ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

"זיכרונות ילדות המקורי" מהגיהינום / רונית ליברמנש ורדי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
מי זוכר את המורה ביילה-שטיק-נביילה? מי זוכר את החצר בישמעאל סמטת אחשדרפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש"אני רושם כמה כיף היה ואיך הסתפקנו במועט והנה תראו איך אני רושם ואת רושמת וכולנו". כולנו מה?
מי-מי-מי-זוכר. מי. מי העומד מאחורי ולפני. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא-לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, "רבותי!! נא להפסיק מיד את הרפיון האסוציאטיבי". וכל הגברות (רובנו לא היינו "רבותי") שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.
ובכן, אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה – התמקמתי לאחר הג'קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר, בעיקר כדי לשנורר ממנו סיגריה.
גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו-משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון שממול. מעמד בינוני מהוגן של הימים ההם; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו-משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר שעקר בינתיים מהשכונה הישנה מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר ומהמורות, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.
מה היה כל כך נורא? דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר התענגתי למדי. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים נמוכים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מסיפורי האחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא-חברתית שאני פוקדת כצל כהה קרויה משום מה "מחנכת מופלאה", נהגה להשוות בין ילדי המשפחה השונים שאיתרע מזלם ל"התחנך" אצלה. "א-ה-ו-ד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום". זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה נכה שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה והחל מצווח גסויות עולבות כשהוא מעורטל למחצה.
כדרכם של משוררים, סטיתי למה שאנליטיקאים מסוימים מכנים "רפיון אסוציאטיבי". ובכן, ילדים וילדות קשישונים. כשאתם כותבים "מי זוכר את?" אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התמה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה תמיד. מאיינים את החַבּוּרוֹת שאנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.
 

פרקי אבשלום | טל יקוטי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
אבי הכניסני לפנימייה בדרום המדברי של הארץ. לדבריו, הייתי בן סורר ומורה.
אני בורח כעת באישון לילה רק יום לאחר היכנסי, משום שילד בן חמש־עשרה צריך להיות בביתו שלו. או בבית משלו.
חשבתי על כך כל הלילה ולא דמיינתי שיהיה לי האומץ לצאת כך מהחלון בפזיזות כגנב, אך תמיד דגלתי בעשייה יותר מהרהורים או מדיבורים. לחזור לבית אבי לא אחזור. רחוק מהעין רחוק מהלב, כך עדיף. מאז מתה אימי לפני כשנה, אני חי עם אדם קשה־עורף, זועף ורוגז, שבכל פעם שאני מסתכל בו תמיד נראה כי אני מתבונן בסימן קריאה מהלך. מבין אחי הגדול ואני אני העוזר המרבי במשק המשפחתי. אני מתעורר בכל בוקר בחמש למלא את השוקת, להשקות את הטלאים ולדחוס את האבוסים. אך אבי היה אטום בעצבותו שהתבטאה בעצבים רבים.
הבנתי לליבו. למרות זאת בידיו המחוספסות היה מפיץ זעמו על כל הבא ליד ורוטן אך ורק לעברי ובלי קשר לשום סיטואציה. אם שוחחתי עם מישהי או נהגתי את הטרקטורון שלא על יד המשק, הוא היה פשוט מתרגז כאילו חברתי לנאצים ויש להרביץ בי תורה טרחנית; כשהייתי מפריד את העגלים, הוא היה מכה אותם כשדבר־מה הוציאוֹ משלוותו. לא ייחסתי לכך חשיבות והייתי חס על ההתנהגות הזאת, אך המרחם על אכזרים – סופו שיתאכזר על רחמנים. וכך טלאים, חתולים וכלבים היו מוכים על ידיו במכוש או באבנים פרי ידיו העצומות. בעוד אחי היה מחקה אותו בהתנהגותו, אני הייתי סר לעזור לכל חי ושומע את צעקותיו ההולמות "אבשי, בוא תראה איך מפרידים את הטלאים כמו שצריך, מה הלכת לי להרים את הכלב?"
אבל לא למדתי כלום. לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, פשוט אי אפשר ללמוד כלום מאדם רוגז ואלים. מות אימא הפיח בכולנו זעזועים משונים בנפש ואני לא עומד לדון את אבי, שכן הייתי שומע את יבבותיו בלילות.
ביום בהיר בשעת בוקר הוא העלה אותי על הטנדר והצהיר שנמאס לו. "מהיום תחיה בפנימייה עד שאחליט אחרת", אמר. ההלם היה כבד. אבי היה האיש הנערץ עליי בילדותי. היחיד שהצחיק אותי כשהניף אותי בכפות ידיו הרחבות אל על בכל ריצה שלי אליו. אפילו לבית הכנסת המשעמם של המושב הייתי הולך עימו מדי ליל שבת כדי לחקות את הליכתו בחולצתו הצחורה ולהניף את זרועותיי בגבריות כמותו. התפילות שעממו אותי אז תמיד הייתי פותח את הסידור בעמודיו האחרונים וקורא בפרקי האבות כדי להעביר את הזמן. אבי היה נוזף בי ואומר, "מי שמשעמם לו – בעצמו משעמם", אך כך נהגתי בכל שבוע.
בפנימייה קיבלני אדם נחמד. הוא הראה לי את חדרי, סייר איתי בלבביות ברחבי הפנימייה והסביר את הכללים. בראשי ניקרה האפשרות שלא אישאר, בעיקר כשראיתי שבחדרי אחיה עם בן מיעוטים שמבטו מזוגג בעוינות ולא ענה לשלום המסורתי שלי. הקפדתי שלא להסתכל בקנקן אלא עמוק בתוכו, שהרי גֵּרים היינו בארץ מצרים. אז שכבתי לי בנחת וחיכיתי שיירגע ויציע את עצמו להיכרות. אבל הנער הגדול והשחרחר בשערו הפחמי הזה קינא בי מהרגע שבאתי. הוא החל מרכל על המדריך הנחמד שאהב אותי וחמד את מיטתי המוגבהת כשבכל רגע אמר במבטא כבד, "הכריות האלה היו שלי הכריות האלה", מבלי להסתכל בי כשהוא שוכב כנסיך בעיניים עצומות. "דע לך", אמרתי, "שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם", שיננתי את פרקי האבות האהובים עליי. והוא המשיך ואיים, "אני אוציא בלילה בכוח את מה ששייך שלי". עוד סיבה להתחפף מפה מהר. לא צייצתי, שכן סייג לחוכמה שתיקה, ונתתי לבלימת פי להתפרש לכיוונים דו־משמעיים כלפיו. לא שחשתי יראה ממנו אבל בחרתי את מלחמותיי והחלטתי לצאת משם בהקדם.
בארוחת הצוהריים המדריך הנחמד היה מספר לנערים על אקטואליית העולם, ומשפט שלו אומר "כל שמעשיו מרובים מחוכמתו, חוכמתו מתקיימת", תפס את ליבי וזירז אותי לבצע בריחה מהפנימייה ולצאת עוד באותו הלילה לחירותי החדשה. התוכנית הייתה פשוטה ותמימה: לצאת בלילה, לסחוב שק שינה הקיים בכל חדר, לקחת מעט מזון מן המטבח, לישון יום—יומיים בחוץ תחת כיפת השמיים הנעימה, למצוא עבודה באזור הירוק – ולחיות את חיי בשקט ובשלווה.
לידי ישב נער בלונדיני וצנום וחייך ואמר שהיום הוא יוצא הביתה. הוא סיפר לי שהוא גר כחמש דקות נסיעה מהפנימייה ובשל יום האזכרה של אימו אביו ייקח אותו ברכבו ויחד ייסעו לקברה. חשתי אליו חיבור מיידי כתאום יתום (על אף שחצי מדָּרֵי הפנימייה יתומים בדרכם) אך לא סיפרתי לו על תוכניתי, אלא רק התעניינתי היכן בדיוק הוא גר כדי שאוכל להגיע אליו אם איתקע בדרך. "מעבר לגבהות הראשונות צפונית לגשר בפאתי המדבר", הוא אמר.
בלילה חיכיתי שהאופל ייסוג ויצאתי בדמדומי השחר מחלון החדר. לא נרדמתי כלל, הן בשל אדרנלין הבריחה הן בשל האיום המפורש של שכני העוין. למזלי, החדר שלי היה בקומה ראשונה וכך חמקתי במהירות החוצה. ידעתי שאני רחוק מביתי, אך בשל הקור ואפור השמיים, תוכניתי קיבלה נרטיב חדש של מציאות קשה ורק בדקתי היכן בדיוק הבית של הנער הבלונדיני. ידעתי מאין באתי אך לחלוטין לא לאן אני הולך. רוח צוננת טפחה על פניי והקשתה את הליכתי. הילכתי במשך דקות ארוכות שנדמו כנצח אל הגבעות שעליהן סיפר לי חברי הבלונדיני, צפונית לגשר שתיאר. היו כמה גשרים ושום בתים לא נראו לעין. גם ההבדל בין חמש דקות נסיעה להליכה רגלית היה רחוק מששיערתי. הקור שקשק את גופי ושיניי נקשו בפי. כשהלכתי על האדמה החולית אוהלים מסיביים היו סביבי וגרגירי חול עפו על עיניי. גמלים וחמורים הפחידו אותי מבעד לרוח המשתוללת במדבר ומחשבת שבירה לחזור כעת הייתה מנת חלקי. לא. לא מדִּבשו ולא מעוקצו, חשבתי כשהרהרתי על אבי. אני מעדיף למות פה מקור ומבהלה ולא לחזור לפנימייה או לבית אבי.
לפתע צעקות עמומות נשמעו וקטעו באחת את מחשבותיי. בדווי יצא מאוהלו וצעק אליי בערבית. חזרתי בעקבותיי אליו, הסברתי שאיני דובר ערבית, ובעברית רצוצה הוא הכניס אותי לאוהלו החם. בשׂומת תפוח קיבלה את אפי וחום גופי עלה והשרה בי נעימות. השתעלתי מעט וקיבלתי מייד תה מהביל ומתוק.
התיישבתי כמנהגם על הרצפה המרופדת ואנשי האוהל בחנו אותי כחיה. התמקדתי בחום ורעדי פָּחת. סיפרתי להם שאני בדרך לחברי ואבדתי בדרך. לשאלתו של הבדווי מדוע אני מתהלך כך ללא ציוד הסברתי שאין לי כסף רב ולכן הייתי חייב ללכת. "לא צריך כסף רב, אדם חייב שיהיה לו רק מעט יותר ממה שהוא צריך". הוא צדק, חשבתי על זה שלעיתים היה לי כסף בכיס שלא ממש הייתי צריך, איך היה זה נוסך בי ביטחון מעורפל ולא נכון… מכל מלמדיי השכלתי, והאדם הנבון והמשופם הזה הצביע על פינה נעימה בצד האוהל ואמר כי כדאי שאישן כמה שעות. לא ראיתי אישה באוהל, היו שם רק עוד שני בחורים צעירים וחומים שעיניהם שקדיות ועגולות. האחד מילא את כוסי כל אימת שזו נגמרה מאחר שלגמתי יציקות ארוכות של התה אל גרוני הניחר. השני היה עוין לא פחות מהבחור ששהה עימי בחדר הפנימייה. סירבתי להישאר ורציתי לצאת משם כשראיתי שאור השחר עלה, אך מבול פתאומי פקד את האזור ואכזב אותי. לא יכולתי לצאת. המבול נמשך דקות ארוכות ובהתרסה, והאיש המשופם סידר לי בלבביות את פינתי שאשכב, ובנו המחייך הביא לי כעת מיני מתוקים ומעט אורז, בעוד אחיו המבהיל המשיך לבחון אותי.
לא עצמתי את עיניי, התחושה הייתה מוזרה. בנו החייכן של המארח כיסה אותי ולא יכולתי שלא להתפעל מאהבת האדם שבו. אחיו השני היה נוקשה וגבותיו מחוברות. האחים הזכירו לי את סיפור הרי עיבל וגריזים. הרים דומים בגובהם הניזונים מאותם הרוחות, הטללים ומי הגשם. אך בעוד הר גריזים שופע ופורח, הר עיבל יבש וצחיח כישימון ארוך ומתמשך. כך היו האחים האלה שגדלו באותו הבית אך שונים במהותם.
נרדמתי לשעה קלה. נעירת חמור העירה אותי בבהלה. ריח דחוס של גשם מעורב בחול פָּעם באפי. שנאה חלחלה לליבי כלפי אבי מולידי. אני במצב הזה בגללו! חתול רחוב עזוב וללא ישועה.
התעשַׁתִּי. מבעד לגבעה הראשונה ראיתי דרך צוהר האוהל את בתי האבן, שם גר חברי. מה שאור השמש מביא איתו, חשבתי.
עתה שהו באוהל גם שתי נשים. האחת מכוסה כולה וכבדת משקל והשנייה צעירה ודומה למארחי החביב אך מהוללת בכיעורה ומבעיתה להפליא. הודיתי לכלל המשפחה ומיהרתי ללכת. מארחי כעס שוויתרתי על הקפה שהגיש לי, ומייד נמלכתי בדעתי, חייכתי כאוויל, שתיתי בחופזה – ויצאתי בקידה מטופשת לעבר הנוכחים.
שְׂערי מלא חול ומחשבותיי מטושטשות. הגעתי מזיע לבית הראשון המתואר מצד חברי הבלונדיני. הוא לא שהה בבית כשהצגתי את עצמי לאביו, ואביו הסתכל בי בפליאה, "אז אתה הוא אבשלום שכל העולם מחפש אחריו…" הבנתי שנושא בריחתי מהפנימייה הפך לסיפור בפי כול ורציתי לצאת. פתאום שמעתי את עצמי אומר בטון שלא מאמין לעצמו, "אם אין אני לי – מי לי, אני הולך לגור לבדי תחת כיפת השמיים". האב חייך אליי ואמר, "אביך הגיע לפנימייה והפך את כל העולם בחיפוש אחריך. תראה איך אתה נראה, ממש זוועה! אתה מטונף ומצחין כמו בואֵש. בוא, אקח אותך הביתה".
גיחכתי. "את אבי מחקתי, אדוני. הוא זרק אותי כמו כלב". הוא חייך לעיניי ואמר, "אתה מתנהג כמו אבשלום בן דוד המלך מהמקרא, שמָּרד באביו ונהרג תקוע בשערו על גזע העץ. חוץ מזה, הדלאי לאמה אמר כי לנטור טינה זה לשתות רעל ולצפות שהאחר יהיה חולה". הוא לא מכיר את אבי. בוודאי חיפש אותי כדי לגעור בי בצעקותיו המאכְּלות כמו אש. חוץ מזה, אבי הוא המורד כאן, לא אני, ובכלל אין לי מחלפות עבותות על ראשי שייתקעו בשום עץ. ניסיתי ללכת אך העייפות והרעב הכריעו אותי. לא הנחתי בפי מאום שעות ועילפון הכה בי.
התעוררתי מנומנם במכוניתו. "הו, קמת, יופי, תכף נגיע". הוא מחזיר אותי לביתי, חשבתי. בטני התהפכה. פרפרי חרדה לפני הפגישה עם אבי התעופפו והכו בי כברד. הרעב כבר לא הציק, רק מחשבות לפגישה עם האיש הסונט בי. "לא… תעצור בבקשה", עוד אמרתי חלושות, "אני… אני רוצה לרדת". אבל הוא התעלם ממני וברגע ראיתי את שער המשק המשפחתי מהחלון.
הרכב נעצר ואני בתוכו מתלבט מה לעשות. איך אצא להראות את פניי פה? אבי היה זה שיצא את הבית במבט חודר. הוא צעק, "איפה הואאא?" והתקדם. נותרתי קפוא. אבי התקרב, פתח בחופזה את דלת הרכב, הוציא אותי בכוחו האדיר משל הייתי יבחוש, וחיבק אותי באהבה מתייפח ואומר, "אבשי שלי, אני מצטער, טעיתי. סלח לי".

עריכה: יאיר בן־חור

אַתְּ. מוזיקה / רונית ליברמנש ורדי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
כרמן מירנדה וביזה כרמינה בוראנה ואורף והחמישית והתשיעית והפסטורלית ויוהן סבסטיאן וצ'ייקובסקי, בכית כשהקשבנו לסימפוניה מספר 6, ושומן – את. את מוזיקה את הנבטת וטיפחת באהבה לא בכפייה מעולם לא בכפייה, חנכת אותי סופגת את עלבון הצחקוקים הילדיים כשלקחת אותנו לאופרה הישראלית הנושנה ברחוב הירקון, בגיל תשע המלודרמה היתה פומפוזית מדי למי שצמחו בישראלינה המיוזעת, הכתריאליבקית הזו, ברחוב דפנה בואכה שיכון הקצינים והמורה לזמרה על אקורדיונה שצייתה לתכתיבי השירים הרוסיים המתורגמים –
 
והמשכת לפקוח את אוזניי שוב ושוב לפלאות הרחוקות כל כך משלמת הבטון והמלט ואהבת המולדת שהתקשיתי להבין. מספרת בהתרגשות על בניין האופרה ההדור בבוקרשט והקונצרטיים החינמיים שהלכת אליהם בלוויית אביך ההדור. ואני הקשבתי והבנתי שאין לך מולדת. שאת גולה בעל כורחך (כמוני. גולה פנימית מתמדת) על שלמותיך היפהפיות שענדת לקראת הקונצרט כי כל שנותר הוא המושב בסדרה השנייה גוש ג', קיץ וחורף, מבלי להשתעל בהפסקות, הדבקות במושב הזה ומשקפות האופרה השחורות, שלך ושלו, שאני שומרת עליהן בקפידה. והאופרות שריגשו אותך עד דמעות מדמיעות אותי כעת.
 
את. מוזיקה. המוזיקה שלי.
 

הקבר האבוד / רונית ליברמנש ורדי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
בחמישי שעבר ביקרנו את אבא. בית עלמין ירקון. גוש חלקה גוש חלקה. גוש. חלקה. לא בכוכונים ולא ברבי הקומות – גוש 13 חלקה 5 א', כך נכתב בכתב ידו של פקיד עבדקן מהחברה קדישא לפני כך וכך שנים, בבוקר שרבי לוהט לאחר שהקפנו את הגושים והחלקות במשך שלושים דקות עד שנואשנו ונכנסנו למשרדי החברה קדישא ושאלנו איך זה יתכן ומדוע נעלם קברו של אבי ז"ל, שנפטר בדיוק לפני עשור וחודשיים.

בתום הביקור ההוא צילמנו את הפתקה שנשמרה היטב במגרה, תיאמנו מועד עם י' ונסענו. היה חם. תמיד חם שם, בירקון. גם בנובמבר וגם בדצמבר. אלא אם כן יורד מבול. גושי בטון חדשים וכעורים היתמרו סביב. רבי הקומות החדשים – בינוי ללא פינוי פינת רכבת השאול בסמטת שער האין חסד ואין רחמים.

י' הנהג ניווט במיומנות לגוש 13 חלקה 6. ואחר כך חמש. חמש א'? יוק. וכך סובבנו את גושי הבטון בעיגולים, ב-12 בצהריים לא היו לוויות רק קומץ אבלים שהניחו זרים, הרחק הרחק מאיתנו, כשהם מוחים במטפחת פנים וצדעיים מיוזעים. בסופו של דבר ביקשנו מי' לעצור. יצאנו מהמכונית והתפצלנו. ע' פנה דרומה או מזרחה, אין לי מושג. ידעתי שזה לא שם אבל לא רציתי לעשות סצנה אז המשכתי לכיוון הנגדי. כעבור כמה דקות התקשרתי אליו. הוא שב על עקבותיו מתוסכל.

"אם בתוך חמש דקות לא נמצא, נחזור". הפטרתי בייאוש. ואז חלפו על פנינו שני עובדי כפיים, כנראה גננים, מיוזעים, שדיברו ערבית. ע' דלק אחרי הראשון והציע לו חמישים שקלים אם יצליח למצוא את הקבר. "מצבת שיש שחורה ויפה", הפטרתי. לפני עשר שנים המצבה השחורה היתה בבחינת חידוש, אבל להפתעתי רוב המצבות של הנפטרים בשנה האחרונה היו שחורות, משום מה. הגנן מצא את אבא בתוך שתי דקות (גוש 5. לא א' ולא ת').

"אוי, הנה אבא"! צעקתי כשהתקרבנו, נכשלת כישלון חרוץ בהשתקת הקול הפנימי שהיתרגם למלל מביך. החום וההתרגשות והתסכול עשו את שלהם וכשקראתי בקול קדיש יתומה מהדף המודפס, קולי נסדק. ושוב ראיתי לנגד עיניי את עיניו התכולות ואת בדל החיוך האירוני, כאומר, "רונלה. אין דבר. העיקר שמצאת".
 

האיש ששנא את אשתו / גיא חצרוני

  • 127
  •  
  •  
  •  
 

לזכר שרה כהני שעשתה בנו נפלאות

 
גלגלה אותו אל תוך המבואה ההומה בקופת החולים, הוא על כיסא גלגלים כבר, כמה? חמש שנים? מאז הפך חצי גופו למשותק. "Take left here, to the pharmacy", אמר לפיליפינית שמטפלת בו. עוד קודם לשיתוק סבל מכאבים בצד ימין של הגוף, "זה התחיל בכאבים בצוואר", נזכר, "כל הלילה הייתי מתעורר מזה".
היא גלגלה את כיסא הגלגלים שלו והושיבה אותו קרוב לקצה ספסל ההמתנה. ליד אישה לא צעירה.
"אוף, התור לא זז", התלוננה האישה שישבה לצידו.
"זה לא תמיד כך?" שאל.
"האמת שכן…" ענתה, "אבל אני אף פעם לא מתרגלת לזה".
"כן", נאנח, "ואני בא לפה הרבה בגלל הכאבים".
"גם אני סובלת מכאבים", ענתה לו, "אבל אני פה בגלל מחלת עור בכלל, בכאבים אני מטפלת במקום אחר".
"כן? איפה?" שאל.
"תשמע, לפני הרבה שנים התחיל לי כאב בגב וחברה לקחה אותי כמעט בכוח לאיזו אישה מבוגרת ברמת גן, רק נכנסתי אליה לסטודיו היא העיפה בי מבט ואמרה: 'תרימי את הראש, ככה כואב לך בכתף…' מאז היא עושה בי ניסים, מעסָּה פה, מסבירה שם… לא רק שאני יוצאת ממנה בלי שום מיחוש, אני ממש מרחפת, כל החיים שלי השתנו בזכותה".
"את חייבת לתת לי את הפרטים שלה", ביקש, " אולי היא תוכל לעזור גם לי, אפילו שאני כבר זקן ונכה".
״האמת היא שאני לא בטוחה שכדאי, לא הרגשתי את זה אבל אמרו לי שהיא מאבדת סבלנות מהר ולפעמים אפילו צועקת על מטופלים…״
״תני לי לדאוג לזה, אל תטרידי את עצמך״.
״אתה יודע מה? אתה נראה לי נחמד ואני אתן לך את הטלפון שלה. אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לכאבים שלך. אגב, מה שמך?״
״יצחק, ושמך?״
״ורדה״, ענתה.
כעבור כמה ימים נזכר יצחק במספר הטלפון שבכיסו והחליט לנסות.
״הלו?״ ענה הקול מהצד השני, מבטא יקי בולט, חשב לעצמו.
״שלום, שמי יצחק, שמעתי עלייך דברים נפלאים ואני מבקש לקבוע תור״.
״הממ… תשמע יצחק, אני מאוד עמוסה, אני מקבלת קבוצות אחר הצוהריים, הם עושים אצלי התעמלות, לטיפול אישי אני פנויה רק בבקרים והכול מלא. אני יכולה למצוא לך מקום בחמש בבוקר אם אתה מוכן לקום מוקדם״.
״בגילי חמש בבוקר זה לא מוקדם", צחק.
״למי כבר קבעת?״ שאלה עדנה, אשתו של יצחק, ״שוב שטויות?״
״אויש, אל תבלבלי לי במוח״, ענה, ״לא ביקשתי לשמוע את דעתך״.
״כרגיל אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכסף על השטויות שלך. היית חמור ונשארת חמור״.
וביום שנקבע, בדיוק בחמש בבוקר, דפקה המטפלת הפיליפינית של יצחק על הדלת הישנה שבקומת הקרקע בבניין הישן והנמוך במרכז רמת גן. כשנכנסו גילה סטודיו גדול ובו מחצלות על הרצפה, חלונות מוארים לכל אורך הקירות, ובצד ימין מעין במה מוגבהת ועליה מיטה ופרגוד. ליד המיטה עמדו זוג הורים, היא בדיוק סיימה לטפל בבנם. הילד קם מהמיטה והאֵם הנרגשת אמרה, ״אוי שרה, העמדת אותו שוב על הרגליים, שבוע שלם הגב שלו היה תפוס והוא לא הצליח כמעט לזוז, תראי איך הוא גמיש עכשיו, כאילו מעולם לא נתפס לו הגב, כבר לא ידענו מה לעשות״.
״רק חשוב, חמוד, שתקפיד להרים משאות כבדים כמו שלימדתי אותך, תשתמש בכל הגוף, לא רק בידיים כי זה מושך את הגב שלך חזק מדי. ובוא אליי שוב בעוד שבוע–שבועיים שאראה אותך״, ענתה שרה ופנתה אל יצחק ״שלום, אתה יצחק?״ כן. ״למה אתה בכיסא גלגלים?״ שאלה שרה.
״חצי גופי הימני משותק ואני לא מצליח ללכת״.
״הממ…״ אמרה שרה, ״אבל זה לא שיתוק נירולוגי, אני רואה, הפנים שלך סימטריות ואתה נראה בריא בסך הכול. בוא, שב על המיטה ונוריד את החולצה שאוכל לראות אותך טוב יותר״.
בעזרת המטפלת ושרה ירדה החולצה לבסוף ושרה נגעה בשכמה השמאלית.
״איי!" צעק יצחק כשנגעה.
״כל הגוף שלך קפוץ ומתוח, לא פלא שכואב לך.״
היא שפשפה את כף ידה לאורך עמוד השדרה שלו, מרחה משחה בריח אורנים חזק, ויצחק הרגיש שהאזור מתחמם ועוד מעט עולה באש. ״יש לנו הרבה עבודה״, אמרה שרה, ״אתה כולך פקעת מתוחה וצריך לאט־לאט להתחיל לשחרר את השרירים. למה אתה מתוח כל כך?״ שאלה, ״משהו בבית? אתה הלוא בפנסייה, זו לא העבודה ולא דאגות פרנסה יום־יומיות״.
״לא יודע, בכלל לא ידעתי שאני מתוח״, אמר.
״הגוף שלך יודע״, פסקה שרה, "וזה מספיק". לאחר רגע המשיכה ואמרה: ״חבל שאשתך לא באה, היא הייתה יכולה ללמוד ולהזכיר לך את התרגילים שאני מראה לך״.
״אישתי?״ גיחך, ״אם אנחנו קצת מחליפים הברות בינינו במשך היום זה בעיקר נביחות של ריב, אבל גם את זה אנחנו בקושי עושים כבר שנים. עדנה אישה רעה ועיקשת״.
״מה אתה עושה במהלך היום?״
״קורא הרבה, מאזין לרדיו, המטפלת לוקחת אותי לטיול בחוץ כשנעים״.
״ואתה ועדנה ישנים באותו החדר?״
״כן״.
״ואיך אתה ישן?״
״לא משהו, עדנה נוחרת, והריח שלה לא נעים, אנחנו באותה מיטה, את יודעת…״
״אתה ישן בצד שמאל, נכון?״
״כן! איך ניחשת?״
״כל צד ימין שלך, יצחק חביבי, מתוח כמו קפיץ. עכשיו כשסיפרת לי כמה אתה לא סובל את עדנה, הבנתי שהגוף שלך מגיב אליה ככה, היא ישנה לימינך ואתה מקשיח את גופך אליה ועם השנים איבדת את הגמישות. אני בטוחה שבעזרת הרבה עבודה, ואולי גם תעבור לישון בחדר נפרד, נצליח להרים אותך בחזרה על הרגליים״.

עריכה: יאיר בן־חור

חשיפה בקבוצת התמיכה / ענת קוריאל

  • 127
  •  
  •  
  •  
 

לחברי הנפלאים לדרך

 
בקבוצת התמיכה שלי של חולי פרקינסון יש טיפוסים מעניינים וטובי לב. אנחנו נפגשים פעם בשבועיים עם צפנת המנחה שמיטיבה לצוד מתוכנו את מה שמבקש לברוח כמו דג חלקלק המשתולל בידיים. בשיחות האלה אנחנו יורדים לעיתים למדרגה הנמוכה ביותר או מעפילים לגובה מפתיע. ניכר שלצפנת חשוב להקשיב לכל אחד ואחת, כל מה שנאמר נמסר לידיה לעיון מחכים.
 
באחת הפגישות שהייתה אמורה לעסוק במעבר מבריאות לחולִי במעגל החיים, מישהי זרקה שסיפרול היא תרופה נוראה ולחלק מהחולים היא מובילה להתמכרויות, שלא נדע. כל המבטים הופנו אל הדוברת, חלק הביעו סקרנות וחלק הנהנו לאישור. עד מהרה עפו באוויר קללות על הכדור כאילו היה טרוריסט שצריך להוציא להורג. גם מי שלא התנסה בו אמר ששמע שהוא "זבל של כדור, כדור שמתאים לאינקוויזיציה." הרוחות לא נרגעו עד שצפנת הרימה את כף ידה לאות ״עצור״. כשנענינו לה אמרה שסטינו אומנם מנושא המפגש אבל היא זורמת איתנו כי היא רואה שאנחנו סוערים מאוד.
 
חני הצביעה ואמרה שהיא לקחה את הכדור שבועיים והיה לה ורטיגו מהגיהינום. היא לא יכלה להרים את הראש מהמיטה כי כל החדר הסתובב בראשה. ״איך אפשר להתמכר למשהו במצב כזה?״ אמרה, ״כדי להתמכר צריך להיות במצב בריאותי ונפשי טוב יותר. אחרי שבועיים זרקתי את הכדור לפח.״
 
"בדיוק!" תמכו בה כולם, המציאו את הפח בשביל כדורים מהסוג הזה. ״אני הכי אוהבת לזרוק דברים נאלחים לשירותים,״ אמרה נעמה, ״להוריד את המים עשר פעמים לפחות ולראות איך הם נעלמים מחיי.״
״עִצרו רגע,״ ביקשה צפנת ושאלה, ״האם יש מישהו שהכדור הזה שינה את חייו לטובה?״
שקט השתרר סביב, אולי משום שלא נמצא אדם כזה בחדר ואולי משום שהעדר היה כה חזק ואיש לא רצה להיות חריג ולהתייצב נגדו.
 
אני סיפרתי מה הכדור עשה לי: "לאחר הסתגלות קשה מאוד התחלתי לזנוח את כל האהבות שלי, הפסקתי לקרוא ולא עניין אותי מה קורה בארץ ובעולם, כל הזמן חיפשתי מה לקנות ברשת, בעיקר בגדים, עברתי מחנות מקוונת אחת לאחרת וסימנתי מאות פריטים שאני חומדת בהם. קניתי בגדים שאת חלקם אפילו לא לבשתי, כי הם לא שיקפו את ה״אני״ שלי. כל מיני נצנצים שמרוחים על בדים בוהקים, השיא היה שמלת ערב יקרה ומכוערת שלעולם לא אלבש לשום מקום, עשויה מבד דמוי קשקשים שנדבק לעור, כנראה המעצבת פנטזה שהלקוחה שלה היא בת ים. פרטי כרטיס האשראי כאילו עמדו לי על קצה הלשון ועל קצות האצבעות, בכלל לא הבחנתי שזה קורה לי עד שבעלי הפנה את תשומת ליבי לכך. הלכנו לרופא והוא אמר, 'זו תופעת לוואי מוכרת, תפסיקי מייד את הכדור.' צייַתִּי לרופא ודחפתי את השמלה המכוערת כאילו הייתה סמרטוט לתוך המדף התחתון של ארון הבגדים. לפעמים כשאני פותחת את דלת הארון השמלה גולשת ונחה על כפות רגליי להזכיר לי את אובדן השליטה."
 
שמעון אמר: ״יש לך מקום בארון לכל הבגדים האלה? תני לי מדף אחד ואני מסתדר!״
 
"זאת לא הנקודה," קפצו עליו, הקבוצה נעשתה תוססת מרגע לרגע, הגב הכפוף הזדקף, העיניים נמלאו רצון להתריס, לא ברור נגד מה. ואני חשבתי לעצמי שזה מתחיל בתרופה אחת שגורמת לתופעות לוואי ומייד מוסיפים עליה תרופה שתנטרל את התופעות ואז עוד אחת שאולי תפתור את מה שהמפגש בין התרופות עושה, וכך הלאה. הגוף אוגר, הנפש סופגת, והעצבים יוקדים כגחלים על אפר חם.
 
צפנת עצרה את השיחה להזכיר את תרבות השיח ואת ערך ההקשבה. ובַשקט שהחל להסתמן סיפר אחד החברים בגילוי לב אמיץ על ההתמכרות להימורים שהתרופה גרמה לו. הוא קנה כרטיסי הימורים בלי סוף והדבר הכי מפתיע היה שהוא הפסיק מייד את השימוש בתרופה אך ההתמכרות לא פגה. כאילו משהו רדום התעורר והתחיל להדריך את מנוחתו. מאז הוא בטיפול ממוקד אבל אין לו רגע של שלווה. בכל פעם שהוא חולף על פני דוכן הימורים, רגליו משתוקקות לפנות ולקנות כל מה שבא ליד, לגרד ולגרד עד שהעור יתקלף. בכלל לא אכפת לו אם הוא יזכה, לא זה העניין, גם לא הקנייה עצמה, אלא התחושה שהכרטיסים האלה כמו פורטים על מיתריו.
 
״תלך במסלולים חדשים, עוקפי דוכנים או שתמצא לך עיסוק חדש שירגש אותך לגמרי וישכיח ממך את כל הגירודים האלה," הציע קובי. חבר אחר קפץ והתריס שהימנעויות ומעקפים הם לא שיטה ושהרעיונות של הקבוצה הזאת לפעמים גרועים. זה היה משונה לראות אנשים מנומסים מטבעם נדחפים זה לתוך דברי זה ואפילו מבטאים זלזול.
 
הסדר שאפיין את הקבוצה עד כה התפרק בשניות וכל הצעה שהועלתה בחדר נפסלה מייד. רק צורי ישב דומם ולא הוציא מילה. על פניו היה נסוך מעין רוגז ואי־רצון בולט להשתתף בהתגוששות הזאת. הוא הצמיד את כיסאו לקיר וישיבתו אמרה, ״מה אני עושה פה בכלל?״
 
צפנת לא איבדה את עשתונותיה והכריזה, ״רגע רגע, לא שומעים כלום ואני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה.״ היא נתנה את רשות הדיבור ליאיר, היחיד שהרים את ידו בשקט. יאיר פתח ואמר שהוא מכיר מקרוב תופעת לוואי ספציפית של הכדור כי החבר הכי טוב שלו חווה אותה. מכיוון שאנחנו לא מכירים את החבר והוא לא מאזורנו הוא מרשה לעצמו לספר עליו. שמעון צעק, ״החבר הזה הוא בטח אתה…״ וכמה חברים פרצו בצחוק. יאיר התעלם מההערות וסיפר שהחבר התמכר למין בעקבות השימוש בתרופה. הוא החל לגלוש באתרי פורנו בלי הפסקה, וכשאשתו היתה יוצאת לעבודה הוא היה מזמין הביתה נערות ליווי. ושיא השיאים היה כשהוא צילם את איבר מינו ושלח את התמונה לכל ידידותיו כדי שינהרו אליו בהמוניהן. הוא היה עושה מופעי חשפנות לנשים ברשת. הכדור עשה אותו לחסר עכבות כמעט בכלל. הוא הרגיש שהוא היה צריך להשלים את מה שלא עשה כשהיה בן עשרים. אז במשך שנה אחת הוא שכב עם מאות נשים, זו הייתה התמכרות של ממש. "ניסיתי לעזור לו," אמר יאיר, "אבל הוא לא הקשיב לשום עצה שלי, הוא חיפש כל הזמן מגע. הרופא רצה לתת לו כדורים מדכאֵי יצר אבל הוא לא לקח אותם כי לא רצה להוריד לעצמו את החשק המיני. היום אני חושב שאני מבין הרבה יותר טוב את התופעה הזאת. הפרקינסון נותן למוות מידה של מוחשיות ואז אתה נוקט גישה של לחיות את הרגע ולפצות על חסכים. יש לי הרגשה שכשהחבר שלי שוכב עם עוד אישה ועוד אישה הוא תמיד מרגיש שלא מיצה את כל האפשרויות ולא בא על סיפוקו."
 
כשיאיר חדל לדבר השתרר בחדר שקט מוחלט, אולי מפני שאיש לא נהנה להישיר מבט לעומקן של החולשות האנושיות. או מפני שהושלכה לחלל פצצה וכל אחד עושה סריקה פנימית לבדוק אם הוא עדיין חי. אני הרגשתי כאילו חיה לא מוכרת הכישה אותי. צפנת פנתה לצורי ואמרה לו, ״אתה שקט היום אבל אני בטוחה שיש לך מה לתרום לשיחה." צורי נראה זחוח וכאילו אמר לנו, ״אני לא בטוח שאני מעוניין לבזבז עליכם את המילים שלי״. לאחר שניות ארוכות פתח ואמר, ״אני חושב שהכדור הזה, הסיפרול, נותן לכם לגיטימציה לממש את כל התשוקות האפלות שלכם. הכדור הזה הוא רק תירוץ, יופי, מצאתם לעצמכם שעיר לעזאזל ועכשיו מותר לכם לעשות כל מה שמתחשק לכם כי אתם לא אשמים בכלום. אתם רוצים לשבור את הכלים? אתם רוצים לבגוד? תבגדו, אבל אל תחפשו תירוצים. אני אגב חושב שאורגזמה היא הדבר הכי אגואיסטי בחיים, ריכוז כל האנרגיות שלך בנקודה מסוימת בגוף. בסופו של דבר, זה אתה והאורגזמה שלך, לא חשוב מה היה קודם, האורגזמה שולטת ורוצה לממש את עצמה. קראתי פעם שעכברים מוכנים למות בשביל סקס, האם אנחנו לא יותר מעכברים? תחשבו על הדיבר השני לא תנאף. הוא לא אומר לכם רק מה אסור לעשות, הוא אומר לכם שבני האדם חזקים מספיק כדי לעמוד מול הפיתויים האלה, שאם לא כן הדיבר הזה לא היה נכתב. תבינו, להיות מכור זו בחירה, זה עניין של סדרי עדיפויות. תנו למוח שלכם להיות עסוק במקומות אחרים במקום להימלט מאחריות.״
 
כשצורי סיים את דבריו כולם התנפלו עליו. טענו שהוא יהיר, שהוא לא מסוגל להזדהות עם סבלו של האחר, שהוא מדבר בביטחון מרגיז על דברים שהוא עצמו מעולם לא חווה. עוד דברים נאמרו ונבלעו בהמולה. עד שלבסוף השיח נעשה יבש כחרס ודעך מעצמו.
 
השעון הורה על סיום הפגישה וצורי חמק החוצה ונכנס למונית שחיכתה לו בלי להיפרד מאיש.
 
נכנסנו למכונית של יאיר. לידו ישבה חני, מאחור ישבנו קובי, שמעון ואני. הרגשתי שהפגישה לא נגמרה, וחני שכמו ניחשה את תחושותיי, אמרה שהשיחה היום החזירה אותה לזיכרון רחוק שכלל לא קשור לפרקינסון: היא הייתה אז צעירה, נשואה כבר ואימא לשני קטנטנים, הם גרו בקומה רביעית ללא מעלית, בדלת שמולם גרו זוג, הבעל היה יפה־תואר. כל פעם שהציצה לתוך עיניו הרגישה שהיא מאבדת את עשתונותיה ולכן נמנעה תמיד מלפגוש את מבטו. לזוג הזה היה בן יחיד, וכלתם, אשת בנם היחיד, הייתה כהת שיער ויפָה. השכנה הייתה יוצאת לעבודתה בכל בוקר. שלוש פעמים בשבוע חני הייתה שומעת את נקישות עקביה הגבוהים של הכלה בעודה מטפסת אל ארבע הקומות, בכל קומה הייתה משאירה שובל בושם שלא התפוגג במשך היום כולו. חני הייתה מציצה דרך העינית ורואה אותה נכנסת בגנֵבה לבית חמה, ונשארת שם שעתיים. חני הבינה מה מתרחש בדירת השכנים אך התרחקה מכל רכילות, ודרך העינית כמו ניסתה לתת לכלה היפה כוח לעמוד איתן מול המכשף.
 
״איך זה נגמר?״ שאל קובי.
״הסיפור התפוצץ, יום אחד חזרתי הביתה וראיתי את הדלת של השכנים שנותרה פתוחה נטרקת שוב ושוב ללא הפסק ומובילים נכנסים ויוצאים עם הריהוט." לאחר כמה דקות של דממה אמר יאיר: "אולי צורי צדק בכל זאת…"
 
*
 
בפגישה הבאה של קבוצת התמיכה שנערכה שבועיים לאחר מכן צורי לא הופיע. כולנו הבטנו בכיסאו הקבוע וחיכינו שייכנס, ייקח עוגייה ויתישב במקומו, אך זה לא קרה.

 
 

לסיפורים נוספים בסדרת הפרקינסון:
גברת פרקינסון
אנשי הפרקינסון בים המלח
 
המשך יבוא…

עריכה: יאיר בן־חור

No waze! / גיל חיזי

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
"לך תמצא את עצמך ואז תחזור אליי!"
"יש לך כתובת מדויקת שאוכל לשים בווייז?"
"בדיחה צפויה, תמיד היית חזק בהומור של דוד טרחן."
"כתובת מדויקת בבקשה, אני צריך למצוא את המסלול המהיר ולוודא שבדרך אין שוטר או שוטרת עם שיער ג'ינג'י."
"אם הייתי שוטרת כבר מזמן הייתי נועלת אותך באיזה תא חשוך."
"קינקי!"
"יאללה, לך חפש."
"לילה טוב, משוגעת!"
דווקא המחווה ההומוריסטית הזאת הייתה חמודה יחסית לווייבים שהוא משדר בדרך כלל, חשבה לה ליאת, אבל היא יודעת שזו פשוט רמת הסף הנמוכה של נאור לאלכוהול שמוציאה ממנו קלילות, גם אם קלילות יכנעית מהסוג שהיא נוטה לא לחבב. הוא שתה כוס יין אחת בסך הכול לפני יותר משעתיים בארוחת הערב עם זוג חברים ממשרד הביטחון, אבל זה לא מנע ממנו לאבד כיוון כמו ילד בר מצווה שגמע חצי בקבוק וודקה.
והווייז משמיע אותות גם כששאר העכבות כבר נעלמו. המצפן הפנימי, שבעצם אין בו שום דבר פנימי ולא רק תדרים וירטואליים, הוא השריון והעוגן של מי שכבר מזמן איבד שליטה על חייו. אם יומן פגישות עוזר לו לשמור על סדר יום, אזי הווייז מסייע לו לשכוח את אובדן הדרך, את מוחשיות הדרכים הפתלתלות שהוא מתמודד איתן, את השלכות מעשיו, ואפילו את חרדת הנטישה. הכול חולף כשהמחשב, או מה שזה לא יהיה, משמיע לך כיוונים כאילו הכול עומד במקומו חוץ מהאדם שנוהג בחייו.
לפני חודש הם חזרו בשתיים בלילה, יום רביעי לפנות בוקר, מהוריו של נאור שגרים במרחק 2.5 ק"מ, מקום שבו הם ביקרו בין 350 ל־400 פעם לפי חישוב שעשו לא מזמן. הם קפצו לשאול פנס לקראת נסיעה שתכננו לצימר בעמק יזרעאל (ליאת לא הבינה למה צריך פנס בחופשה "מפנקת", אבל נאור מלמל משפט שהכיל "קוצים", "אבנים" או "זוחלים"). יצא שהם נשארו לטעום עוגת שזיפים שאימו הכינה, המשיכו לצפות בחדשות, סקרנים לגבי פרשת שחיתות חדשה של שר האוצר, והמשיכו לארח חברה לאֵם מול תוכנית ריאליטי של זמרה. האב רטן על רדידות התוכנית והלך לקרוא עיתון ישָׁן בחדר השינה. ליאת ונאור נותרו נייחים לצד האם, צופים באדיקות בתוכנית קלילה שהפכה למשדר של שעתיים. איכשהו הם מצאו את עצמם מנמנמים, נוחרים, ורק לאחר חצות הוא פקח את עיניו ולאחר מכן גם היא. הוא רצה לשתות עוד קפה לפני שיֵצאו לדרך כדי להתגבר על ישנוניותו, למרות שהיא הציעה שהיא תנהג את הכרכרה.
כשנכנסו לרכב נאור הפעיל ווייז עם כתובת דירתם, כחלק מתהליך שגרתי של כניסה לרכב והתנעה. האוטומטיות הלֵאה בתנועה של נאור הטרידה את ליאת, דווקא ברגע שבו כוח המשיכה של השעה המאוחרת היה אמור כביכול להניא אותה ממחשבות מטרידות.
"למה לשים ווייז כשאנחנו חמש דקות מהבית? לא הגזמת בכלל!"
הוא הביט בה מבלי לעצור את שטף תנועתו, עד שהבחין שהיא דורשת ממנו תשובה. הוא הופתע – ונאלם. זו הפעם הראשונה שהיא מעמידה אותו לפני שאלה כה מוזרה ולא מציאותית.
"זה חלק מהפרוצדורה, את יודעת שהווייז הפך לחלק בלתי נפרד מהנהיגה. חוץ מזה, ווייז זה לא רק הכְוונה, זה גם מידע על פקקים, תאונות…"
 
"אויש, תעשה לי טובה, כמה מכוניות יש על הכביש לפנות בוקר באמצע השבוע, למען השם?! וגם אם נתעכב בשתי דקות, ביג ווקאינג דיל!"
"מדברת מי שקמה בתשע כל יום ועובדת בקצב של נזיר זן," הוא רטן ובכך נגמר העניין, אוזר את שארית סבלנותו לנוכח ההשפלה אל מול מי שזעקה שהמלך הוא עירום, אבל בעצם פספסה את העניין שמדובר בעירום מפוקסל ומשרה ביטחון. במקום שתשמח שהוא מחבר אותה למציאות, שהוא גבר אחראי שאינו מסתכן על הכביש, היא מתחכמת איתו בשתיים בלילה. איכס!
הוא מזמן שכח מה זה ללכת לאיבוד, והיא רק רוצה לתעות איתו במחוזות חדשים, בשיחות חדשות, בתחביבים חדשים. בגיל שלה כבר לא קוסם לה לאבד את הצפון בכיוון הכללי של החיים, אבל כן לחוות חוסר ודאות ברגעים זוגיים, אינטימיים, הרפתקניים. כך היא הסבירה לחברתה הטובה והמעט נבזית שולי. שולי חושבת שליאת קצת חוששת להתמסד עם חנון, או יותר נכון "חנון לייט", כמו נאור. בחור מיושב, מחושב וקצת מרובע, אבל בסדר, אי אפשר לקבל רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, וליאת צריכה להשלים את החסך בפעילויות לנפש בגפהּ, הכריזה שולי. שולי עצמה נעה בחוסר החלטיות בין רווקוּת לבין פרשיות אהבה עם שחקנים כושלים, והיא מוצאת משהו מנחם בביקורים אצל ליאת ונאור. היא נהנית להקשיב לנאור מנתח את המצב הפוליטי או את שוק הנדל"ן. הרצינות שלו משעשעת אותה. ואולי בתת־מודע שולי שמחה באיזשהו מקום שחברתה המוצלחת משכבר הימים לא יכולה להשיג רכבת הרים ותעודת ביטוח בגוף אחד, ונאלצת להתפשר. "יאללה ליאתי, את לא משוגעת כמוני, אין לך מה להתלבט, הגיע הזמן למשוך את נאורוש לחופה, את יודעת שהוא מצפה לזה."
מצחיק את ליאת שכולם מדברים על כך שהטכנולוגיה של המילניום החדש היא נחלתם של צעירים, אבל למעשה היא הופכת אותה ואת נאור למזדקנים בהווייתם. גם ההורים שלה מכורים לווייז, למדדי צעדים, שרֵפת קלוריות, איכות שינה וגם למדד טמפרטורה. הם שולטים בכלים האלה כמו מנצח בתזמורת וינאית. אפשר להבין אותם, הם רוצים להנחיל קצת סדר בעולמם בתקופה שאיתני הגוף נסוגים ועיסוקיהם המקצועיים נדחקים אל עבר הבטלה הכפויה. אבל אצל נאור נדמה שהתמסרות כזו למכשירים מתרחשת מוקדם מדי, ובעצם עושה רושם שכך קורה לרבים מבני דורה. ומה שמאפיין התמסרות כזו הוא שהיא תמיד פותחת צוהר לצעדים נוספים של התקרבות, לחדירה עמוקה יותר של האפליקציות לחיים.
גם אצל בני הנוער המצב טוב יותר, היא חושבת, מתוסכלת מחוסר ההשראה שמשדר לה נאור. היא שומעת רבים מבני גילה מצ'קצ'קים על כך שהנוער בימינו מכור לטכנולוגיה, שילדוּת במילניום החדש שונה אלפי מונים מילדות בסוף המילניום הקודם. אלא שבניגוד לנאור, צעירים היום לא בהכרח מוקיעים מחייהם כל ריגוש, התנסות ואינטימיות בין־אישית. גם אם אין מסתורין בחייהם של נערים השועטים ברחובות של עיר חדשה ולא דופקים על דלת בית חברם בחוסר ודאות לוודא שהנמען נמצא בבניין (הרי השניים החליפו עשרים הודעות בחמש הדקות האחרונות), אזי לבטח יש דרכים שבהן נערים ונערות עשויים לבטא עצמם באופן יצירתי ברשתות החברתיות. הם אף עשויים למצוא חברויות אמת בזכות הכלים הווירטואליים.
נאור לעומת זאת… נאור לא יכול לטייל עם הכלב מבלי לשקלל את צעדיו. חמוש בטלפון, במד קלוריות ובמבזקי חדשות הוא הולך עם חמזה הקוקר ספנייל באותו מסלול כל ערב, מקיף את גן ויסר בכיוון השעון. פעם אחת היא צפתה בו דרך החלון נתקע בפח אבן במהלך ההליכה בעת שקרא את חדשות הבוקר מעל הצג הסלולרי. היא ראתה את זה בא שתי שניות לפני, וחלק מריר בליבה נהנה לחזות בהתנגשות. הוא שב הביתה עצבני ורץ לשקית האפונים שהייתה שקועה עמוק במקפיא כדי לקרר את המכה. היא חזרה להתכרבל במיטה, מעמידה פנים כאילו מעולם לא הייתה עדה לתאונה שהתרחשה זה עתה בחוץ. ובעצם… מאחר שהתאונה לא תשנה שום דבר בהתנהלותו בעתיד, אז באמת אין למאורע הזה שום חשיבות, היא הסיקה מייד. לכל היותר היא תגרום לנאור להמתין בשקיקה לאפליקציה חדשה שתזהיר אותך לפני שאתה עומד להתנגש בעצמים לא חברותיים.
ואחר כך הוא עוד יורד עליה שהיא "חיה בתקופת האבן". פאקינג ווייז.

עריכה: יאיר בן־חור

לית לה מגרמא כלום / דפנה פלדמן

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
רפ"ק אגרבי ישב בניידת המשטרה, מביט בקרני השמש הראשונות שבצבצו מבין הבניינים רבי־הקומות שברחוב דב גרונר 68 בפתח תקווה. הוא פתח את חלון הניידת כדי לשאוף את אוויר הבוקר הקריר של סוף הקיץ. כבר הרבה שנים שלא נתקל באירוע כזה.
"אני יכול לעשות את זה," מלמל והוציא ממחטת בד מכיס המכנסיים כדי לנגב את אגלי הזיעה על קרחתו. על אף הניסיון שצבר בתחום ואחרי שנים של עבודת שטח, רפ"ק אגרבי עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הזעת היתר שסבל ממנה, אשר התגברה במיוחד ברגעים מעין אלו. הוא היה שמח להיפטר מהחלק הזה של העבודה אבל סנ"ץ אוחיון הטיל עליו את התפקיד תוך שהוא פולט בגיחוך:
"אתה המועמד הראוי להחליף אותי בתחנה. רק תמשיך להוכיח, יש עוד כמה שרוצים את הכיסא שלי."
אגרבי ידע שזה מבחן. איש לא רצה לקבל על עצמו את התפקיד, לא כשאי אפשר לספר למשפחה מה באמת קרה לקורבן. הוא פתח את תא הכפפות, שם חיכתה לו חולצת מדים נקייה ומעומלנת, דיאודורנט ברוט ואו־דה קולון ששימשו אותו בדיוק למקרים כאלה. מלכה גם דחפה לתא את ספר הרזים – שמע תפילותיי של המקובל מקצרין, הרב בראשי שליט"א. היא התעקשה לקנות אותו כשאגרבי שכב בטיפול נמרץ לב בשיבא.

*

כבר למעלה משעה שהוא יושב מחוץ לבניין מספר 68. אחרי שעזב את זירת הרצח היה חייב לעצמו זמן שקט.
"אין מה למהר," מלמל לעצמו וחשב שזה לא יחזיר את המתים. לפחות החיים יקבלו עוד כמה שעות של שינה טובה לפני שיהרוס להם. חוץ מזה, חדשות רעות עדיף לספר באור יום.
נחלי הזיעה שזלגו במורד גבו ובבתי השחי לא פסקו על אף ניסיונות ההרגעה.
"למה הפסקתי לעשן?" פלט קללה. מלכה הכריחה אותו, אחרי שהכניסו לו את הסטנט השלישי.
"סיגריות מקצרות את החיים אבל מאריכות את ההפסקות," אמר לה בהומור בחדר ההתאוששות. אותה זה לא הצחיק. מאז דאגה לשים שקית פיצוחים בצד האו דה קולון.
רפ"ק אגרבי הרים עיניו אל הרחוב שהתמלא הולכי רגל, ממהרים לבית הספר או לעבודה. צליל סירנה של אמבולנס חולף הקפיץ אותו והחזיר אותו לאירועי הלילה והמשימה שלפניו.
הוא פתח את הקלסר עם הניירת – אדי ושלומית פליגל – המשיך לקרוא – הורים לטל בת שמונה־עשרה, שירה בת חמש־עשרה ותמר בת 22 – הקורבן.
מהתחנה שלחו תמונה שלה שהוציאו מפייסבוק. התמונה היחידה שבה הקורבן מופיעה שלמה. שוטרי מז"פ ורפ"ק אגרבי שהיו בזירה שלחו שקיות דיגום של די־אן־איי כדי לנסות לגלות את זהות האיברים המרוטשים שנמצאו מפוזרים ברדיוס של חצי קילומטר ממקום מציאת כף הרגל. נהג משאית מצא אותה כשעמד לרוקן משאית מלאה פסולת בניין בחולות של אשדוד.

*

הקריאה הגיעה בשעה 03:08.
"יש כף של רגל של בחורה בחולות של אשדוד, מאחורי הבית חולים החדש, לכיוון הים." אמר קול במבטא רוסי כבד.
השוטר החשדן ניסה לדלות פרטים: "מה השם שלך? מאיפה אתה יודע שזו בחורה? מה עשית שם באמצע הלילה?"
"יש לה לק על הציפורניים בלאט," נהם וניתק.

*

בשל ליקוי ירח שהיה באותה עת נאלצו צוותי המז"פ להפסיק את עבודתם. הם פרשו לניידות ותפסו תנומה עד לחזרתו של אור הירח. גם אגרבי החליט לנצל את החושך הסמיך והתיישב בניידת. הוא היה נסער מכדי לישון והדליק את אור המכונית החיוור. אחר כך פתח את תא הכפפות, הוציא את ספר הרזים – שמע תפילותי ורפרף בין הדפים. מבטו נעצר בפרק סו"ד בכותרת 'לית לה מגרמא כלום', והוא גיחך לעצמו:
"מלכה, מלכה, כפרה עלייך, כמה שאת תמימה…"
צמרמורת תקפה אותו ולחלוחית נחה בעיניו. הרגע ליקט עשרות חלקי בשר של תמי פליגל. הוא פתח את חלון המכונית, נשם עמוק וצעק אל תוך העלטה:
"לית לה מגרמא כלום."
כיבה את האור ונרדם.

*

שום דבר לא הכין אותו לזירת הרצח. בכל שנותיו במשטרה תמיד שמר באירועים כאלה על איפוק, ניתוק רגשי ופאסון מקצועי, גם במקרים קשים ביותר. תינוקות היו קשים עבורו, ואז היה ממהר הביתה לחבק את ילדיו ולאמץ אותם בהכרת תודה אל ליבו. רוב הזמן התעסק באירועי אובדן חיים שמבוגרים מעורבים בהם מעטים המקרים שנגעו בו, אם בכלל. הוא פירש זאת כעמידות ועוצמה.
אגרבי הציץ בשעון: 06:04. זמן לספר למשפחה. הוא התרומם ויצא מהניידת, יישר את המדים שכבר החלו להתקמט מהישיבה הממושכת באוטו, והרים את הזרוע להריח את בית השחי. הנהן בסיפוק , חבש את כובע השוטר, אסף את הניירת ופנה אל פתח הבניין. בדק את השמות בכניסה ומצא את 'משפחת פליגל'. צלצל בזמזם והמתין. טיפות זיעה קרה זרמו מפדחתו ובמורד הגב.
"כן," ענה קול אישה חורק.
"בוקר טוב. שלומית? כאן השוטר אגרבי, אני צריך לדבר איתכם. אדי בבית?"
"כן. תעלה," וזמזום אינטרקום לפתיחה.
הם ירצו פרטים. אין סיכוי שאספר להם איך מצאנו אותה. אני חייב לחשוב על סיפור אחר.

*

אגרבי היה במצוקה, השהייה הארוכה בתוך המעלית האטומה אל קומה 18 גרמה לו קוצר נשימה קשה שנפסק בקושי כשנפתחו הדלתות. הוא רץ החוצה משתנק, נעמד בחדר המדרגות והסדיר את נשימתו כמו שלימד אותו הפסיכולוג שניתן לו מטעם המשטרה אחרי כמה התקפי חרדה שחווה. סנ"ץ אוחיון הכריח אותו ולא הועילו כל הסברים ותחנונים, וכך מצא את עצמו פעם בשבוע יושב על כיסא פלסטיק לבן מול הפסיכולוג יואל סלומון במשרדה של טליה, רואת החשבון שהייתה מעבירה כרטיס עובד בשמונה בבוקר ובאחת בצוהריים בדייקנות של רואת חשבון בחצי משרה. הוא שנא ללכת לפגישות הללו, אך יואל לימד אותו טכניקות נשימה למקרים כמו עכשיו ואגרבי היה אסיר תודה.

*

דלת פלדלת חומה, שלט 'משפחת פליגל'. נשימה עמוקה ולחיצה על הזמזם. צליל גרירת רגליים ומפתח במנעול. שלומית, אישה קטנה ושדופה בחלוק ושיער בהיר מדובלל הביטה בו בעיניים טרוטות.
"בוקר טוב!" פתח רפ"ק אגרבי בקול צרוד.
"רוצה לשבת?" ענתה שלומית באדישות וסימנה בידה אל עבר הספה.
"כן. תודה."
אגרבי מיהר להיכנס והתיישב על כורסת העור הכבדה.
"תרצה פלסטיק?" היא פנתה למטבח.
אגרבי התבלבל. למה היא מציעה לי פלסטיק? חשב.
שלומית חזרה והושיטה לו כוס מים.
"לא אמרת לי אם אתה רוצה פלסטיק אז הבאתי לך חנקן במקום".
אגרבי שתה את המים במהירות והשתנק. תתרכז בסיבה שלשמה באת, הדהד לעצמו בראש. "איפה אדי?" שאל.
אדי בדיוק יצא מחדר השינה, גבר גבוה מאוד בבלורית אפורה מרשימה וחלוק משי שחור.
אגרבי התרומם ללחוץ את ידו, אדי לא התקרב אליו.
"שבו, בבקשה," סימן לאדי ושלומית וצנח על הכורסה.
"שאקרא לבנות?" שאלה שלומית.
"כן, כדאי."
שלומית יצאה אל המסדרון ודפקה על שלוש דלתות.
"טל, שירה, תמי. קומו, חזיר נחמד רוצה לדבר איתנו."
אגרבי קפץ ממקומו.
"מה קראת לי?"
היא לא הספיקה להגיב ושתי דלתות נפתחו ומתוכן יצאו שתי נערות.
"טל ושירה," הכריזה שלומית וסימנה בידה.
"תמר", אדי קרא בחוסר סבלנות, "צאי החוצה, בבקשה."
לחץ בשלפוחית של רפ"ק אגרבי וחרדה מרגע הבשורה שעליה הופקד הביאו אותו למלמל:
"אממ… אפשר להשתמש בשירותים?"
הוא חלף על פני הדלת הסגורה של תמי ומיהר לחדר האמבטיה, שם הטיל את מימיו ברעש גדול.
"איך עוד נשאר לי מים בגוף…" תהה בקול.
הוא פנה לכיור, הסיר את הכובע, פתח את הברז ונתן לזרם המים לשטוף את פניו.
למה הציעו לי פלסטיק? למה שלומית קראה לי חזיר? המחשבות לא הרפו.
"ולמה אתה מחכה בדיוק?" התרומם והביט בעצמו במראה, "אתה יכול לעשות את זה," הרגיע את עצמו
"את צריכה הזמנה מיוחדת?" קולו הרם של אדי נשמע מבעד לדלת.
אגרבי התרומם במהירות, ניגב את הפנים במגבת, יישר את המדים, נשם נשימה עמוקה – ויצא אל הסלון.
תמי עמדה שם, זו מתמונת הפייסבוק, זו שפוזרה לחתיכות בחולות אשדוד.
כל המשפחה הייתה שם. שלומית, אדי, שירה, טל ותמי.
הדם אזל מפניו של אגרבי וזיעה קרה כיסתה את ידיו. הוא מיהר להכניס אותן לכיסים.
"אז… מה רצית מאיתנו?" פתח אדי, כעוס מהשכמת הבוקר הפתאומית.
רפ"ק אגרבי הביט בתמי שחייכה אליו בעייפות.
"כלום, כלום," הוא מיהר אל הדלת. "נפלה טעות, מצטער שהערתי אתכם, סליחה… בוקר טוב," יצא וטרק את הדלת מאחוריו.
הוא החל להתנשם במהירות, מרגיש עוד התקף חרדה בדרך. נשם עמוק וקילל את הקומה השמונה־עשרה שתאלץ אותו להשתמש במעלית.
בדרך למטה הביט בהשתקפויות שלו מכל המראות.
"תמי בחיים, אז את מי מצאתי בחולות? איך המעבדה טעתה ככה?" מלמל לעצמו בבלבול.
אגרבי הרגיש שהצבע חוזר לפניו, חיוך מלוּוה באנחת רווחה פרץ ממנו. "אהה… הם טעו. נחסך ממני."
הוא רצה לחזור הביתה, להספיק לחבק את מלכה והילדים ולהתקלח.
"בסדר ההפוך," גיחך. השעה כבר הייתה מאוחרת והיה לו תור לטיפול אצל יואל סלומון. כשנסע לתחנה התקשר הביתה אך לא היה מענה.

*

הטיפול בשעות הבוקר היה באחד מחדרי החקירות הצדדיים ורפ"ק אגרבי הגיע באיחור. יואל סלומון כבר היה שם. הוא התיישב מולו ומייד התחיל לספר לו את כל אירועי הלילה בנשימה אחת. שטף הדיבור פרץ ממנו כמו נחלים של זיעה, נע בין דמעות לצחוק של הקלה. יואל סלומון הביט בו במבט של מי שראה רוח רפאים ואמר:
"מה מצאת בחולות? חלקים של בחורה בשם תמי פליגל?"
"כן, אבל אז פגשתי אותה בבית שלה, אתה קולט?"
יואל התכופף אל תיק הצד ושלף ממנו חבילת טישו.
"אני רואה שאתה נסער," הושיט אליו את החבילה. "קח שעועית".
רפ"ק אגרבי כמעט נפל אחורה.
הוא התרומם במהירות וצרח:
"מה אמרת?"
הוא מיהר לכיוון הדלת. בדרכו מעד על תיק הצד של הפסיכולוג וברח החוצה. רץ לאורך המסדרונות המוכרים אל עבר הכניסה. שלט גדול ביציאה קידם את פניו:

חזיר! שפר הופעתך, בפקודה!

הוא רץ אל הניידת והתיישב מתנשף.
"זה לא אמיתי. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!" אגרבי עצם את עיניו והמשיך למלמל, "לא, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!"
בחלוף כמה רגעים נרגע מעט ופקח את עיניו. הפנה את מבטו לשער התחנה שמעליה התנוסס שלט ברזל ענקי:

תחנת חזירים – מרחב אשדוד
*

רפ"ק אגרבי התניע את הניידת ונסע לחולות אשדוד, מחקה את עקבותיו מליל אמש. לא נותר דבר מהסס"ל שהקיף חלקים מהאזור או מהמטושים ושקיות איסוף הדי־אן־איי שהיו פזורות בהמוניהן אמש. אגרבי וידא שהוא בנקודה הנכונה והסתובב שעות כאחוז אמוק בשמש הקופחת בחיפוש אחר ראיות כלשהן. למעט שברי זכוכית, בדלי סיגריות וקונדום משומש לא מצא שום עדות להתרחשות הלילית. הוא חזר לניידת מתנשם ורטוב כולו מזיעה, פתח את תא הכפפות ומבטו נפל על הספר של המקובל מקצרין. הוא נזכר שקרא בו לפני שנרדם, וחיפש את הדף.
"למה הם לא יכולים למספר דפים כמו אנשים נורמליים? לא מוצא כלום," מלמל.
הוא הפך את הספר:

קביעת ייעוץ אצל הצדיק המקובל
הרב יאיר בראשי שליט"א
במענה קולי: 04-68623530
בין השעות 8:00-16:00
לאחר שעות אלו ניתן להשאיר הודעה
אין להגיע ללא תיאום!
לתרומות: 'עמותת אברכדברא' ע"ר
א"ת קצרין, קצרין

אגרבי לחץ על דוושת הגז בדרכו לצפון.
בדרך התקשר למלכה, כולו התנצלות וסליחה. מלכה רק ביקשה שיחזור בשעה סבירה לשלכת כדי שלפחות הילדים יוכלו לראות קצת מאבא לפני שהם הולכים לישון. הקלילות שבה אמרה "שלכת" הייתה כמו סכין בבטן שלו. משהו קרה שם, באותו לילה. דוושת הגז נלחצה עד לקרקעית.

*

עשרות אנשים התגודדו בכניסה לחצר מגודרת פח גלי שמפרידה בין מוסך קצרין לתחנת מוניות קצרין. אגרבי חלף על פניהם במהירות מכריז בקול:
"שוטר בתפקיד, שוטר בתפקיד." עשרות עיניים תמהות ננעצו בו. "חזיר בתפקיד, חזיר בתפקיד," קרא.
העומדים סרו לצדדים, פותחים לו נתיב ישיר אל פנים החצר, שם מצא עצמו מדשדש בזרם של ביוב. קולות רמים של תפילה התערבבו בקרקורי תרנגולים, ובכי תינוקות וריחות של עשן, צואה ודם טרי עמדו באוויר. רפ"ק אגרבי נעצר בכניסה, ליבו פעם במהירות, חולצתו הייתה ספוגה מזיעה, רגליו כשלו והוא קרס תחתיו.
"תעשו לו הָאוָה (אוויר)," צרחה זקנה מנופפת במניפה פרחונית מעל ראשו ומסלקת סקרנים. היא התכופפה אל פניו והביטה בו:
"האדון כִ'נְזִיר'מְסַחָּק? (חזיר, לא מרגיש טוב?)"
"דַעְוָוה (מה קרה'( יא עִדַּאדָה" (מקוננת)?" נשמע קול עמוק של גבר מבעד לדלת.
הזקנה מיהרה לקום ולהסתלק מן המקום סופקת כפותיה.
"מְרִאוָּה (רחמים)."
"תנו לו להיכנס."
אגרבי נכנס לחדר גדול. במרכזו עמד שולחן עץ עתיק ומאחוריו ישב בחור צעיר בחולצת לה קוסט ורודה וכיפת קטיפה שחורה. הבחור סימן לו לשבת אך הוא סירב וסימן בידו על מכנסיו המגואלים בביוב ובדם.
"כבודו, המקובל הצדיק, אני מבקש את סליחתך, הגעתי מרחוק," התכופף לנשק את ידו כמקובל.
הבחור בחולצה הוורודה החל לצחוק, "חשבת שאני המקובל מקצרין? אני רק מנהל הכספים והשיווק," וסימן בידו לצד ימין.
בקצה החדר בפינה סמויה מן העין, ישבה דמות כרוכה בבד לבן על גבי מחצלת קש. רפ"ק אגרבי התקדם לעברה והיא סימנה לו לשבת. הוא התיישב על המחצלת והביט בפניו של הצדיק המקובל, הרב יאיר בראשי שליט"א.
"סִמְכָ'ה עְלֵייךּ (השם ישמור אותך)," הושיט את גב ידו לנשיקה כמקובל.
"אתה נראה תִּלְפַאן (גמור)."
אגרבי התיישב מול הרב והוא סימן לו להתקרב אליו עד שהרגיש את הבל פיו החמוץ על פניו.
"אתה רוצה חנקן? או שאתה מעדיף כוס מים?" אמר בחיוך ממתיק סוד.
רפ"ק אגרבי החל להשתנק, מצחו התכסה אגלי זיעה.
הרב המשיך:
"בלילה של ליקוי הירח צעקת: 'לית לה מגרמא כלום'. הכוונה היא לגאוות הירח שאין לו כוח משלו והוא תלוי בשמש."
"אא… אני לא מבין," מלמל רפ"ק אגרבי והשפיל את מבטו.
"חבל שלא המשכת לקרוא את עמוד סו"ד בספר הרזים, אז היית יודע שהמילים הללו, כשנאמרות בעִמְיַאוִי (עלטה) של ליקוי ירח עושות סִחִר (כישוף) לחַצְרָ'ה (משהו שרצית) ואתה תְּבַּרְ'בַּע (נבהל) הרבה ומזיע הרבה מאוד מכל המוות שאתה רואה. אז עכשיו נגמר, חלאס, אין יותר גופות, אין תמי פליגל, אין ילדים נחנקים באוטו, אין זיעה. אתה רָ'אד (צריך להיות שמח)."
הצעיר ניגש אליהם. "בבקשה."
אגרבי לקח ממנו את כוס המים, הניח יד על ראשו כנהוג, בירך בשקט וגמע אותם.
המקובל חייך והמשיך, "כל בקשה לתיקון מגיעה עםּ תַּשְתּוּמַיִי (קללה), מחיר שתצטרך לשלם דוֹמַךּ (כל ימי חייך)".
"אני רוצה שהחיים שלי יחזרו להיות אמיתיים," אמר בקול שבור, "זה גדול עליי, יסלח לי כבודו."
"אני מאמין לך, האדון שוטר, חיכיתי לך."
הצדיק הוציא מתוך תכריכי הבד הלבן קופסת עץ בגודל של מזוזה קטנה והושיט אותה לאגרבי.
"זה כְּתִּיבִּי (קמע כתוב על קלף). אם תחליט להשתמש בו, תפתח אותו בלילה, חפש השתקפות של הירח במים ותקרא אותו בקול."
רפ"ק אגרבי לקח את הקמע וטמן אותו בכיס חולצתו.
"וזהו? הסיוט הזה ייגמר?"
"כן. לא ביקשת את המציאות הזאת, אני לא מתערב בבחירה שלך."
רפ"ק אגרבי התרומם מהמחצלת, מותיר כתם כהה במקום שבו ישב. התכופף לנשק את גב ידו של המקובל ופנה ללכת.
"רגע," קרא לו הבחור הצעיר, "תרומה לישיבה ופדיון שבויים?" ונופף בפנקס הקבלות שבידו.
"אה, בטח."
הוא שלף את ארנקו והוציא 400 שקל.
"זה כל מה שיש עליי," התנצל.
"בכיף, אח שלי, כל מה שתיתן זה טוב, סִמְכָ'ה עְלֵייךּ."
אגרבי מיהר לצאת מהחדר, מפלס לו דרך חומת האנשים אל עבר שער הכניסה.
"תְּקַיַּיד (היזהר)," שמע את קולה של הזקנה בגבו.
"יש אַקְוָוה וַצְעָב (יותר גרוע)."
עייף ומבולבל נכנס לניידת לצאת לנסיעה הארוכה הביתה. הקמע צרב את כיס חולצתו, או כך לפחות הרגיש.

*

לפני שנכנס לביתו הביט בירח שהשתקף מכל השלוליות בכביש, לקח את הקמע בידו ושאף שאיפה עמוקה. המחשבה שלו הייתה צלולה כמו אותו הלילה. הוא הכניס את קופסת העץ הקטנה לכיס מעילו, הסתובב ועלה הביתה.
אחרי ארוחת ערב מאוחרת עם מלכה נכנס רפ"ק אגרבי לחדר של הבנות שהיו שקועות בשינה, הוריד מהמדף של בתו בת שש ספר לימוד לכיתה א', ופתח אותו בידיים יבשות. היה שם ציור של ירח ומתחתיו המילה שעון.

עריכה: יאיר בן־חור

דפנה פלדמן

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה שימשה מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת קבוצות ופעילה בתחום הבין־דתי. אימא לארבעה ילדים, אחת על הרצף האוטיסטי. זוכת פרס ראשון בתחרות פרס אלמוג 2019.
סיפוריה פורסמו בכתבי העת קול ההמון, ליריקה, מועדון משחקי העט ועוד.

שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שָׁעוֹת בַּגַּן," פואמה נפלאה החובקת שמיים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוּגָה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סט.גָאלֶן שבצפון-מזרח שוויץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים [לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם], אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגָאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מִבטא כבד, מִקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה [חלקה ברגל, חלקה בטרמפים] בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מיד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת-חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו פריחה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנְט, בֶּרְקְלִי, נָאנְטֶר והרובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר, בעצם? שמיים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפִים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות-פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות [אַיי-יַי-יַי, מָזָרָאטִי, לַמְבּוּרְגִינִי] ואמריקאיות ארוכות חונות לצדן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית-הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית-קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליָגֵעַ.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולחים מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האֶקְשֶׁן. קריצות, מלמולים באִיטָלְיָאנוֹ, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּנִיסְטָה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החוּמים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סְטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" [שולח אצבע מהירה לעברי]. מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וָא?" "נוֹן צֶ'ה מָאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו, איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים [הוא תפס פראייר], ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו לַמְבּוּרְגִינִית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון [רק מה, הישבן, הישבן]. הוא מתנודד כמו חֲסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סִילֶנְסִיו,ֹ" הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמִבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סוֹלוֹ, סוֹלוֹ מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מָאלֶה [רע], ברז'נייב – פּוּטָאנָה [זונה], פִידֶל – אוֹמְבְּרֶה [גבר], טְרוֹצְקִי, צֶ'ה, מָאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלַי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמָרָאדִית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מַטָּה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולהתגלץ' ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט לצד השני, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

לואיג'י / ענת קוריאל

  • 127
  •  
  •  
  •  

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".