שירה

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ
 
עֶרֶשׂ מָוֶת בַּגַּנִּים תָּלוּי
עַל רֹאשִׁי פַּקְעוֹת אָבִיב וּסְתָו.
אֶל בֻּסְתָּן הָעֵמֶק רְדִי עִמִּי שָׁמָּה לְצַד הָאֲבָנִים,
הַאֲמִינִי בִּפְרִיחַת הַנְּשִׁירִים, בַּזְּלִיגָה מִן הַפֵּרוֹת הָאֲדֻמִּים,
שָׁמָּה בֵּינוֹת הַסִּמְטָאוֹת סַכִּין הַנִּיחִי, זְמַן בָּהוּל קַלְּפִי
 
עִם עֲלוֹת הַשְּׁאוֹל אֵלֵינוּ
הַנִּיחִי בָּאֲגַרְטָל רֹאשִׁי בִּרְטִיָּה רְטֻבָּה מִגֶּשֶׁם כִּרְכִי
צִבְעוֹנִים וּפִרְחֵי כַּרְכֹּם יַעֲלוּ מִקַּרְקַפְתִּי.
 
צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן, יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ קָלוּף
עֶרֶשׂ מָוֶת הַמְבַשֵּׂר חַיִּים,
בָּאֲגַרְטָל מֻנָּח.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר סוריאליסטי־משהו של אורנה ריבלין, המוות תלוי ונישא באוויר, עור שרוף ואבנים. ומתוך כל הייאוש הזה עולה תקווה, יש פריחה מחודשת, מוות המבשר חיים חדשים.

15 תגובות

  • לאה צבי

    שיר נפלא , מוות וחיים, עור חרוך ופקעות של סתיו, שני חלקים שהם השלם! אהבתי

  • אורנה ריבלין

    תודה למערכת ליריקה ולקוראי "צלצול הטלפון".
    תודה למגיבים כאן .
    שבוע טוב ומיטיב לכולם .

  • מוטי

    מה שמים באגרטל?פרחים שמים באגרטל.אלו פרחים שמים באגרטל?פרחים שעדיין היה בהם יופי בשעה שקטפו אותם.
    מה קורה לפרחים ששמים באגרטל?הם לא יחזיקו מעמד לאורך זמן,הם ינבלו וימותו.מה קורה לפרחים שלא שמים באגרטל,שמשאירים אותם במקום שבו הם צמחו וגדלו?גם הפרחים הללו מצייתים לחוק המחזוריות של פריחה באביב וקמילה בסתיו
    ונדמה שלזה מכוונת המשוררת בזמן בהול.מדוע הזמן בהול?משום שניתן לחזות ביופי הזה וללכוד אותו רק בחלק מהזמן וניתן בקלות גם לפספס אותו.לקחת את הפרחים לאגרטל אינו אלא ניסיון נואש להציל את הפרחים או היופי מקמילה בלתי נמנעת,ניסיון שהשיר יודע כי לא יצלח.זה מה שהשירה מנסה לעשות,להציל את הפרחים.

    לא ברור אם אם האגרטל הוא הראש או שהמשוררת מכוונת לכך שמישהי(דמות שמלווה אותה בשיר,אולי "המוזה",שהיא מניחה את ידה על כתפה והולכת איתה אל העמק) תניח באגרטל את הראש שבתוכו כל המציאות הזאת משתקפת וצומחת כהשלכה.לשני המצבים הללו יש מובן ומשמעות שיכולה להתקשר לחלקים אחרים בשיר ולכן רב המשמעות כאן מאוד מוצלחת.

    ריח העור החרוך יכול להיות גם ריח של התכלות באמצעות שריפה,שהיא בעיקר בקיץ,אבל גם לפני הסתיו או החורף,שבו היובש הוא בשיאו(לפני הגשם) וגם יכול להיות ריח העור החרוך של הפירות(גם לפירות יש עור והוא נרקב אם לא אוספים אותו בזמן,בייחוד לאחר שיא ההבשלה,שבא לידי ביטוי בביטוי "פירות אדומים")

    ומהו צילצול הטלפון?אפשר לראות בו קריאת השכמה של המוזה הקוראת למשוררת לצאת ולאסוף כל עוד זה אפשרי את היופי,ניסיון נואש,כמעט סיזיפי להצילו בטרם השאול יעלה ויאסוף את הכל לחלוטין.

    שיר יפה,תמונות מאוד חזקות ויזואלית ושימוש גם בחושים אחרים כמו ריח ושמיעה.ניסיון להמחיש את התהליך היצירתי מנקודת מבט קצת שונה.

  • מוטי

    עלתה לי גם איזושהי קונוטוציה מהספר שיר השירים כתוצאה מחוסר המנוחה המובע בשיר,הבוסתן,הגנים.זה כמעט שיר אהבה אולי ליופי החמקמק של העולם,השורד גם בתוך הכיליון ונוצר שוב מחדש מתוך הכיליון.אבל אולי אני מדמין…:)

  • אורנה ריבלין

    תודה רבה למוטי על קריאה כה מעמיקה וניתוח כה מרתק של "צלצול הטלפון" .
    נגעת בנימי השיר וחשפת אלמנטים שרק הקוראים עשויים לחשוף – ערך המוסף של הוצאתה לאור של שירה.
    כל שירה באשר היא .
    שבוע נעים ומבשר רק טוב.

  • אוולין כץ

    שיר נפלא של אורנה ריבלין דימויים נהדרים
    צלצול טלפון המקש לבשר חיים את התחדשות האהבה או החיים לאחר החריכה והמוות.
    מאד מזכיר לי את שירו הנפלא של סלבדור דאלי "המטמורפוזה של נרקיס" ובשיר דאלי מתייחס בעצם לבריאת דמותו עצמו ויצירתו, את גאלה אשתו הוא הנציח ביצירות רבות.
    …דוּמָם נַרְקִיס נִטְמַע עַל יְדֵי בָּבוּאַתוֹ
    וְנֶעֱלָם בּעִכּוּל אִיטִּי שֶׁל צְמָחִים טוֹרְפִים….
    …כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִסַדֵּק,
    כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִתְבַּקַע,
    כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִתְנַפֵּץ,
    אַז יוֹפִיעַ הַפֶּרַח,
    נַרְקִיס חָדָשׁ,
    גָּאלָה – הַנַּרְקִיס שֶׁלִי."

  • אוולין כץ

    על פי בקשתה של אורנה
    המטמורפוזה של נרקיס/ דאלי/ @ תרגום אוולין כץ
    כַּאֲשֶׁר צְלָלִיתוֹ הַזּוֹהֶרֶת וְהַנִּפְלַאָה שֶׁל נַרְקִיס
    מִתְכּוֹפֶפֶת מֵעָל מַרְאַת הָאֲגַם הֶאָפֵל,
    כַּאֲשֶׁר גּוּפוֹ הַצָּחוֹר נָטוּי קְדִימָה מְתַאֲבֵן קָפוּא
    בִּתְנוּחָה מֻכְסֶפֶת וּמְסַחְרֶרֶת שֶׁל עֶרְגַּתוֹ,
    כַּאֲשֶׁר תַּמָּה שְׁעַת לִבְלוּב פִּרְחֵי הַחוֹל שֶׁל גּוּפוֹ,
    נַרְקִיס נִכְחָד בְּסִחְרוּר מַחְזוֹרֵי הַיְּקוּם
    שָׁם סִירֵנַת בָּבוּאַתוֹ הַקָּרַה פּוֹצַחַת בְּשִׁיר כְּמוֹ דִיוֹנִיסוּס.
    גּוּפוֹ שֶׁל נַרְקִיס חָרֵב וְנֶעְלָם בִּמְצוּלוֹת הִשְׁתַקְפוּתֹוֹ,
    כְּמוֹ שָׁעוֹן חוֹל שׁלֹּא הוֹפְכִים חֲזָרָה.
    נַרְקִיס, אֲתָה מְאַבֵּד אֵת גּוּפְךָ הָמוּם וּמְבֻלְבָּל
    מִצְלָלִית הֵעָלְמוּתְךָ בַּת אַלְפֵי שָׁנִים,
    גּוּפְךָ הַכָּמֵשׁ צוֹנֵחַ לְמַעֲמַקֵּי הַפְּטָדוֹת*
    שְׂרִידִיהָ הַצְּהוּבִים שֶׁל הָאַהֲבָה.
    גּוּפְךָ הַלָּבַן שׁוֹקֵעַ בְּמִדְרוֹן שֶׁל מַפָּל מִינֵרַלִי אַכְזָר
    שֶׁל אַבְנֵי חֵן שְׁחוֹרוֹת בַּעָלוֹת נִיחוֹחַ צוֹרְב,
    גּוּפְךָ…
    עַד שִׁפְכֵי הַלַּיְלָה הַמַּחְוִירִים
    בְּפִתְחָם כְּבַר זוֹהֲרִים כָּל אַבְנֵי חֵן הַאֲדֻמּוֹת
    שֶׁל זְרִיחוֹת בַּעָלוֹת וְרִידִים שֶׁנִּמְחְצוּ בְּ"סַכָּרֵי הַדָּם".
    נַרְקִיס, הַאִם אַתָּה מְבִין?
    הַסִּימֶטְרִיָּה, הִיפְּנוֹזָה מַפְלִיאָה שֶׁל גְּיאוֹמְטְרִיַת הָרוּחַ,
    כְּבַר כָּבְשָׁה אֵת רֹאשְׁךָ
    בְּתַרְדֵּמָה חֲשׁוּכַת-מַרְפֵּא, וֵגֵטָטִיבִית, קַדְמוֹנִית וְאִיטִּית
    שֶׁמְּיַבֶּשֶׁת אֵת הַמּוֹחַ
    בְּחֶלְקוֹ הַשָּׁקוּף שֶׁל תַּהֲלִיךְ הַמֵּטָמוֹרְפוֹזָה הַקְּרֵבָה.
    בְּרֶגַע זֶה זִרְעוֹנֵי רֹאשְׁךָ צוֹנְחִים לַמַּיִם.
    הָאָדָם שַׁב אֶל הָעוֹלָם הַוֵגֵטָטִיבִי
    וְהָאֵלִים עֶקֶב שֵׁינָה כִּבְדַת עֲיֵפוּת,
    עֶקֶב הַהִיפְּנוֹזַת הַמּוּבֶנֶת שֶׁל תְּשׁוּקוֹתֵיהֶם.
    נַרְקִיס, אֲתָה כֹּל כָּךְ חֲסַר תְּנוּעָה
    שֶׁאֲתָה נִרְאָה יָשֵׁן.
    לוּ הָיָה זֶה הֵרְקוּלֵס הַשָּׁחוּם וּמְחֻסְפָּס,
    הַיְנוּ אוֹמְרִים: הוּא יָשֵׁן כְּבּוּל עֵץ
    בִּתְנוּחָה שֶׁל אַלּוֹן עָצוּם כְּמוֹ הֵרְקוּלֵס.
    אַךְ אֲתָה, נַרְקִיס,
    שֶׁנּוֹצָר מִפְּרֵיחוֹת רֵיחָנִיּוֹת לֹא בּוֹלְטוֹת שֶׁל הַבְשַׁלָה זוֹהֶרֶת.
    אֲתָה יָשֵׁן כְּמוֹ צֶמַח-מַיִם.
    הִנֵּה קְרֵב רֶגַע הַמִּסְתּוֹרִין הַגְּדוֹל,
    בּוֹ עוֹמֶדֶת לְהִתְרַחֵשׁ הַמֵּטָמוֹרְפוֹזָה הַגְּדוֹלָה.
    דוּמָם נַרְקִיס נִטְמַע עַל יְדֵי בָּבוּאַתוֹ
    וְנֶעֱלָם בּעִכּוּל אִיטִּי שֶׁל צְמָחִים טוֹרְפִים.
    נוֹתָר מִמֶּנּוּ רַק צוּרַת רֹאשׁוֹ הָאוֹבָלִית בְּלֹבֶן מַדְהִים,
    רֹאשׁוֹ הָפַךְ שׁוּב רַךְ יוֹתֵר,
    רֹאשׁוֹ, גֹּלֶם שֶׁל כַּוָּנוֹת מְכַוֵּן בִּיוֹלוֹגִיוֹת,
    רֹאשׁוֹ שֶׁנִּשָּׂא בִּקְצוֹת אֶצְבָּעוֹת הַמַּיִם,
    בִּקְצוֹת אֶצְבָּעוֹתֶיהָ שֶׁל הַיַּד הַפִּרְאִית,
    שֶׁל הַיַּד הָאַכְזָרִית,
    שֶׁל הַיַּד הַנִּזּוֹנָה מְחָמְרֵי פֵּרוּק,
    שֶׁל הַיַּד שֶׁמַּשְׁמִידָה בָּבוּאַת עַצְמָהּ.
    כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִסַדֵּק,
    כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִתְבַּקַע,
    כַּאֲשֶׁר רֹאשׁ זֵה יִתְנַפֵּץ,
    אַז יוֹפִיעַ הַפֶּרַח,
    נַרְקִיס חָדָשׁ,
    גָּאלָה** – הַנַּרְקִיס שֶׁלִי.

    *אבן חן, טּוֹפַּז
    ** גָּאלָה שהייתה לפנים אשת פול אלואר נפרדה ממנו ונשאה ב 1932 לסלבדור דאלי.
    בציורו דאלי שם דגש על הדרמה האנושית של האהבה, של המוות, של התופעה הפסיכולוגית הידועה שמכונה בפסיכולוגיה בשם "נרקיסיזם" , מושג שזיגמונד פרויד פירש כהעברת הליבידו של אדם אל גופו עצמו, אל ה"אני" שלי.
    כאשר דאלי נסע ללונדון ביולי 1938 להיפגש עם פרויד ובהזדמנות זו להראות לו את יצירתו זו "המטמורפוזה של נרקיס" , פרויד הנלהב הגיב כך: "עד כה חשבתי שאומנים סוריאליסטים משוגעים כולם. אך הספרדי הזה, עם עיניו היוקדות והשליטה הטכנית המדהימה, גרם לי לשנות את דעתי. אי לכך יהיה מעניין לעקוב, להתרשם, לנתח תהליך יצירה זו… זאת בצורה שונה לחלוטין."
    בעזרת מכחול, צבע ושמן, סלבדור דאלי רוקם חיבור בין המסורת הקלאסית של המיתולוגיה היוונית והתגליות המדעיות האחרונות שהיו בתקופתו – הפסיכואנליזה ובמקרה זה "הנרקיסיזם" מיתוס רב משמעות ובמיוחד עבור אומן שעמל כל חייו כדי לברוא את דמותו שלו עצמו.
    השיר והציור המפורסם שלו בהשראת ה"מטמורפוזות" של אובידיוס.
    אגב שלא בהקשר, נוכל גם להתרשם שביצירותיו הרבות, סלבדור דאלי היה שגריר היהדות והציונות בעולם האומנות.

  • אורנה ריבלין

    בוקר אור,
    תודה רבה לאוולין כץ על תגובתך המעשירה ועל שירו של דאלי בתרגומך .
    התכוונתי שתשלחי אליי את מלוא תרגומך ואשתפו אצלי .
    בכל,אופן תודה על תשומת ליבך ועל שמצאת התכתבות זו .
    כלל לא הכרתי את שירו זה של סלבדור דאלי.
    יום נעים.

  • ההוא מ־575

    ברכות ארנה על שירך הנהדר ולשונו הססגונית כתמיד ומרהיבת העין והאזן!

  • אורנה ריבלין

    להוא מ- 575 ,
    תודה על התגובה כאן ותודה מראש על השיחה אשר ודאי נשוחח בדבר
    אי שם ב- 575 .

השאר תגובה