשבת אך הוא סירב וסימן בידו על מכנסיו המגואלים בביוב ובדם.
"כבודו, המקובל הצדיק, אני מבקש את סליחתך, הגעתי מרחוק," התכופף לנשק את ידו כמקובל.
הבחור בחולצה הוורודה החל לצחוק, "חשבת שאני המקובל מקצרין? אני רק מנהל הכספים והשיווק," וסימן בידו לצד ימין.
בקצה החדר בפינה סמויה מן העין, ישבה דמות כרוכה בבד לבן על גבי מחצלת קש. רפ"ק אגרבי התקדם לעברה והיא סימנה לו לשבת. הוא התיישב על המחצלת והביט בפניו של הצדיק המקובל, הרב יאיר בראשי שליט"א.
"סִמְכָ'ה עְלֵייךּ (השם ישמור אותך)," הושיט את גב ידו לנשיקה כמקובל.
"אתה נראה תִּלְפַאן (גמור)."
אגרבי התיישב מול הרב והוא סימן לו להתקרב אליו עד שהרגיש את הבל פיו החמוץ על פניו.
"אתה רוצה חנקן? או שאתה מעדיף כוס מים?" אמר בחיוך ממתיק סוד.
רפ"ק אגרבי החל להשתנק, מצחו התכסה אגלי זיעה.
הרב המשיך:
"בלילה של ליקוי הירח צעקת: 'לית לה מגרמא כלום'. הכוונה היא לגאוות הירח שאין לו כוח משלו והוא תלוי בשמש."
"אא… אני לא מבין," מלמל רפ"ק אגרבי והשפיל את מבטו.
"חבל שלא המשכת לקרוא את עמוד סו"ד בספר הרזים, אז היית יודע שהמילים הללו, כשנאמרות בעִמְיַאוִי (עלטה) של ליקוי ירח עושות סִחִר (כישוף) לחַצְרָ'ה (משהו שרצית) ואתה תְּבַּרְ'בַּע (נבהל) הרבה ומזיע הרבה מאוד מכל המוות שאתה רואה. אז עכשיו נגמר, חלאס, אין יותר גופות, אין תמי פליגל, אין ילדים נחנקים באוטו, אין זיעה. אתה רָ'אד (צריך להיות שמח)."
הצעיר ניגש אליהם. "בבקשה."
אגרבי לקח ממנו את כוס המים, הניח יד על ראשו כנהוג, בירך בשקט וגמע אותם.
המקובל חייך והמשיך, "כל בקשה לתיקון מגיעה עםּ תַּשְתּוּמַיִי (קללה), מחיר שתצטרך לשלם דוֹמַךּ (כל ימי חייך)".
"אני רוצה שהחיים שלי יחזרו להיות אמיתיים," אמר בקול שבור, "זה גדול עליי, יסלח לי כבודו."
"אני מאמין לך, האדון שוטר, חיכיתי לך."
הצדיק הוציא מתוך תכריכי הבד הלבן קופסת עץ בגודל של מזוזה קטנה והושיט אותה לאגרבי.
"זה כְּתִּיבִּי (קמע כתוב על קלף). אם תחליט להשתמש בו, תפתח אותו בלילה, חפש השתקפות של הירח במים ותקרא אותו בקול."
רפ"ק אגרבי לקח את הקמע וטמן אותו בכיס חולצתו.
"וזהו? הסיוט הזה ייגמר?"
"כן. לא ביקשת את המציאות הזאת, אני לא מתערב בבחירה שלך."
רפ"ק אגרבי התרומם מהמחצלת, מותיר כתם כהה במקום שבו ישב. התכופף לנשק את גב ידו של המקובל ופנה ללכת.
"רגע," קרא לו הבחור הצעיר, "תרומה לישיבה ופדיון שבויים?" ונופף בפנקס הקבלות שבידו.
"אה, בטח."
הוא שלף את ארנקו והוציא 400 שקל.
"זה כל מה שיש עליי," התנצל.
"בכיף, אח שלי, כל מה שתיתן זה טוב, סִמְכָ'ה עְלֵייךּ."
אגרבי מיהר לצאת מהחדר, מפלס לו דרך חומת האנשים אל עבר שער הכניסה.
"תְּקַיַּיד (היזהר)," שמע את קולה של הזקנה בגבו.
"יש אַקְוָוה וַצְעָב (יותר גרוע)."
עייף ומבולבל נכנס לניידת לצאת לנסיעה הארוכה הביתה. הקמע צרב את כיס חולצתו, או כך לפחות הרגיש.

*

לפני שנכנס לביתו הביט בירח שהשתקף מכל השלוליות בכביש, לקח את הקמע בידו ושאף שאיפה עמוקה. המחשבה שלו הייתה צלולה כמו אותו הלילה. הוא הכניס את קופסת העץ הקטנה לכיס מעילו, הסתובב ועלה הביתה.
אחרי ארוחת ערב מאוחרת עם מלכה נכנס רפ"ק אגרבי לחדר של הבנות שהיו שקועות בשינה, הוריד מהמדף של בתו בת שש ספר לימוד לכיתה א', ופתח אותו בידיים יבשות. היה שם ציור של ירח ומתחתיו המילה שעון.

עריכה: יאיר בן־חור

דפנה פלדמן

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה שימשה מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת קבוצות ופעילה בתחום הבין־דתי. אימא לארבעה ילדים, אחת על הרצף האוטיסטי. זוכת פרס ראשון בתחרות פרס אלמוג 2019.
סיפוריה פורסמו בכתבי העת קול ההמון, ליריקה, מועדון משחקי העט ועוד.

שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שָׁעוֹת בַּגַּן," פואמה נפלאה החובקת שמיים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוּגָה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סט.גָאלֶן שבצפון-מזרח שוויץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים [לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם], אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגָאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מִבטא כבד, מִקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה [חלקה ברגל, חלקה בטרמפים] בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מיד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת-חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו פריחה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנְט, בֶּרְקְלִי, נָאנְטֶר והרובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר, בעצם? שמיים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפִים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות-פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות [אַיי-יַי-יַי, מָזָרָאטִי, לַמְבּוּרְגִינִי] ואמריקאיות ארוכות חונות לצדן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית-הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית-קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליָגֵעַ.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולחים מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האֶקְשֶׁן. קריצות, מלמולים באִיטָלְיָאנוֹ, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּנִיסְטָה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החוּמים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סְטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" [שולח אצבע מהירה לעברי]. מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וָא?" "נוֹן צֶ'ה מָאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו, איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים [הוא תפס פראייר], ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו לַמְבּוּרְגִינִית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון [רק מה, הישבן, הישבן]. הוא מתנודד כמו חֲסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סִילֶנְסִיו,ֹ" הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמִבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סוֹלוֹ, סוֹלוֹ מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מָאלֶה [רע], ברז'נייב – פּוּטָאנָה [זונה], פִידֶל – אוֹמְבְּרֶה [גבר], טְרוֹצְקִי, צֶ'ה, מָאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלַי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמָרָאדִית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מַטָּה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולהתגלץ' ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט לצד השני, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

לואיג'י / ענת קוריאל

  • 127
  •  
  •  
  •  

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".

יונה / נועה בוקר

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
עטיתי זוג כפפות חדש ולבשתי מסֵכה שהרגע הוצאתי מהניילון, העברתי כרטיס וסגרתי מאחוריי את דלת המרכז לטיפול במשפחה שבו אני עובדת. מאז המגֵפה אני הולכת אליו וחוזרת ברגל לדירתי הקטנה בשׂדרות ירושלים, כחמישים דקות לכל כיוון. אחרי שצמצמו את התחבורה הציבורית חשבתי שללכת ברגל זה רעיון לא רע. יש משהו מרגיע בתנועה הבלתי פוסקת הזאת. אני מרגישה איך במהלכה כל הבהלות, החרדות והמצוקות של אותו יום נושרות ממני על מרצפות הבטון זו אחרי זו ומתחלפות בתחושת הקלה.
בדרך קיבוץ גלויות 45, קצת אחרי מעבר החציה ראיתי משהו זז על המדרכה באופן מוזר ובקצב מהיר במיוחד. כשהתקרבתי, הבחנתי שמדובר ביונה אפורה שבורת כנף שכובה על הקרקע. תהיתי כמה זמן היא כאן. הדלקתי את הנייד והתחלתי לחפש למי קוראים כשמוצאים ציפור פצועה. הרשימות כללו את המוקד לחיות בר ואת העירייה, אז החלטתי להתקשר לעירייה. זמן ההמתנה היה שתי דקות. בינתיים נפנפה הציפור בכנפה היחידה שעוד זזה במהירות ועקשנות, גוררת את גופה במעגלים על הקרקע ודוחפת בראשה את המדרכה בניסיון להתרומם. לפעמים הפסיקה ולאחר כמה רגעים התחילה שוב את מעגל ניסיונותיה. חשבתי שאולי זה שאני עומדת קרוב כל כך אליה מבהיל אותה, אולי היא מפרשת אותי כסכנה והתרחקתי מעט. כאשר ענתה לי האישה מהעירייה, היא אמרה שתעדכן את המוקד הווטרינרי והודתה לי על הדיווח. ניסיתי להבין ממנה מתי הם יגיעו ואם לחכות או מה לעשות עד אז. היא אמרה שאם אני רוצה לחכות אני יכולה, שהיא העבירה את זה הלאה לגורם המטפל ושייצרו איתי קשר. סגרנו את השיחה ונשארתי להמתין ליד היונה.
כבר התחיל להחשיך, מאז המגֵפה הרחובות ארוכים וריקים. פה ושם עברה ניידת משטרה והכריזה כי לטובת בריאות התושבים עלינו להיכנס לבתים ולהימנע מהסתובבויות ברחוב. אני התכוננתי, אם שוטר יעצור לידי אני אסביר לו שחזרתי מיום טיפולים ארוך ושכבה כאן יונה פצועה, שאני לא יכולה ללכת כי האנשים מהמוקד הווטרינרי בדרך ולמרות שסביבנו יש מגֵפה ששוטפת את העולם כמו מכל ענקי של אקונומיקה מקולקלת, אני לא מתכוונת להשאיר אותה ברחוב. אבל אף ניידת לא עצרה.
התחלתי ללכת ימינה ושמאלה, בין השלט האדום של החנות לכלי בית לבין משרד הנדל"ן עם דלתות הזכוכית. החלטתי לנסות להתקשר שוב אלא שאז פצחה היונה בריקוד כנפיים סוער. היא החלה להסתובב סחור־סחור, ראשה דחף את הקרקע בעוצמה רבה עד שצווארה התעוות לגמרי, קול מטח הכנפיים שלה בבטון נשמע כמו טיפוף כפות רגליים של ילדים רצים, עיניה ננעצו ברצפה, ממוקדות להחריד, גופה החל לפרפר ללא שליטה והמקור שלה נפתח ונסגר שוב ושוב, ללא קול. לפתע היא האטה, כמעט נעצרה לגמרי. עיניה נעצמו והפכו לשני עיגולי ירח לבנים. שתי כנפיה נצמדו חזרה למותניה כמו מתוך געגוע עמוק ועטפו אותה בתנועה של שמיכת פוך רכה.
הרמתי עלה יבש שמצאתי לצידנו ונענעתי אותה איתו בעדינות שוב ושוב, אך היא לא הגיבה. לבסוף הפסקתי.
תהיתי מה עבר עליה בזמן הזה. האם היא פחדה? האם כאב לה? אולי היא שאלה את עצמה אם מישהו מחבריה יודע מה עובר עליה או איך זה שלא היה כאן אף אחד מהם איתה ולוּ רק כדי לעמוד מן הצד, לומר שהכול בסדר, שהיא הייתה אהובה וחשובה ושֶׁמה שלא יהיה הלאה היא תהיה בטוב.
אנשים מתכנסים בתוך הבתים, מתעטפים בקרובים להם, יושבים לארוחות שבת משפחתיות, רבים על השַּׁלט, בוכים על הזקנים, מפחדים על הפרנסה ועל העתיד, צוללים מן המציאות אל תוך משחקי קופסה וטראש טלוויזיוני.
 
ואיש לא בא מהמוקד הווטרינרי.

הינה באה הגברת סולומון / עודד ניב (נימקובסקי)

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
דפיקות בדלת. דפיקות קלות, קצובות, עקשניות.
"הגיע הזמן, הגברת סולומון…" אמר קול רחוק אבל מוכר מעבר לדלת.
הגברת סולומון הזדקפה לאיטה במיטתה, ותחבה את רגליה הכחושות והרועדות בזוג נעלי בית מרופטות שנחו על השטיח. בקומה שחוחה, נאחזת כדרכה במסעד המיטה, נאבקת בכוח הגרביטציה, עשתה את דרכה אל הדלת.
"רק רגע, רק רגע…"אמרה בקול חלוש וצרוד.
היא פתחה את הדלת הכבדה מאוד. איש לא היה שם. לפניה השתרע במעורפל מסדרון ארוך מאוד עד שלא יכלה לראות את קצהו. הגברת סולומון חייכה וסגרה את הדלת. ואז, לפתע, כמו נמלאה אנרגייה חדשה, מיהרה אל ארון הקיר שבחדרה והוציאה ממנו מזוודה מרוטת שנים. היא הניחה אותה על המיטה ואצבעותיה המעוקלות, הפגועות מדלקת פרקים, נאבקו ברעדה במנעולים המחלידים כדי לפתחה.
"אני צריכה לארוז…" לחשה, "רק רגע… רק רגע…"
מתוך אחת המגירות שלפה חבילה עטופה בנייר, שחבל כרוך לה סביב. אצבעותיה נגעו־לא־נגעו בחבל, מרטו, ליטפו, תלשו… לבסוף הותרה החבילה. צילומים רבים התפזרו על המיטה. רבים מהם חומים ודהויים, אחדים דוקרים את העין בצבעוניותם. היא ערכה את התמונות על המיטה – שורות של פיסות חיים. אימא ואבא שלה. פניו של אבא מעוטרות בזקן, הוא חבוש כיפה, עיניו מחייכות, פיו קפדן. אימא סגלגלת פנים בחיוך אוהב כול, ראשה עטוף במטפחת, והיא – ילדה רזה, חובקת בובה, מצחקקת בביישנות. והחתונה שלה – אז היא הייתה יפה ומלאה חיים, ויוסף היה יפה תואר במקטורן השחור ובצילינדר. דָּרך כמה פעמים על הכוס עד שנשברה. הלך לעולמו לפני שנתיים. לאחרונה היא שומעת את קולו. הוא קורא לה שוב ושוב. והינה הילדה היחידה שלה, רותי. את כל אהבתה ואונה נתנה לה. עכשיו היא גדולה. התחתנה. פעם הייתה ילדה טובה.
החיוך שעל פני הגברת סולומון קפא פתאום והיה לעווית של כאב. עכשיו יש לרותי בעל וילדים. בקושי באה לבקר בגלל קורונה, וגם כשהיא באה היא יושבת בפינת החדר, מביטה בה דרך המסכה ושותקת. אין לה מה לומר עוד. הכול כבר נאמר. רק העיניים של רותי דומעות, רואים שהיא מתייסרת. מה אפשר לעשות? היא רוצה בוודאי לומר, עכשיו יש לה בעל שכבר לא עובד בגלל המגפה, הילדים לא הולכים באופן סדיר לבית הספר וזקוקים להרבה תשומת לב. החיים קשים. כשיש קצת זמן, רוצים לנוח, להתאוורר. בית האבות מדכא: מסדרון ארוך שלא נגמר, מטפלות קשוחות שפניהן נעדרות מבע. גם ריח חומרי החיטוי. הקשישים על כיסאות הגלגלים ומבטיהם הבוהים, האוויליים לעיתים, שהם תולים בך. אי אפשר להביא לכאן את הילדים. הם לא יבינו. אבל הביאה תמונות שלהם, חדשות לגמרי, בצבעים, הודפסו מהמחשב.
הגברת סולומון ליקטה את התמונות הצבעוניות, והשליכה אותן אל סל האשפה שליד המיטה באבחה נוקשה, בוטה. את התמונות החומות ערמה לחבילה דמויַת הר טרשים. ניסתה ליישרן, אבל ידיה לא נשמעו לה. לבסוף ויתרה, כיסתה אותן בפיסת הנייר הקמוטה, כרכה שוב את החבל סביבה באבחות חטופות, חדות־משהו, והניחה את גוש הנייר והצילומים בתוך המזוודה אט־אט, בזהירות. היא סגרה את המזוודה בהדרת קודש. אחר כך הסירה מעליה את כתונת הלילה. בראי שעל דלת הארון השתקפה דמותה הלבנה, השפופה. עצמות בולטות, שדיים צמוקים, נפולים. לבשה את שמלתה הפרחונית, זאת שיוסף אהב כל כך, זאת שלא לבשה מאז מותו. ניסתה לסרק את שערהּ. השיער הסבוך סירב בעקשנות להיעתר לנגיעתן של שיני המסרק. ידה רעדה ממאמץ.
"רק רגע," אמרה, "רק רגע…"
המסרק רעד משהו, ואז, בפתאומיות, בקול אוושה קלה, חָרש את השיער האפור־צהוב בתנופה אחת ונפל על הרצפה. בשפתון שבידה ניסתה לאתר את שפתותיה. היא החטיאה את שני פסי הבשר הדקים, הכחלחלים־חיוורים, שסגרו על הפה הרוטט. מסגרת אדומה פראית הקיפה לבסוף את פיה. היא הייתה מוכנה. ואז שמעה שוב את הקול הרחוק, המוכר.
"את מוכנה, הגברת סולומון?"
"מוכנה, מוכנה…" אמרה, ועשתה דרכה לעבר הדלת.
שער הזהב הגדול נפתח לאיטו בחריקה קלה, והיא פסעה אל תוך המסדרון הארוך. יוסף היה שם לקבל את פניה במקטורן ובצילינדר, מחייך מאוזן אל אוזן, מושיט לה את ידו כמו ביום חתונתם. ובאו גם אימא ואבא, ופניהם מאירות וברורות כל כך. גם חברים וחברות מכל הזמנים, מכל המקומות. והגברת סלומון זכרה פתאום את כולם, את שמותיהם, את כינוייהם. וכולם לבושים לבן, מחייכים, מחבקים ומנשקים אותה. ואור גדול היה בכול. ולמרות כל ההתרגשות הזאת לא שכחה הגברת סולומון את המזוודה שלה עם התמונות שבתוכה. היא אחזה בה בחוזקה, פוסעת בקלילות במסדרון. לאורך הכתלים הלבנים עמד קהל אנשים רב ומחא לה כפיים, והיא שמעה את לחשם החוזר ונשנה בהערצה, בכבוד: "הינה באה הגברת סלומון… גברת עשירה מאוד…"
***
המטפלת התורנית מצאה אותה שכובה על מיטתה. מסגרת של אודם סוגרת על שפתיה המחייכות, הקפואות. בעיניה הפקוחות, המתות, נצצו קרני השמש הראשונות של אותו בוקר שחדרו מבעד לחרכי התריסים. הגברת סולומון חיבקה מזוודה ישנה. כשסוף־סוף הצליחו לחלץ את המזוודה מבין זרועותיה, גילו שהייתה ריקה.

שעת אפס / טליה אפלבאום־פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
עובדת הניקיון מנקה את החדר. היא שופכת מעט מים ומנגבת. היא מגיעה מרחוק מדי יום ולובשת את מדי חברת כוח האדם השוכרת אותה. יש לה שיער שחור וחזק האסוף בזנב סוס. החולה תוהה כיצד זנב הסוס נראה מוקפד כל כך והשיער כה חלק ועשיר. "אולי היא עושה פן בבקרים, בארבע בבוקר לפני שהיא נוסעת מהכפר לעבודה?"
החולה שואלת אותה לשמה. "נדיה" עונה המנקה באדישות, ללא חיוך. מעניין כיצד היא תופסת אותה, את החולה, מוטלת במיטת בית החולים ללא שיער וללא גוף עם ה"מחלה"?
נדיה מסיימת לנקות ומשוחחת בטלפון. נשמע כאילו היא משוחחת עם הבת שלה. על מה היא מדברת איתה? על כסף? על נסיעות? עליה? למה שתדבר עליה? היא אדם ללא גוף. כמעט שקופה. כמעט כמו המנקה.
אבל למנקה יש שיער חלק ועבות. לה לא היה שיער כזה גם בימים שהיה לה שיער. שְׂערה מתולתל ותמיד נראה לא ממש מטופח למרות ניסיונות אין־ספור לשפרו. כשהיה קטן, דניאל תמיד שאל אותה למה אין לה שיער חלק ויפה כמו לגילי חברתה. לפעמים גם הוסיף ואמר שיש לה ריח רע והיא הייתה נסוגה, נעלבת, בטוחה שהוא צודק, שהרי היא בעצמה בטוחה לעיתים שהיא מגעילה ורעה ומסריחה. עכשיו ודאי שמסריחה. ריח של בית חולים ותרופות ורעלים כימותרפיים מתוך גופה. מעניין מה חושבת עליה עובדת הניקיון. שהיא כבר לא פה? לא איתנו? נוטה למות? מסכנה?
היא מחייכת אל עובדת הניקיון ושואלת אותה מתי היא נוסעת הביתה.
"גמרנו להיום", עונה המנקה. "אני פה מארבע בבוקר". שעת צוהריים מוקדמת עכשיו והיא נוסעת אל ביתה, ושם בטח יכולה להיות עם ילדיה ולהתקלח ולבשל ואולי אפילו לכמה דקות להיות חופשייה.
החולה רוצה גם. להיות בבית. עם הסרטן אבל בבית. כבר כמה ימים אחרי ההשתלה וכל הספירות ירדו לאפס. היא נמצאת בבידוד כי מערכת החיסון שלה ירודה מאוד. זהו תהליך צפוי אבל החולשה במצב הזה אינה נסבלת. הגוף זועק את מכאוביו ואין כמעט איבר שאינו פגוע, פצוע או שותת כאב.
האם היא מוכנה אפילו להיות עובדת ניקיון ענייה ושקופה? כן. היא מוכנה. היא עושה דיל עם אלוהים, כמו שעשתה בילדותה, "אם אימא תעבור את הלילה ולא תתעורר עם כאבים בלב ולא תמות – אני אהיה ילדה טובה ואלמד כל היום."
"אם אימא ואבא לא יריבו אני אעזור בבית ואנקה ואהיה ילדה טובה."
וגם "אם הפט סיטי יהיה נקי אני אהיה ממש מווסתת ולא אריב אף פעם עם אמנון ולא אתחרפן."
וגם "אם דניאל ילך לבית הספר אני אתנהג ממש באיזון ובשיקול דעת."
ועכשיו – "אם אצא מזה אני ממש לא אדאג יותר לכסף ואשחרר את דניאל מלפיתת דאגותיי ואתנהג יפה לאמנון ותמיד אראה את האנשים השקופים."
מה זאת אומרת אם תצא מזה? לכמה זמן העסקה? רק אם תצא מהאשפוז בן החודש? או שהעסקה תקפה לשנה? ואולי לשנתיים? ואיך תצא? היא הרי יודעת שיוצאים בשן ועין, אז רק אם תצא שלמה בגופה ובנפשה או שהדיל תקף בכל מקרה?
אחות שאינה מכירה נכנסת לחדר. היא לא מוצאת חן בעיניה. האחות צעירה, נראית אנטיפתית. החולה מחייכת אליה ואינה זוכה במבט. פניה של האחות מכורכמים וקשים. בטח נוקשָׁה ולא תרשה לי להשתחרר מהעמוד של הנוזלים והכימו כדי להתקלח, היא חושבת לעצמה. חזהּ מחובר לצינור שמחובר לעמוד, שדרכו היא מקבלת את נוזלי הכימותרפיה לתוך הגוף. היא מבקשת לשחרר את העמוד ולהתקלח. האחות אומרת שזה לא בפרוטוקול. החולה מרגישה שוב שעולה לה הדם לראש. הינה רק ניסתה לעשות דיל של איזון וּויסות וכבר היא מעלה את הקול: "אז אני יוצאת מפה," היא אומרת, "אני רוצה להתקלח, והנוקשות הזאת לא עוזרת לחולת סרטן אחרי השתלה… ואת יודעת מה זה אומר.".
האחות אומרת שהיא תקרא לרופא והוא יחליט. החולה אומרת שהיא עצמה תשאל את הרופא. החולה אומרת שהיא משוכנעת שזה מה שהיא צריכה. האחות יוצאת מהחדר לא לפני שעושה את המוטל עליה – מודדת חום, נותנת כדורים ומיטיבה את עמוד הנוזלים והכימו.
החולה נשארת לבדה במחנה הצבאי. אולי אימא תבוא להציל אותה? אולי תעשה דיל שאם הכול יהיה בסדר היא תהיה יותר רגועה ופחות יעלה לה הדם לראש כל שנייה? שהיא פחות תרגיש שהיא במחנה כל הזמן? גם בחיים האמיתים? אלה שמחוץ לסרטן?
היא מנסה להתרומם משכיבתה במיטה. לאט־לאט פוסעת עם העמוד לשירותים. מגלה כי עשתה את צרכיה בתחתונים. מוזר, אפילו לא הרגישה בכך. היא באמת הגיעה רחוק, היא חושבת במרירות. עוד מעט אמנון יבוא ויחליף לה.
היא מתבוננת בפניה במראה. הם חיוורים בשקיפותם. עיניה נראות לה חולות, שקופות וזקנות. אין לה גבות וריסים. גופה דל. יש משהו משחרר בלהיות ללא שיער וללא חפיפת ראש וללא שמנים ומרככים לעיצוב השיער. כשתצא מפה היא תגדל שיער קצר ואולי תצבע אותו בכל מיני צבעים, ולא תבדוק כל הזמן בפייסבוק מתי דניאל נראה לאחרונה כדי לחשב אם הלך או לא הלך לבית הספר ותיהנה מניקיון הדירה שלה ולא תיכנס לשד הכפייתיות המוכּר של לסדר ולנקות יותר מדי ותזרום עם מה שיש בחיים ותקבל את החיים בחלקיותם ולא תריב עם אמנון ותהיה ילדה טובה. למה שוב היא חושבת שהייתה ילדה רעה?
היא לא יכולה להיות פה יותר. למרות שהחדר מלא תמונות של הילדים וקישוטים ומנדלות ומוזיקה של ריפוי.
היא מנסה לאט־לאט לחזור למיטה. חייבת לשכב בה. חייבת לנוח. היא מחכה למישהו שיבוא. היא מתקשה לנשום ומתקשה עם המחשבות האלה. היא סופרת את הדקות עד שאמנון יגיע ואחר כך אפי וגילי ומרב… ואימא תגיע לפנות ערב. קשה לה להיות עם עצמה ועם העסקאות בראשה ועם העמוד הכולא ועם המפקדים של הכלא המחליטים עליה ועם הכלא שלה־עצמה. היא יודעת שכל זה לא מגיע לה, גם אם היא מרגישה לפעמים רעה ומסריחה ומגעילה. אבל החיים לא עובדים על פי מה שמגיע או לא מגיע. החיים אכזרים בשריריותם. אולי אני בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה.
אמנון נכנס לחדר עם תוצאות הבדיקות שלה. "אנחנו כרגע בשיא הירידה. זה אומר שהספירות שלך ממש נמוכות. ממש אפס. מכאן זה יתחיל לעלות." לפני שהיא נרדמת היא נזכרת איך פעם אמרה לרופא הדתי החיוור והטוב שהיא בדיכאון והוא חייך בחיבה ואמר לה שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם נמוכות כל כך.
לפני שהיא עוצמת את עיניה היא מבקשת מאמנון להחליף לה ואז שוקעת בחלום נעים וכתום וחמים. המנקה מופיעה גם בחלום, אבל הפעם היא מחייכת ומדברת איתה ושתיהן מחזיקות ידיים בשותפות גורל חברית. בחלום המנקה מתחילה לספר לה על חייה. "אני מצטערת," אומרת לה החולה, "אין לי כוח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כשאצא מפה אוכל לטפל ולהקשיב. זה המקצוע שלי. אבל בשעת אפס לומדים ספרות. שאקרא לך שיר?"
מתוך דמדומי ההתעוררות היא נזכרת בשעות אפס בתיכון. כמה אהבה את המורה לספרות עמי, שקרא להם שירה. היא הרגישה שקרא לה אישית כשאמר: "בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר." אחר כך שמעה שנפטר בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת.

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

  • 127
  •  
  •  
  •  

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

אבא יהודה בקצה זקָנו של הרצל מְנַרְגֵל / עודד פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
[לזיכרו של יהודה גיאת, שהיה לי אב מאמֵץ]

עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שׂורֵק החל את דרכו בו בימים קדומים. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקני על שם יוחנן, הניצב במרכז הכפר, מְדַנְדְנִים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקָנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומְנַרְגֵל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג-יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נָאדְרָה [אורה] אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפִיַית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז"ל ואורה, תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם, בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלַי לראשונה בכפר, ב-1978.
  לא מדבֵּר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ואורה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוּוָן. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך, זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף, המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חווייג' בקפה מהביל.
  פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פִּיַית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו [תשדירי בחירות, אם אינני טועה], וכולם מדברים גבוהה-גבוהה, דברי מליצה ורהב, איש-איש ממרום מושבו, מזווית הראייה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. "כולם אותו דבר," ענה. "מי שאומר כל הזמן 'אנחנו' במקום 'אני' זה רק בנאדם שיש לו תולעים." כך, חד וחלק, הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.
  ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידים וּבָשָׂר שָׂמֵחַ שרוּחַ אלוהַ מפעמת בו. אבָל מְשָׁלִים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר. כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העֵז היחידה שנותרה לו ליד פתח הביקתה הדלה. תפס העשיר את העֵז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדךָ שלא שוחטים לבנאדם את העֵז האחרונה שלו. צֶדֶק.
  אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לו פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר. אורה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא הרבה בספר הספרים. עולה בשבתות לבית-הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, "משכן יעקב". לפעמים נלוויתי אליו ותמיד-תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית-הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים, לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול. אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלֵי המְבַשֵׂר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת, אם תָּרוּ עיניו אחַר קשת בענן.
  חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומְנַרְגֵל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה. לרגלֵי בנימין-זאב. בקצה זקָנו ממש.

נעלי ורדה / דניאל שור

  • 127
  •  
  •  
  •  
על היום שבו גיליתי שאני "רומני גנב" לא דיברתי עם איש מעולם. לנצח זה יישאר הסוד שלי ושל ורדה.
פסח לפני כשלושים שנה בערך, מרכז הקליטה רחובות, סיר רוחש מתרבויות מבעבעות, שפות וילדים שלמרות שהגיעו ממקומות רחוקים נראו כמו שיבוטים זהים. בחבורה שלנו היו ראובן הבולגרי, מרטין הארגנטינאי, אהרן הפרסי, פיטר ההונגרי ואני, הילד מרומניה, ההוא שהילדים צועקים לו ״וורבשטה רומנשטה?״ ו…״ממליגה״.
הם לפחות ידעו כמה מילים ברומנית בעוד שאוצר המילים שלי בעברית הסתכם בצמד המילים ״בן זונה״ – צמד מילים שלימים אמרו לי העולים הרומנים הוותיקים, שחשוב שאזכור. כך קרה שביום הראשון ללימודים, כאשר שאלה אותי המורה לשמי השבתי מייד בצמד המילים ששיננתי, דבר שעורר די והותר התפעלות, ועוד באותו היום נאלצתי להיפגש עם המנהלת ברכה.
כמעט בלי יוצאים מן הכלל נעלו הילדים בכיתה נעליים צבעוניות ממותגות ורק אני נגררתי בסחבות מרופטות על הרגליים. הסוליות שלהן היו שחוקות ובלויות עד כדי כך שגירדתי את הרצפה בעור של כף הרגל.
בשנים הראשונות שלנו בארץ פקדנו תדיר את החנות של ורדה בשוק העירוני של רחובות. שם, בקצה השוק, בין חנות הדגים המבאישה לסנדלרייה הסובייטית, ניצבה חנות הנעליים של ורדה.
לנו היא הייתה מוכרת נעליים יד שנייה בעשרים שקלים. הן נראו בלויות לחלוטין וריח חריף של רגליים אלמוניות נדף מהן, ולא השאיר מקום לספק שהן את תפקידן כבר עשו.
נוסף על כך, המידה שלי מעולם לא הייתה במלאי. איכשהו זה לא שינה הרבה לוורדה או לאימא שלי, ושתיהן היו מקיפות אותי משני צדדיי ודוחסות את כף הרגל שלי בכוח לתוך הנעל. מעט גערות שהגיעו מצידן, מחאות כאב ובכי שהגיעו מצידי וסיכום אירוע נחרץ של ורדה: "בול עליך!"
היינו יוצאים מהחנות ואני מדדה באיטיות וכעבור כמה דקות מתהלך עם שאריות של נעל מעל הגרביים שגם הם, איך נאמר, לא בדיוק רגל ראשונה.
הבקשות שלי לנעליים חדשות העלו תמיד את הטיעון השואתי: ״אתה יודע שלסבא יצחק ולסבתא שרה בגטו טרנסניסטרייה לא היו נעליים כלל? הם הלכו יחפים בשלג של מזרח אירופה עם כוויות קור שבגללן כרתו להם אצבעות". לך תתווכח עם הטיעון הזה… למרות שאני דווקא זכרתי שכל האצבעות שלהם היו שלמות. אבל הנקודה הייתה ברורה: אין לנו כסף לנעליים חדשות, זה מה יש.
באמצע כיתה ג' הגיע לכיתה ראובן הבולגרי בנעלי אייר ג'ורדן לבנות עם פסים אדומים בצדדים וסוליה בגודל של טרקטור. אני מוכן להישבע שזה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי עד אז. הייתי בטוח שבזכות הנעליים ראובן יכול לשחק כמו אלוהי הכדורסל, מייקל ג׳ורדן. כולנו היינו בטוחים. אני זוכר שחזרתי הביתה נרעש והתחננתי לאימא שלי שתקנה לי את הנעליים שיש לראובן. אימא צחקה ואמרה ברומנית משהו שקשור לחזירים שמצמיחים כנפיים ועפים, או במילים אחרות: ״בחיים לא!״
למרות הלא המוחלט של אימא הנעליים של ראובן לא יצאו לי מהראש. כמה ימים לאחר מכן פתחתי את התיק החום הגדול של אימא, הוצאתי את הארנק המבריק ולקחתי… סליחה, גנבתי ממנה שטר של חמישים שקלים.
עוד באותו יום בדרך חזרה הביתה מבית הספר הלכתי לוורדה וביקשתי ממנה את הנעליים של מייקל ג׳ורדן. ורדה שאלה בחשדנות אם יש לי כסף, וציינה שזה קצת יקר. בכל זאת, היא קיבלה אותן ממייקל עצמו, כך היא טוענת. אז נופפתי לנגד עיניה בשטר וכשראיתי שהיא עדיין מתלבטת, הוספתי את מילות הקסם: ״בן זונה!" ורדה התחילה לצחוק ונתנה לי את הנעליים, שבראשונה אפילו היו במידה שלי.
מאותו היום בכל בוקר הייתי יוצא מהבית ולרגליי נעלי יד שנייה מסמורטטות, וברגע שהייתי מגיע לשער בית הספר, הייתי שולף את נעלי מייקל ג'ורדן שלי מתוך התיק ומבצע את ההחלפה לפני שמישהו יבחין בי. על אף שהתחושה הייתה שונה ובכל צעד שעשיתי הרגשתי בלתי מנוצח, בכל פעם שהייתי עובר בשערי בית הספר התגנבה למוחי המחשבה שלנצח לא אהיה יותר מאשר ״רומני גנב״, ושאם זה ככה אז שלפחות ברגליים פחות יכאב.

עריכה: יאיר בן־חור