מבוי שהוא גבוה / ורד זינגר
הַיּוֹם, בְּסִמְטָה חֲשׁוּכָה,
עַל קִיר מְצֻלָּק וּמִתְפּוֹרֵר,
רָאִיתִי כְּתֹבֶת מְרֻסֶּסֶת:
"אָסוּר לְהִקָּשֵׁר!"
כַּעֲבֹר חֲמִשָּׁה צְעָדִים הִתְנַשְּׂאָה
גֶּדֶר אֶבֶן, וְעָלֶיהָ אַזְהָרָה מְרֻקַּעַת בְּעֵץ:
"שֶׁטַח פְּרָטִי, הַפּוֹלֵשׁ יֵעָנֵשׁ!"
הִנֵּה כִּי כֵּן, נִכְנַסְתִּי הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה
לְמָבוֹי סָתוּם שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ
(בְּנִגּוּד לַמָּבוֹי הַפָּתוּחַ, הַמְּפֻלָּשׁ).
ניקוד: שוש ויג
השיר מתאר היקלעות למבוי סתום תרתי משמע. לפי ההלכה, מבוי סתום הוא חצר פנימית סגורה, המשמשת רק את דייריה. הדוברת בשיר נקלעת למצב שאין ממנו מוצא הלכה למעשה, פיזית ורגשית. הסמטה החשוכה והקיר המתפורר מרמזים על קשר מסוכן או חסר סיכוי, שמוטב שלא יהודק.
שיר קבלי, מיסטי, מפוכפך ומפכה
עבור אותו שורש – הפועל בבניין פִּעֵל יותר חזק מזה בבניין פָּעַל (קל). כך זה במקרה של "לִשְׁבֹּר" ו- "לְשַׁבֵּר".
ורד מדגימה כאן: "הפּוֹלֵשׁ" (בבניין קל) ואחריו "הַמְּפֻלָּשׁ" (בבניין פִּעֵל) המתעצם, ובכך משברת את השלווה המדומה.
אודה לכם אם תתקנו את ניקוד הטקסט
כַּעֲבֹר חֲמִשָּׁה – משום מה בשיר קיימים שני דגשים.
הִנֵּה כִּי כֵן , נא להסיר דגש מן המילה כן.
תודה!
תודה על הפרסום, על הקריאה ועל התגובות. ריגשתם.
שיר נהדר שמעניק את ההזדמנות הנפלאה לפרשנותו של כל קורא וקוראת .
אהבתי לפלוש אל "השטח הפרטי" ולהענש.
תודה על ההזדמנות .
שיר נפלא , מזוכך ,מדויק וחד. תודה
למרות החשיכה, האזהרות לא נעלמות מעיני הדוברת . הדריכות מתגברת והיא נדרשת לבחינה מדוקדקת יותר של הסובב אותה.
ואולי כיוון שהן מוכרות כל כך אין צורך בצבעי אזהרה של האותיות והמשטחים עליהן הופיעו.
להבנתי מדובר בסמטאות הראש ובמחשבות המתרוצצות בו. יתכן שאני טועה ולוקחת את השיר למחוזות אחרים.
אהבתי את השיר שפתח לי דלת לסמטאות הפרטיות שלי.
שיר יפה וקצבי שמגיע לשיאו בסיומו.
שיר טוב, סיפורי וקצבי
שיר אחר,כתיבה של שירה שאני רק יכולה להתקנא בה.
שאפו ורד,בשפתי
יפה כתבת ורד. האליטרציה של הש' יוצרת בשיר אווירה של חשש, סודות וליחשושים.
שיר עמוק ומורכב ואהבתי אותו מאוד על כל המשתמע ועל הפנים הרבות שלו, פנים וחוץ. שיר מעולה.