משורר מפורסם / אבינֹעם מן

  • 61
  •  
  •  
  •  

משורר מפורסם / אבינֹעם מן

לפי יהודה עמיחי: ראש עיר.

עָצוּב הוּא לִהְיוֹת
מְשׁוֹרֵר מְפֻרְסָם,
נוֹרָא הוּא.
אֵיךְ יִשָּׂא אָדָם תֹּאַר כָּזֶה?
מַה יַּעֲשֶׂה בּוֹ?
יִכְתֹּב וְיִכְתֹּב וְיִכְתֹּב.
 
וּבַלַּילָה יָבוֹאוּ הָחֲלוֹמוֹת וְיִקְרְבוּ
אֶל הַשִּׁירִים,
כְּמוֹ צִפֳּרִים הַבָּאוֹת לְקוֹנֵן עַל הַקָּנָרִים,
שֶׁנַּעֲשׂוּ לְעַבְדֵי בְּנֵי הָאָדָם.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר עוסק במתח שבין החופש (היצירה) לבין השעבוד (קהל הקוראים). איזה מחיר הפרסום גובה? האם משורר אמתי יתאמץ להפיק שירים כדי למצוא חן בעיני הקהל ולבדרו?

6 thoughts on “משורר מפורסם / אבינֹעם מן

  1. מוטי

    אני פגשתי משורר מפורסם בפסטיבל מטולה.הוא לא היה מפורסם בגלל שהיה שם מושב שהוקדש לשירתו,אלא הוא היה מפורסם,משום שהוא הוציא לאור ספר שירה למעלה משני עשורים לפני כן.משורר מפורסם הוא,אם כן,ברמה הבסיסית ביותר,משורר שאינו כותב רק למגירה,במחשכים,אלא מוציא לאור את עבודתו בספר.יש להבין שלא כאן הסכנה עבור המשורר,אלא במניע לאותו רצון בפרסום.המניע שעמד למשל בבסיס פרסומו של אותו משורר היה טהור וזך ועמוק.זה היה שילוב של תחושת שליחות,אבל גם רצון כן ואמיתי להיות חלק מהעולם באמצעות נתינת הדבר העמוק ביותר,הטהור ביותר שבתוך נפשו.יש משוררים כאלו,שהם ממש מובחנים ויכולים להיות משוררים,שהם לפעמים כאלו ולפעמים מהזן האחר.לסירוגין.כל אחד יודע מה זה להיות בן אדם ואף אחד כמובן לא מושלם..:)

    אותו משורר הוציא ספר אחד לאור ולאחר מכן המשיך להלך בין הצללים עוד זמן רב,כאשר הספר שלו נמצא אי שם בעולם,מחכה לזמן הבשל שבו המסר הקיים בו יוכל להגיע לבני אדם.זמן כזה יכול להיות לפעמים עוד בחיי המשורר ולעיתים זמן רב יחסית לאחר מותו,כאשר הנסיבות מבשילות.אבל כאשר מדובר במשהו יוצא דופן,בסופו של דבר,אין צורך לעשות עיסקאות אפלות עם אף אחד,האמת מחלחלת ויוצאת בסופו של דבר במלוא גבורתה החוצה.

    אבל יש אנשים שחשוב להם להיות כל הזמן בקדמת הבמה ועליהם מדבר השיר הזה.העסקה שהם עושים כדי להיות מפורסמים די דומה לעסקה שעשה פאוסטוס עם מפיסטופלס.הם מוכרים את הנפש כדי לזכות "בבחורה".הם מתחילים לשקר(לעצמם ולאחרים) ולשקר אין רגליים.

    בדרך כלל,עסקאות כאלו שרוקמים עם שטן כלשהו אף פעם לא ממש צולחות לאורך זמן,כי השטן,יש לו טבע כזה,שהוא מרמה,שהוא מכניס סעיף נסתר בתוך החוזה,שהוא מוליך שולל ומתבדח על חשבון קורבנו.ככה זה.מי שעושה עסקה עם השטן,זה עלול להיות גורלו הנורא,העצוב.וזה לא רק משוררים דרך אגב,זה יכול להיות גם סטנד אפיסטים,טאלנטים למינהם,פוליטיקאים,טייקונים,כוכבי קולנוע ואפילו סתם אנשים מן היישוב שדעתם נטרפת עליהם מתוך רצון להיות מפורסמים והם מוצאים את עצמם פתאום בתוך תוכנית ריאליטי,שגורמת להם לאחר מכן נזקים כבדים מאוד.הם לא הבינו לעומק את אותו דבר פנימי שהניע אותם,הם לא היו מסוגלים לראות את המהלכים האירוניים של חייהם,של רצונותיהם,של "החלטותיהם".

    בכל מקרה,במצב כזה,כל משורר(וכל אדם) מאבד את הכנפיים שלו וחי בתחושת החמצה גדולה מאוד,שניות,יכול להיות אפילו במידת מה שנאה עצמית.הרצון שלו למצוא חן,לזכות באהבה,גורם לו לחיות בשלולית דלוחה במקום באוקיאנוס רחב הידיים.זה גם מוביל לחיים של התמכרות מתמדת,חוסר יציבות,חוסר איזון,חוסר שקט ולא מעט טלטלות.אדם כזה מאבד את הסינכרון בינו לבין היקום,בינו לבין המקור.מאבד את התום,את הפשטות.בשיר זה מרומז באמצעות החלומות,הציפורים והקנרים המנוגדים להם.

    המשורר שאני ראיתי במטולה,דרך אגב, היה יחזקאל קדמי.כשאני שומע אותו קורא שיר על עלבון החיים הצורב ועל בדידות,אני מאמין לו לחלוטין,אני יודע שיש הלימות מלאה בין מה שהוא כותב למה שהוא חווה.אני גם מאמין לו כאשר הוא מתאר את אימו,ממנה נקרע בהיות בן ארבע,אני מאמין לו גם כאשר אני רואה אותו בוכה בשעת הקראת שיריו,בשעה שהוא קורא שיר על אימו.אני פשוט מאוד מאמין לו.

    אז להיות משורר מפורסם מהבחינה הזאת,ובכן,זה ממש לא נורא,זה אפילו טוב.

    השיר כמובן מדבר על משוררים אחרים.וחשוב לזכור,הם דבר ראשון בני אדם והם בהחלט סובלים וזאת לא בהכרח הייתה כוונתם הראשונית להסתבך כל כך עמוק בקורי עכביש של "התהילה".בקורי העכביש של עצמם.וחשוב גם לזכור,שאין ממש אף אדם שניתן לראותו שחור ולבן,יש הרבה גוונים באמצע וגם אנשים שעשו עיסקה אפלה יכולים תמיד להיגאל ממנה באמצעות האהבה הנצחית,באמצעות חרטה כנה,עמוקה ואמיתית והקרבה של אהבה.תמיד יש כאן משהו עמוק מאוד שנסתר מן העין והשיר מרמז על כך בחמלה גדולה(ממש לא באופן שיפוטי)

  2. אבינעם מן

    תודה לענת, רונית, ויאיר על הפרסום, וכן להם ולזיוה, גיא ודוד על התגובות. כשאני קורא אותן אני נזכר במה שאמר לי פעם מורי ורבי, פרופ' אברהם הלוי פרנקל, בהיותי סטודנט שנה א'. כה אמר: מה שאמרת זה נכון, אך אינני בטוח שהבנת את מה שאמרת.

  3. דוד אדלר

    אבינועם, בהתחשב במגבלות שהמסגרת אותה בחרת מטילה על הכותב, (אך גם נותנת לו משען – המקבילוּת והצמידות לשירו הידוע של עמיחי) עשית עבודה אנלוגית יפה, חכמה, זורמת ועם רגישות לשונית ראויה.

  4. גיא פרל

    אבינועם, שיר נפלא בעיני. מסמן זיקה חכמה כל כך בין השירים לחלומות. גם בעיני החלומות נותרים קרובים אל הפנימיות, מסמנים את מקור היצירה, וכמוך (אם הבנתיך נכון) חושב שעלינו להשמר ממצב בו שירתנו מתרחקת מדי מחלומתנו. נהדר.

  5. זיוה גל

    מתוך הבלוג של רן יגיל במאמר על שירי משוררים על ירושלים:

    "שיר ראשון של עמיחי, מלך ירושלים, שהפך כל בקבוק ריק זרוק בסמטאותיה לזהב:
    "עצוב הוא להיות/ ראש העיר ירושלים/ נורא הוא./ איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?/ מה יעשה בה?/ יבנה ויבנה ויבנה.// ובלילה יקרבו אבני ההרים מסביב/ אל הבתים,/ כמו זאבים הבאים ליילל על כלבים/ שנעשו לעבדי בני האדם".
    עמיחי היה אוהב אדם גדול, אבל גם ידע לשנוא בני אדם, אם תקראו טוב את שיריו. פוליטיקה לא עניינה אותו, אבל היה לו מבט על על המין האנושי, כמעט תמיד מלא חמלה, אבל לא פעם מלא גם זעם, ובעיקר ייאוש. שירים לא מעטים של ייאוש, של חוסר טעם, קיימים בשירת ה"אמצע" שלו, בספרים כמו "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" וכו'. ירושלים שלו הייתה נוכחות, מקום במובן האלוהי של המילה, והחיבור שלו בין היומיומי לעל-ארצי היה גם בעל משמעויות תיאולוגיות. כאן מוגחכת הבנייה האנושית על רקע נצח ההרים ואבני ההרים, ומועדפים הזאבים החופשיים על הכלבים "עבדי בני האדם"."

    ואני חוזרת אל השיר של אבינועם מן.
    ההנגדה האירונית הלעגנית בין משורר מפורסם מול הטבע אכן קיימת גם כאן. ואוהבת את הדימוי המבריק בסיום. כי איך אפשר להשוות בכלל בין שירה שהיא מלאכת המשורר לבין מלאכת הבריאה המפוארת של הטבע. אין כשירה שכותב משורר לשירת הקנרים. ומה עושה המשורר לוקח את הקנריות והופך אותן לשפחות, ולאמצעי.
    להבדיל מכוח השירה הישיר, הטבעי – משורר מגיע למלאכתו באופן עקיף.

    אלא שיש כאן עניין נוסף.
    השיר הוא לא (רק) על משורר. השיר עוסק במשורר מפורסם. ויש כאן גיחוך נוסף של עניין הפרסום, שלטעמי מוטב היה להשמיט כי הוא מחוץ לשיר הזה, לקריאתי שלי. השיר היה יותר חד אם היה דן ב"משורר" בכותרת וגם בבית ראשון. ועל "הפרסום" לדון בשיר אחר.

    בקריאה ראשונה חשתי שמוטב לו לשיר להיות הכותרת פלוס בית שני.
    בשתי הקריאות היה חסר לי המיקוד.

    עם זאת, זה שיר טוב. עצם העובדה שהוא מושך לחשוב, ולהותיר את הקוראת (במקרה הזה) בתחושה שעדיין לא מיצתה.

    תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *