ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

הדמעות של מריה / רונן בלומברג

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
בחיים האמיתיים לא היו לה חיי חברה מלבד קשרים שטחיים עם שותפות שלה לדירה הקטנה בדיור מוגן לנפגעות נפש, וקצת שיחות קצרות עם העובדת סוציאלית שלה במועדון התעסוקתי אליו הייתה הולכת בבקרים עד לצהרים. אבל היא הייתה רשומה על עשרות ערוצים ביוטיוב וחברה בעשרות קהילות בפייסבוק – עמותות להצלת בעלי חיים שעברו התעללויות, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ניצולי שואה זקנים ובודדים, קבוצות 12 הצעדים לנגמלים מסמים והתמכרויות אחרות, סיפורים עצובים וקורעי לב של הומלסים מכול העולם, פורומים של תמיכה לנפגעי נפש ומשפחותיהם, קבוצות תמיכה לנשים מוכות וילדיהם – ועוד ועוד ללא סוף. היא הייתה קוראת ורואה ושומעת את כל סיפוריהם העצובים במשך שעות דרך הסמארטפון שלה ובוכה בדממה. סבל העולם כולו זרם אליה דרך אוטוסטרדת המידע.
היא הייתה רווקה בת ארבעים וחמש. הוריה הזקנים נשארו שם ברוסיה והיו ממעטים לכתוב לה מכתבים. היא עלתה לבדה כשהייתה בת עשרים, מלאת תקווה וגאווה, ואפילו שירתה שירות צבאי מלא לפני שחלתה. האשפוז הראשון שלה התרחש כשטענה בתוקף בפני הרופאים שהיא "מרים הבתולה הקדושה" אשר עתידה להתעבר מרוח הקודש ולהוליד את המשיח שיגאל את העולם.
כל חייה פחדה מאיבוד בתולים, פחדה מאנסים ועבריינים ואנשים רעים, פחדה מהרוע. השותפות שלה לעגו לה – "הבתולה הבכיינית" קראו לה – אבל לה לא היה אכפת. בהדרגה פחתו קשריה עם העולם, עד למצב שבו כבר בקושי יצאה מדירת הדיור המוגן או מחדרה הקטן והנזירי. על השידה הקטנה ליד המיטה ומנורת הקריאה היה תמיד מונח ספר תהילים עברי-רוסי שנתנו לה הוריה כמתנת פרידה לפני שעלתה ארצה, והיא הייתה קוראת בו שעות.
"למה את לבד כל הזמן מריה?" נהגה לשאול אותה השותפה שלה אריאלה, "החיים קצרים מדי מכדי לבכות… למה שלא תבואי איתנו למועדון החברתי? אני יכולה להכיר לך מישהו בגילך בחור נחמד וטוב לב שיוכל לשמח אותך קצת".
"כן למה שלא תבואי איתנו?" צחקה עליזה "יהיה לך מישהו להתחמם אתו במיטה ולצאת לבלות אתו במקום להיות בחדר שלך".
"אני לא מעוניינת… תעזבו אותי בשקט אתן עם הבחורים שלכם" הייתה עונה בשקט ונכנסת לחדרה.
"מסכנה" הייתה אומרת אריאלה בעצב.
"עזבי אותך", הייתה אומרת לה עליזה "היא כנראה מחכה לאיזה נגר", וצחקה.
ערב אחד ראתה מריה סרטון יוטיוב ששבר את ליבה לגמרי; אדם זקן, הומלס בשם אנדי מסקרמנטו שבארה"ב, סיפר את סיפור חייו העצוב והמזעזע ומירר בבכי שלא אופייני לגברים בדרך כלל.
"אילו יכלת להגשים שלוש משאלות מה הן היו?" שאל אותו המראיין.
"שלום כבוד ואהבה" ענה בעיניים רטובות.
"איך אתה שורד?" שאל המראיין.
"רק על ידי חסדי האל" ענה, "ואני צריך להיות חזק כי אין אף אחד שיעזור לי או יסחוב את צרותיי או יחבש את פצעיי".
"איך ניראה העתיד שלך?" שאל שוב המראיין.
"אני מנסה ללמד אנשים לבחור בטוב ולא ברוע אני מנסה להראות להם שיש הרבה יותר דברים בחיים חוץ משנאה ושאם לא נעזור אחד לשני נקלקל את העולם עד שכבר אף אחד לא יוכל לעשות כלום בשביל אף אחד".
מריה הסתכלה בסרטון שוב ושוב, ובלילה חלמה שהיא פוגשת בו על גבעה שנראתה כמו גבעת הגולגלתא, הוא כורע ברך בפניה והיא עוטפת אותו בסדין לבן. למחרת כתבה אימייל לעמותה של ערוץ היוטיוב,"invisible people" שמו, סיפרה קצת על עצמה ושאלה אם יוכלו לתת לה מידע כיצד תוכל לשלוח לו קצת כסף.
באותו יום אחר הצהריים – להפתעת עליזה ואריאלה – יצאה לבדה מהדירה, וכשחזרה היה בארנקה שטר של חמישים דולר אמריקאי ממזומן שהמירה בסניף דואר ישראל. היא חיכתה בקוצר רוח עד שהגיעה תשובה מהעמותה עם פרטים לאן לשלוח את הכסף, ולמחרת הלכה שוב לאותו סניף והעבירה את הכסף. בדרכה הביתה מילאה אותה תחושת אושר.
חודש למחרת שוב העבירה חמישים דולר לאותו חשבון וכך גם בחודש הבא וגם בבא אחריו…
כעבור מספר חודשים הגיע אליה מכתב מאנדי בכתב יד ובאנגלית מלאה שגיאות כתיב:" תודה לך מקרב לב אישה יקרה על שאת ועוד אנשים עוזרים לי על ידי שליחת כסף ומכתבים יברך אותך האל!" והוסיף ציור של לב.
בהדרגה החלה מריה לתרום עוד ועוד כסף לעמותות וארגוני צדקה ועזרה לנזקקים באותו האופן – חמישים שקלים לפה, ארבעים יורו לשם, שישים דולר לעמותה אחרת – דבר שדרש ממנה לצאת יותר מהבית.
"את חושבת שיש לה מישהו?" שאלה עליזה.
"אין לי מושג" ענתה אריאלה, "דרך אגב אנחנו מאחרות בתשלום חשבון חשמל מריה עדיין לא שילמה את החלק שלה וזה מעכב את התשלום".
"אני אדבר על זה עם ציביה שתביא את הכסף ממריה" אמרה עליזה.
ציביה המדריכה השיקומית של הדירה הייתה בהלם כשסיפרה לה מריה בגילוי לב שאין לה כסף לשלם את חשבונות הדירה.
"לאן כל הכסף של הקצבה שלך הולך?" שאלה.
"אני תורמת את רוב הקצבה שלי לנזקקים", ענתה.
"את בעצמך נזקקת ותלויה בביטוח לאומי, את לא יכולה להרשות לעצמך כלכלית לתמוך בנזקקים!" אמרה בכעס ציביה. "אם לא תפסיקי את זה ותשלמי את חשבונות הדירה נמנה אפוטרופוס לכסף שלך כדי שידאג שהתשלומים השוטפים ישולמו בזמן!".
וכך אכן קרה לבסוף, כי מריה סירבה להפסיק לתרום את מעט הכסף שקיבלה מהביטוח הלאומי ולשלם את החשבונות של הדירה. הקצבה הייתה מועברת לאפוטרופוס הכללי שהיה דואג לתשלום חלקה בחשבונות והיא הייתה מקבלת דמי מחייה של ארבע מאות שקלים כל שבוע.
כשנאלצה להפסיק לתרום כסף, חזרה מריה להסתגר בחדרה, בוכה במיטתה. היא ניסתה להתפלל אבל הייאוש היה חזק ועמוק. היא חשבה על אנדי ועל כל אותם מסכנים שלא תוכל לעזור להם יותר.
ערב אחד כבר לא יכלה לשאת את זה יותר. היא קנתה בקיוסק בקבוק וודקה ובלילה כשכל השותפות ישנו, שתתה את הבקבוק עם מנת יתר של כדורים ונכנסה למיטה. בבוקר מצאו את גופתה. היא השאירה מכתב כתוב ברוסית ועל פתק נוסף רשמה בקשה בעברית לשלוח את המכתב להוריה שברוסיה.
קברו אותה מחוץ לגדר, ובהלוויה לא היה כמעט איש חוץ מציביה וכמה עובדות סוציאליות מהעמותה שבאו מתוך נימוס וכבוד אחרון. אף אחד לא ישב עליה שבעה. העמותה זרקה את חפציה וסידרה מהר את חדרה והכינה אותו לשותפה שהגיעה במקומה, ישר מאשפוז.
כלום לא נישאר ממריה ולא מדמעותיה; העולם שכח אותה כאילו לא הייתה מעולם. המכתב נישלח לכתובת הוריה ברוסיה אך אלה כבר לא היו בחיים.

גברת פרקינסון / ענת קוריאל

  • 127
  •  
  •  
  •  

הסיפור מבוסס על דמויות אמתיות

 
התיידדתי עם קובי הגבוה והנאה שעד שהוא קם מן הכיסא אפשר לכתוב סימפוניה שלמה, ועם שמעון הממלמל שהמחלה הרסה לו את הדיבור ורק אני מבינה אותו ומתרגמת אותו. התיידדתי גם עם יאיר שמחשבותיו הציוריות מרתקות אותי, הוא יכול לדבר שעה על גלעין אפרסק שראה בהליכת הבוקר ואיכשהו לקשור את זה למחלה שלנו. אני אף פעם לא זוכרת את הקישורים שהוא עושה ורק מתרפקת על יופיים.
גם אני בקבוצה, צעירה מהשאר בכעשרים שנה וכל היום עסוקה באיך לחנוק את הרעד בידיי וברגליי, אני חולמת להעביר את כל התסמינים שלי לפסיכופת שמתכנן את הרצח הבא. שיתקשה להחזיק סכין ביד רועדת או לרצוח בתנועות איטיות. זאת למדתי מהיצ'קוק.
את שמעון הכרתי ממש בהתחלה, לפני שהצטרפו השאר. זה היה במפגש הראשון של עמותת הפרקינסון, עלינו יחד במעלית ושאלתי אותו אם הוא יודע באיזה חדר המפגש מתקיים.
לא הבנתי מילה כשענה, אבל הלכתי אחריו כי עיניו היו סמכותיות. שנינו הקדמנו אז הספקנו לערוך היכרות: "איפה את גרה?" "איפה אתה גר?". גילינו שאנחנו שכנים. הוא הציע לקחת אותי טרמפ לפעילויות השונות, שמחתי ושמתי לב שאני מתחילה להבין אותו קצת יותר טוב כי אני מקשיבה ומתאמצת ללכוד את ההברות שנשמטות. אנשים שאלו אותי בפליאה: "איך את מבינה אותו?"
חזרנו יחד הביתה והוא הראה לי איפה לחכות לו בפעם הבאה, מתחת לבניין במגרש החניה הפתוח. הוא הצביע על הדירה של משפחתו בקומה הראשונה ואחר כך הלכתי הביתה מקללת את העלייה שבין הבניינים שלו ושלי. התחשק לי להעיף את העלייה לעיר של בריאים.
כל עלייה מענה אותי, גם אם היא בגובה של החלמון הצהוב בביצת עין. כף רגלי מייד מזהה אותה ומתחילה לשדר אותות מצוקה ולזייף. רשימת התלונות שלי תופחת והולכת, יש אין־ספור מרצפות בולטות במדרכות שלי, כל אחת מהן מזמנת נפילה הרת־גורל ישר על הראש. למה אי אפשר פשוט לשטח את המרצפות והעליות?
 
*
 
יאיר לוקח איתו כרית לכל מקום, כמו שילדים קטנים גוררים איתם שמיכי. כך הוא מסדר לו על כל כיסא מזדמן מצע מוגבה ורך.
קובי קם לאט, מתיישב לאט ומדבר לאט. הכול לאט. כששואלים אותו שאלה הוא תמיד משהה את תשובתו וכולם דרוכים בהמתנה למוצא פיו. למי שסבלנותו קצרה, מוטב שלא יתיידד עם חולה פרקינסון, אנחנו החולים לא צריכים עצבים ונוירוזה בסביבתנו. פעם שכנה שלי הבחינה כמה זמן לוקח לי לקחת צלחת מהשולחן בסלון אל הכיור שבמטבח. היא עקבה אחרי המסלול כמו אנתרופולוגית ביום עבודה מייגע, כל הדרך לכיור נצמדה אליי וכל כולה שידרה חוסר סבלנות.
 
*
 
בפעם השלישית שחיכיתי לשמעון במגרש החניה מתחת לביתו שמעתי אישה צועקת מהקומה הראשונה בקול עצבני: "אז עכשיו יש לך זונה, אני אזרוק את מפתחות האוטו שלך לשירותים. אתה לא תיקח אותה לשום מקום, אתה שומע? מה, אין לה בעל? אין מוניות בעולם?" הבנתי שמדובר בי וכדי להרגיע את הרעד שהתגבר בי למשמע הדברים עשיתי צעדים גדולים סביב האוטו של שמעון. ככה מלמדים אותנו בשיקום, קוראים לשיטה: לחשוב בגדול.
הביטוי הזה תמיד גורם לי לדמיין מקרר עמוס כל טוב שצריך לפתוח בבת אחת בתנועה ענקית כדי ליהנות מטובו. כשראיתי לבסוף את שמעון מתקרב, השיער שלו היה רטוב מזיעה. הוא אמר לי שיש לו נימולים ברגליים ושזה מחרפן אותו, עם כל השאר אין לו בעיה. התוודיתי על מה ששמעתי מהחלון והוא הציע לי לא לשים לב לאשתו ולא לדאוג, ובכלל, יש לו מפתחות רזרביים במקום סודי. אין סיכוי שאשתו תגלה את המקום הזה אמר וצחק בקול מחרחר. נסענו לפיזיותרפיה ושם פגשנו את קובי ויאיר. המדריכה הייקית הסתובבה בינינו ברוח קרבית כתמיד. כשהביטה בנו השתדלנו להרים את הרגל כמה שיותר גבוה, אבל הורדנו כשסובבה את גבה, עד שצעקה עלינו שאם נמשיך ככה היא תתפטר. אז ראיתי כמה כוח יש בנחישותה, היא רוצה שנתקדם ונצליח אפילו יותר מאיתנו – ואנחנו לעומתה נכנעים לפסיביות. אז הבנתי שבלי המאמץ האין־סופי והיזע שנשאיר על המזרן, נהפוך לפוחלצים מהר מאוד. דמיינתי בבעתה איך האיברים שלי מתמלאים קש והתחלתי להתאמץ.
 
*
 
הגידופים של אשתו של שמעון נמשכו. היא כינתה אותי גברת פרקינסון, היא שאלה אותו למה מכל הנשים בחר דווקא אישה חולה. "אם לא תפסיק להסיע אותה אני אתגרש ממך", צעקה. "אני יודעת מי זה בעלה, הוא קונה במכולת של הגנב, אני אספר לו הכול שיֵדע מי זאת אשתו. היא חללה", צעקה שוב ואז החלה לצחוק ולצהול, דמיינתי אותה רוקעת ברגליה. בדקתי בגוגל מה פירוש המילה "חללה". הבנתי שזו אישה פסולה וטמאה. הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שלא חשתי שום עלבון, חייכתי לעצמי והרגשתי דווקא מיוחדת, אני הרי "גברת פרקינסון".
אחרי האימון יאיר הציע שנלך ארבעתנו לאכול אצל מג'די. התיישבנו וניסינו להתמקם טוב יותר באיטיות הרגילה. רק קובי לא הצליח להתיישב ונותר לעמוד קפוא. מג'די שאל: "מה יש לו זה, למה הוא לא יושב?" אמרנו לו: "תתעלם, הוא צריך יותר זמן". מג'די גילה הבנה והלך למטבח. הוא חזר עם עשרות סוגי סלטים שמילאו את השולחן בריחות וצבעים מעוררי תיאבון. זרם ההגשה לא נפסק והיה נדמה שהשולחן גדל ומתרחב בהתאם.
תוך כדי שבחים לאוכל קובי סיפר שבנעוריו עבר דירות רבות. כשעברו לבת־ים היה מצוברח מרוב בדידות. הוא לא ציפה להכיר שם חברים כי היה משפט מפורסם על העיר: "בת־ימי לבת־ימי – אינדיאני". אך לבסוף הוא הכיר דווקא בבת־ים את החבר הכי טוב שלו. "זה כמו עם המחלה, הכרתי אתכם ומעז יצא מתוק". הוא המשיך לספר על חייו והזכיר את אשתו הראשונה. התוודה שהוא לא ידע להתנהג אז, הוא היה עושה לאשתו משחקים כדי לברר אם היא אוהבת אותו בכל תנאי, הוא התנהג לא בסדר כדי שלמרות זאת היא תרצה אותו. לעומת זאת, אשתו השנייה תמיד נתנה לו הרגשה… שמעון, כהרגלו, נכנס לתוך הדברים של קובי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות כי אשתו רק צועקת ולא מקבלת את המחלה שלו. היא אומרת לו: "לך לעבוד כי אתה בריא, אין לך כלום", היא דורשת ממנו לעשות ספונג'ה וכשהוא אומר לה שאין לו שיווי משקל אז היא צועקת: "מה, מה? אני לא מבינה שום מילה".
תרגמתי את שמעון וקובי אמר: "אל תנסה להוכיח לה שאתה חולה ואל תתנצל על כלום. אם היא בוחרת להיות עיוורת, תקנה לה מקל הליכה ותסתלק לעניינים שלך".
מג'די ערם את הצלחות זו על זו במהירות מסחררת ופסק בחיוך: "יש לכם תיאבון בריא". בעת שתיית הקפה השחור הטלפון של שמעון צלצל, הוא מדבר על ספיקר ומרים את קולו כדי להיות מובן יותר. אשתו פקדה עליו לבוא מייד הביתה כי כל הכיור מלא נמלים, הוא מלמל באי־נחת כשניתק את השיחה. ואז יאיר סיפר על הנמלים שנגלות לעיניו כל יום במסלול הבוקר שלו: "הפתרון טמון בקבוצה", אמר יאיר, "אני רואה כל בוקר תופעה של שובלי נמלים שרצות לאורך שלושה מטרים ויותר וכל אחת יודעת בדיוק את מקומה בסדר מופתי. כשמתחולל אצלן משבר שמוציא אותן מהתוואי למשל, כשמישהו דורך עליהן, הן מייד מנסות לתקן. הן מתחילות להתיישר ויוצרות שביל חלופי כמו ענף צדדי כזה, הן לא מתייאשות. אולי יש להן חוש שביעי, אני קורא לו 'חוש הקבוצה הגדולה', הרי הן עובדות במסה ולא באופן יחידני".
שמעון שאל: "איך זה קשור לאשתי?" וקובי הרהר והשיב: "תגיד לה שתלמד מהנמלים ואל תפרט, שתשבור את הראש מה קרה לבעלה שהוא נעשה פיוטי פתאום".
בזמן שחיכינו לעודף יאיר סיפר לנו שבקרוב יש לו טסט כדי שיוכל לחזור לנהוג, איחלנו לו בהצלחה והשקנו כוסות תה ריקות שעלי נענע דבוקות לצידן.
 
*
 
באחד הימים שכבתי על הספה והרהרתי בחלוקות שעושים אצלנו בין בני אדם, למשל בין ערבים ליהודים או בין מזרחים לאשכנזים. כל ההבדלים נראו לי כעת שוליים כי הפערים יכולים להצטמצם אם רק בונים את הגשר הנכון ומקנים שפה חדשה. החלוקה האמיתית, חשבתי, היא בין בריאים לחולים, ומה שמפחיד הוא שהנדידה מהקבוצה הראשונה לשנייה עלולה להתרחש בקלות, ברגע אחד. הנדידה הזאת לא רק טרגית מבחינה אישית, אלא גם מבחינת החברה כולה כי כל אדם שנעשה חולה כבר לא יכול יותר לתת כתף לחלש. הנדידה ההפוכה גם היא מתרחשת, אך היא תמיד נתפסת כנס, אפשר לשאוב מכך כוחות לכמה רגעים אך לא יותר. נזכרתי שיאיר אמר לי שלוח השנה של האנשים הבריאים מחולק כידוע לימים וחודשים ומתפרשׂ על פני שנה. אך לוח השנה של החולים מחולק לטווחי ביניים על פי מצב הבריאות ומתפרש על פני משך הזמן של המחלה. וכשיש לוחות שנה שונים לבריאים ולחולים, הפער רק מעמיק.
 
בעודי מהרהרת בסוגיית הזמן החלו לזרום אליי לפתע הודעות טקסט זו אחר זו מאשתו של שמעון. היא דרשה ממני להפסיק לנסוע עם בעלה, היא טענה שאני הורסת משפחות, פעם שמעון עשה כל מה שהיא אמרה לו ועכשיו הכול התהפך. "את מחלה מהלכת", הטיחה בי. הטלפון לא הפסיק לצפצף, צלצלתי אל חבריי להתייעצות. יאיר הציע לי להתעלם ולא להשיב ולהתגרות, כי אז לא יהיה לה טעם להמשיך לפתח את המשחק הזה, קובי אמר לי לא לשים עליה, "שתמות הקנאית", הוא הציע לי לקרוא שוב ושוב את ההודעות שלה עד שאיוותר אדישה כפיהן.
 
*
 
חיכיתי כרגיל במגרש החניה, ולצידי עמד קובי שביקש גם הוא להצטרף היום. שנינו הבטנו בחלון שבקומה הראשונה וחיכינו שהצעקות יבקעו. קובי אמר שזה מזכיר לו איך האזין בהתמסרות לתסכיתי רדיו כשהיה ילד בלי לזוז מהמכשיר עד תום הסיפור.
סוף־סוף שמענו אותה, היא אמרה לו שאם הוא רוצה להשלים איתה הוא צריך להפסיק להסיע אותי, לתת לה מייד את מפתחות האוטו ולמסור לה את כרטיס האשראי שלו כאן ועכשיו. אחר כך הייתה שתיקה. התחשק לי לזרוק עגבניות אדומות ועסיסיות לעבר החלון. לפתע היא אמרה: "עכשיו נראה אותך גיבור". שמעון ירד למטה, אמרתי לו: "אני אגיע מעכשיו לפעילות באופן עצמאי", ואז קובי הודיע, "אני בא איתך, את צריכה את היד שלי?" שמעון חסם את הדרך ואמר שאני לא יכולה להסתלק ככה, עם מי הוא ידבר בעולם הזה? איש לא מבין את הדיבור שלו חוץ ממני, כולם שואלים אותו: "מה? מה? מה?" ומסובבים את הראש. הוא הזכיר לי שאני המתורגמנית שלו ושיש לי תפקיד.
עמדנו שפופים על המגרש, מתנודדים, ונראינו אובדי עצות. אז התחוור לנו שלשמעון אין מפתחות. אשתו מצאה גם את הרזרביים והחרימה הכול. הוא לא מאמין שהיא מצאה אותם, היה לו מקום מעולה, אפילו קוסמים לא היו מצליחים לגלות אותו.
עוד הוא מדבר בלי הפוגה ובבליעות מסורבלות כמו כדי להתגבר על חנק, נשמע צלצול טלפון. זה היה יאיר שבישר בצהלה: "עברתי את הטסט, מישהו צריך טרמפ?"

שיחות על קברך / נטשה שלקוב

  • 127
  •  
  •  
  •  

לזכרו של הסופר עמוס עוז, אבי הרוחני

 
בחלון ביתה עומדת ומועדת. כואבת לא רק מפני שמחלון ביתה נשקף בית הקברות ובו טמון היוצר האהוב עליה, היא כואבת בעיקר מפני שנשמתו של היוצר האהוב עליה לא תקום לתחייה לספר לה את סיפור חייה הנוכחי.
בימים הראשונים שאחרי הסתלקותה של נשמת היוצר האהוב עליה, היא עוד ניחמה את עצמה שאולי נשמתו עדיין לא התרוממה אליה עד לגובה אוזניה כי פשוט היא מרחמת עליה ורוצה לתת לנפשה העדינה זמן להסתגל למותו. אך כשעבר חודש ונשמתו של היוצר האהוב עליה עדיין לא התרוממה אליה לגובה אוזניה ולא הופיעה בחלומותיה היא הבינה שעליה לצאת מביתה אל בית הקברות.
היא התהלכה ברגל בטוחה ובראש זקוף בין שביליו הצרים של בית הקברות כאדם הנכנס לעומקו של יער מסתורי שעצי האבן שלו מסקרנים אותה ולא מעציבים. על כל אחד מהם היא קראה את מורשתה של אותה נשמה שמצאה את מנוחתה הנכונה תחתיו. היא מצאה את משכנו בבית הקברות, וכשהגיעה הרגישה כאילו מישהו שאב מגופה את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים. היא צנחה על ברכיה, מניחה את ידיה על גג משכנו החדש ועוצמת עיניים, רק לא לראות את המתרחש סביבה, שתוכל לבכות כמה שהיא רוצה. והיא בכתה. בכתה שעה ארוכה.
כשנרגעה קראה את הדברים שכתבה לזכרו:
"אני מפלצת. אין ולא תהיה לי מחילה על כך שכאשר היית על מיטת חולייך נכנעתי לנדיבות ליבך והשתכנעתי שאין צורך להגיע ולשבת ליד מיטתך, להחזיק את ידך, לשחק באצבעותיך, למחות מפניך את דמעות עיניך ולקרוא לך שיר שכתבתי לך. היום אני יודעת בוודאות שמכיוון שלא עשיתי זאת זירזתי את הסתלקותך מארץ החיים, בגללי נשאר שובל ארוך של תלמידים יתומים שלעולם לא ימחלו לי שלא ניסיתי לרפא אותך באהבתי האפלטונית ובקריאת בדיחות משותפת".
כשסיימה את דבריה, שמעה פתאום את קולו ולרגע קט הרגישה שוב כמו בזמנים הטובים שלהם. אז הצמידה את אוזניה לגג ביתו החדש ודמיינה את קולו:
"דבר ראשון, את לא מפלצת, אלא בתי. ולתלמידיי שמרגישים יתומים ממני אמרי שלא יכולת לעשות למעני יותר ממה שעשית וגם מה שעשית הוא מעל ומעבר. בכל הנוגע לשיר שלך, הניחי אותו על גג משכני החדש, אבל לפני זה קראי בקול את השיר, כדי שגם כאן אוכל ליהנות ממנו".
היא שמחה שוב להיענות לבקשתו כמו בזמנים הטובים שלהם וקראה את השיר:
אלי, אני מבקשת שתשלח/את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את איש הרוח.
אלי, אני מבקשת שתשלח/ את כל מלאכי האור/שיושבים סביב כיסאך/לרפא את החושך שיצר/מלאך החבלה בסביבתו של איש הרוח.
אלי, ביקשתי לשלוח/ את כל מלאכי אורך לרפא/את איש הרוח, תענה בחיוב
אני מבטיחה לפניך שאם/מלאכי אורך ירפאו את איש הרוח/אעשה הכול וגם את הבלתי ייאמן |
לרפא כמה שיותר מגרעות בתוכי.
שקט פתאומי באוויר הדחוס שבתוך בית הקברות. היא קמה בכבדות ממקומה. פתאום שמה לב שרגליה רדומות כמעט כליל. כששבה לדירתה מוחה היה כה עסוק בשאלות הקשורות לרווחת השוכב בקברו עד כדי כך שהיא כלל לא שמה לב לקור שחדר לעצמותיה ולבטנה המקרקרת. העייפות השתלטה עליה, עיניה נעצמו.
בחלומה היוצר האהוב שלה קם מקברו רק כדי להעניק לה חיבוק אחרון. וכך בעוד חלומה מרוח על שפתיה, היא התעוררה בחיוך. החלום הפיח רוח חיים בתקוותה שיום יבוא והיוצר האהוב שלה יקום מקברו אל ארץ החיים ואל חייה־שלה. אבל עד שתחייתו המבורכת מן המתים תתרחש היא ידעה שעליה לשבת מול משכנו החדש ולקרוא לו את ספריו האהובים כדי לגאול אותו מייסורי הבדידות שבמותו.
לפתע רצה במהירות לעבר הדלת ולא שמה לב שהיא יחפה. בחמש בבוקר בדיוק כבר התחילה לקרוא לו את סיפוריו הקצרים של צ'כוב, הסופר האהוב עליו. כך כל יום ויום במשך שלושה שבועות הייתה מגיעה לקברו וקוראת סיפורים של צ'כוב.
אחרי שלושה שבועות שוב שמעה בדמיונה את קולו של הסופר האהוב עליה מדבר אליה: "יקירתי, חדלי לכלות במקום הצונן הזה את עלומייך, כי כשעלומים חולפים הם חולפים לבלי שוב".
כששמעה את דבריו אלה חייכה בתוכה פנימה ואמרה בקול: "אבי היקר, מבחינתי זה לגמרי בסדר שאני כאן, כי אתה הרי יודע שכבר שנים ליבי ממלא את הים שעליו שטים יקיריי המתים. שהים הזה מתרחב עם השנים…" ומיהרה להדליק נרות נשמה.
היוצר האהוב עליה שמע את דבריה ואמר: "בתי, מעתה אשבח למענך את האל, את תראי שבתוך זמן קצר גל השמחה ישטוף את חייך".
בעיני רוחה השיבה לו: "אבי היקר, תודה על נדיבותך העצומה, נסה אבל זה יהיה כמעט בלתי אפשרי, כי ביום שבו ארץ החיים נפרדה מגופך, היא לקחה איתה חלקיק גדול מנשמתי".
כששמע את דבריה השתתק מעט ואז אמר: "בתי, אני עצוב כשאת סובלת. אבקש מרפאל המלאך שיֵרד אלייך ממקום מושבו השמימי וישיב לך את החלקיק הגדול מנשמתך, זה שביום מותי נטש אותך לטובת שהייה בעולמי".
"תודה רבה לך", ענתה. אלא שבשונה מהפעמים הקודמות, הפעם שמעה את קולו בוקע מגרונה־שלה, ואומר: "בתי האהובה, אני יודע שלא תאמיני למה שתשמעי מפי עכשיו, אבל חשוב לי בכל זאת לומר אותם כדי להביא מרפא לנפשך הפצועה. אני יודע שבשבילך המוות סופי ומוחלט ואת מתמודדת איתו בשורה ארוכה של סמלים, מנהגים וטקסים במקום להתמודד איתו בעזרת ריקון נפשך ממנו בבכי. בתי, אַפשרי לעצמך לפגוש את המדבר שהנווה היחיד שקיים בו הוא תהום הגעגוע. זכרי שאין בית בלי מת על כפיים ואין מת שישכח את ביתו. דעי שאגיע להתארח בביתך בכל לילה כל עוד תצטרכי אותי. לכן אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שמעתה ואילך תשקיעי את כל משאבייך הנפשיים ואת כל זמנך הפנוי למציאת בן זוג שיאהב אותך כפי שאת, ואיתו תביאי ילדים כפי שאת חולמת. אני אבוא להתארח בחלומך, לשבת על הספה שבביתכם, לחבק אותך ואת בנך שייקרא על שמי, לספר לבחיר ליבך איזה אוצר את, לשיר שירי ערש לתינוקך ולברכו בבריאות ואריכות ימים.
שוב התכנסה לתוך עצבותה ובפעם האחרונה בחייה אמרה לסופר האהוב שלה: "תודה ענקית, אבא". קמה והלכה בראש מורכן לעבר שער היציאה מבית הקברות. כשיצאה סגרה בעדינות את השער מאחורי גבה, ובליבה חלומה למצוא את אותו עלם חמודות שיישא אותה לאישה ויביא איתה ילדים.

ולא להתראות / נועה לקס

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
לעצור את שטף הפעולות היום־יומיות ולהידרש לעמוד כך, מול שמך. להגיד את השם שוב ושוב בלחש, עד שהוא מאבד כל משמעות, נשמט באיטיות מהווייתך.
כשחזרה מקניות, גילתה שהבית השאיר אותה בחוץ. לאחר שהפכה את התיק, חיפשה בכיסים וטלפנה למנעולן שהבטיח להגיע בתוך רבע שעה, חשבה שאולי תוכל ללכת משם. להיעלם לכל מה שמחכה לה מעבר לדלת, בדידות ואוסף פרטים ארעיים, עיצוב חייו של התלוי בחסדי אחרים. "את אולי צריכה מיטה?" "את אולי צריכה שידה?"
שקית הקניות שלה הכילה ירקות, חצי כיכר לחם וקרטון גלידת שמנת תוצרת חוץ, פינוק בשווי שלושים שקלים שבוודאי יימס עד בוא המנעולן. היא חשבה שזה לקח ראוי, עונש על החמדנות שאחזה בה פתאום מול המקפיא בסופרמרקט. היא התיישבה על אחת המדרגות. הוא איחר.
 
היא נזכרה בגבר שפגשה לפני כמה שנים. הוא בדיוק חזר לארץ אחרי שהייה ארוכה בניו יורק. עיניו הכחולות עדיין הבריקו מעייפות המסע. הם ישבו בשולחנות גבוהים מחוץ לפאב עם עמודי שמשון. היא שאלה מה עשה בניו יורק. הוא השיב שהיה מנעולן והרוויח טוב אבל נאלץ לעזוב את זה. שאלה מדוע. הוא סיפר על זקנים שמתו בבדידות מוחלטת. השכנים לא ראו אותם זמן־מה, מהדירה שלהם עלה ריח חזק, הם עשו אחד ועוד אחד, וקראו לו. הוא היה מגלה אותם מוטלים על המיטה או על הרצפה, לפעמים עירומים ,לפעמים קפואים לחלוטין. אחרי זה סיפר על נער שנעל את עצמו בחדר, הדליק מוזיקה בקולי קולות ולא הסכים לפתוח לאימא שלו את הדלת. היא חשבה שהוא סתם עצבני, אבל השעות עברו והוא הוזעק. הוא גילה אותו תלוי. הוא ניסה למנוע מהאם להיכנס, מהמראה להתגלות וללוות אותה לשארית חייה. הוא לא הביט בה כשאמר את זה. היא הושיטה את ידיה מעבר לשולחן והוא אחז בהן, לחץ.
בבוקר העיניים שלו כבר היו ממוקדות. הוא נחת. היא ליוותה אותו לתחנה. הוא אמר שייקח זמן עד שהאוטובוס יגיע וחבל שסתם תחכה ותבזבז זמן. יותר לא שמעה ממנו. הגוף הגיב מהר. את התור קבעה מייד.

***

האור בחדר המדרגות נדלק ודלת נפתחה באיטיות. פעוטה כבת שלוש יצאה למסדרון. היא שמעה את אימה מבקשת ממנה להמתין. כשיצאה האֵם אחרי כמה שניות, שאלה אותה אם הכול בסדר.
"אני מחכה לפורץ, נעלתי את עצמי בחוץ".
לאחר שהאם הציגה את עצמה ואת הפעוטה בתור "השכנות החדשות שלך", שאלה אותה אם היא רוצה לשים אצלה משהו במקרר או במקפיא בינתיים. היא חשבה על הגלידה. בעיני רוחה ראתה אותה נמסה ונוזלת מצידי הקרטון, מתבזבזת. האם הנהנה ופנתה לפעוטה, "אנחנו נעזור לשכנה החדשה שלנו לשמור על משהו. טוב? תישארי פה רק רגע".
היא הגישה לה את הגלידה. האם העירה משהו על כך שזה גם הטעם האהוב עליה ונעלמה בביתה. הפעוטה בהתה בה. היא תהתה אם עליה לשוחח איתה, לשאול את כל השאלות הגנריות המצופות ממנה: בת כמה, באיזה גן, מה הצבע האהוב עליה. האור בחדר המדרגות כבה. אף אחת מהן לא הדליקה אותו. בחושך עדיין הרגישה את העיניים הגדולות מונחות עליה. היא אמרה, "שלום", לרגע חשבה שעליה לחזור על הברכה, בקושי שמעה את עצמה, אבל התשובה הגיעה אליה בקול דק וללא שמץ של התרסה, "ולא להתראות".
המנעולן החליף צילינדר ונתן לה זוג מפתחות חדשים. היא נכנסה לדירה, הניחה את הירקות במקרר, חתכה פרוסה מהלחם והתיישבה על הספה עם הריפוד המשובץ. היא אהבה את הספה הזאת. היא מצאה אותה ברחוב ושילמה לאיזה סיני שיכור כמה פרוטות כדי שיעזור לה לסחוב אותה. היא נגסה בלחם, הוא היה טרי וטעים. את הגלידה שכחה לבקש חזרה.

במלאת שבע שנים למות שי אריה מזרחי / מתי שמואלוף

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
לפני מספר שנים ביקרתי בהלווייתך שי בקרית שאול. אני נזכר איך היה לי קשה לראות אם שקוברת את בנה. היום אני יושב בעיר אחרת, ביבשת אחרת, במצב זוגי אחר לגמרי, עדיין כותב שירה בעברית ומביט אליך שי. הקלישאה אומרת שאנחנו מביטים אחורה אל המתים. אבל האמת היא שהמתים הולכים איתנו לכל הדרך ומביטים בנו בכל צעד. לא מעט פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה לו היית עומד מול הלחץ של השדים שלך להשתיק את קולך לנצח. אין אדם שלא התעורר לפחות פעם אחת בבוקר וחשב, בשביל מה אני חי? וברגעים קשים יותר: למה אני לא גומר עם זה וזהו.
 
שלושה חודשים לפני מותך, נכחתי בהשקת ספרך השני ״הוא המסמן את המקום״. היה אירוע קטן בחנות הספרים ״סיפור פשוט״ שבנווה צדק בתל אביב. למרות כל הפעילות החברתית-פואטית שלך, כתיבתך התרחקה מהפוליטי. לעיתים נגעה בפילוסופי ובמופשט, ולעיתים הייתה בוטה וישירה. דאגת להביא עראק תאנים משובח ששתינו מאחורי החנות. ואתה התרגשת מאוד מכל הקראה. אני מביט בתמונה הזאת ששלח אלי הצלם הפואטי עזרא לוי שאותה מצאתי בתיבת המייל:
 


מזרחי בהשקת ספרו השני. צילום:עזרא לוי – צלם פואטי

 
אתה מביט בשיר שלך, כל כך יפה, עם השיער הארוך, כולך שקוע במילים שהן רק שלך. אני יושב מאחורה בקהל עם חולצה של בית"ר ירושלים שקניתי בכדי להכעיס את עמוס עוז בהשקה של בנו דניאל. ומאז הסתובבתי איתה, כי אהבתי את הצבע הצהוב, עד שאכרם ידידי אמר לי שזה חולצה של שונאי ערבים והפסקתי ללכת אתה. בינתיים אתה וגם עמוס עוז בעולם שאין חזרה ממנו.
 
אחרי ההשקה כתבת לי במייל [29.6.2019]

אהלן
תודה על שהגעת אתמול ועל ההקראה המיוחדת והיפה, ריגשה אותי
נתראה בעוד שמחות

כן היית די אופטימי ולא ידעת שהסוף מתקרב.
 
פעלת הרבה בשביל אחרים: הקמת את האתר ״כאוס״ שאירח לא מעט משוררים בשיריהם עם רישום קל שכתבת על כל יצירה. ברגע שהקמנו את איגוד המשוררים הצטרפת מיד והיית פעיל בולט. תמיד היית מוכן לסייע למשוררים ומשוררות בתחילת דרכם.
היית פעיל בתנועת השירה ״גרילה תרבות״ ואף ארגנת את אירוע המחאה על אי העלאת שכר המינימום מול בנק ישראל. זאת היתה הפגנת גרילה תרבות היחידה שלא השתתפתי. האמת ששיקרתי שאני חולה, אבל הייתי אחרי פרידה קשה מבת זוג. מצד שני, כשהמחאה עברה ונותרנו עם ממשלה של בנט, לפיד ונתניהו, והציבור היה מוסת, לא מצאת את מקומך. וכמו בסרט ילדים, הבריונים מוצאים איך לפגוע בילד החלש יותר.
 
היית מאוד פעיל ברשת, ולפעמים אני מרגיש אשם שבגלל הפעילות שלנו בגרילה תרבות, הפכת לרדיקלי כמו צ'יקי וכמוני. והרדיקליות גרמה לך להתווכח עם המון אנשים על הדעות שלך. ואיבדת את העבודה שלך, כי הימנים הגזעניים דאגו לכך. ונכנסת לצרה כלכלית וחברתית, ונחנקת מהתרבות הישראלית המשתיקה קולות ביקורתיים.
ואולי היו עבודות אחרות שהיית יכול למצוא אבל לפעמים, אצל אנשים פגיעים כמונו, פגיעה במקום עבודה, יכולה לסיים הכול. להחשיך את כל המצב, אם מוסיפים לזה את הטיפולים הפסיכולוגיים, את הדרך בה אנחנו קוראים חדשות ומשתתקים.
 
באופן הכי אישי, מותך היה בשבילי מוות חברתי של תקופה. הוא סימל בשבילי את החברה של פוסט המחאה החברתית. כל מהפכה שנכשלת היא תקופה נוראית ביותר ליוצריה, כי אובדן הצעד הזה של קפיצה מעבר למכשולים, הופכת להתבוססות בבוץ הכי נורא והכי מסריח.
 .
יש אנשים כמוני שלא הצליחו לעמוד מול המפלצת, וזזו הצידה, ויש כמוך שהמפלצת בלעה אותם. ובכל זאת, זיכרונך פה איתי, גם אלפי קילומטרים מהמקום המקולל ההוא שסיים את חייך.
דרך הענווה שלך ואהבתך לשירה יחסרו לנו מאוד. מחויבותך לשינוי מתקן בעולם הספרותי ורוחך הלוחמת יהוו לנו סמל ומופת לשנים שיבואו.

 

בצד האחר של השירה / מתי שמואלוף

 
אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁנִּפָּגֵשׁ רַק בַּשְּׂמָחוֹת
אֲבָל אֵין שִׂמְחָה בְּלִי אֵבֶל, בְּלִי שָׂפָה
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹקְדִים, מִישֶׁהוּ נִקְבָּר
בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ קוֹבְרִים, מִישֶׁהוּ נוֹלָד
בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ מְחַבֶּקֶת אוֹתִי בַּלַּיְלָה,
מַשֶּׁהוּ בִּי נִצָּל.

מתוך "עברית מחוץ לאיבריה המתוקים" בהוצאת פרדס.

בוקר של שגרה / גיא חצרוני

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
אביב. החלון במקלחת פתוח עכשיו בלילות שכבר אינם קרים כמו קודם. בבוקר בוקעים ממנו רחשי הציפורים ומעירים אותי, מסמנים לי שנגמר הלילה וזה בסדר להתעורר. שולח יד לחפש את המשקפיים בין החפצים העומדים בבלגן על השידה שליד המיטה, מרים את הטלפון – מה חדש בעולם? ווינט קודם כול, הפסקת אש בעזה, יופי, קצת שקט, הגיע הזמן. בעוד עשר דקות הטלפון של זוגתי יצלצל להשכמה, ואני ממהר לסור למקלחת לצחצח שיניים ולהתקלח. המקלחת תהיה תפוסה אחר כך ולא אספיק להתארגן לפני שאני מעיר את נדבי.
שקט בבית. אני עולה לקומה השנייה, פותח את החלון אצל נדב. האוויר נעים בחוץ. אני נשכב לידו, אוסף את עצמי מחדש לאחר הטיפוס במדרגות, לאט־לאט שנתו נפרמת והוא מוכן לקום. אני זורק על מיטתו את בגדי בית הספר והוא מתיישב על המיטה בעיניים עצומות, מגשש בידיו ומחפש את הבגדים. מתלבש בעצלתיים, מוצא את המשקפים שלו על השולחן ומרכיב אותם. נדב יוצא ראשון מהחדר ואני אחריו, יורדים למטה. הוא מתיישב על הכורסה שלי, אני מוציא מהתיק שלו את קופסת האוכל ואת בקבוק המים, רוחץ, מחליף במים טריים, שם שתי פרוסות בטוסטר ומכין חביתה לכריך לבית הספר. מנתק את הטלפון של נדב מטעינה ומכניס לתיק שלו עם קופסת האוכל והמים.
עכשיו מכין לעצמי חביתה. מאז חליתי והפסקתי לאכול כמעט הכול, עברתי משתי ביצים לשלוש ביצים בבוקר – הדבר היחיד כמעט שאני מסוגל לאכול עכשיו. אני מקשקש לי את החביתה ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה, שם מתנגנים הסרטים של נדב. יונת מכינה לנדב קערת דגנים והוא מתיישב ליד השולחן לאכול. עד 7:32 יש עוד זמן, נדב נשכב על הספה, הראש על אימא, ואני יוצא להשקות את העציצים ולטאטא את המרפסת. ב־7:32 בדיוק אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים. אני עם שקית זבל ביד, נדב עם תיק כבד על הגב – פותחים את הדלת והעיתונים מחכים לנו על הרצפה. ישראל, השכן הנכה שהתיידד עם יונת, מניח אותם על מפתן הדלת בכל בוקר. מכניסים את העיתונים פנימה ויורדים. אנחנו הולכים לכיוון בית הספר, וכשמגיעים למישור יונת, שמתקשה לשמור על קצב אחיד בהליכה, פורצת בריצה קלה עד סוף השביל, נדב ואני משוחחים בשקט עד שמגיעים לצומת, נדב פונה ימינה לכיוון בית הספר ואנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון בית הקברות, לצעדה היומית. אנחנו לא עוקפים את בית הקברות אלא נכנסים אליו. יונת חייבת לשבת מדי פעם בפעם, ובבית הקברות יש לה על מה לשבת בכל מקום. מחר ערב יום הזיכרון, התקינו כאן סככה זמנית ענקית מרשת צל כחולה, להקל על הבאים לטקסים או סתם לפקוד את קברי יקיריהם. אנחנו ממשיכים ומשלימים את המסלול הקבוע. יונת עולה הביתה ואני ממשיך בצעדה ארוכה ומהירה אל הפַּרק העירוני. השעה עוד לא שמונה והשמש כבר קופחת, בעוד חודש כבר אי אפשר יהיה ללכת בשעה הזאת, לא רק החום יעלה, גם הלחות תהיה כבדה מנשוא, ואני בטח אעביר את הצעידות לשעות הערב. לפני שהמחלה פרצה, הייתי רץ בחמש בבוקר. הייתי קם, יוצא לריצה, חוזר ומתקלח לפני שמישהו מבני הבית הספיק להתעורר. ולא רק בגלל השמש והחום, גם בגלל שהרחובות עוד שוממים (יחסית) בשעות האלה והרבה יותר נעים לרוץ על המדרכות ולחצות מעברי חצייה בלי צורך להמתין דקות ארוכות עד ששיירת מכוניות תעבור.
 
חוזר הביתה. תכף עאדל יבוא משכם להביא לי את הקבלה מהחודש שעבר. הוא בדרכו לפגישה חשובה בתל־אביב היום. עאדל מבקש לעלות ולהשתמש בשירותים. הלילה ישן שעתיים בלבד, הרמדאן החל היום והוא קם לפנות בוקר להתפלל ולאכול ולשתות. במהלך שעות היום הוא צם עד לסעודת האיפטאר בערב. הוא מתלונן שכל הדרך מהמחסום הצבאי, שער הכניסה לישראל בשבילו, ועד לבית שלי היו פקקים נוראים. "לא ראיתי עומס כזה אף פעם", הוא אומר, "אולי זה בגלל המלחמה בעזה?"
"לא", אני עונה לו, "זה כנראה בגלל השבוע הקצר, יום הזיכרון בעוד יומיים ויום העצמאות מייד אחריו".
"אה באמת? שכחתי מזה לגמרי", הוא אומר, "אני עסוק ברמדאן שלי ושוכח את כל מה שמסביב", התנצל.
אימא מתקשרת לבקש שאקבע לה תור לרופא, אבל באתר האינטרנט אפשר לקבוע להיום או למחר, ואז רק לעוד שלושה שבועות… ואימא רוצה תור לשבוע הבא. אני מייעץ לה להתקשר למרפאה ולבדוק מה פשר העניין, לא ייתכן שהמרפאה שלה יוצאת לפגרה במהלך רוב חודש מאי.
רוח שרבית נכנסת מהחלון, השעה עשר בבוקר ומד הטמפרטורות במרפסת מראה 34 מעלות.
אני הולך לקנות בשר. שגב, שעזב לאחרונה את הבית לטובת דירת רווקים שכורה, אמר שאולי יבוא ביום העצמאות, אני צריך שיהיה בשר בבית. כשהילד אצלי הוא רוצה בשר על האש, ועדיף צלעות כבש.
חנות הבשר במרחק מאתיים מטרים מהבית. עד לאחרונה הייתי חלש מדי להליכה והייתי צריך להקיף כמה רחובות ולעבור שני רמזורים במכונית כדי להגיע אל מול החנות, ועכשיו אני כבר יכול שוב ללכת ולסחוב את השקיות בדרך חזרה. אצל הקצב מתכוננים ליום העצמאות, מכינים עוד ועוד מגשים עם שיפודים, כנפיים ומה לא. חששתי שיהיה עמוס לקראת החג, אבל זו חנות שכונתית וכולם בעבודה בשעה הזאת.
אורנית מתקשרת, היא באזור ורוצה לקפוץ, הייתה אמורה להעביר שיעורי עברית לתלמידים ערבים באזור אבל הם לא הגיעו עקב הרמדאן ולא הודיעו מראש, אז היא מצאה את עצמה לבדה בכיתה. יש לה כמה שעות לשרוף עד לשיעור הבא במכללה אחרת. "הקפה אצלך טעים יותר", היא מתרצת ואני כמובן שמח לחברתה ומזמין אותה לבוא. ב־12:00 יש לי שיחת ועידה.
אחר כך אלך לנוח. מחר שוב כימו.

על השחיטה / עודד ניב

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד
 
*******************************************************************
"בוא, הולכים לשוחט", אמרה לי אימא באחד הימים של ערב חג.
אמי לא הראתה מעולם סימנים כלשהם לאכזריות או סדיזם לשמו, רחמנא ליצלן. אישה טובת כוונות וחומלת הייתה, וכך אזכור אותה לתמיד. לבד, אולי, מהאמבטיות שנהגה להטביל אותי בתוכן בילדותי. בכל פעם כשהתחיל טקס הטבילה, הייתי בדרך כלל מזנק מהאמבטיה מלאת המים החמים בזעקות שבר: "איי! שורף!" ואמי בתגובה: "אבל המים לא חמים בכלל!" ודוחפת אותי שוב ושוב למים המבעבעים. אני גם זוכר את הקרפיונים המפרפרים שאמי נהגה להנחית על ראשיהם מהלומות מערוך קצובות, לפני שהפכו ל'גפילטע פיש' נפלא בטעמו. אבל מכאן לשייך אפיזודות כאלה לסדיזם – תהיה הגזמה פרועה, לא מתאימה ולא הוגנת כלפי אמי, מנוחתה עדן, שבסך הכול עשתה מה שנשים רבות בדורה נהגו לעשות.
 
אין לי מושג עד היום מדוע בחרה אמי לקחת אותי, ילד רגיש בשחר ימיו ללוּלן-השוחט (אולי לא מצאה 'בייביסיטר'?). בשנות ה-50, אם רצית עוף טרי באמת, היית שם פעמיך ללוּלנים-שוחטים, היית בוחר מתוך הלול שבחצרם תרנגולת עבת בשר כלבבך, והשוחט היה עושה מה שעושה, מורט את הנוצות, שומר גם את כפות הרגליים והכרבולת בשביל המרק והרגל הקרוּשה, כורך את הכול בנייר עיתון, והיית חוזר הביתה שמח וטוב לב.
 
וכך עשתה אמי, כאמור, באותו יום מר ונמהר. כבר מחוץ לבית השוחט, שגר בשכונה נידחת – שהרי בשכונה מיוחסת מי היה מוכן לסבול שכנוּת שכזו – שמעתי את קרקור התרנגולות הנידונות לתנור ולסיר המרק. החצר רחבת הידיים הייתה מוקפת לולים-לולים ובתוכם תרנגולות-תרנגולות בצפיפות נוראה. נוכחותם של השוחט, אמי ואנוכי הקטן כמו הגבירה את הפאניקה בקהילה התרנגולית, גרמה לעופות להיתקל אלה באלו, לנפנף בכנפיהם חסרות התועלת ולקרקר בקולי קולות, או כך לפחות זה נראה לי.
 
"מה בשבילך?" נהם השוחט מתחת לשפמו, זקנו מטולא בשרידי נוצות, והוא מהדק את סינורו המוכתם בדם. אמי בחרה לה תרנגולת נחמדת מהלול ההומה, השוחט החדיר ידו אל הלול, התרנגולת ניסתה לשווא להימלט, אחז בכנפיה, ושלף אותה החוצה. הוא הציג את התרנגולת המפרפרת אל מול עיניה הבוחנות של אמי המנוסה. היא בחנה אותה מכל צדדיה, והנידה בראשה לאות הן, כמו הייתה אחראית לטקס הוצאה להורג דמיוני. דינה של התרנגולת נחרץ סופית. נס לא קרה לה. השוחט קרב את העוף המפרפר, שהבין גם בשכלו הדל, שחנינה כבר לא תהיה, וניסה להיחלץ בכל כוחו מלפיתתו של השוחט, תוך קרקור משווע, אבל ללא הצלחה יתרה. זה שלף מכיסו סכין (היום אני יודע שהוא מכונה 'חלף'), ושָׂמו בין שיניו כאיש קומנדו. ביד אחת קיפל את כנפי העוף כדי להפסיק את הפרפור וגם אחז בכרבולת, כופף את הצוואר אחורנית ובאבחת בזק שיסף בידו השנייה את קנה הנשימה שלו, כדי שהדם יפרוץ החוצה, כדת וכדין, שהרי כך כתוב בדיני ההלכה המקודשת. אחר כך הניח את העוף המת-חי על הקרקע, כמחווה אחרון של חסד, להעניק לו עוד שניות אחדות של רסיסי חיים. התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד.
 
לימים ניסיתי ללמד סנגוריה על האירוע הטראומתי ולנסות לתת לו הסבר רציונאלי, אנתרופולוגי, דתי. ככל שהחכמתי והתנסיתי בחיים – שהרי גם בחו"ל ראיתי במסעדות למאכלי-ים לקוחות ניגשים אל אקווריום רוגש, בוחרים מתוכו 'לובסטר' אדמדם לפי גודל ומשקל, שאחרי זמן לא רב היה מוגש להם לצלחת בתוספת צבת מאיימת לריסוק עצמותיו – מענה משכנע לא מצאתי.
 
שלא כצפוי, לא הפכתי לצמחוני, ואני דווקא אוהב עוף צלוי או אפוי, ועל מרק עוף אני משתגע. אני גם מחבב את טעמם הערב של ה'לובסטרים'. לעומת זאת, עד היום אני מפחד פחד מוות מסכינים שלופות, מכל המינים ומכל הסוגים. ולכן אני גם מתגלח בדחילו ורחימו ובזהירות אין קץ. הפסיכולוג אומר שלאור המצב במדינה ומחוצה לה, זה בסדר ואני לא צריך לדאוג. עלק!

שפיות זמנית / יאיר בן־חור

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, "היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה", אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, "לא!!!"
"איי!" זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן 'אחינו' אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, "מחלקה". מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר.
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". לפעמים היא מתבלבלת ואומרת "אדוניי ישמור". לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה'. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! "מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!" אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המוחרת הם עשו לה את זה ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

חלב / יונת ענבר

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
שמלתה הירוקה עטורת הפרחים הייתה עדות לאביב שהתפרץ אל חייה ונתן את אותותיו גם בגינה הקטנה שבחצרה. חרציות צהובות התחרו עם החרדלים. ניחוח אביב העיר אותה.
מסוחררת וזקופה דחפה את העגלה וחייכה אל עצמה ואל התינוק הישן בתוכה. היא מאושרת. לפני פחות משנה נישאה ועתה היא חובקת תינוק יפה וגינתה פורחת.
 
בדרכה לביקורת ראשונה שלאחר הלידה פגשה אנשים מהמושב שהתגוררה בו, ואלה הסבירו לה פנים, והחמיאו לה על גזרתה ועל הילד היפה שלה. האחיות במרפאה סבבו סביבה והתפעלו מתַּלתלי הזהב ועיני התכלת של התינוק.
האחות כסופת השֵּׂער הציעה להשגיח על התינוק בשעת הבדיקה, והיא בהיסוס השאירה אותו בעגלה וחשה צריבה בשדיה הגדושים.
דוקטור פריד קיבל את פניה בחיוך, שאל שאלות על הילד, על המחזור החודשי, התיאבון ובכלל.
לבסוף סימן לה לעלות על המיטה ״כי אין ברֵרה, צריך לבדוק״. היא עצמה את עיניה, והמתינה שאי־הנוחות תחלוף כדי שתוכל לחזור לחייה הנינוחים.
 
הדוקטור פריד סיים את הבדיקה, התבונן בה ארוכות ופסק:
״הגברת נֹגה, את שוב בהיריון. מזל טוב".
מבטה התערפל, טיפות החלב טפטפו משדיה ופיה יבש. היא חשבה על תלתלי הזהב של אורי, על האופן שבו הוא מצמיד את פיו אל שדהּ, על הריח שלו וידיו הרכות, וטיפות החלב זרמו מעיניה המעורפלות.
מחשבותיה החלו לדהור ונדמה כי החלב ניגר מכל נקבוביות גופה. היא נשטפה בחלב, אחזה בעגלה ויצאה בחופזה מהמרפאה.
 
היא מעכה את שדות החרדל והחרציות שנקרו בדרכה. בפראות ניסתה לפלס דרך במחשבותיה. החלב שלה סער, ריח חמוץ עלה באפה.
 
כעבור ימים מספר נסעה אל הרופא הגדול בעיר. היא לקחה את אורי ובמבצע סודי ללא הודעה לאיש נסעה אליו. את כל חסכונותיה לקחה עִמה אל המקום שבו תוכל לעצור את בריחת החלב מגופה. ההפלה נקבעה לשעת הצהריים. חברה מהתיכון הוזעקה והמתינה עם אורי בחוץ.
המגע הקר של השולחן הקפיא אותה. היא עצמה את עיניה ודימתה איך ישאבו את גופה מהמהומה המתחוללת בו, ישליטו בו סדר ויחזירו את החלב למקומו.
 
כשהתעוררה התבונן בה הרופא הגדול מהעיר, כחכח בגרונו, עיניו התרוצצו בעצבנות, ואז אמר:
״הגברת נֹגה, מצטער, לא יכולתי לעשות את זה. יש משהו במבנה הגוף שלך שעלול לפגוע לצמיתות ביכולת להוליד ילדים בעתיד, ולכן השארתי את ההיריון״.
היא התבוננה בו באימה, גופה התכרכם, עיניה הוצפו בדמעות ודמהּ דהר. חשבה על התלתלים הזהובים של אורי, על פיו המשתוקק, על גופה הכמה לחומו ועל הבור שחשה בבטנה.
בחילה עלתה בה. אז הרגישה לפיתה בשיפולי בטנה, משהו אחז בה, נדבק אל דופנות רחמה.
 
חלבהּ יבש.

להחליף אבא באבא / רחל אשד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
זיכרון ילדות מוקדם, שמתחדד ככל שנוקפות השנים. רואה את התמונה בבהירות , מכאיבה לעיני כמו דלקת תמידית.
אני בת שבע וחצי, תלמידת כיתה ב'. סוכות. אבא משחיל דרך רעפי המרפסת האחורית הזעירה, הצמודה למטבח רחב הידיים, ענפים אחדים מעץ האזדרכת שלי, שניצב בחזית הבית. אמא פורשת סדינים, אחותי ואני מקשטות, נלהבות.
עיגולי ניירות צבעוניים תפוסים זה בזה, יוצרים מעגלי אור.
בבית הספר התחלנו לקרוא בתורה, בספר בראשית. לא יכולתי לחזות אז את העתיד לבוא. לא יכולתי לנחש שיום אחד אהיה משוררת, אבל הקריאה בפרקים הקסומים, שנדמו כמו ציור עתיק, הפעימה אותי וגרמה לי לדמוע בהיחבא. והנה אבא עומד בפתח הסוכה, ושואל אותי בחביבות מה ארצה לקבל מתנה לחג. איני מהססת לרגע. "ספר תורה", אני מבקשת, וברוחי רואה כבר את עצמי מדלגת במורד מדרגות הכניסה לבית, פותחת לרווחה את שער הברזל השחור, ורצה לחנות הקטנה גדושת הספרים, תיקי בית ספר, מחברות, קלמרים, עטים, עפרונות, וכל הטוב הזה, ומבקשת מאלגרה ששערה נשר מזמן, לבד מאניצים בודדים צבועים בכתום מזעזע, שתתן לי את ספר התורה שכריכתו כאופל ותוכו ברה. אבל לאבא רעיונות אחרים לגמרי. הוא עומד ענק מעלי, שריריו משתרגים מתחת לגופיה המיוזעת, חותך את חלומותי בהקיץ:
" את מתכוונת להיות חרדית?" ולשאלה שלא מתבקש לה מענה, מתלווה עווית צחוק גס, לא נעים. אני נותרת לעמוד מולו, נטועה כמו גולם במקומי, לא מסוגלת להשיב.
 
"הוא לא מתכוון לפגוע בי", אני מהרהרת. "אין לו מושג". אבל למרות זאת אני פגועה עד עמקי נשמתי, נסוגה במהירות, מפנה את הדרך מנוכחותי המעיקה והולכת להסתגר בפינה הרחוקה בחצר החולית, שם מחכה לי חברי היחיד, הצב איתן.
עכשיו, שחציתי מזמן את גילו כשניצב מולי, כשעולה בי לעתים קרובות רצון עז שלידתו בצורך קיומי ממש, להדליק נרות שבת, לברך, לקרוא בסידור התפילה, להשכים בתפילת "מודה אני", להתחיל ממשהו, אולי אפילו להכשיר את הבית ולהפריד בין כלי בשר לחלב, תמיד מגיע כאורח לא קרוא אותו מעצור, אבא בעצמו לוחש על אזני, אף שהוא שכיב מרע יותר מעשר שנים, "החלטת להפוך לחרדית?", ושוב אני נותנת לו את הבמה, מכוונת את התאורה כהילה סביב ראשו, ושוב הוא מנצח, תמיד חזק ממני.
כל זאת אני מספרת בלחש, עיני דומעות, לקינן, ספונה בחדר הקטן בקומה השלישית. הגעתי לכאן במסע מייגע מהמושבה הזעירה בה אני מתגוררת, לעיר הצפונית, כדי להתקין לי מדרסים לנעלי.
כבר תקופה ארוכה, כמעט שנתיים, שאיני מסוגלת להלך בבטחה, וגם כשאני שעונה על מקל ההליכה שלי, נדמה לי שאפול אפיים ארצה.
קינן מביט בי בעיניו הטובות, פיאותיו הארוכות מסתלסלות בצידי ראשו המגולח מתחת לכיפה השחורה. הוא מתחיל להתפלל עלי, להחלמתי. "שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ…"
אני חוזרת אחריו בלחש, פסוקי תהלים מנחמים כתמיד, ועם זאת תוגה אופפת אותי ועיני ממשיכות להמטיר דמעות.
 
"קינן", אני אומרת לו, "אני לא יכולה לקיים מצוות. אני חושבת שהשליחות שלי בעולם היא לכתוב", אבל הוא משיב: "את מקיימת מצוות רבות, בלי לדעת שאת עושה כן". וגם: "תדעי לך שאת צינור". -"את לא צריכה להתפלל מהסידור", הוא מוסיף. "תדברי לאבא שבשמיים. תגידי לו: אבא, תעזור לי. אבא, תבריא אותי. אלוהים ברא יש מאין, אז הוא לא יכול לברוא יש מיש? הוא ישלח לך רפואה שלמה. ואני מהיום אתפלל עליך בכל יום, לרחל בת שרה".
אני לא מפסיקה להרהר בדבריו כל הדרך ברכבת הביתה, וגם ימים אחרי.
איני יכולה להביא את עצמי לומר "אבא".
אבא הגשמי, אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו: "חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים".