שירה

להרגיש שוב / טלי וייס

להרגיש שוב / טלי וייס

לְהַרְגִּישׁ שׁוּב, מִמֶּרְחָק הַשָּׁנִים
וּמֶרְחָק הַשְּׁבָרִים
אֶת כַּפּוֹת יָדָיו עַל גּוּפִי
מְפֻתָּל כְּנָחָשׁ
הַנֶּחְבָּא אֶל קְצוֹת שֹׁרָשִׁים.
הַפְּלִיאָה –
כֵּיצַד שְׁנֵי זָרִים
מַצְלִיחִים לִכְבֹּשׁ שֶׁטַח מְשֻׁתָּף
מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁאִישׁ לֹא יָבִין.
אֲפִלּוּ הַיָּרֵחַ קִנֵּא
וְנֶעֱלַם תַּחְתֵּינוּ.

אַחַר כָּךְ
לְהַרְגִּישׁ שׁוּב אַשְׁמָה
עַל הַיֹּפִי
הַזְּמַנִּי שֶׁל הָעוֹלָם.

הזמן המקהה הכול -אהבה גדולה, תשוקה, "שטח משותף" שנכבש, ולא נותר אלא להתנחם ביופיו הקבוע של העולם, שנעשה זמני רק בעיני האוהבת.

4 תגובות

  • רון גרא

    מרחק השנים לעתים הוא גם מרחק השברים.התקשורת לא מתוקשרת,ובכל זאת שני זרים כובשים שטח משותף שאפילו הירח מרוב קנאה שוקע ונעלם.ולבסוף מרגישים רגשות אשמה על היפי שהוא זמני בעולם. השימוש בירח המקנא, מזכיר את שירו של עלי מוהר: "יא ירח מה עשית בלבלת בת ובן….שדכן אשמאי זקן, לו רשמת קורותיך… היה הנייר מסמיק"….

השאר תגובה