מתמטיקה שלוש יחידות / עמירם לורד

  • 47
  •  
  •  
  •  

מתמטיקה שלוש יחידות / עמירם לורד

עַל כָּל פִּסַּת חַיִּים שֶׁהִדְבַּקְנוּ
קָרַעְנוּ כַּמָּה, נִקְרְעוּ, הִתְנַתְּקוּ.
זוֹכֵר אֶת רֵיחַ דֶּבֶק הַשְּׁקֵדִים וְאֶת דֶּבֶק הַפְּלַסְטִיק
ואֶת מַגָּעוֹ.

עַל כָּל מִסְגֶּרֶת שֶׁסָּגַרְנוּ
פָּרַצְנוּ כַּמָּה מִסְגְּרוֹת אֲחֵרוֹת,
סָגַרְנוּ פִּנּוֹת וְשָׁבַרְנוּ.
זוֹכֵר אֶת הַמַּסּוֹר הַחַשְׁמַלִּי בַּנַּגָּרִיָּה,
הִתְפַּלֵּאנוּ שֶׁאַף נַגָּר לֹא אִבֵּד אֶצְבַּע.

עַל כָּל דֶּגֶל שֶׁהֵנַפְנוּ
יָרְדוּ דְּגָלִים לַחֲצִי הַתֹּרֶן, דְּגָלִים נִשְׂרְפוּ,
זוֹכֵר אֶת הַמִּשְׂחָק חֲטִיפַת דֶּגֶל שֶׁל הַשִּׁכְבָה שֶׁלָּנוּ
בַּסָּטָף אֵיךְ נָחָשׁ לוֹחֵשׁ עָצַר אוֹתָנוּ, הַתּוֹקְפִים,
וְהִתְקַפַּלְנוּ חֲזָרָה בְּבֹשֶׁת פָּנִים.

עַל כָּל שָׂדֶה שֶׁחָרַשְׁנוּ וְזָרַעְנוּ וְקָצַרְנוּ
חָפַרְנוּ בּוֹרוֹת.
זוֹכֵר אֶת מְחוֹל הַדְּלָיִים בְּבֵית הַקְּבָרוֹת
בַּשֶּׁקֶט הַנּוֹרָא. פֹּה וָשָׁם בְּכִי חֲרִישִׁי.

עַל כָּל שׁוּרָה שֶׁכָּתַבְנוּ
מָחַקְנוּ סְפָרִים
זוֹכֵר אֶת "הֲרָאִיתָ אֵיזֶה אֹדֶם
שֶׁצָּעַק לַמֶּרְחַקִּים?"

עַל כָּל פִּסְגַּת הַר שֶׁכָּבַשְׁנוּ
הִתְדַּרְדַּרְנוּ אֶלֶף מִדְרוֹנוֹת.
זוכֵר תָּמִיד אֶת הַר תָּבוֹר
בְּמַבָּט מִבֵּין הַבְּרוֹשִׁים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קינה על ילדות שחלפה ועל כל מי שחלף גם הוא מן העולם. זיכרון שמסרב להרפות ממה שחשוב.

32 thoughts on “מתמטיקה שלוש יחידות / עמירם לורד

  1. עוזי שלו

    "הר תבור במבט מבין הברושים"… מוחשי כל כך ומוכר כל כך. כמה רבים מבין גיבורי ילדותינו נחים שם… הורים ואחים…
    היטבת לבטא רחשי לב, עמירם.

  2. בת שבע רינגוולד

    עמירם יקר,
    אתה תמיד מרגש בדברייך, בשירייך. נפלא שאתה כותב, ויכול לכתוב קטעי זיכרונות והרגשות העולים בך, מציפים ומגיעים גם אלינו. נפלא לקרוא את התגובות הרבות והמרגשות של חברייך ואוהבייך.
    בשיר זה אני מרגישה את נופי ילדותינו ובגרותנו המשותפת. את היופי בזיכרונות השמחים והעצובים כל כך, שחלקם אנו חווים לכל אורך חיינו… אך אתה יודע לבטאם כל כך יפה, ולגעת בנקודות מיוחדות. העליתי חיוך עם אצבע הנגר, עם משחק הדגל, עם הדבק הפלסטי, דברים שהיו חלק מילדותנו, ולצד זה השכול המלווה אותך ואותנו, השיר הנפלא והמצמרר של נתן יונתן שליווה אותנו אז וממשיך ללוות גם היום, הר התבור שהוא חלק בלתי נפרד מנופנו, ומלווה אותנו תמיד בכל זכרון ומבט…עמירם, היכולת שלך להעביר את הכאב, והצחוק והעצב, והמון המון געגוע…והכל נשזר לתוך השיר. המשך לכתוב ולשתף אותנו.
    בתודה והערכה רבה, בת-שבע

  3. סיטו

    עמירם יקירי,
    כל כך מרשימה יכולת הביטוי שלך!!!
    דרך התיאורים שלך הכתובים בכזה דיוק ובבחירת מילים קפדנית, ניתן בקלות לצאת "לטייל" לכל אותם המקומות והמסע בזמן מרגש ומעלה הירהורים ומחשבות.
    שמעתי לא מזמן ראיון שבו ריאיין השר לשעבר פירון את שמעון פרס, ופרס אמר משפט מדהים:
    רוב בני האדם מסתכלים על העבר באופטימיות ועל העתיד בפסימיות.
    אני שם לב כשאני מדבר על העבר הכל צבוע וורוד והשאלה היא האם באמת היה טוב פעם ועכשיו כבר לא?
    האם אלו תעתועי המוח שנוטה לייפות את שעברנו על מנת לתת לנו כח להמשיך?
    השיר שכתבת בכזה כשרון עוסק בבניה מול הרס, הטוב נגד הרוע,השמחה מול העצבות.
    האם בהכרח כאשר אנו יוצרים משהו, משהו אחר צריך לההרס? או שפשוט החיים של כל אחד ואחת מורכבים משמחה ומעצב גם יחד, מקשיים ומפלות והצלחות?
    תמשיך ליצור ולכתוב כפי שרק אתה יודע!!!

    באהבה,
    סיטו

  4. עמירם לורד

    מיכאל תודה. כתבתי לפני שנה וחצי משהו "באורך מלא" פרוזה. בימים אלה מצאתי זמן וכוחות לערוך את המשהו הזה.
    לגבי שירים צריך להיות נכון בהזדמן, "חבית הדגים אוהבת את זה מזדמן". וצריך בכלל לרצות לכתוב שיר. ולהיות במצב נפשי מתאים. הרי אלוהים ניגלה אלינו בדרך ההשראה, נותן לנו נוסחאות ומשפטי מפתח וחוויות שמשפיעות עלינו. כשחתרתי להוציא את "נשף הנברנים", ספרי הראשון, (חלק שירים, חלק טקסטים.) אז כתבתי שירים. פה שם יוצא למתפרצת עם שיר שאני כותב בבלוג שלי סיזיפוס.
    ואנחנו חיים בסביבה חברתית שלהיות משורר זה יותר גרוע מלהיות …. כלומר אנשים פוגעים בך כשהם יודעים שאתה "משורר". אבל משורר לא יכול לחיות הרבה זמן בלי לכתוב שיר.

    יש גם הרבה "עורכי-שירה" שפוסלים בקלילות את מה שאני כותב. למראות שאני אישית חושב שמה שאני כותב זאת שירה מדממת וזועקת שאי אפשר להתעלם ממנה. מחאה.
    ואני בכלל צריך לתת לך את ספרי "נשף הנברנים".

  5. מיכאל קורן

    מרשים
    ובייחוד לא ברור מדוע אינך מרבה לכתוב (או שרק אני לא מכיר)
    אלו הדברים שפוגעים בול בכל אחד. כולנו בני 50+ וכולנו גם תקועים בחלקים משמעותיים בגיל ההתבגרות.
    ופה גם חיברת עבר והווה.

  6. יובל גזית

    עמירם לבקשתך —-והנה גם אני כתבתי שיר ….

    =================== חווית האימה =======================
    חווית האימה
    היא ידיעת הסוף
    ידיעה המכה בך אולי בתדהמה
    לרוב מאין הצדקת נבואה
    פנימית
    הנה הרי ספרתי לעצמי שכך יהיה
    הנה מוטלות …..
    לא לא זה לא זה
    פשוט ידיעה מרה
    לא מובנת
    פתאום
    ++++++++++++++++ השבלול +++++++++++++++++++
    בכתיבת שירה /
    אני מתכתב עם/
    גדולים ועצומים ממני /
    אני השבלול הקטן האפסי/
    הפוסע לאט בדרכי הדביקה/
    מדי פעם אביט אל מרומי השירה /
    ואדע הדרך ארכה עד מאד.

    1. עמירם לורד

      תשאר לא מובנת. גם אחרי אלף הסברים. רולטה, נסתרות דרכי האל. כשהשבלול מסתכל אל מרומי השירה, באמת לא יוכל להבין כלום. רק יבין עד כמה ארכה הדרך, ביום חורפי, מקיר החניה עדל ליסודות הבניין, עד אשר רכב נוסע מחץ אותו.

  7. טל כהן בכור

    כבר הרבה זמן שנסיבות החיים מונעות ממני לקרוא כמו שצריך , וגם עכשיו בעודי שקועה בעבודה , תפס אותי שם השיר ונכנסתי לקרוא , השיר תמונתי וולקח אותי ככה
    באזור דמדומי הנפש , שמחתי לפגוש בשיר היום. תודה

    1. עמירם לורד

      טלי, תודה רבה. בין חיים למוות, בין שפיות לאי שפיות, אולי אפילו שיגעון, בין חלום למציאות, בין תענוג לסיוט, (אזור דמדומי הנפש). פעם כשאמרתי למישהו, שהכיר אותי טוב, שהשירה שאני כותב היא תאורית, כמו צילום סטילס, כמו קליפ, אמר לי: "אם הכתיבה שלך תיאורית (תמונתית) אז זאת לא שירה!" ועוד אמר, "אין בך את מידת האינטלקטאליות הנדרשת כדי להיות משורר."

    1. עמירם לורד

      שחר תודה רבה.
      בור – ועוד בור בשחור לבן. אלף בורות, אבל כמה יבלות יכולות להיות ביד החופר?
      במציאות דינמית , רגע בור, והנה כבר כוסה.
      מה שנטמן לאלוהים.

  8. זיוה גל

    ואוסיף

    "זוכֵר תָּמִיד אֶת הַר תָּבוֹר
    בְּמַבָּט מִבֵּין הַבְּרוֹשִׁים. "

    אוסף אליו גם משמעות נוספת, פנימית וזועקת-
    מבט מבין הברושים המקיפים את בית הקברות.,
    איננו מבט רגיל של ילד גם לא של מבוגר.

    שיר טוב

  9. זיוה גל

    הכותרת: "מתמטיקה שלוש יחידות" כאן, 'משחקת' לידי המשורר, לקריאתי

    בדילוג בין המשמעויות בין לימוד שגרתי של הילד / הנער הנושא בתוכו מן הסתם את התמימות
    לבין האחריות הכבדה המוטלת עליו אם באקטיביות של לוחם בקרב לבין העולם הרחב המתכווץ
    לסביבה קרובה, מהודקת, לוחצת וקשה שאודם הפרחים (כארמז) איננו רק יפהפה אלא גם סמל
    לדם- דם הנופלים, דם המוות.

    כל בית מתאר גם את הכרונולוגיה של בניין / התפתחות הילדות ובו בזמן גם את הקריעה על מובנה
    הרב משמעי ושתמיד ברקע – מנהג הקריעה לאות אבל.

    הבית האחרון הוא סיכום הרעיון הדו משמעי והזעקה שנשמעת בכל בית ובית על אי היכולת להחזיק
    בשלמות דהיינו בתמימות, בצורה מרוכזת וגם בקול הדובר הבוגר שמביט אחורה ושואל לשם מה
    הכיבוש הרי הוא רק פוגע בנו או בלשון השיר:

    "עַל כָּל פִּסְגַּת הַר שֶׁכָּבַשְׁנוּ
    הִתְדַּרְדַּרְנוּ אֶלֶף מִדְרוֹנוֹת…"

    גם מסכם את התמימות שקשה להינתק ממנה ואת היופי של בראשית:

    "…זוכֵר תָּמִיד אֶת הַר תָּבוֹר
    בְּמַבָּט מִבֵּין הַבְּרוֹשִׁים."

    האנאפורה שחוזרת בתחילת כל בית: "עַל כָּל…"
    מהדהדת ומדגישה את הייסורים ואת הקינה ומחדדת את מובן הכאב ההולך ומתחדד.

    אכן פיסת חיים יש כאן בשיר והפעלים הרבים של בניה והרס מובילים את הכיוון של השיר
    קדימה ושוב אחורה בלי יכולת להתקדם מבלי לזכור את המלחמות, את המוות המיותר הזה.

    תודה.

  10. דוד אדלר

    לעמירם שלום. משתתף באבלך על מות אחיך. בעמידתי דום לפני דקות הרהרתי, כדרכי, הן פרטיקולרית על הנופלים ממשפחתי ומחברי ועל השבר הגדול במשפחתם והן אוניברסלית על כל הנופלים הרבים, הרבים מדי, וכמובן גם על משפחותיהם.

    איני סבור שאנו חולקים זה על זה. אם המלה "מוכיח" היוותה טריגר לפנייתך אלי אבהיר שכוונתי במלה אינה הוכחה מתמטית כלל ועיקר, וניתן, ורצוי אולי להחליפה, ב"מעיד", "מראה", אפילו "רומז". וכוונתה שאנו בחיינו משחזרים כאילו את שנות הילדות עוד ועוד.
    מובן שאת המילה "לשווא" הוספתי על דרך ההפלגה, כנעט כמקובל באימרות מסוג זה.

    תיאור כה יפה של אירועים "תמימים" שונים משנות הילדות כרקע לשבר הגדול הוא דרך פואטית צרופה הראויה להערכה. זה מה שניסיתי להביע בתגובתי, אולי בדרך לא מובנת דיה.

    מי אני הקטן שאדע, או אכריע, אם מעשה אלוהים הוא מעשה השיר או אולי בכ"ז מעשה אדם גם כשרוח ההשראה לוכדת את המשורר והוא כאילו כבול אליה לחלוטין (אגב, כמו מעשים אחרים, טובים או זדוניים) .

    1. עמירם לורד

      דוד כבוד גדול. ניסיתי דרך תגובתך הראשונה, שהאירה לי משהו שלא ראיתי קודם, לנסות להסביר לעצמי למה בכלל נתתי כותרת כזאת לשיר. והמלה מוכיח קישרה אותי לכותרת השיר. מדהים לראות עד כמה מועד פרסום השיר, בהקשר ליום הזיכרון לוקח את השיר לנפילתו בקרב של אחי האהוב כל כך, אבנר לורד, שנפל כאשר אני הייתי ילד בן 12 וחצי. אבל דווקא את השיר כתבתי לקראת מפגש מחזור 40 שנה לתום לימודינו במוסד תבור והקרעים מתיחסים למותם של אלה מהקבוצה שלי שכבר אינם בחיים, עדנה הולצמן וינר האהובה, גילי סיקלאי ונעמי. גם הפרשנות של ענת לשיר לקחה את זה למקום של ילדות. שעה שבעצם נקודת המבט היא של אדם שהולך לסגור ולישר קו עם 60 שנה של חיים, כמעט .והשיר מאפשר לקרוע פיסות מהילדות ו"להדביק" אותן להבנות של גילנו המתקדם.

  11. דוד ברוקס

    עמירם. אתה מראה כאן את היכולת העילאית
    שלך לכתיבת שירים הנוגעים לכאב הגדול ביותר
    שיכול אדם לחוות כמו נפילת אח במקרה שלך
    ובן במקרה של הוריך.
    הכאב הזה מלווה עד סוף החיים. לא ניתן
    להתנתק ממנו לעולם.
    כל דבר שאתה חווה או חושב מאז נפילת אבנר אתה מנסה להשוות אותו לטרגדיה המשפחתית הפרטית שלכם. האבל הוא שלכם והוא פרטי 365 יום בשנה
    והוא הופך להיות משותף לכולם רק יום אחד בשנה.
    הסיבה היא שאחרת עם ישראל בהמוניו לא היה יכול
    לתפקד במהלך השנה וחייב לשכוח מהכל.
    ואז מרכזים בעוצמה אדירה את הכאב ליום אחד כדי
    שבשאר הימים נמשיך לחיות באופן רגיל עד כמה
    שאפשר.

  12. עמירם לורד

    דוד אדלר, קטונתי מלהבין את השיר הזה. אבל אם אנחנו מדברים על הוכחה מתמטית, נדמה שהשיר מוכיח שאין מספר אחד. שאין שלם. זאת אומרת שכבר כשאנחנו חורשים שדה, לא בטוח שאנחנו חורשים את האדמות שלנו ויכול להיות שבקצה השדה ממתין ערבי עם רובה – ושמחר נחפור בור ונקבור את החורש. אבל אי קיומו של השלם, של מספר אחד – אינו אומר שאלוהים לא קיים, במובן של הוא אחד ואין שני. כי שיר נכתב בעיקרו על ידי אלוהים, ואני עושה איזו העברה של רוח-מחוצה-לי, שמתורגמת דרכי למילים, לשיר. אבל יותר מכל אי קיומו של השלם, של מספר אחד, בא לביטוי באותו שבר הילדות, (מה שמתואר בשיר זה) שעה שהאח נהרג במלחמה והמשפחה קורסת. ילדות שבורה לרסיסים, או שילדות מתחילתה – אינה כה אופטימית ונאיבית כפי שאנחנו רוצים להאמין.

    1. איילת השחר

      השיר נפלא והכאב שאתה אוחז בו, לא הייתי לוקחת ממך לצערי, כי הוא רב, וגם הוא לחם חוקך
      מפרנס את הנשמה הגדולה שלך. (וגם אני זוכרת את הר תבור)

    1. יובל גזית

      עמירם יקירי ,תכתוב , תכתוב הרבה קראתי את השיר קראתי את התגובות ,כל אחד קורא בשיר שאתה כותב את התמונות שלו את הרגשות שהוא מוצא , שיר טוב זה כמו תווים של דף מוזיקלי ,פתאום הוא חי עם הביצוע ..אצלי כמובן הר תבור שמשקיף הוא פתח למסכת שלמה של תמונות שרצות על הכפר המשונה שחיינו בו שכבר השתנה לחלוטין וממשיך להשתנות כל הזמן , החלום של הורינו איננו החלום שלנו , לפעמים זה סיוט לפעמים בהלה לא מובנת, המדינה הזאת שהייתה הגשמה של מאווים וגעגועים היא מה שהוא אחר לפעמים מנוכר וזר לפעמים מאיים ,והעולם התרבותי שבו אנו חיים כמה באמת הוא תרבותי כאשר אם כל ההצלחות המדעיות והטכנולוגיות אנו ממשיכים לחוות אלימות נוראה ומאיימת על ידי קבוצות דתיות שאין להן באמת אלוהים אלא סוג של מולך אימתני כמו מתוך סרט וולט דיסני מצוייר בלי רמת תחכום גדולה מדיי בכדי שיהיה קל יותר לגרות ולשכנע צעירים ברחבי העולם להתגייס לארגון ולרצוח בשמו ….הנה הפלגתי הרחק אל מרחבי התסכול ואתה באמת כתבת שיר תמים על ילדות ונערות נשכחת ,תמונות דהויות של התרגשות ראשונית שתמיד ירגשו את בני גילנו .
      אתה יושב מאחורה אל מול הנוף הקסום ושואל את עצמך מה אני בעצם זוכר ממה שהיה ,מה נשאר ? ממה התרגשנו ?

      1. עמירם לורד

        יובל, כמו שכתבתי לך פעמים רבות בעבר, בשביל תגובה כמו שלך שווה היה לכתוב את השיר. כשאני מרשה לעצמי לנתח קצת את השיר הזה, נראה לי שהבחירה במלה זוכר כנקודת משען, משפיעה כמגנט על הפרשנות לשיר. אנחנו אוספים זכרונות, מדחיקים, שוכחים וכמו שסיטו אמר פעם: בגילנו המתקדם יש לנו כבר פריבלגיה לבחור את מה לשכוח. פעם, שאמרתי לפסיכולוג מצליח שחי באמריקה שיש מישהו שמספר לי את זכרונותיו ואני יודע בוודאות שאין קשר בין הזיכרונות האלה למציאות, הפסיכולוג אמר לי: "לא משנה מה באמת היה שם, מבחינת הבחור שמספר לך את זכרונותיו זוהי מציאות חייו." אז אם כבר זכרונות, אז זה הצריף השבדי מעץ, קירות סדוקים מעץ, דרכם ראינו ושמענו הכל. הכל נשקף ונגלה ואף נסתר. מול מפלצות הבטון המרוחות על פני 250 מטר מרובע, בלי מקום לדשא ועץ. יותר פאר מזוייף וראוותני מאשר יופי פשוט, עדינות וצניעות של הצריפים השבדיים, עם הדשאים והעצים וזכרונות הנעורים והצעירות הנצחית. ואותה ערמה של חפצים שאמא שלי השאירה סמוך לפחי האשפה באזור השבדיים, כשפינתה את חדרו של אבנר לאחר שנהרג, ומשם לקחתי מזכרות שעד היום איתי. אבל בשיר אני מדבר באמת על האדמה, לא רק על הזיכרונות, על מחול הדליים העמוסים רגבים, שתמיד אותם חברה' מתנדבים לכסות עם הרגבים האלה שבדליים, את המת התורן; עד שגם אחד מהרקדנים האלה מוצא את עצמו מכוסה אדמה – ביומו האחרון על פני האדמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *