ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

זיכרונותיו של ספסל / אביבית כהן

  • 127
  •  
  •  
  •  

ציור של הספסל – רחוב חניתה נווה שאנן, חיפה. ציור: אביבית כהן

בגינה ירוקה בשכונת נווה שאנן ברחוב חניתה בחיפה עומד ספסל ישן־נושן מעץ. שזורים בו חמישה חוטי רקמה בגוונים שונים. בשעת ערביים נארגים הם זה בזה עד שהופכים לחוט אחד מרהיב ביופיו.
החוט האפור נפרם מחצאיתה של אישה לא מוכרת ועייפה מהליכתה. התיישבה על הספסל, ונאנחה כאשר נזכרה בילדיה שעברו זה מכבר מהכרך אל העיר הגדולה. אמרה להם שהיא מרגישה טוב, אבל רגליה כבדות והלב עושה בעיות.
החוט הלבן נתפס בזיז הספסל. שייך הוא לשָׁל של אישה מרחוב חניתה 54. את השל נוהגת היא לעטות על גופה גם כשחם בחוץ, אולי כדי שהעוברים והשבים לא יראו את המספר החרות על זרועה השמאלית.

החוט הצהוב נפרם מתיק הבד של עוברת אורח. יום אחד הניחה היא את תיקה שהכביד על כתפה על הספסל, ואת מסמכיה הרבים פיזרה בשורה ארוכה. אולי הפעם, כך קיוותה, יאשרו את בקשתה. היא זקוקה לכמה שעות עזרה, היא כבר לא צעירה, את המדרגות לביתה בקומה השלישית בקושי היא עולה.
החוט השחור נשר מסיבֵי מכנסיו של יעקב. השנה ימלאו לו 85. הוא נזכר באשתו לולה, חמישים וחמש שנים היו נשואים. בשנים האחרונות ביקרה פעמים רבות בקופת החולים בגלל האסטמה שקיבלה שם. מאז נפטרה הוא מרגיש בודד בבית הריק.
יעקב מרכין ראשו על ברכיו העייפות ומהרהר אם יוכל להמשיך ולהתגורר בבית בגפו. מחר יבדוק כמה יצטרך לשלם בעבור חדר בבית האבות. הוא יבדוק אם יספיקו לו כספי השילומים שהוא מקבל מהם.
כשסבא ישראל ישב על הספסל הנושן הוא לא הרגיש שמכנסיו נתפסו במסמר חלוד שהיה תקוע בין דופנותיו של ספסל העץ. הוא נזכר שבצעירותו הצליח להסתיר את זהותו היהודית מהפולנים ולהתגייס לצבא הפולני. הפולנים כינו אותו איז'ק, ולא חשדו בו כי הוא יהודי ושמו האמיתי הוא ישראל.
היום הפך הספסל להיות הממלכה של סבא שלי. בקומו באיטיות מספסל העץ נשאר חוט כותנה בצבע חום מלופף במסמר החלוד.
כשסבתא לאה חולפת באיטיות ליד הספסל במקל ההליכה שלה, היא מהרהרת שמא תשב לרגע קט לנוח. בקיץ הקרוב ימלאו לה תשעים ורגליה כבר אינן נשמעות לה, אבל הספסל לא בורח לשום מקום.
טוב, אולי רק לרגע קט. רק כדי להיזכר באיש שהייתה נשואה לו חמישים שנה. כמה צעיר היה כאשר פגשה אותו לראשונה שם. והינה, כיצד זה ייתכן? הרי הוא כבר עזב את עולמה.
הינה הוא קרב אליה, מבקש שתזוז קמעה ותיתן לו מקום לשבת לצידה. הוא מבקש לשבת לכמה רגעים על ספסל העץ ולהיזכר בחייהם המשותפים. גופו אומנם זקן, אך עיניו האפורות חיוניות כל כך.
כאשר קמה הושיטה את ידה לעברו. היא תעזור לו להתרומם מספסל העץ.
לפתע הרגישה זיע בליבה. חוט זהב נפרם מליבה ונלפף בחוט החום הנעוץ במסמר החלוד.
שעת ערביים. חמישה חוטי כותנה מרהיבים ביופיים נעים ברוח בעליצות. כמהים לאסוף לחיקם שנות חיים עטופות בכסות שאינה ניתנת עוד לפרימה.

יום כתיבה | עומר ברקמן

  • 127
  •  
  •  
  •  

הוא פינה לעצמו יום לכתיבה וחזר הביתה אחרי שפיזר את הילדות בבית הספר ובגן. המטפורה הזאת הייתה יפה בעיניו – לפזר ילדים. הפוך מהחלילן מהמלין. הלוואי שאפשר היה לעשות את זה בכלי נגינה. הוא רצה להתחיל יום כזה של כתיבה באופן בריא. הוא הכין לעצמו כוס קפה ואז החליט לחתוך סלט, אלא שאת השעה הראשונה הוא בילה בטיהור קופסת האגוזים שנשארה בלילה על שולחן המטבח וחוליית נמלים חדרה אליה בחסות החשיכה. הוא שטף ויִיבש, שטף וייבש, והצליח להיפטר מהן בלי לזרוק יותר מעשרים אחוזים מהאגוזים – היעד שהציב לעצמו כדי שלא להיכנע לטרור הנמלים. הוא פיזר את כל האגוזים על נייר סופג. רובם היו אגוזי מלך והוא ניסה שלא להביט מקרוב בקפלי האגוזים, שם בוודאי מקופלות כמה גופות שחורות דקיקות שאי אפשר עוד להבחין ביניהן לבין מרקם האגוז. אחר כך הכין את הסלט עם קצת ארוגולה מהגינה, שני מלפפונים, עגבנייה וגבינה מלוחה. זה הספיק לו לגמרי כי כבר אכל לא מעט מהאגוזים שלא זרק. הוא הדליק את המחשב והלך להכין עוד כוס קפה, וכמעט התאכזב שאין כלים לשטוף או כביסה לקפל.
כשחזר עם הקפה, הרים את שתי רגליו על השולחן והקשיב לריאיון ברדיו עם עובדת סוציאלית שמחתה על אוזלת היד בטיפול בגברים מכים, ואז עם פוליטיקאי שלא הסכים להודות בכלום, ואחר כך הקשיב גם לידיעה על השביתה המתוכננת של עובדי הרכבת. עניין השביתה הטריד אותו באמת, הוא פתח אתר חדשות כדי לבדוק מה הסיכויים שהיא באמת תצא לפועל, ואז גלגל את דף הפייסבוק למטה גם הרבה אחרי שנגמר הקפה. כשהתחילה ברדיו תוכנית עם שדרן אמוציונאלי מדי הוא סגר אותו סוף־סוף ופתח את הקובץ שבו תכנן לכתוב פרק חדש, פרק שבו הגיבור בורח מהבית ומגיע לאילת. בסופו של דבר, מצא את עצמו עורך מחדש את הפרק הקודם, כי לא היה לגמרי ברור למה בכלל שיברח מהבית, הגיבור, ישאיר מאחור אישה וילדים, ומכל המקומות למה לאילת דווקא. סופר צריך חופש פעולה, מבחינתו למה שלא יברח ולמה שזה לא יהיה לאילת, אבל הוא האמין שיהיו קוראים שיחפשו הסבר טוב מזה. בחיים קורים המון דברים סתמיים שאין להם הסבר כל כך טוב, אבל סופר תמיד צריך להעמיד את עצמו מול בית המשפט של הקוראים, וכדאי שיהיה לו הסבר טוב לכל דבר ודבר.
אחרי שעה כבר היה רעב מדי ואחרי ארוחת הצוהריים העיניים נעצמו. לרגע חשב להכין לעצמו אמבטיה, אבל פחד שאשתו תחזור מוקדם מדי מהעבודה. אמבטיה באמצע היום תמיד נראתה לו כמו בגידה. במקום זה הוא שפך לכיור את שאריות הקפה מהכוס והלך לנמנם קצת בספה.

דבר העורכת / רונית ליברמנש ורדי

  • 127
  •  
  •  
  •  

המשורר כמוֹכִיחַ בַּשַּׁעַר?

 
"תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
תהה ג'ונתן פראנזן, שתויג כסופר בורגני-לבן ופריבילגי. בתור שכזה, השתדלה הכתבת של ניו יורק טיימס מגזין להגחיך אותו כמידת יכולתה. ניחא. אותי (צלחתי בהנאה שניים מהרומנים שלו), עניינה בעיקר הפסקה הבאה:
"אף פעם לא הייתי חובב גדול של חברה שבנויה בעיקר על תרבות הצריכה, אבל השלמתי עם זה", טען פראנזן בראיון שפורסם במוסף הארץ לפני שבועיים (תרגמה, מרב שמבן):
. "אבל כשהגישה הפכה להיות שכל אחד גם צריך גם להיות מוצר שמוכרים אותו, וה'לייק' הפך לערך עליון, זה נראה מדאיג מאוד ברמה האישית, כבן אדם. אם אתה במצב של פחד תמידי מלאבד את נתח השוק שלך כאדם, זה פשוט הלך המחשבה הלא נכון להסתובב איתו בעולם". הכוונה היא שאם מטרתך היא לקבל לייקים וציטוטים בטוויטר, אז אולי אתה מעצב את עצמך לכדי אותו אדם שאתה חושב שיקבל את הדברים האלה, בין שאותו אדם דומה למי שאתה באמת ובין שלא. תפקידו של הסופר הוא לומר דברים לא נוחים. למה שסופר יעצב את עצמו לכדי מוצר?"
שאלה טובה. כי בפייסבוק, רוב הסופרים והמשוררים משווקים את מרכולתם בעיקר באמצעות מתק שפתיים והתארגנויות קליקאיות כאלה ואחרות.
"לשירה יש הצע כמוצר שצובר חשיבות, כשעמום שיש לו יוקרה. בקלות היא מוצאת דרך להתחנף לקהל הצמא למכובדות", טען המשורר והמתרגם אהרון שבתאי (הארץ/ספרים/04.10.07).
אינני מיתממת או מתחסדת. במציאות הישראלית ההייפר קפיטליסטית, שבה הכול מיתרגם לתוויות מחיר – החל בדירות וכלה בבעלי חיים (למשל, כלבים מגזע פומרניאן, שמשום מה הפכו למחזיק המפתחות החי של כל פקאצה שמכבדת את עצמה), לייקים שווי ערך להכרה. והכרה מיתרגמת לכך וכך קוראים שמתעתדים, אולי, לקנות את ספר השירה. ובאשר לפרסונה הלירית שלי, מעולם לא טרחתי להחניף לאיש. לא פקדתי בתי קפה או מרזח כדי להתחכך במפריסי הפרסים ומכתירי התגליות החדשות; ובדיוק כפי שמעולם לא השתלבתי בעבודה ב"ארגון סולידי" למשך שנים על גבי שנים, כך גם לא ניסיתי להתיישר לפי קו מסוים. למה? בגלל טבע האישה שלי ובעיקר משום שאני מנסה לדבוק ביושרה, ויהי מה.
באשר לפעילות הלירית שלי, האתר המקוון "ליריקה" – (שאני עורכת לצד חברתי, הרוח החיה והיוזמת, ענת קוריאל), נקי משיקולי פרסום זרים. השירים שמתפרסמים באתר הם שירים שנגעו בנו ואנו מתעלות על שיקולים כיתתיים או ברנז'איים זרים. כיוצרת שפרסמה את קובץ שיריה הראשון ("הנה" בעריכת נתן זך ) ב-1995, בחרתי לכנות את הבלוג שלי ב'רשימות' בשם התואר "פועלת מילולית" –בחירה שמשקפת את הדואליות של גוף מפרנס, פועל (מטפלת באמצעות ספורט ותנועה בפסיכיאטריה או בגריאטריה) לצד הורבאליות שכרוכה בתהליך היצירה ומובן שהזהות שלי היא גם ממוקפת, בלומר, מצטמצמת לעיתים למקף הזעיר שמפריד בין לבין. מקף ששממצב אותי בעמדה מתבוננת, שממנה אני משקיפה בהשתאות ובעצב מסוים על מפריסי הפרסים הליריים למיניהם ובעיקר על התובעים לעצמם פרסים.

רואה מהגב / תמי קויפמן

  • 127
  •  
  •  
  •  

אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
הצמה העבה שעל גבך מכסה את קו עמוד השדרה שלך הרועד והשיער שלך מזכיר לי שפעם היה גם לי שיער כזה, סורר, שרק צמה יכלה להרגיע אותו.
הכתפיים שלך מתכופפות להתבונן במה שעוד יתברר כנתיב בריחה מוצלח יחסית לשבילי הבוץ שסבבו אותך ושקל היה לטבוע בהם, למרות, למרות שרוב הזמן לא היה גשם.
אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
השתיקה שלך עוברת אליי דרך צלעות שנושמות ילדה רזה, רזה היית, כל כך רזה שאיש לא ראה, ואפילו שגם עכשיו את רזה אבל כבר לא שותקת אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
ואני מצליחה לראות את העצמות שלך בולטות דרך החולצה הפרחונית הקיצית, שגדולה ממידותייך, מונחת ברישול קל, רישול שיהפוך לרישול מוקפד, ואחר כך לסגנון נעים לעין, ואחר כך ללבוש מפתיע ומרענן ואחר כך ללבוש שנשים מתקנאות בו כי הוא מחמיא ומעניין.
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת בך מהגב, מהגב אני מסתכלת ואני מקשיבה ללב שלך הפועם, אני מדמיינת איך שפתייך מתרוקנות לתוכו ומספרות לו בלחש שיהיה בסדר. אולי.
כי אולי יהיה לך כמו לכל הילדים בשכונה אח. או אחות. או דודים באמריקה שישלחו שְמלמלות ורודות וגרביים מצחיקים. או שסוף־סוף תביני כמה זה ארבע כפול שמונה ובלי להתבלבל תוכלי לדקלם את כל הפסוקים של קינת דוד.
ואני מסתכלת בך ושותקת איתך, כי לפעמים גם אני שותקת ורק מסתכלת ורואה.
המדרגה שאת יושבת עליה מוכרת לי. מדרגה רחבה, שבורה בקצה השמאלי. מעליה עוד מדרגה ועוד אחת – וזהו.
שלוש מדרגות לחלומות מתחלפים.
שלוש מדרגות, פניהן אל הרחוב. וגם פנייך.
מי יבוא ומי ילך? ומי יבוא בשער ומה, מה יביא לך מתנה?
אני מסתכלת בך.
מהגב אני מסתכלת, ושתינו מסתכלות ברחוב.
את מחכה. אני כבר לא.
לא נורא, אני אומרת לך שזה בסדר לחכות כי גם כשמחכים לפעמים הסוף טוב.
"איך את יודעת?"
"מה, את מדברת אליי? איך אני יודעת שאלת? באמת שאלת אותי?"
קרובה יותר מתמיד אני לוחשת לך משהו.
משהו שרק את ואני יודעות, ורק את ואני נדע.
"תקשיבי", אני אומרת לך, "אני, אני באה מהעתיד שלך. את יכולה לראות אותי אם את רוצה. תראי אותי, את רואה? מה את רואה? את מבינה שאם אני באה אלייך מהעתיד שלך אז קודם כול, יש לך עתיד. יש לי אפילו סימנים מזהים לתת לך כי אם את לא מאמינה אז אני יכולה להוכיח. רוצה לראות?"
בפעם הראשונה את מסתובבת ואני רואה את הפנים שלך.
ואני מסתכלת בך. והעיניים שלך, איך להגיד? מסמנות לי: תישארי. תמיד תישארי.
ובשנייה שפג הקסם ושוב, שוב ראיתי אותך מהגב, הספקתי לתת לך את המכתב הזה,
שאם תשכחי או לא תראי או לא תאמיני או תתבלבלי אז יישאר לך המכתב, כי את יודעת, בעצם שתינו יודעות משהו על המילה הכתובה.
תקראי, תקראי, כי כמו שאמרתי לך, אני, ממרום גילך, אומרת לך ש….

סירנה של חרא / רונית ליברמנש

  • 127
  •  
  •  
  •  

"היא ניצחה. היא לא שכבה בתוך צואה (..) המצב הגרוע ביותר שיכול לקרות", הבהיר הסופר רובן גלייגו, חולה בשיתוק מוחין וניצול של המוסדות הסובייטיים, שנהגו לשכן בכפיפה אחת ילדים נכים וישישים.

וזה מכה בי מיד לאחר הדיפת דלת הזכוכית הלבנה והכבדה, שניתנת לפתיחה רק מצדה החיצוני. אטומי החרא הקרוש שנישאים דרך קבע באוויר ולפעמים – בין שתיים לארבע בימי שישי ובאופן אקראי בשאר ימות השבוע – הסירנה האנושית של הבה נקרא לה דורית. אותה צפירה גבוהה, רפטטיבית – "לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!"- מקבילה את פניי בעודי מנסה לעטות חיוך נעווה ולהנהן לאח התורן שמאחורי הדלפק בניסיון לאתר בזריזות את המבוקרת האהובה שלי.
צווחות מהולות בצחנת חרא אנושי מאפיינות את המקום הזה. כמו סינסתזה. החרא כמשל לייאוש מוחלט, להתפרקות מעכבות, מנימוסים, כשלא נותר דבר זולת סינפסות מרוקנות. ברוכים הבאים לדיור המוגן לתשושי נפש, אי-שם בגוש דן, המקום "הכי אנושי ומכיל ומטפל בסביבה", כפי שהגדיר זאת לפני שבע שנים דוקטור-שמונה-מאות, על שום הסכום שגבה בעבור כל פגישה טיפולית עקרה נוספת, כשנזקקנו נואשות לאבחון ולתיוג ולאחר מכן למדבקות אקסלון נוסכות תקוות שווא ושאר להטוטים מבית היוצר של תאגידי התרופות ושופרן הכוזב, דוקטור-שמונה-מאות.
"מתי יוצאת ההסעה לתל אביב?"
תוהה עליזה מדובללת השיער והגמלונית בהבעת דחיפות נואשת בשעה שאני מנסה להצטרף לאישה האהובה מכל, שיושבת בדממה על הכורסה החומה, השקועה, דמוית העור, מול הטלוויזיה, לצד עשרים ומשהו ה"דיירים" הנוספים, חלקם קשורים באזור החלציים באזור בד כחול, שנועד להגן עליהם מפני נפילות – צופים כעת בפעם המיליון תשעה מאות תשעים ותשע בסרט "קזבלן" בווליום רועם. "בעוד שתי דקות", אני מפטירה ומנסה לנפנף אותה, קולטת את המארב מימין של הצמד-חמד שולה ואניה, שצועדות שלובות זרועות היישר לעברי.
"איפה הדלת? איך יוצאים מכאן? תיי-כ-ף הילדים שלי יחזרו מבית הספר ואני לא יכולה להתעכב", מודיעה שולה בת השמונים, לשעבר מנהלת בית ספר יסודי, ואני מחווה בידי לעבר דלפק האח המשועמם, שלא טורח לשאת את מבטו מצג המחשב.
האישה האהובה עלי מכל מחייכת, אבל לא תמיד. לפעמים היא מושכת בכתפיה ואני מנסה להצחיק אותה לפחות עשר דקות עד שהיא מעלה חיוך על פניה ומודיעה לי שאני נורא יפה היום ואני מקימה אותה בזהירות מכורסתה ושולחת יד מרפרפת לאחוריה השטוחים, תפוחי הבד, לבדוק שהחיתול הוחלף, ואם לא חם או קר במיוחד אנחנו יוצאות לחצר המרוצפת ולפעמים ממשיכות הלאה, לחצר המוארכת, שבעבר הייתה פורחת וגדולה ומצלה, שאליה הדיירים אינם רשאים לצאת ללא ליווי. שלשום דורית הצליחה לחמוק מהפיליפינית הצמודה, ורצה לעברנו בברכת השלום הקבועה, לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ובעוד הדציבלים מהדהדים באוויר הפתוח, קינחה בעוד אמאאאאאאאאאאאאאאא!! ואני מיהרתי אל שער המתכת הקטן שחוצץ בין שתי החצרות, פתחתי אותו, נעלתי וזירזתי את האהובה מכל חרף מחאותיה, "לא מהר. לא מהר. לא יכולה מהר", קונה לנו דקות יקרות של פריחה נבולה וספסלי עץ שחוקים ומרופטים כי משפצים שם, כבר שנתיים משפצים, חשוב לבנות עוד ועוד קומות וחדרים על חשבון המרחב הפתוח, מרחיקה זמנית את האהובה מהחרא הסירני הנורא. ומרבקה כהן. רבקה כהן, שמסרבת בזמן האחרון להרכיב את השיניים התותבות שלה, ומטיילת הלוך ושוב בזעף במסדרונות המחלקה, מערסלת בחיקה בעדינות אין-קץ תינוקי. תינוקי מפלסטיק, כובע תכול לראשו ועיניו הכחולות מעוטרות הריסים השחורים מישירות מבע אטום. מדי כמה שעות היא לוקחת את תינוקי לחדר השירותים כדי להחליף לו. רבקה מסרבת להרפות מתינוקי גם בשעת הארוחות.
"זאת תינוקת או תינוק?" תהיתי פעם, בניסיון להתחבב עליה, גם מפני שמקומה הקבוע הוא ליד האהובה, אבל בעיקר מפני שאני מפחדת ממנה.
"זה תינוק, מ-ה את לא רואה?" הרעימה רבקה, שבזמן האחרון "חוטפת הרבה קריזות" לדברי המטפלות, שכונו בעבר "כוח עזר" רפואי. לתינוקי קוראים שמוליק ופעם אחת, כשחלפתי על פניה, היא בירכה אותי במרוקאית ואחר כך בעברית: "שיצאו לך העיניים. שיצאו כבר, אמן". ונופפה לעברי באיום בכף האכילה ואחר כך הקישה בה – הכף היא כלי האוכל היחיד שניתן לדיירים – שוב ושוב בשולחן הפורמייקה, תקתקתקתקתק – תקתקתק – ואני צעקתי, "מוניר!! מוניר!! היא מבהילה את כולם!" עד שלבסוף מוניר המטפל ניגש אליה ולפת את כתפיה ואמר משהו בערבית והושיב אותה על כורסה חומה מהוהה מול יהורם גאון, שנותר צעיר לנצח.

ולפעמים אני נשארת עם האהובה מכל בשעת ארוחת הצהריים, למרות שהיא נרגשת מאוד מנוכחותי ומסרבת לאכול את הקציצות והפירה והירקות המעוכים, שריחם מעלה בי קבס. "אידיוט!!!!! מטומטם!" זועק המנכ"ל, כפי שהוא מכונה בחוג המשפחתי הזעיר שלנו, על שום מנכ"לות העבר שלו, שהגיע למוסד כשנה לפני שהאהובה מכל הגיעה לשם. אי אז, במיטבו, חלש המנכ"ל על שולחן אוכל קטן, שעליו הציב מחשב נייד ולא התיר לאיש לשבת לצדו או להזיז חלילה את אחד הכיסאות. כיום הוא שותק מבוקר עד ערב ורק מרעים בקולו על המטפל ההודי הצמוד, שנראה די מחורפן בזמן האחרון, כמה זמן כבר אפשר לגור עם זקן סנילי בחדר, "אידיוט אחד!!! אל תיגע בי, אל תיגע בי", ואישוניה של האהובה מכל מתרחבים בבהלה, ואני מלטפת את ידה, חותכת בעזרת הכף את הקציצה לחתיכות קטנות-קטנות ושואלת אם להאכיל אותה.
"אני יכולה לבד", היא מוחה ומשחקת בפירה ובירקות המאודים והמעוכים כמו תינוקת זקנה, "זה בשבילך, תאכלי", היא מפצירה. ואני יודעת שאין טעם להסביר שבשר מגעיל אותי כבר עשר שנים, ומשקרת: "אני לא רעבה. אכלתי כבר", ומגניבה מבטים חטופים בשעון.
שעה וחצי. שעה וחצי כמו נצח ורבע. "חייבת לזוז עוד מעט", אני מפטירה, והיא נרתעת בבהלה ואומרת, "כבר? תישארי עוד, בבקשה", הדיירת הכי מנומסת ואדיבה בבניין, ואני מתרצה, "בתנאי שתאכלי הכול". היא מסבירה שאי אפשר, שהיא לא יכולה, ואני מבקשת מאחת המטפלות להאכיל אותה וממתינה בצד. בינתיים חולפות שעתיים ואני מושיבה אותה על הכורסה החומה והמהוהה, תכף יתחיל סבב החלפות החיתולים שלאחר הארוחה, לרוב המנכ"ל די רגוע לאחר שטרף חמש קציצות והעיף כמה צלחות של שכניו לשולחן, ורק דורית בשלה, עם ה"לאיכולהיותרלאיכולהיותר לאיכולה, קחו אותי מפה אמאאאאאאאאאאאא!", ואני מסבירה לאהובה מכל שלא צריך להיבהל. "נכון, היא לא מרגישה טוב", אומרת האהובה מכל ובעיניה תהומות של ערגה ותחנונים שאשאר עוד קצת. אבל אני צריכה לזוז. חייבת. לא יכולה להישאר ולו דקה אחת נוספת, מנשקת אותה על לחיה ומחניקה יפחת בכי. לפעמים היא מלווה אותי לדלת היציאה אבל לרוב מנופפת לשלום במתיקות מכורסתה, מנופפת ומחייכת, ומודיעה בגאווה לשרה, חברתה בעלת צמת השיבה הארוכה, "נכון שהיא יפה? נכון שהיא יפה נורא?" ואני ממשיכה לנופף לשלום גם כשהזמזם מזדמזם והדלת נפתחת כדי סדק והאח התורן מבקש שאזדרז, כי משה וחיים תכף יברחו החוצה.

תקליט / חגית מנדרובסקי

  • 127
  •  
  •  
  •  

בנעוריי המצאתי לעצמי גלובוס מוזיקלי. בערך כמו זה שהיה לשכנים והם סובבו באצבע, בכל פעם נעצרו על ארץ אחרת וחלמו לבקר בה.
הגלובוס שאני דמיינתי לי היה מיוחד. זה היה גלובוס־תקליט.
כלומר, במָקום שכולם שמו את האצבע למעלה דמיינתי שהייתה מחט, ומסביב לגלובוס מלמעלה עד למטה היו אין־סוף עיגולים, עיגולים של שירים ומנגינות שלא נגמרו לעולם.
כך תמיד יכולתי להרגיש כאילו העולם בכף ידי.
באותה תקופה לא היה דבר שאהבתי יותר ממוזיקה.
שנאתי כשהתקליט נגמר, הרעש הזה כשהמחט נגררת פנימה ואין יותר שירים.
'אילו חיים אלה בלי מוזיקה', חשבתי כשהסתכלתי באירית, זאת עם מכשיר השמיעה. אפילו כשהייתי מילימטר ממנה היא לא שמעה. אבל היא כנראה הרגישה אותי. הייתה מסתובבת אליי ומחייכת עם הגשר – ואפילו עם הגשר היא הייתה הכי יפה שיש.
מעולם לא נבהלה או כעסה. פשוט חייכה אליי חיוך מלא שיניים עם פס כסף. החיוך הזה שבה את לבי.
היו לה עיניים כחולות. לחיים שכמעט לא ראו מרוב שהיו מלאות נמשים כהים. השיער שלה היה חלק, והיא תפסה אותו בצד בסיכת פרפר צבעונית.
כמעט תמיד לבשה את אותו סוודר אדום, כזה שלמטה מסביב היו רקומים פרפרים לבנים.
זכור לי היטב, כשהיא התקרבה אליי, ששאפתי פנימה את ריח הסבון שלה. לאף אחת לא היה ריח נעים כמו לה. כאילו המציאו סבון במיוחד בשבילה.
הלב שלי רקד איתה טנגו. פסדובלה. לפעמים אפילו ולס. עד שהמורה נכנסה לכיתה ועשתה עליו שריטה. דבר לא היה שנוא עליי יותר מלימודים. הם הפריעו לי לחלום בהקיץ.
בשיעורים הייתי חוקרת את העורף שלה ואת האוזן ובה מכשיר השמיעה. ניסיתי לדמיין איך מרגיש מכשיר השמיעה שלה, קרוב כל כך לאוזן, קרוב כל כך אליה.
שׂערהּ החלק והיפה כל הזמן נפל כל הזמן על המחברת, אז היא הייתה מנסה לתחוב אותו מאחורי מכשיר השמיעה, אבל המכשיר תפס את רוב המקום. הרגשתי שהיא מתעצבנת, אבל אירית הייתה משהו מיוחד. אפילו שלא שמעה הרבה ואפילו שלא יכלה כמו רוב הבנות להזיז את השיער אחורה מאחורי האוזן כי היה שם צפוף בגלל מכשיר השמיעה, היא תמיד חייכה.
באופן מפתיע, ביני לביני, רציתי להתחתן איתה. אפילו שכולם מסביב תמיד דיברו על דברים כאלה, שזאת סטייה, שתי בנות יחד. לא אכפת היה לי להיראות מוזרה בעיני כל העולם, העיקר שנתחתן.
אפילו לעשות איתה ילדים רציתי, למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי.
דמיינתי אותם, איך אלמד אותם כדורגל. איך ארוץ איתם בחורשה שליד בית הספר. או אלך איתם לים, למשל, ונעיף יחד עפיפונים שבנינו מנייר צבעוני.
אילו יכולתי להתחתן עם אירית ולעשות איתה ילדים, לא היה אכפת לי שלא ישמעו. אפילו שזה היה נורא בעיניי לא לשמוע בכלל או לשמוע קצת.
חלמתי את הילדים שלנו: מנומשים, שובבים, עיניים כחולות. מדברים איתי בשפת הסימנים. שואגים איתי שאגות של אינדיאנים בחצר, נוצה תקועה בתוך השיער, יד על הפה. ומשחקי מחבואים! אני סופרת, הם מתחבאים. ואז אני מוצאת אותם. ומרימה גבוה־גבוה לשמיים!
עלו לי מחשבות משונות כאלה, איך הייתי מסבירה להם כל מיני צלילים שקשה להסביר, כמו למשל, רחש העלים ברוח.
ניסיתי לחשוב איך הייתי מסבירה להם גשם. לתת להם לגעת בו בידיים וללקק בלשון. לטעום את הטעם השקוף באצבעות הקטנות שלהם. להניח להם את הידיים על השמשה בזמן שאני דופקת באצבע כדי להמחיש להם את הרעש שטיפות הגשם עושות על החלון, טק טק טק.
רציתי נורא להתקרב אליה, אבל התביישתי.
חשבתי להשאיר לה פתק. או לכתוב לה שיר. רציתי שתשמע איתי את כל התקליטים האהובים עליי, וגם אם קשה לה לשמוע כמוני, רציתי לשים את הידיים שלה על הרמקול, ואז על הלב שלי ואז על הלב שלה.
בניתי תוכניות, חלמתי חלומות, אבל פתאום תלמיד חדש הגיע. והושיבו אותו לידה.
כל השיעור הם צחקו יחד.
לא הפריע לו בכלל שיש לה מכשיר וגשר. ושהיא מדברת קצת משונה.
יחד הם בילו כל הפסקה. כאילו הכירו שנים.
הלב שלי כמעט זינק החוצה מרוב קנאה. הבטתי בו דוהר אחריהם, משיג אותם. מזכיר להם שגם אני כאן. אבל הלב שלי נשאר במקום, ורק אני הקשבתי והרגשתי את טירוף פעימותיו. הם בכלל לא שמעו אותו. ולא ראו אותי. הם היו עסוקים מאוד בעצמם.
יום אחד ראיתי אותו באחת ההפסקות מניח אוזניות של ווקמן על האוזניים שלה, מסיט את השיער אחורה, ומחזיק את השערות באוזנייה של הווקמן כדי שהשיער לא יפריע לה להאזין. הוא עשה לה תנועות עם הגוף שתבין כמה המוזיקה הזאת מדליקה והיא חזרה אחריו. יחד הם רקדו.
ואני רק עמדתי שם. בהיתי בהם. כמו מטומטמת.
גוש מוכר ומנוסה טיפס במעלה הגרון שלי וגלש החוצה. עשיתי כאילו נכנס לי משהו לעין והלכתי בראש מושפל לכיוון הכיתה.
"הכול בסדר איתך?", שאלה המורה לספרות שכבר הייתה בדרך לארגן את השיעור הבא.
"לא", עניתי.
אחרי שהוצאתי פתק שחרור מהמנהלת צעדתי הביתה עם יד על העין כדי לעשות רושם על אימא, אבל זה לא ממש עבד עליה.
"למה בכית?!", שאלה.
"לא בכיתי", שיקרתי.
לא ברור לי עד היום אם אימא 'קנתה' את השקר שלי או סתם לא רצתה להציק. בדרכה הבינה שמשהו עובר עליי ועדיף להניח לי.
היא הכינה לשתינו קפה קר וכדור גלידה מוקה וניל בתוכו. שתינו את הקפה ואכלנו את הגלידה בקשיות כאלה שיש להן כפית קטנה בתחתית.
הבטתי בה. היא הייתה נמוכה יותר ממני. ואני הייתי רק בחטיבה.
ידעתי שלא משנה מה אעשה, מה אהיה – היא תאהב אותי. היא אימא שלי. אבל חששתי כל כך שיום אחד, למרות שלא באמת רציתי, אצער אותה מאוד.
הלכתי לסלון ושמתי תקליט. 'קיי סרה סרה' של דוריס דיי. ידעתי שאימא אוהבת את השיר הזה, והיא באמת שרה. הצטרפה לפזמון.
כשנגמר התקליט אימא חיבקה אותי וסיפרה לי בפעם המי־יודע־כמה את הסיפור שלה, איך נולדתי ולמה בחרה לקרוא לי שחר. איך הפצעתי מתוכה כמו שמש חדשה, קטנה וברורה, והבאתי אור ושמחה לכל המשפחה. אהבתי את הסיפור הזה. אפילו שהוא חזר על עצמו כתקליט שבור. בכל פעם שאני נזכרת בו אני מרגישה תחושה חמימה של בית בכל הגוף.
למחרת בבוקר הוצאתי את הווקמן שתחבתי מתחת למיטה, וניגנתי את השיר שהכי אהבתי באותה תקופה, EMOTION IN MOTION . הדרך לבית הספר עברה מהר בזכות השיר הזה.
כשהגעתי לכיתה עוד היה מוקדם. היא הייתה כמעט ריקה. חוץ מאירית שישבה על השולחן וקראה בספר לא היה אף ילד.
ניגשתי אליה, אזרתי אומץ, והסטתי את השיער שנפל לה על הפנים, אחורה.
היא חייכה אליי, הרשיתי לעצמי להמשיך, והנחתי את האוזניות של הווקמן על האוזניים שלה.
המוזיקה רעדה והעיניים הכחולות שלה נצצו.
הנעתי את הגוף בקצב הצלילים והרטט שהפיקו, כמו שתמיד חלמתי לעשות איתה. כמו שהילד החדש עשה. והיא הצטרפה אליי.
השתדלתי שלא לחשוב על התלמיד החדש שעוד מעט יגיע עם שאר התלמידים.
לרגע היא הייתה רק שלי.
היה לנו עולם משלנו. כמו הגלובוס הזה שדמיינתי, שבמקום ארצות יש בו מלא עיגולים ומחט שמנגנת שירים עוד ועוד.
לרגע העולם היה בכף ידי.

אינפרנו / רונית ליברמנש

  • 127
  •  
  •  
  •  

נאלצתי לשרוף היום כחצי שעה בקניון רמ"א, בדרכי מנקודה א' ל-ב'. המקום הזה מאוס במיוחד בחופשת הקיץ. תמהיל של ישראלינה שגרתית פלוס דציבלים של "נוער". בכלל, קניונים ישראליים הם מקומות מאוסים. אולי פרט לגן העיר. האוטובוס שהגיע אחר כך הלך ונדחס. המטפל בפיזיותרפיה היה מקסים כדרכו, וכשסיימתי החלטתי לנסוע שתי תחנות בקו 5 כדי לא לאמץ את הברך (פגיעות ספורט עתיקות שמתלקחות מדי פעם).

בזמן האחרון הבחנתי שמשהו לא מרנין קורה לאי-הויסות החושי שלי. ריחות ורעשים ופלישות למרחב הפרטי, מין אינפרנו אורבני אלים ולוהט. וכשהמתנתי לקו 5 חצתה אותי אם בלווית בתה, שהורכבה על אופניה (הרגילים, לשם שינוי). ופתאום הילדה התחילה לצרוח. צווחה איומה. כנראה שנפגעה מהג'ק המתכתי. האם עצרה. לא נגעה בה. לא ניחמה. נמנעה ממגע. הורידה אותה מהמושב וחיכתה. הילדה המשיכה לצרוח. ולצרוח. בתוך דקה הופיע גבר עבה על אופניים חשמליים. הגבר העבה והאישה הבינונית החליפו מילים בצרפתית. הילדה המשיכה לצרוח. האישה והילדה נכנסו לאחד הבניינים. והצווחה הנוקבת המשיכה לחורר אותי כשהאוטובוס הגיע. מלא, כמובן. ומצחין.

מבחינתי היום הזה הגיע, סוף כל סוף, לסיומו. לפחות בכל מה שקשור במגע עם הזירה הציבורית.

חנה`לה ושמלת השבת. ומה לומר לו ליום, יומנון / זיוה גל

  • 127
  •  
  •  
  •  

כְּמוֹ וִילוֹן שֶׁנִּקְרַע. כְּמוֹ גָּמָל לִפְנֵי הַצּוֹם אֲנִי חוֹטֶפֶת, מוֹצֶצֶת, יוֹנֶקֶת, לוֹקֶקֶת
בְּתַאֲוָה יְתֵרָה אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר.

זֶה שׁוּב הַדִּכָּאוֹן הָרוֹכֵב עָלַי כְּמוֹ צְבָת וּמְמַלֵּא אֶת הַגָּרוֹן. מִתְגַּלְגְּלִים
אֲחוּזִים זֶה בְּזֶה, פַּעַם הוּא לְמַעְלָה וּפַעַם אֲנִי רְחָבָה לֵאלֹהִים, מַשְׁמִיעָה
קוֹלוֹת פֶּחָמִים, קוֹלוֹת אֲנָקָה. לֹא מִתּוֹךְ אַהֲבָה, פָּשׁוּט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו.

נוֹתָר לִי עוֹד שִׁיר אֶחָד לְדַקְדֵּק בַּנִּקּוּד לִכְתַב הָעֵת.
"זֶה חָשׁוּב", אָמְרוּ, "זֶה חָשׁוּב", אָז הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת הַשִּׂמְלָה
עִם הַכֶּתֶם, שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת, וְזָרַקְתִּי לַכְּבִיסָה – הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
וְסִיַּרְתִּי עֵירֻמָּה. בְּתוֹךְ הַמִּלּוֹן.

מֵאָז חָזַרְתִּי מִשָּׁם עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַסְּפָרִים (אֲנִי קוֹרֵאת בּוֹ־בַּזְּמַן).
הֵם נִצָּבִים מְנֻמָּסִים עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בַּקָּצֶה. כְּמוֹ חַיָּלִים שְׁעוּנִים
אֶל הַקִּיר הַיָּשָׁר. עֲלֵיהֶם שְׁנֵי מַסְרְקֵי שֵׂעָר וְקֶשֶׁת, מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ
יִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּבָר.

כְּשֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַחֲבֵרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי, חַנָּה'לֶה, שֵׁם בָּדוּי, הִיא לֹא זָכְרָה
אוֹתִי אַחֲרֵי מַכּוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁקִּבְּלָה. אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הִיא זָכְרָה. הֵן נוֹרוּ
אֵלַי כְּמוֹ מַמְטֵרָה. מִישֶׁהוּ חָשׁוּב כָּתַב מַהוּ מְשֻׁגָּע. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא
לֹא פָּגַשׁ אַף 'מְשֻׁגָּע' מִקָּרוֹב.

זיוה גל, 29/6/13, שבת.

צְמֵאָה / תמי קויפמן

  • 127
  •  
  •  
  •  

שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן. מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה, הופכת את האדמה היבשה בעיניה, מעבירה אצבע דקה על עליו הסדוקים של שיח יסמין בודד שראה ימים טובים יותר, ממוללת רגבים קשים ומגישה אותם אל אפה, כמעט מוכנה להביאם אל פיה ולטעום את טעמם, טעם אדמה שיבשה, שיתקוף את כל החושים האפשריים שנותרו בה ויסמן את בואה של האהבה.

אבל בינתיים היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני, מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה. ו.. אני מבקשת שלא תהיה בדירה, הוסיפה, וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע, שבע שנים.

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים. הכי קשה היה לה עם מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי־יודע־כמה, שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד, כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע… אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת… ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו, ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן – נמסה ושפתיה אמרו, כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של הקפה של הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה לו.

אני בהיריון.

הפנים שלו אמרו הכול. העיניים ננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

נו, מה? שאלה אותו, אתה שמח? ולאט־לאט הרגישה איך הוא נשמט. העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פונות אל החצר ומחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

אני רוצה את התינוק, אמרה. השקט שנע ביניהם נשמע צלול כל כך עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, שמעה בעיקר את השקט חודר לעצמותיה, לוחש, ממלא את הוורידים בירכיה, שוקע ומרפד את תחתית הבטן הרכה שלה, מגן עליה ומכאיב לה.

כשישבה מולו במטבח ראתה את השקט זולג לתוך הספגטי, מספיג את המפה, מתפשט וחוצה את קירות המטבח, מצמיד את השטיח שקיבלו מסבתה לאריחי הסלון המצוירים שמתחתיו, ממלא את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, מותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר את הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בשקט. שמלה שכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא נעה פנימה והחוצה, החוצה ופנימה משקט לשקט.

יום אחד שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את השקט שלה וקרע אותה מבפנים. באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים שקנתה בסייל מטורף למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה את גופה, אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש.

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּסֵיְל מְטֹרָף, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, נוֹשֶׁמֶת תְּמוּנוֹת שֶׁל מִדְבָּר וּמַעֲבִירָה אוֹתָן עַל גּוּפָהּ, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנָס לְפִתְחֵי גּוּפָהּ, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

הבור / יפעת פל־ברקאי

  • 127
  •  
  •  
  •  

לזכר אבי, חנן פל

הכרתי גבר שאסף אופניים. הוא מצא אותם באתר יד 2 ובחנויות לאופניים משומשים. קנה, תיקן והניח בחצר ביתו. אופניים שבורים. שאלתי אותו, "בשביל מה אתה צריך את כל האופניים, מה, אתה הולך לפתוח קבוצת טיולים להרי ירושלים?" הוא ענה שזו בעבורו תחושת רווחה כי יש לו המון. אמרתי לו, "מה זה שווה הרבה, אין כאן זוג אחד שלם. בשבילי רווחה זה כשיש לי בדיוק מה שאני צריכה לא כמעט."

הכרתי גבר שאסף מזון. אכל וזלל. בכל פעם שהריקנות הרימה את ראשה הוא היה מכניס לפה ממתק, בשר, מאפה או פרי. הוא היה שמן מאוד, עצוב מאוד. אני חייתי אִתו. בכל פעם שהיינו יחד בישל לי ארוחה. היינו יושבים וסועדים. אך הסעד לא זקף את גבו של לִבנו, שנשאר שפוף וריק. ואז הכרתי גבר שאסף נשים. כחול עינים כעיניו של אבי. אותו אהבתי יותר מכול. כשדיברנו הוא היה מונה את שמותיהן של נשותיו, ״כאן מוטלות גופותינו״, מהסוף להתחלה. מעולם לא היינו רק הוא ואני לבדנו כי תמיד היה מכניס אישה נוספת בינינו. אפילו במיטה שכבתי אִתו ועם אישה נוספת. הוא סחב מאחוריו שרשרת ארוכה של נשים קטועות לב. פעם גם הלב שלי נגרר שזור בשרשרת הציד שלו, חרוז רביעי מהסוף.

כל הגברים האלה שהכרתי היו מהשואה. כולם שרדו ממחנות ההשמדה. ואני אהבתי לאסוף אותם אל חיקי. ניסיתי לדחוף אותם פנימה למלא את בורי. הבורות שלהם היו פראיירים ליד הבור שלי. לי יש בור בור. גבר גבר. לא גומה. לא שקע באדמה.

אבל אספן האופניים נסע לטיול להרי ירושלים. השמן כמעט טרף אותי. ברחתי. הגבר שאהבתי יותר מכול עזב לאישה אחרת. הותיר אותי מדממת. לבסוף נשארנו יחד הבור, אני וכל מֵתיי. הם קראו לי מהתהום וקריאתם הייתה כה מתוקה, כה נוראה. אז אמרתי:

״בור, בור, שב בשקט! אם תתנהג יפה אקח אותך ונצא הערב העירה לשיעור ריקוד. אולי טנגו.״

הוא ענה לי חושך, ריח טחב וצלצול פעמונים.

כתבתי אותו לדעת.