שירה

דַּקֻּיּוֹת / שרית שמיר

דַּקֻּיּוֹת / שרית שמיר

שְׁכָבוֹת, שְׁכָבוֹת,
דַּקּוֹת, הֵן הָפְכוּ דַּקּוֹת,
וְאֶצְבָּעוֹת מַקִּישׁוֹת,
עַל שֻׁלְחַן הָעֵץ הֶחָלוּל,
וְהַקֶּצֶב הַזֶּה, מְמַלֵּא וּמוֹתִיר, הֵדִים, דְּפִיקוֹת נִשְׁמָעוֹת
מַשֶּׁהוּ כְּמוֹ, סִימָנִים,
תַּמְרוּרֵי זְכוּת קְדִימָה,
לַחֲלוּפִין עֲצִירָה

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
מִתְקַדֶּמֶת
וּבָאָה נְבוֹנָה

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
צוֹעֶדֶת צְעָדִים קְטַנִּים,
מְתוּנִים,
אוּלַי בְּטוּחִים,

וְאַתְּ הוֹלֶכֶת
סוֹפֶרֶת אֶת הַפְּסִיעוֹת,
מַכְתִּימָה מִדְרָכוֹת
וְאַתְּ הוֹלֶכֶת מִתְרוֹמֶמֶת, מַשִּׁירָה אֶת הַשְּׁכָבוֹת,
הוֹפֶכֶת אוֹתָן שְׁקוּפוֹת,
כִּמְעַט וְאֵינָן נִרְאוֹת.

הקצב בשיר משרת היטב את התוכן: כל נקישה מסמלת השלת שכבה ומתקשרת לרעיון שלפיו ככל שאנו מתבגרים, כך נושלות מאיתנו יותר ויותר שכבות. וכך אנו נותרים חסרי הגנה, ועם זאת אמיתיים יותר וללא "פוזות".

6 תגובות

  • לי עברון-ועקנין

    כמה יפה לראות, לשמוע את מחול הפסיעות ולתהות על הדקויות בתקופות חיים שונות…

  • מיכלי

    איך שאנחנו מתקלפות והופכות רגישות לדקויות ולסימנים המעידים בנו עם השנים.
    יפה ועדין ומרגש שריתי. כמו כל שירייך.

  • חגית מנדרובסקי

    אוהבת מאוד את כתיבתה של שרית שמיר היקרה והמוכשרת. וגם השיר הזה הילך עלי קסם.

  • רחל בכר

    יש מהתרוממות הרוח בהקלה שנגמלנו מהמסווה המכביד ופנינו האמיתיות .מתגלות, אך התחושה היא של פרידת הנשמה העוזבת את הגוף .
    האזהרות והתמרורים בתחילת הדרך לא מנעו את ההתקדמות וכשמגיעה התבונה הצעד הופך למדוד ומתדרדר למהוסס . ניתן לצפות שהשלב הבא יהיה שלב העצירה המוחלט אלא שמגיע הטוויסט ונתיבים חלופיים אפשריים רק בריחוף.
    שיר בנוי לתלפיות.

השאר תגובה