ארכיון הקטגוריה: פינת הסיפור הקצר

אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

לואיג'י / ענת קוריאל

  • 127
  •  
  •  
  •  

 

לאבי, אריה קוריאל שלימד אותי לאהוב ספר.

כשאיתמר בני התקרב לגיל מצוות הוא ביקש לנסוע איתי לטיול בר מצווה. חברה הציעה: "קחי אותו לאמסטרדם, זו עיר קטנה ואפשר להתמצא בה בקלות". הראיתי לאיתמר תמונה של הכיכר המרכזית והוא שמח ואמר שהוא רוצה לאכול פנקייק הולנדי חם. באחד הלילות חלמתי על הטיול העתידי שלנו, איתמר ואני פסענו לאורך אחת התעלות. במים היו סירות פדלים אבל הוא דרש לשוט בגונדולה. כשאמרתי לו שאין פה הוא טען בתוקף שהגענו לעיר הלא נכונה.
ונציה הבנתי, זה היעד שלנו, ונציה היא העיר שאבי נולד בה ולא הייתי בה מאז ימי נעוריי. בזכות החלום הבנתי שבטיול הזה צריכים להשתתף גם סבא וסבתא שסייעו בגידולו וטיפחו אותו. עם זאת לא חשבתי שיוכלו, אבי חולה ומקבל טיפולי כימותרפיה שמחלישים אותו מאוד.
באחד הימים כשהלכתי עם איתמר לבית החולים לבקר את אבי, מצאנו אותו יושב על כורסה וזרועו פשוטה על המסעד לקבל חומר לווריד, אימי ישבה לצידו על כיסא פלסטיק ועיניה עצומות, וכששמעה אותנו פקחה אותן מייד וחייכה. איתמר, שלא היה מסוגל להתאפק, אמר לסבא שהוא רוצה לנסוע לוונציה בפסח: "אני רוצה לראות איפה גדלת", ביקש מסבו.
אבי הקשיב לו בשביעות רצון וניצוץ של חדוות מסע הבליח בעיניו. לאחר שהתעשת השיב לאיתמר בצער: "הייתי רוצה לבוא אבל אני לא יכול. תבלו יפה, אני אשלם לכם על הטיול הזה". איתמר התעצב ושתק, ואני חשתי בתסכול שנבלע עם המילים שאינן יכולות לצאת.
למוחרת בבוקר איתמר רץ אליי בצוהלות וחיבק אותי: "סבא וסבתא יבואו איתנו לוונציה!" אמר, "סבא התקשר ובישר לי שהרופא אישר לו חופשה של שבועיים, איזה כיף!" הוא החל לדלג בחדר בקריאות אושר.
 
אנחנו שטים בלגונה ונציאנית, עמודי עץ הניצבים בתוך המים מחלקים את נתיב ההפלגה, על חלק מהם מוצבים פנסים הנדלקים בלילה כמגדלור, על כל עמוד עומד שחף, פוער מקור כמו לפיהוק. עוברים על פני שכונת ילדותו של אבא, ירד גשם לא מזמן והכתלים רטובים. "תסתכל איתמר, על הבתים הזקנים האלה, בקומה השנייה היכן שמסומן פס צהוב גרה בזמנו דודה שלי מריה ולידה גרו הוריי, ופה זה הגשר היחיד בוונציה בעל שלושה מעברים, כמה התרוצצתי פה…"
איתמר שואל את סבא איך קראו לו באיטליה כשהיה ילד, והוא משיב: "פה הייתי לואיג'י. כשהגעתי לארץ שלחו אותי לקיבוץ ומישהי אמרה שם שיש לי רעמת שיער כמו של אריה והשם הזה נדבק בי, עכשיו אני אריה קירח". רעמת שיער? אני זוכרת את אבא רק קירח, תקופת הרעמה קדמה להיוולדי. כשהייתי קטנה אבא היה אומר לי: "בכל פעם שנולד לי ילד נתתי לו קצת מהשיער שהיה לי וכך לא נשאר לי כלום". הייתי פתיה והאמנתי לסיפור הזה. נראה לי טבעי שהשיער של אבא עבר לקשט את ראשי, והטרידה אותי המחשבה שבעתיד ילדיי יתלשו את שערי. הבנתי שזהו מעין עונש שאדם צריך לספוג אם הוא רוצה שיהיו לו ילדים.
 
שטים לכיוון בית הקברות היהודי בלידו, לבקר את הקבר של סבי. סירות מנוע קטנות מקשטות את המים בצבעים כהים ושל צהוב ולבן. פרנקה, בת דודתו של אבא, מחכה לנו בתחנה. אבא והיא בני אותו גיל אך היא נראית חיונית ממנו. לבושה יפה ומוקפד במעיל ירקרק וכובע צמר שנראים נעימים למגע. היא ואבא מתחבקים באהבה, הם צועדים ראשונים, צוחקים כל הדרך כמו שני ילדים, נזכרו באירוע מילדותם: סבתם צעקה עליהם והם הכניסו אבנים לתוך האוזניים כדי שלא לשמוע אותה.
בית הקברות ירוק ויפה, הצמחייה מטופלת היטב ובה פינות צל רבות. פרנקה מובילה אותנו אל קברו של סבי אנטוניו שנפטר בשנת 1969. לא הספקתי להכירו. הוא הגיע לביתנו בשנת מותו לרגל הולדתו של אחי הגדול ממני. שהה אצלנו שבועיים ובמהלכן אחי חלה והיה חסר שקט בלילות, סבא היה לוקח אותו בידיו וצועד איתו הלוך ושוב, אמר לו "קה בלו" ("כמה אתה יפה") שוב ושוב. הוא שר לו שירים באיטלקית עד שאחי היה נרגע בידיו של האיש המבוגר והטוב שאימץ אותו לחיקו. כמה חודשים לאחר מכן נפטר אנטוניו בביתו בוונציה, פרנקה מספרת שכולם אהבו אותו, בעיקר הצעירים במשפחה, כי הוא ידע להקשיב לכל ילד וילד.
אני מצלמת את הקברים של בני משפחתי ופרנקה מסבירה לי על הקשרים בין השמות על המצבות, הוריי ואיתמר מניחים על הקברים אבנים שאספו כאן.
 
התאכסַנו במלונית באזור הגטו היהודי. לקחנו שני חדרים צמודים שביניהם חצצה דלת מעבר. הדלת הזאת סגורה בדרך כלל, מפרידה בין הבלגן של איתמר ושלי לבין הסדר השורר בחדרם של אבא ואימא. בבוקר הוריי מתעוררים מוקדם, אימי מדברת בקול רם ואני שומעת חלקים משיחותיהם. היא שואלת אותו אם איתמר ואני באמת נהנים ואומרת כמה שהיא רוצה שנהיה מאושרים פה. או שהיא מזכירה לו מה צריך לקנות בחנות הלחמים למטה. את אבא אני שומעת רק כשהוא מתרגז, הם רבים על פתיחת החלון, היא נחנקת, צריכה אוויר ולו קר כל הזמן. בחדרנו שני החלונות פתוחים לרווחה, ואנחנו מדמיינים שהתעלה מגביהה ונמשכת עד אלינו עד שהחדר יתחיל לשוט בכוחות עצמו. כשנעשה קר מדי איתמר מניח את ראשו על הרדיאטור שבאמבטיה וקורא לי להצטרף אליו, "בואי לחימומי", הוא צוחק ואני מצטהלת ונענית. "חימומי" הפך להיות יצור שאנחנו פוקדים בבקרים ובערבים.
 
שבת לאחר ארוחת הבוקר, ואבא מבקש מאיתמר לבוא עימו לתפילה בבית הכנסת הספרדי, שם בני משפחתי נהגו להתפלל בימים עברו. אבא מקווה שיפגוש בבית הכנסת את חברו לספסל הלימודי: ויטוריו. לאורך השנים שמרו השניים על קשר ונפגשו באיטליה ובישראל מדי כמה שנים. התפילה התחילה בשעה שמונה ואיתמר ואבי נכנסים באיחור. כל המתפללים מביטים בשני הזרים שקיבלו אומנם כיפה בכניסה, אך טלית אין להם. אבא מזהה מייד את חברו בין המתפללים ואילו ויטוריו מביט בו ואפילו לא מהנהן לשלום. יחסו הצונן של ויטוריו העליב את אבי והוא יצא מבית הכנסת. איתמר בעקבותיו. "ויטוריו לא רוצה להרגיש חייב", אבי מסכם, "הוא בטח חושב שאני מצפה שיזמין אותי לארוחת צוהריים".
דקות של שתיקה משיבות את אבי לחיק ילדותו הרחוקה. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה נכנס לבית הכנסת הספרדי: היה קור מקפיא בחוץ והוא היה ילד קטן, אולי בן שש, רועד מקור. הוא נכנס לבית הכנסת רק כדי להתחמם והרב חשב שהוא בא להתייחד עם הדת, הרב היה איש אדיב ונעים הליכות, הוא קרא לילד להתקרב אליו, הניח על גופו טלית ולימד אותו להתפלל. בתום התפילה העניק לחניך הצעיר ספר תורה וממתק, וביקש ממנו להמשיך לבוא. אבי הבטיח לחזור ואכן קיים את הבטחתו, הוא ראה ברב דמות חמה ואבהית. בבקרים למד בבית הספר הנוצרי ובתום יום הלימודים היה הולך ללמוד בקומת המרתף של בית הכנסת, שם היה ממוקם ה"חדר". הוא אהב ללמוד שם, סיפורי התורה עניינו אותו מאוד והכול דיברו בשקט וברוגע.
אנחנו מתחילים ללכת, והינה ויטוריו שגמר להתפלל צועד בדיוק מולנו. הוא מזהה את אימי מייד וניגש לנשקהּ וללחוץ את כף ידה. כשהוא קרֵב הוא אומר בפליאה גדולה: "לא זיהיתי אותך, לואיג'י, מה קרה לך?" אבא מספר לו על מחלתו, הוא באמת השתנה המון.
 
צועדים לביתה של גוארינה, דודה של אבא, היחידה שעדיין חיה והיא בת 96. בנה ג'ינו שמעולם לא נישא ולא עזב את הבית מתגורר עימה ומטפל בה. את גוארינה ובנה לא פגשתי מעולם, בחופשות הקיץ הם בילו כנראה בהרים ולא בעיר. כשנכנסנו מייד נבהלתי ממראה דודי הרחוק: פניו מעוותים, עין אחת שקועה מאוד, כמו מתבוננת פנימה ועינו השנייה מזדקרת. הוא מוביל אותנו למטבח, שם יושבת גוארינה בכיסא גלגלים, פניה שפופים והיא בוחנת את דוגמאות המעוינים שעל שמלתה. ג'ינו אומר לה: "אימא, לואיג'י פה, את זוכרת את לואיג'י? הוא האחיין שלך". היא מרימה את ראשה ובוחנת את הזר המתכופף אליה, הוא מצידו משתדל לשווא להזכיר לה מי הוא וכמה אהב לבוא אליה כשהיה ילד וגם אחרי שהתחתן תמיד היה עוצר אצלה בנסיעותיו. היא הקשיבה לאבי ומשהו בפניה התרכך, עיניה ביקשו לשמוע עוד, ג'ינו עמד מאחורי כיסא הגלגלים וליטף את שערות אימו, הוא אמר שיש לה רגעים טובים אבל הבוקר היה דווקא קשה.
 
איתמר מבקש רשות לצלם כמה פינות בבית, וג'ינו מזמין אותו באדיבות להסתובב חופשי. הוא מצלם שעון אורלוגין גדול שנמצא בסלון, טלפון חוגה שחור עתיק מקובע לקיר – ג'ינו אומר שהטלפון עדיין עובד ומזמין את איתמר להרים את האפרכסת ולשמוע את הצליל.
יוצאים לחצר: היא מוזנחת בצידיה ומטופחת במרכזה, איתמר מזהה רשת דייגים וציוד נוסף, חוטי ניילון, סלים וכלובים. במרכז החצר גינה קטנה מטופחת להפליא, מוקפת באבני חצץ התוחמים אותה בצורת לב. בתוך הלב הזה פורחים נרקיסים צהובים נהדרים, איתמר ואני מתבוננים בשמשות הקטנות האלה כמכושפים. ג'ינו מספר שזו הגינה של אימו. הוא מטפח אותה כי היא מרגיעה את גוארינה. לפעמים, כשיש לה התקפי זעם הוא מוציא אותה החוצה, ממקם את כיסא הגלגלים מול גינת הנרקיסים, ולאט־לאט יורדת עליה שלווה. "הפרחים הללו מגרשים מחשבות רעות".
 
אנחנו יוצאים משם. בדרך אבי מספר על ילדותו של ג'ינו, הילדים קראו לו בשמות גנאי בגלל צורת פניו, צעקו לו ברחוב "מפגר". בהתחלה גם אבי הסתייג ממנו אבל עם הזמן למד להעריכו. למרות כל קשייו עבד ג'ינו בתעשיית הזכוכית, הוא שמר בלילות שהאש בתנורים לא תכבה וגם שייף זכוכית. הוא התמיד בעבודתו ושייף יום אחרי יום מגיל שתים־עשרה, הוא פיתח לו את הדיג כתחביב והיה מביא לאימו דגים יפים ומשמח אותה. והינה היום הוא מטפל בה ומשגיח עליה. "את זה גם ילדים חכמים ומוצלחים לא תמיד מסוגלים לעשות", אומר אבא, "ואתה איתמר, אל תשכח אף פעם שיש לך אימא".
 
לפנות ערב במלון שלג מתחיל לרדת על העיר, הפתותים נושרים על המעקים והעצים ונלכדים בהם. בין פתותי השלג עפים שחפים וכל המחזה נראה לי פלאי. איתמר ממהר לרדת למטה, אני רואה אותו מהחלון מרים שלג, מעיף אותו לאוויר וגם טועם ממנו.
 
איתמר נרדם, הוריי דמומים בחדר השני. נשימותיו של בני רגועות, שמיכה עוטפת היטב את כולו, גופו רחב, הוא כבר גבוה ממני וקולו החל להתחלף. אני סוגרת את המחשב הנייד שלו והוא מתחיל לזוע כמו בתוך הנשל שלו, ישן לצידי, יקר כל כך. בדיוק בגילו נפרד אבי ממשפחתו ועלה לבדו ארצה. בני לא יפליג ממני כעת לשום מקום.
 
החדר כבר מאורגן לעזיבה, המזוודות רכוסות וניצבות ליד הדלת. מחר נקום בחמש בבוקר ונמהר לטיסה חזרה. לפתע התעורר בי דחף לעשות טיול קצר למטה, מבט אחרון. אני לובשת את המעיל של איתמר שמונח על הכורסה הקרובה אליי, עוברת בחדר של הוריי ולוקחת את הצעיף של אימא ואת כובע הצמר השחור של אבא, "ככה יהיה לי נעים, אתעטף ואצא".

יונה / נועה בוקר

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
עטיתי זוג כפפות חדש ולבשתי מסֵכה שהרגע הוצאתי מהניילון, העברתי כרטיס וסגרתי מאחוריי את דלת המרכז לטיפול במשפחה שבו אני עובדת. מאז המגֵפה אני הולכת אליו וחוזרת ברגל לדירתי הקטנה בשׂדרות ירושלים, כחמישים דקות לכל כיוון. אחרי שצמצמו את התחבורה הציבורית חשבתי שללכת ברגל זה רעיון לא רע. יש משהו מרגיע בתנועה הבלתי פוסקת הזאת. אני מרגישה איך במהלכה כל הבהלות, החרדות והמצוקות של אותו יום נושרות ממני על מרצפות הבטון זו אחרי זו ומתחלפות בתחושת הקלה.
בדרך קיבוץ גלויות 45, קצת אחרי מעבר החציה ראיתי משהו זז על המדרכה באופן מוזר ובקצב מהיר במיוחד. כשהתקרבתי, הבחנתי שמדובר ביונה אפורה שבורת כנף שכובה על הקרקע. תהיתי כמה זמן היא כאן. הדלקתי את הנייד והתחלתי לחפש למי קוראים כשמוצאים ציפור פצועה. הרשימות כללו את המוקד לחיות בר ואת העירייה, אז החלטתי להתקשר לעירייה. זמן ההמתנה היה שתי דקות. בינתיים נפנפה הציפור בכנפה היחידה שעוד זזה במהירות ועקשנות, גוררת את גופה במעגלים על הקרקע ודוחפת בראשה את המדרכה בניסיון להתרומם. לפעמים הפסיקה ולאחר כמה רגעים התחילה שוב את מעגל ניסיונותיה. חשבתי שאולי זה שאני עומדת קרוב כל כך אליה מבהיל אותה, אולי היא מפרשת אותי כסכנה והתרחקתי מעט. כאשר ענתה לי האישה מהעירייה, היא אמרה שתעדכן את המוקד הווטרינרי והודתה לי על הדיווח. ניסיתי להבין ממנה מתי הם יגיעו ואם לחכות או מה לעשות עד אז. היא אמרה שאם אני רוצה לחכות אני יכולה, שהיא העבירה את זה הלאה לגורם המטפל ושייצרו איתי קשר. סגרנו את השיחה ונשארתי להמתין ליד היונה.
כבר התחיל להחשיך, מאז המגֵפה הרחובות ארוכים וריקים. פה ושם עברה ניידת משטרה והכריזה כי לטובת בריאות התושבים עלינו להיכנס לבתים ולהימנע מהסתובבויות ברחוב. אני התכוננתי, אם שוטר יעצור לידי אני אסביר לו שחזרתי מיום טיפולים ארוך ושכבה כאן יונה פצועה, שאני לא יכולה ללכת כי האנשים מהמוקד הווטרינרי בדרך ולמרות שסביבנו יש מגֵפה ששוטפת את העולם כמו מכל ענקי של אקונומיקה מקולקלת, אני לא מתכוונת להשאיר אותה ברחוב. אבל אף ניידת לא עצרה.
התחלתי ללכת ימינה ושמאלה, בין השלט האדום של החנות לכלי בית לבין משרד הנדל"ן עם דלתות הזכוכית. החלטתי לנסות להתקשר שוב אלא שאז פצחה היונה בריקוד כנפיים סוער. היא החלה להסתובב סחור־סחור, ראשה דחף את הקרקע בעוצמה רבה עד שצווארה התעוות לגמרי, קול מטח הכנפיים שלה בבטון נשמע כמו טיפוף כפות רגליים של ילדים רצים, עיניה ננעצו ברצפה, ממוקדות להחריד, גופה החל לפרפר ללא שליטה והמקור שלה נפתח ונסגר שוב ושוב, ללא קול. לפתע היא האטה, כמעט נעצרה לגמרי. עיניה נעצמו והפכו לשני עיגולי ירח לבנים. שתי כנפיה נצמדו חזרה למותניה כמו מתוך געגוע עמוק ועטפו אותה בתנועה של שמיכת פוך רכה.
הרמתי עלה יבש שמצאתי לצידנו ונענעתי אותה איתו בעדינות שוב ושוב, אך היא לא הגיבה. לבסוף הפסקתי.
תהיתי מה עבר עליה בזמן הזה. האם היא פחדה? האם כאב לה? אולי היא שאלה את עצמה אם מישהו מחבריה יודע מה עובר עליה או איך זה שלא היה כאן אף אחד מהם איתה ולוּ רק כדי לעמוד מן הצד, לומר שהכול בסדר, שהיא הייתה אהובה וחשובה ושֶׁמה שלא יהיה הלאה היא תהיה בטוב.
אנשים מתכנסים בתוך הבתים, מתעטפים בקרובים להם, יושבים לארוחות שבת משפחתיות, רבים על השַּׁלט, בוכים על הזקנים, מפחדים על הפרנסה ועל העתיד, צוללים מן המציאות אל תוך משחקי קופסה וטראש טלוויזיוני.
 
ואיש לא בא מהמוקד הווטרינרי.

הינה באה הגברת סולומון / עודד ניב (נימקובסקי)

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
דפיקות בדלת. דפיקות קלות, קצובות, עקשניות.
"הגיע הזמן, הגברת סולומון…" אמר קול רחוק אבל מוכר מעבר לדלת.
הגברת סולומון הזדקפה לאיטה במיטתה, ותחבה את רגליה הכחושות והרועדות בזוג נעלי בית מרופטות שנחו על השטיח. בקומה שחוחה, נאחזת כדרכה במסעד המיטה, נאבקת בכוח הגרביטציה, עשתה את דרכה אל הדלת.
"רק רגע, רק רגע…"אמרה בקול חלוש וצרוד.
היא פתחה את הדלת הכבדה מאוד. איש לא היה שם. לפניה השתרע במעורפל מסדרון ארוך מאוד עד שלא יכלה לראות את קצהו. הגברת סולומון חייכה וסגרה את הדלת. ואז, לפתע, כמו נמלאה אנרגייה חדשה, מיהרה אל ארון הקיר שבחדרה והוציאה ממנו מזוודה מרוטת שנים. היא הניחה אותה על המיטה ואצבעותיה המעוקלות, הפגועות מדלקת פרקים, נאבקו ברעדה במנעולים המחלידים כדי לפתחה.
"אני צריכה לארוז…" לחשה, "רק רגע… רק רגע…"
מתוך אחת המגירות שלפה חבילה עטופה בנייר, שחבל כרוך לה סביב. אצבעותיה נגעו־לא־נגעו בחבל, מרטו, ליטפו, תלשו… לבסוף הותרה החבילה. צילומים רבים התפזרו על המיטה. רבים מהם חומים ודהויים, אחדים דוקרים את העין בצבעוניותם. היא ערכה את התמונות על המיטה – שורות של פיסות חיים. אימא ואבא שלה. פניו של אבא מעוטרות בזקן, הוא חבוש כיפה, עיניו מחייכות, פיו קפדן. אימא סגלגלת פנים בחיוך אוהב כול, ראשה עטוף במטפחת, והיא – ילדה רזה, חובקת בובה, מצחקקת בביישנות. והחתונה שלה – אז היא הייתה יפה ומלאה חיים, ויוסף היה יפה תואר במקטורן השחור ובצילינדר. דָּרך כמה פעמים על הכוס עד שנשברה. הלך לעולמו לפני שנתיים. לאחרונה היא שומעת את קולו. הוא קורא לה שוב ושוב. והינה הילדה היחידה שלה, רותי. את כל אהבתה ואונה נתנה לה. עכשיו היא גדולה. התחתנה. פעם הייתה ילדה טובה.
החיוך שעל פני הגברת סולומון קפא פתאום והיה לעווית של כאב. עכשיו יש לרותי בעל וילדים. בקושי באה לבקר בגלל קורונה, וגם כשהיא באה היא יושבת בפינת החדר, מביטה בה דרך המסכה ושותקת. אין לה מה לומר עוד. הכול כבר נאמר. רק העיניים של רותי דומעות, רואים שהיא מתייסרת. מה אפשר לעשות? היא רוצה בוודאי לומר, עכשיו יש לה בעל שכבר לא עובד בגלל המגפה, הילדים לא הולכים באופן סדיר לבית הספר וזקוקים להרבה תשומת לב. החיים קשים. כשיש קצת זמן, רוצים לנוח, להתאוורר. בית האבות מדכא: מסדרון ארוך שלא נגמר, מטפלות קשוחות שפניהן נעדרות מבע. גם ריח חומרי החיטוי. הקשישים על כיסאות הגלגלים ומבטיהם הבוהים, האוויליים לעיתים, שהם תולים בך. אי אפשר להביא לכאן את הילדים. הם לא יבינו. אבל הביאה תמונות שלהם, חדשות לגמרי, בצבעים, הודפסו מהמחשב.
הגברת סולומון ליקטה את התמונות הצבעוניות, והשליכה אותן אל סל האשפה שליד המיטה באבחה נוקשה, בוטה. את התמונות החומות ערמה לחבילה דמויַת הר טרשים. ניסתה ליישרן, אבל ידיה לא נשמעו לה. לבסוף ויתרה, כיסתה אותן בפיסת הנייר הקמוטה, כרכה שוב את החבל סביבה באבחות חטופות, חדות־משהו, והניחה את גוש הנייר והצילומים בתוך המזוודה אט־אט, בזהירות. היא סגרה את המזוודה בהדרת קודש. אחר כך הסירה מעליה את כתונת הלילה. בראי שעל דלת הארון השתקפה דמותה הלבנה, השפופה. עצמות בולטות, שדיים צמוקים, נפולים. לבשה את שמלתה הפרחונית, זאת שיוסף אהב כל כך, זאת שלא לבשה מאז מותו. ניסתה לסרק את שערהּ. השיער הסבוך סירב בעקשנות להיעתר לנגיעתן של שיני המסרק. ידה רעדה ממאמץ.
"רק רגע," אמרה, "רק רגע…"
המסרק רעד משהו, ואז, בפתאומיות, בקול אוושה קלה, חָרש את השיער האפור־צהוב בתנופה אחת ונפל על הרצפה. בשפתון שבידה ניסתה לאתר את שפתותיה. היא החטיאה את שני פסי הבשר הדקים, הכחלחלים־חיוורים, שסגרו על הפה הרוטט. מסגרת אדומה פראית הקיפה לבסוף את פיה. היא הייתה מוכנה. ואז שמעה שוב את הקול הרחוק, המוכר.
"את מוכנה, הגברת סולומון?"
"מוכנה, מוכנה…" אמרה, ועשתה דרכה לעבר הדלת.
שער הזהב הגדול נפתח לאיטו בחריקה קלה, והיא פסעה אל תוך המסדרון הארוך. יוסף היה שם לקבל את פניה במקטורן ובצילינדר, מחייך מאוזן אל אוזן, מושיט לה את ידו כמו ביום חתונתם. ובאו גם אימא ואבא, ופניהם מאירות וברורות כל כך. גם חברים וחברות מכל הזמנים, מכל המקומות. והגברת סלומון זכרה פתאום את כולם, את שמותיהם, את כינוייהם. וכולם לבושים לבן, מחייכים, מחבקים ומנשקים אותה. ואור גדול היה בכול. ולמרות כל ההתרגשות הזאת לא שכחה הגברת סולומון את המזוודה שלה עם התמונות שבתוכה. היא אחזה בה בחוזקה, פוסעת בקלילות במסדרון. לאורך הכתלים הלבנים עמד קהל אנשים רב ומחא לה כפיים, והיא שמעה את לחשם החוזר ונשנה בהערצה, בכבוד: "הינה באה הגברת סלומון… גברת עשירה מאוד…"
***
המטפלת התורנית מצאה אותה שכובה על מיטתה. מסגרת של אודם סוגרת על שפתיה המחייכות, הקפואות. בעיניה הפקוחות, המתות, נצצו קרני השמש הראשונות של אותו בוקר שחדרו מבעד לחרכי התריסים. הגברת סולומון חיבקה מזוודה ישנה. כשסוף־סוף הצליחו לחלץ את המזוודה מבין זרועותיה, גילו שהייתה ריקה.

שעת אפס / טליה אפלבאום־פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
עובדת הניקיון מנקה את החדר. היא שופכת מעט מים ומנגבת. היא מגיעה מרחוק מדי יום ולובשת את מדי חברת כוח האדם השוכרת אותה. יש לה שיער שחור וחזק האסוף בזנב סוס. החולה תוהה כיצד זנב הסוס נראה מוקפד כל כך והשיער כה חלק ועשיר. "אולי היא עושה פן בבקרים, בארבע בבוקר לפני שהיא נוסעת מהכפר לעבודה?"
החולה שואלת אותה לשמה. "נדיה" עונה המנקה באדישות, ללא חיוך. מעניין כיצד היא תופסת אותה, את החולה, מוטלת במיטת בית החולים ללא שיער וללא גוף עם ה"מחלה"?
נדיה מסיימת לנקות ומשוחחת בטלפון. נשמע כאילו היא משוחחת עם הבת שלה. על מה היא מדברת איתה? על כסף? על נסיעות? עליה? למה שתדבר עליה? היא אדם ללא גוף. כמעט שקופה. כמעט כמו המנקה.
אבל למנקה יש שיער חלק ועבות. לה לא היה שיער כזה גם בימים שהיה לה שיער. שְׂערה מתולתל ותמיד נראה לא ממש מטופח למרות ניסיונות אין־ספור לשפרו. כשהיה קטן, דניאל תמיד שאל אותה למה אין לה שיער חלק ויפה כמו לגילי חברתה. לפעמים גם הוסיף ואמר שיש לה ריח רע והיא הייתה נסוגה, נעלבת, בטוחה שהוא צודק, שהרי היא בעצמה בטוחה לעיתים שהיא מגעילה ורעה ומסריחה. עכשיו ודאי שמסריחה. ריח של בית חולים ותרופות ורעלים כימותרפיים מתוך גופה. מעניין מה חושבת עליה עובדת הניקיון. שהיא כבר לא פה? לא איתנו? נוטה למות? מסכנה?
היא מחייכת אל עובדת הניקיון ושואלת אותה מתי היא נוסעת הביתה.
"גמרנו להיום", עונה המנקה. "אני פה מארבע בבוקר". שעת צוהריים מוקדמת עכשיו והיא נוסעת אל ביתה, ושם בטח יכולה להיות עם ילדיה ולהתקלח ולבשל ואולי אפילו לכמה דקות להיות חופשייה.
החולה רוצה גם. להיות בבית. עם הסרטן אבל בבית. כבר כמה ימים אחרי ההשתלה וכל הספירות ירדו לאפס. היא נמצאת בבידוד כי מערכת החיסון שלה ירודה מאוד. זהו תהליך צפוי אבל החולשה במצב הזה אינה נסבלת. הגוף זועק את מכאוביו ואין כמעט איבר שאינו פגוע, פצוע או שותת כאב.
האם היא מוכנה אפילו להיות עובדת ניקיון ענייה ושקופה? כן. היא מוכנה. היא עושה דיל עם אלוהים, כמו שעשתה בילדותה, "אם אימא תעבור את הלילה ולא תתעורר עם כאבים בלב ולא תמות – אני אהיה ילדה טובה ואלמד כל היום."
"אם אימא ואבא לא יריבו אני אעזור בבית ואנקה ואהיה ילדה טובה."
וגם "אם הפט סיטי יהיה נקי אני אהיה ממש מווסתת ולא אריב אף פעם עם אמנון ולא אתחרפן."
וגם "אם דניאל ילך לבית הספר אני אתנהג ממש באיזון ובשיקול דעת."
ועכשיו – "אם אצא מזה אני ממש לא אדאג יותר לכסף ואשחרר את דניאל מלפיתת דאגותיי ואתנהג יפה לאמנון ותמיד אראה את האנשים השקופים."
מה זאת אומרת אם תצא מזה? לכמה זמן העסקה? רק אם תצא מהאשפוז בן החודש? או שהעסקה תקפה לשנה? ואולי לשנתיים? ואיך תצא? היא הרי יודעת שיוצאים בשן ועין, אז רק אם תצא שלמה בגופה ובנפשה או שהדיל תקף בכל מקרה?
אחות שאינה מכירה נכנסת לחדר. היא לא מוצאת חן בעיניה. האחות צעירה, נראית אנטיפתית. החולה מחייכת אליה ואינה זוכה במבט. פניה של האחות מכורכמים וקשים. בטח נוקשָׁה ולא תרשה לי להשתחרר מהעמוד של הנוזלים והכימו כדי להתקלח, היא חושבת לעצמה. חזהּ מחובר לצינור שמחובר לעמוד, שדרכו היא מקבלת את נוזלי הכימותרפיה לתוך הגוף. היא מבקשת לשחרר את העמוד ולהתקלח. האחות אומרת שזה לא בפרוטוקול. החולה מרגישה שוב שעולה לה הדם לראש. הינה רק ניסתה לעשות דיל של איזון וּויסות וכבר היא מעלה את הקול: "אז אני יוצאת מפה," היא אומרת, "אני רוצה להתקלח, והנוקשות הזאת לא עוזרת לחולת סרטן אחרי השתלה… ואת יודעת מה זה אומר.".
האחות אומרת שהיא תקרא לרופא והוא יחליט. החולה אומרת שהיא עצמה תשאל את הרופא. החולה אומרת שהיא משוכנעת שזה מה שהיא צריכה. האחות יוצאת מהחדר לא לפני שעושה את המוטל עליה – מודדת חום, נותנת כדורים ומיטיבה את עמוד הנוזלים והכימו.
החולה נשארת לבדה במחנה הצבאי. אולי אימא תבוא להציל אותה? אולי תעשה דיל שאם הכול יהיה בסדר היא תהיה יותר רגועה ופחות יעלה לה הדם לראש כל שנייה? שהיא פחות תרגיש שהיא במחנה כל הזמן? גם בחיים האמיתים? אלה שמחוץ לסרטן?
היא מנסה להתרומם משכיבתה במיטה. לאט־לאט פוסעת עם העמוד לשירותים. מגלה כי עשתה את צרכיה בתחתונים. מוזר, אפילו לא הרגישה בכך. היא באמת הגיעה רחוק, היא חושבת במרירות. עוד מעט אמנון יבוא ויחליף לה.
היא מתבוננת בפניה במראה. הם חיוורים בשקיפותם. עיניה נראות לה חולות, שקופות וזקנות. אין לה גבות וריסים. גופה דל. יש משהו משחרר בלהיות ללא שיער וללא חפיפת ראש וללא שמנים ומרככים לעיצוב השיער. כשתצא מפה היא תגדל שיער קצר ואולי תצבע אותו בכל מיני צבעים, ולא תבדוק כל הזמן בפייסבוק מתי דניאל נראה לאחרונה כדי לחשב אם הלך או לא הלך לבית הספר ותיהנה מניקיון הדירה שלה ולא תיכנס לשד הכפייתיות המוכּר של לסדר ולנקות יותר מדי ותזרום עם מה שיש בחיים ותקבל את החיים בחלקיותם ולא תריב עם אמנון ותהיה ילדה טובה. למה שוב היא חושבת שהייתה ילדה רעה?
היא לא יכולה להיות פה יותר. למרות שהחדר מלא תמונות של הילדים וקישוטים ומנדלות ומוזיקה של ריפוי.
היא מנסה לאט־לאט לחזור למיטה. חייבת לשכב בה. חייבת לנוח. היא מחכה למישהו שיבוא. היא מתקשה לנשום ומתקשה עם המחשבות האלה. היא סופרת את הדקות עד שאמנון יגיע ואחר כך אפי וגילי ומרב… ואימא תגיע לפנות ערב. קשה לה להיות עם עצמה ועם העסקאות בראשה ועם העמוד הכולא ועם המפקדים של הכלא המחליטים עליה ועם הכלא שלה־עצמה. היא יודעת שכל זה לא מגיע לה, גם אם היא מרגישה לפעמים רעה ומסריחה ומגעילה. אבל החיים לא עובדים על פי מה שמגיע או לא מגיע. החיים אכזרים בשריריותם. אולי אני בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה.
אמנון נכנס לחדר עם תוצאות הבדיקות שלה. "אנחנו כרגע בשיא הירידה. זה אומר שהספירות שלך ממש נמוכות. ממש אפס. מכאן זה יתחיל לעלות." לפני שהיא נרדמת היא נזכרת איך פעם אמרה לרופא הדתי החיוור והטוב שהיא בדיכאון והוא חייך בחיבה ואמר לה שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם נמוכות כל כך.
לפני שהיא עוצמת את עיניה היא מבקשת מאמנון להחליף לה ואז שוקעת בחלום נעים וכתום וחמים. המנקה מופיעה גם בחלום, אבל הפעם היא מחייכת ומדברת איתה ושתיהן מחזיקות ידיים בשותפות גורל חברית. בחלום המנקה מתחילה לספר לה על חייה. "אני מצטערת," אומרת לה החולה, "אין לי כוח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כשאצא מפה אוכל לטפל ולהקשיב. זה המקצוע שלי. אבל בשעת אפס לומדים ספרות. שאקרא לך שיר?"
מתוך דמדומי ההתעוררות היא נזכרת בשעות אפס בתיכון. כמה אהבה את המורה לספרות עמי, שקרא להם שירה. היא הרגישה שקרא לה אישית כשאמר: "בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר." אחר כך שמעה שנפטר בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת.

המזווה של בטי / רונית ליברמנש

  • 127
  •  
  •  
  •  

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

אבא יהודה בקצה זקָנו של הרצל מְנַרְגֵל / עודד פלד

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
[לזיכרו של יהודה גיאת, שהיה לי אב מאמֵץ]

עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שׂורֵק החל את דרכו בו בימים קדומים. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקני על שם יוחנן, הניצב במרכז הכפר, מְדַנְדְנִים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקָנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומְנַרְגֵל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג-יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נָאדְרָה [אורה] אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפִיַית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז"ל ואורה, תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם, בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלַי לראשונה בכפר, ב-1978.
  לא מדבֵּר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ואורה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוּוָן. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך, זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף, המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חווייג' בקפה מהביל.
  פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פִּיַית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו [תשדירי בחירות, אם אינני טועה], וכולם מדברים גבוהה-גבוהה, דברי מליצה ורהב, איש-איש ממרום מושבו, מזווית הראייה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. "כולם אותו דבר," ענה. "מי שאומר כל הזמן 'אנחנו' במקום 'אני' זה רק בנאדם שיש לו תולעים." כך, חד וחלק, הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.
  ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידים וּבָשָׂר שָׂמֵחַ שרוּחַ אלוהַ מפעמת בו. אבָל מְשָׁלִים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר. כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העֵז היחידה שנותרה לו ליד פתח הביקתה הדלה. תפס העשיר את העֵז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדךָ שלא שוחטים לבנאדם את העֵז האחרונה שלו. צֶדֶק.
  אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לו פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר. אורה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא הרבה בספר הספרים. עולה בשבתות לבית-הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, "משכן יעקב". לפעמים נלוויתי אליו ותמיד-תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית-הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים, לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול. אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלֵי המְבַשֵׂר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת, אם תָּרוּ עיניו אחַר קשת בענן.
  חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומְנַרְגֵל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה. לרגלֵי בנימין-זאב. בקצה זקָנו ממש.

נעלי ורדה / דניאל שור

  • 127
  •  
  •  
  •  
על היום שבו גיליתי שאני "רומני גנב" לא דיברתי עם איש מעולם. לנצח זה יישאר הסוד שלי ושל ורדה.
פסח לפני כשלושים שנה בערך, מרכז הקליטה רחובות, סיר רוחש מתרבויות מבעבעות, שפות וילדים שלמרות שהגיעו ממקומות רחוקים נראו כמו שיבוטים זהים. בחבורה שלנו היו ראובן הבולגרי, מרטין הארגנטינאי, אהרן הפרסי, פיטר ההונגרי ואני, הילד מרומניה, ההוא שהילדים צועקים לו ״וורבשטה רומנשטה?״ ו…״ממליגה״.
הם לפחות ידעו כמה מילים ברומנית בעוד שאוצר המילים שלי בעברית הסתכם בצמד המילים ״בן זונה״ – צמד מילים שלימים אמרו לי העולים הרומנים הוותיקים, שחשוב שאזכור. כך קרה שביום הראשון ללימודים, כאשר שאלה אותי המורה לשמי השבתי מייד בצמד המילים ששיננתי, דבר שעורר די והותר התפעלות, ועוד באותו היום נאלצתי להיפגש עם המנהלת ברכה.
כמעט בלי יוצאים מן הכלל נעלו הילדים בכיתה נעליים צבעוניות ממותגות ורק אני נגררתי בסחבות מרופטות על הרגליים. הסוליות שלהן היו שחוקות ובלויות עד כדי כך שגירדתי את הרצפה בעור של כף הרגל.
בשנים הראשונות שלנו בארץ פקדנו תדיר את החנות של ורדה בשוק העירוני של רחובות. שם, בקצה השוק, בין חנות הדגים המבאישה לסנדלרייה הסובייטית, ניצבה חנות הנעליים של ורדה.
לנו היא הייתה מוכרת נעליים יד שנייה בעשרים שקלים. הן נראו בלויות לחלוטין וריח חריף של רגליים אלמוניות נדף מהן, ולא השאיר מקום לספק שהן את תפקידן כבר עשו.
נוסף על כך, המידה שלי מעולם לא הייתה במלאי. איכשהו זה לא שינה הרבה לוורדה או לאימא שלי, ושתיהן היו מקיפות אותי משני צדדיי ודוחסות את כף הרגל שלי בכוח לתוך הנעל. מעט גערות שהגיעו מצידן, מחאות כאב ובכי שהגיעו מצידי וסיכום אירוע נחרץ של ורדה: "בול עליך!"
היינו יוצאים מהחנות ואני מדדה באיטיות וכעבור כמה דקות מתהלך עם שאריות של נעל מעל הגרביים שגם הם, איך נאמר, לא בדיוק רגל ראשונה.
הבקשות שלי לנעליים חדשות העלו תמיד את הטיעון השואתי: ״אתה יודע שלסבא יצחק ולסבתא שרה בגטו טרנסניסטרייה לא היו נעליים כלל? הם הלכו יחפים בשלג של מזרח אירופה עם כוויות קור שבגללן כרתו להם אצבעות". לך תתווכח עם הטיעון הזה… למרות שאני דווקא זכרתי שכל האצבעות שלהם היו שלמות. אבל הנקודה הייתה ברורה: אין לנו כסף לנעליים חדשות, זה מה יש.
באמצע כיתה ג' הגיע לכיתה ראובן הבולגרי בנעלי אייר ג'ורדן לבנות עם פסים אדומים בצדדים וסוליה בגודל של טרקטור. אני מוכן להישבע שזה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי עד אז. הייתי בטוח שבזכות הנעליים ראובן יכול לשחק כמו אלוהי הכדורסל, מייקל ג׳ורדן. כולנו היינו בטוחים. אני זוכר שחזרתי הביתה נרעש והתחננתי לאימא שלי שתקנה לי את הנעליים שיש לראובן. אימא צחקה ואמרה ברומנית משהו שקשור לחזירים שמצמיחים כנפיים ועפים, או במילים אחרות: ״בחיים לא!״
למרות הלא המוחלט של אימא הנעליים של ראובן לא יצאו לי מהראש. כמה ימים לאחר מכן פתחתי את התיק החום הגדול של אימא, הוצאתי את הארנק המבריק ולקחתי… סליחה, גנבתי ממנה שטר של חמישים שקלים.
עוד באותו יום בדרך חזרה הביתה מבית הספר הלכתי לוורדה וביקשתי ממנה את הנעליים של מייקל ג׳ורדן. ורדה שאלה בחשדנות אם יש לי כסף, וציינה שזה קצת יקר. בכל זאת, היא קיבלה אותן ממייקל עצמו, כך היא טוענת. אז נופפתי לנגד עיניה בשטר וכשראיתי שהיא עדיין מתלבטת, הוספתי את מילות הקסם: ״בן זונה!" ורדה התחילה לצחוק ונתנה לי את הנעליים, שבראשונה אפילו היו במידה שלי.
מאותו היום בכל בוקר הייתי יוצא מהבית ולרגליי נעלי יד שנייה מסמורטטות, וברגע שהייתי מגיע לשער בית הספר, הייתי שולף את נעלי מייקל ג'ורדן שלי מתוך התיק ומבצע את ההחלפה לפני שמישהו יבחין בי. על אף שהתחושה הייתה שונה ובכל צעד שעשיתי הרגשתי בלתי מנוצח, בכל פעם שהייתי עובר בשערי בית הספר התגנבה למוחי המחשבה שלנצח לא אהיה יותר מאשר ״רומני גנב״, ושאם זה ככה אז שלפחות ברגליים פחות יכאב.

עריכה: יאיר בן־חור

הזדככות / דפנה פלדמן

  • 127
  •  
  •  
  •  
צחנה של אשכים מיוזעים ופי טבעת שלא נוקה עד תום הכתה באפה שעה שדחף את הראש שלה בין רגליו.
מטומטמת שאת! הוא לא הביא אותך כדי לשמוע מוזיקה או לנהל שיחה.
כשלקח אותה כשהיא מטושטשת למיטה פלטה שהיא במחזור.
"לא משנה", אמר, ודחף לה את הראש בכוח כלפי מבושיו.
היא הבינה מה מצופה ממנה אבל רק רצתה לברוח משם ולא ידעה איך.
היא אפילו לא ידעה איפה היא, כלומר, היא ידעה שהיא בבית כלשהו בשכונה בירושלים ושחושך בחוץ. היא לא זכרה הרבה, אחרי הכוס הרביעית של גלן מוריי על הבר הרגישה כמו בובת חוטים, וכל מה שנותר היה להפעיל אותה.
מה קרה לפני שמצאה את עצמה בין הירכיים השעירות האלה?
כן, נזכרה, היא הייתה בפאב ה'גלאסנוסט' במגרש הרוסים עם סימה ומיקה, יציאת מלצריות אחרי משמרת ארוכה בלובי של בית המלון פרדייז. מכיוון שדיברה אנגלית שוטפת והייתה נעימת מראה, נבחרה לעבוד עם ה'שוות' האחרות בלובי. עבודה מועדפת של אחרי צבא. הוא היה על הבר, איש מבוגר בשיער בלונדיני שופע, בעל מבטא זר ומסקרן. הוא לכד אותה במבטו והיא, מוּנעת מכוח של שדים קדמונים, לא חשבה לסרב.
אם מיקה או סימה היו יושבות היכן שהיא ישבה, עם הפנים אל הבר, זו הייתה יכולה להיות כל אחת מהן. הכול שאלה של מיקום ונקודת מבט.
הבטן שלה התהפכה, ארוחת הערב טיפסה מהבטן מעלה אל הגרון.
יד משכה בשערות שלה, "תמצצי".
היא פתחה את הפה והכניסה את הצינור. מנתקת בראשה את בלוטות הטעם והריח.
לא! הן לא היו מגיבות למבט מהאיש הזה, הן גם לא היו מוצאות את עצמן היכן שאני עכשיו, זו אני.
היא פה בגללה, והדרך היחידה שלה לצאת משם הוא לספק את רצונו.
אצבעות תפסו את השערות שלה, מרימות את הראש מעלה ומטה בקצב משפיל ומתְגבר.
אנשוך אותו, כמו חיה שנושכת את כף הרגל שלה כדי לצאת ממלכודת. אולי זה מה שאני צריכה לעשות, ביס אחד יספיק. כמעט יכלה לטעום דם בפיה.
ואז הוא גנח והתרוקן.
השילוב של האלכוהול והחיכוך בגרון העלו את תכולת הקיבה שלה מהוושט אל הפה והיא התרוממה מייד, יד אחת מכסה את הפה והיד השנייה מגששת בחושך אחרי מתג אור שיכוון אותה לשירותים. היא לא הספיקה להגיע אל האסלה וריססה בקיא את כל חדר השירותים. רק האסלה נותרה נקייה.
אחרי ששטפה את הפנים בכיור הרימה את הראש להביט במראה. שער סתור, פנים סמוקות ועיניים אדומות מעוטרות בנזילות שחורות של מסקרה.
היא הסבה מבטה מהמראה והתבוננה סביבה. ארונות הפורמייקה הלבנים, מושב האסלה, וילון המקלחת הפרחוני – כולם הוכתמו בארוחת ערב של מלון שלושה כוכבים וּויסקי זול.
מתוך מבוכה וחינוך מתוקן התכופפה על הברכיים והחלה לנקות בנייר טואלט את הקיא.
"את בסדר"? שאל בקול צרוד.
"כן, כן, לגמרי", והחלה לנקות מהר יותר, מפַּחד שיקום ויראה ויכעס.
"יש כסף על השידה בכניסה, קחי לך למונית".
"תודה", היא ענתה בקול רפה והתרוממה באחת מן הרצפה. מחליטה ברגע אחד לקום וללכת משם.
היא צעדה על קצות האצבעות, מגששת בחושך אחר הבגדים שלה. הוא ישן על הבטן, פניו שקועות בתוך הכרית ושְׂער הזהב מסתיר את פניו. קולות נחירה קלות עלו מכיוונו. היא יצאה מחדר השינה אל הכניסה. עשרים שקלים חיכו לה, והלוואי שלא הייתה זקוקה להם, אבל הטיפים של אותו ערב נותרו בבר.
היא ירדה בחושך במדרגות הבניין הישן ויצאה אל סוף החושך של תחילת בוקר ירושלמי. זיהתה שהיא בשכונת רחביה והתחילה לצעוד לכיוון רחוב עזה, שם זכרה שיש תחנת מוניות. בזמן שצעדה הרהרה בשמש שתתעורר מתי שמתחשק לה או שאולי גם לה יש מחויבויות שאין לברוח מהן. כמה מדכא, חשבה, שהשמש שעדיין נוחרת לא יודעת את האתגר העומד לפניה, יום חורף נוסף. היום היא תהיה חיוורת וכל ניסיונותיה לשלוח קרניים של אור ייכשלו. משמרת הצניעות של העבים תכסה את ערוותה המחממת, ובני אדם יקראו לה שמש שקרנית. אבל היא חייבת, או אולי לא. אולי היא בוחרת לזרוח כל בוקר, אולי כי אלוהים פוקד עליה, אולי כי אף פעם לא חשבה שאפשר אחרת.
גופה רעד מקור והשטר שקיבלה שרף את כיס המכנסיים. ככל שניסתה להפסיק לחשוב עליו כך גדלה הבערה בגופה.
היא צעדה במעלה הרחוב, חולפת על פני הירקן שפירק ארגזי ירקות מתוך משאית. הלאה לכיוון רחוב בלפור, שם בצומת, ליד המסעדה שהתפוצצה, עמדה מונית מותנעת ובתוכה נהג אפוף עשן.
"צריכה מונית?" שאל בקול חרוך של בוקר וסיגריות.
"כמה לקריית יובל?"
"ארבעים שקל".
"יש לי רק עשרים".
הנהג פרץ בצחוק, "נראה לך שיש היום משהו שאפשר לקנות בעשרים שקל?"
או שלא.

איגרת מאוחרת / רונית ליברמנש

  • 127
  •  
  •  
  •  

 
"מה להביא לך"? שאלה האם בשמלת החמניות ההריונית הענקית שנייה לפני שפונתה לבית החולים. "אח או אחות?"
"כלב". השיבה בת השש.
והאם נפגעה.
ובתום כמה ימים הופיעה החבילה האדומה והמצווחת ששוכנה בחדרי. האגדה מספרת שנהגתי לתחוב אצבעות לעיניה, בעודי ממתיקה, "את ישנה? נו תשני כבר". ובתמונה המשפחתית אני חמצמצה כלימונינים הכבושים של איימי מ"נשים קטנות". בגלל הצווחות של החבילה שבמועד הצילום בגרה מעט? או שסתם לא התחשק לי להצטלם.
אהבתי אותה. אוהבת אותה. את ההריונית לשעבר שכל ימיי אפשרה לי ללכת בדרכי. אותו פחות. השותק והביקורתי שנשא על כתפיו את צער העולם למרות שברח מ"שם" בנעוריו. גנב גבולות וחבר לנערים ולנערות מתנועת הנוער שלחמו בנאצים באמצעות נחישות אינסופית וחוצפה תהומית עד שלבסוף הגיעו לנמל קונסטנצה שברומניה ומשם הפליגו לישראל.
ובבית הספר לימדו אותי שהלכת, אתה ובני המשפחה שלך, כצאן לטבח. האישה הבוגרת שגדלה מבקשת שתסלח לה. ידעת שאהבתי נתונה לה. לרעייתך. גם כשמסרת לי בגאווה עותק של הספר 'הדרך האחרת', הסתפקתי ברפרוף. רק לאחר מותך קראתי שוב ושוב והשתאיתי.
והייתי רוצה ללטף את הילדה שהייתי פעם ולהבטיח לה שיהיה בסדר. חרף המורות הערלות, ניצולות השואה האטומות, ה"מחנכת" מכיתה ה' שהשפילה אותי ואת חברתי כשגילינו מנהרת צמחים בהפסקה ואיחרנו לשוב לכיתה מפני שפסענו בשבילי הדמיון. והמורה החרמן לסוציולוגיה בכיתה י' שזרק אותי מהכיתה, והמנהל שדרש שאביא את אבא. ואני התרסתי בעודי משרבבת במתכוון את נעלי האספדריל הקרועות מבעד למושבי – "לא. אמא תבוא. לא אבא". כל הלקט המבאיש הזה שהפך את המוסדות הלא חינוכיים שפקדתי בעל כורחי לסבל מתמשך.
כי יהיה בסדר ויום יבוא ואקבל מלגה לדוקטורט. זכית לשמוע את הבשורה אבל לא זכית להיות נוכח בטקס. יהיה בסדר (יחסי) כי הילדה עתידה להפוך למשוררת וסופרת בשעה שאתם – בני המחזור הדהויים שלי מבית הספר היסודי בר כוכבא – שעל חורבותיו קמה ישיבה – אתם מה? רואה חשבון אחד וכמה עורכי דין? יהיה בסדר (יחסי) למרות שמעולם לא פסעתי בתלמים החרושים שייחלתם שאפסע לאורכם. משוררות אינן בהכרח שמחות ולא ניחנתי באופטימיות הפוליאנית האינהרנטית שלך, אמא. ובכל זאת ואף על פי כן, נדמה לי שאשרוד.
או שלא.

לשגע את זיגמונד / עודד ניב

  • 127
  •  
  •  
  •  
 
הקיוסק של זיגמונד שוכן עד היום במרכזה של השכונה שבה גדלתי. בכל פעם שאני מבקר בשכונה אני נזכר בזיגמונד ובקיוסק שלו. נזכר ומתבייש מחדש. והבושה לא פגה גם לאחר עשרות שנים. אני זוכר את זיגמונד כאילו היה זה אתמול. זוכר את עיניו השחורות, הבורקות בשנאה ובחשדנות, את המספר שהיה חקוק על זרועו. לא ידענו בן כמה היה. זקן דיוֹ להיות טרף קל בשבילנו, ילדי השכונה, צברים מחוספסים, דור ראשון לחלוצים ולוותיקי היישוב בארץ ישראל הקטנה שלאחר השואה ומלחמת השחרור.
נכון, הוא לא היה נחמד לקונים שבאו לקיוסק שלו, היחיד באותה עת בשכונה. מעולם לא החליף מילים של חולין, מעולם לא ענה כשמישהו שאל אותו מה שלומו. רק הפטיר מדי פעם את מחיר הפריט שקנו ממנו – עיתון, סיגריות, ממתק – בעברית רצוצה, במבטא כבד, לא מוכר. הוא מעולם לא חייך, רק שתק ושתק ושתק. בעצם, לא היה אפשר לדעת אם חייך אם לאו בגלל השפם העבות שכיסה את פיו. רק עיניו היו ממוקדות תמיד בידי הקונים, כמו רצה לוודא שאינם גונבים משהו מן הדוכן ושהם משלמים את הסכום הנכון. לא, זיגמונד לא היה איש נעים, ורק לימים הבנו שבהחלט היו לו סיבות לכך. לבסוף קיבלו אותו אנשי השכונה כמות שהוא, הפסיקו לומר לו שלום או לשאול לשלומו. קנו, שילמו והלכו.
חוץ מאיתנו, ילדי השכונה. כאות מחאה על שונוּתו של זיגמונד נהגנו להתגנב בזחילה אל הקיוסק, לחטוף מדוכנו פריטים שונים, לא לשלם כמובן ולברוח. או אז היה זיגמונד נוטש את הקיוסק מהדלת האחורית שלו ומזנק בעקבותינו תוך שהוא מנופף בזרועותיו וקורא קריאות מחאה בשפה הזאת שלו, שלא הכרנו. הייתה לו מין ריצה מוזרה, מתגלגלת, ודומה שעשה מאמץ רב להפעיל את רגליו. את פעולת ההסחה הזאת היו מנצלים ילדים אחרים ולוקחים מלוא החופן ממתקים מדוכנו הנטוש זמנית של זיגמונד. וכולנו צחקנו צחוק גדול. איזה בידור!
וכך, כמה פעמים בכל יום, בכל יום אחר הצוהריים, לאחר שסיימנו את הכנת שיעורי הבית ויצאנו לשחק ברחוב (אז, בשנות החמישים, לא היו מתנ"סים או מגרשי ספורט), יום אחר יום, חודש אחר חודש. מעולם לא הבנו איך זיגמונד מחזיק מעמד ומדוע לא הזעיק אף פעם את המשטרה.
העונות חלפו והתחלפו ואנחנו המשכנו "לשגע" את זיגמונד. לא, לא הסכמנו שזיגמונד יהיה שונה, שיקלל ויצרח בשפה מוזרה, שלא יחייך אלינו ושלא ייתן לנו לפעמים משהו מהקיוסק בחינם. לימים למד זיגמונד להתגונן איכשהו מפנינו. כשראה אותנו מתקרבים אל הקיוסק, פרשׂ את זרועותיו וכציפור שמגוננת על גוזליה ניסה לכסות את שלל הממתקים שהיו על הדוכן. "מה אתה רוצָה? לך! לך!" היה צורח כשהוא מערבב בין המינים.
לא, לא אהבנו את זיגמונד, והאמת היא שפחדנו מהמספר המוזר שהיה לו על הזרוע. ומרוב פחד המשכנו למרר את חייו. אפשר לומר שהתבגרנו עם זיגמונד.
"תלכו מפה, מה אתם רוצים מהמסכן הזה?" גערו בנו דיירי השכונה ללא הועיל. זיגמונד המשיך להיות הבידור של ילדי השכונה, וכשלא היה מה לעשות היינו אומרים: "בואו נלך 'לשגע' את זיגמונד".
 
ויום אחד הוגדשה הסאה. זיגמונד ניסה לדלוק שוב בעקבותינו, אך מעד ונפל. פניו נפגעו ושפמו השחור האדים מדם. איש לא העז לנסות לעזור לו, גם איש לא הספיק. בשארית כוחותיו קם על רגליו וחזר לקיוסק. אנחנו וכל העוברים והשבים קפאנו על מקומנו ועקבנו במבטינו אחריו, כאילו צפינו בסצנה של תאטרון אימה. הוא מזג לעצמו מעט סודה, ידיו רועדות כעלה נידף. הכוס נפלה מידיו ונשברה. הוא הרכין את ראשו בתנועת ייאוש ומפיו בקעה לפתע זעקה קטועה ושבורה: "נאצים! נאצים!" והוא התמוטט. השכנים הזמינו אמבולנס שיפנה את זיגמונד לבית החולים לטיפול. עמדנו מסביב נדהמים ושותקים. אחדים מאיתנו עוד הצליחו לראות את עיניו המפוחדות, שבצבצו מתחת לשמיכה שפרשׂו עליו האלונקאים. שפמו המדמם נעלם תחת מסכת החמצן שהושמה על פניו. הם נשאו אותו אל האמבולנס, השחילו את האלונקה פנימה בהינף ידיים זריז ובוטה־משהו, וסגרו את הדלת. נקישת הדלת הדהדה בכל השכונה כמו ירייה, כך לפחות היה נדמה לנו, וקרעה את הדממה ששררה מסביב באותם רגעים ארוכים.
זו הייתה הפעם האחרונה שראינו את זיגמונד. לא ידענו מה עלה בגורלו מאז אותו יום. איש לא אמר לנו. הקיוסק נשאר סגור חודשים רבים עד שנפתח שוב על ידי בחור צעיר שלא הכיר את זיגמונד. סיפר שקנה את הקיוסק בעזרת עורך דין אחד. אבל מאותה עת ואילך נותרנו לשבת על המדרכה באפס מעשה, במין תחושה מעיקה שאיש לא העז לדבר עליה, שהייתה זרה וחדשה לנו ובמשך השנים התעצמה והלכה, והיא מטרידה את מנוחתנו עד עצם היום הזה, במיוחד ביום השואה.