שירה

* / שרית חתוכה

* / שרית חתוכה

לוֹלִיטָה בַּת שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם
אֶת שְׁאֵרִיּוֹת שַׂעֲרוֹתֶיהָ מְמוֹלֶלֶת
בְּאֶצְבָּעוֹת דְּבִיקוֹת
מִמַּה שֶּׁנִּשְׁאָר מֵאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם.
כִּתְמֵי זִקְנָה מְפָאֲרִים אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ
כְּמוֹ כּוֹכָבִים קְטַנִּים וּכְבוּיִים
וְהִיא נִזְכֶּרֶת בַּגֶּבֶר
שֶׁחָשַׁק בֶּחָרִיץ שֶׁבֵּין רַגְלֶיהָ.
שָׁדֶיהָ, שֶׁהָיוּ דְּחוּסִים פַּעַם,
נִרְאִים כִּשְׁנֵי דְלוּעִים מְרוֹקָנִים.
הִיא שִׁנְּתָה אֶת שְׁמָהּ לְלֵאָה
וְהִשְׁאִירָה אֶת הַיַּלְדָּה הַהִיא מֵרָחוֹק,
נִזְכֶּרֶת בָּאִישׁ עִם הַמִּגְבַּעַת
שֶׁשָּׁכַב בְּמַעֲרֻמָּיו עַל הַחוֹף
מַשְׁקִיף עַל קְצֵה הַיָּם.
עַכְשָׁו שַׁעֶלֶת הַחֹרֶף לֹא טוֹבָה לָהּ
הִיא כְּבָר לֵאָה,
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְאוֹתוֹ יוֹם
שֶׁצָּרַב אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ
וְהָאִישׁ הַהוּא מֵת עַל הַחוֹף,
מִגְבַּעַת מְכַסָּה אֶת אֵיבָרוֹ
וְנִדְמֶה שֶׁהָיָה גּוּסְטָב
שֶׁמֵּת בְּוֶנֶצְיָה,
גּוּסְטָב שֶׁחָשַׁק בַּנַּעַר
אֲבָל הָאִישׁ הַזֶּה חָשַׁק בָּהּ
וְהִיא, לֵאָה, גּוּפָהּ הַכָּחוּשׁ
דּוֹחֶה גְּבָרִים הַמַּדִּיפִים רֵיחַ שֶׁל זְקֵנִים.
כִּפּוֹתֶיהָ עֲטוּרוֹת הַכְּתָמִים
מִתְנוֹפְפוֹת לַחֲצִי סִיבוּב
כַּיָּאֶה לְשָׁלוֹם שֶׁל מַלְכָּה.

ניקוד: יאיר בן־חור

לוליטה הזדקנה ועל אף שהשאירה את "הילדה ההיא מרחוק", עבָרהּ רודף אותה והיא נזכרת בהומברט, הפדופיל ו"הצייד המכושף" שלה.
גם גוסטב ("מוות בוונציה") החושק בנער טדג'ו מוזכר פה והקשר בין הדמויות ברור.

24 תגובות

  • גבריאלה מורז

    הכותבת מיטיבה לתאר ולפרט את צערה של ההזדקנות וההתרפקות על מה שהיה. בקראי את השיר היה די ברור לי שיכולה להיות לי הזדהות אישית רבה מאד עם התחושות המתוארות, אך באותה מידה גם את העובדה שכך לראות ולהרגיש את ההזדקנות זה עניין של בחירה.

    • שרית חתוכה

      אכן, גבריאלה, הזקנה והבחירה כיצד להישאר בה מגיעות בכמה צורות. בשיר, זו לוליטה המזדקנת, המשתוקקת, המסתכלת בערגה אחורה לימים טובים יותר, מאוחרים יותר בגילה הכרונולוגי. תודה.

  • לאה צבי (דובז׳ינסקי)

    אכן, קשה היא ההזדקנות והשיר מיטיב לתאר באופן הכי פואטי וחזק ואפילו צורב. אהבתי !

  • מיטל ליפשיץ

    כל לוליטה סופה להזדקן,
    השינוים הנחקקים בגוף ביחד עם הגעגוע למה שהיה ואינו עוד מתוארים בצלילות מפוכחת .

    לאה אכן עייפה כשמה
    הייתי נוטעת בה סיפוק , עוצמה, וגם תקוה.
    יצירה מעוררת, מטלטלתו ונהירה.
    תודה שרית.

  • רחל בכר

    שיר מכמיר לב, עשיר בתיאורים מעוררי חמלה.
    הזֵקנה בכיעורה המאיים, משקפת כמראה את הצפוי לנו בהתבגרותנו.
    יחד עם זאת מזדהה עם דבריה של גבריאלה, הבחירה בידנו.

    • שרית חתוכה

      בחירה, כוח,רצון, משקעים, ייאוש אולי, לוליטה בחרה להזדקן בשקט, להשתנות בדרכה ולהיזכר ברגעים מסוימים.

  • רונית בכר שחר

    הכרתי את שרית לא דרך הכתיבה הרצינית הפואטית אלא דרך הכתיבה המחויכת שגרמה לי להנות , אבל כבר אז ראיתי שיש שם עומק ואינטליגנציה ורגישות מה שמתבטא בשיר הזה היטב.

  • לאה הרפז

    השיר מאזכר את שני מושאי התשוקה לנעורים, אומברט אומבראט וגוסטב, של טומאס מאן ולי השיר מזכיר את בובולינה של קזנצקיס. אלא שכאן בובולינה מודעת לזקנה אולי משום שזורבה לא מצוי במקום לצבוע לה מציאות אחרת. שיר חזק מאוד. תודה לך

  • נילי אמיר-סגל

    הניגודיות מכמירת הלב בין לוליטה ובין לאה הזקנה העייפה מוצגת כאן בצורה נפלאה. כדאי לשים לב לשתי השורות האחרונות שיש בהן בהחלט חיוך אירוני. לא כן? מקווה שלא טעיתי.

    • שרית חתוכה

      לא חשבתי על זה כך, אבל זו גם אפשרות. ייתכן שלוליטה בהחלט רואה עצמה כמלכה. בממלכה שלה.
      תודה, נילי.

  • מוטי

    יש איזשהו הבדל בין הספר של נבוקוב לספר של תומאס מאן.הראשון מתאר מה קורה לגבר מזדקן,שאינו רוצה לדעת שהוא מזדקן.הבחירה המוסרית או האתית היא תמיד תהיה הבחירה הקשה יותר,היא מצריכה משאבים שאינם קיימים בסביבותיו של אגו,שלא התפתח בצורה נכונה ובריאה,ולכן מתנוון,משום משיכה אובססיבית לצורה שהוא אינו יכול לשמר,אבל הוא מתעקש לשמר אותה באופן פתטי באמצעות האחר(במקרה הזה לוליטה)הספר של תומאס מאן מתאר את העולם הדיוניסי והאפולוני,שאיזון בין שניהם הוא המרכיב ההכרחי ביותר ליצירת המופת הקלאסית.הספר גם מתאר את המחיר שבהכרח משלם מי שמתעסק עם חומרים כאלו לאורך זמן,את היציאה מאיזון ולכן את הניוון ולכן את המוות או הטירוף.לכן הוא הצטלם בצורה כל כך יפה לקולנוע.

    גם כאן יש את הסגידה לצורה,את הסגידה לאמונה שיש צורה מושלמת כלשהי באיזשהו מקום,אמונה שבשורשה כבר מקנן הניוון והניוול,משום שלא יכולה להיות צורה כזאת,משום שהעדפה של צורה כזאת על פני מה שקיים כאן ועכשיו ומשתנה כל הזמן מוביל לדקנטיות,לסגידה לדבר שלא ניתן להשיג,סגידה שמובילה בסופו של דבר לאיבוד האיזון ולשקיעה מוחלטת.לשנאת החיים.בשני המקרים מישהו רוצה לאחוז בדבר מה שהוא אינו יכול לאחוז בו,משום שניסיון האחיזה נובע ממניעים שקריים ונדון מראש לגורל אפל.

    זה החלק של "הגברים" בהצגה הזאת,אבל השיר מתאר גם את חלקה של לוליטה.גם לוליטה הייתה מאוד רוצה לאחוז במשהו שהיא לעולם לא תוכל לאחוז בו וזה הניוון שלה.יכול להיות שהיא פותתה בנעוריה,נפגעה עמוקות ואיבדה את תחושת השליטה בעולם ואו אז ביקשה להחזיר לעצמה את השליטה באמצעות כוח עלומיה,כוח,שכידוע איש אינו יכול לשמר.כוכבות פורנוגרפיה רבות וגם כאלו שלעולם לא תהיינה כוכבות מגיעות מהמקום הזה.אין כאן אהבה אמיתית,אין רגש אמיתי,אלא סוג של רצון בשליטה ועוצמה שמבוטא בשיר באמצעות אשליית המלוכה האירונית.אני המלכה ואתם גברים סרי טעם,מגוחכי תשוקה ועלובים,הנתינים שלי!אתם כאן להוכיח לי עד כמה אני חשובה,עד כמה אני חזקה,עד כמה אני יפה ומושכת,עד כמה אני מוקד למשיכה כמו שמש עבור הכוכבים שלה.או כמו המנורה עבור הברחשים הנשרפים בה.זאת הדמות של הפאם פאטל שהזדקנה ויודעת בתוך תוכה שאין לה כבר את זה,פשוט אין ולעולם כבר לא יהיה,אבל עדיין לא השלימה ולא יכולה להשלים עם זה.

    אז מלכה שמאבדת את בסיס הכוח שלה,בסיס השליטה שלה,מה עוד כבר נותר לה לעשות חוץ מלחיות בחלומות?חוץ מלהעלות באובססיביות כל זיכרון שהוא שבה היא יכלה לברוח ולו לרגע ממציאות מתפוררת?.לוליטה בשיר חיה בסוג של חלום,אבל מכירה במצוקה של המציאות המיידית.היא לאה.היא השאירה את הילדה מאחור,אותה הילדה הפגיעה שכפות ידיה נצרבו מאש התשוקה שבערה ועכשיו בגיל שמונים ושתיים אין לה ברירה אלא להכיר בזמניות החיים,בניוון,בסבל,בגוף הכחוש ובצחנת הזקנה ולהתכונן לפרידה.והיא הייתה רוצה להיפרד כמו מלכה.אבל האם זה אפשרי?ברור מאליו שלא.היא לא מלכה ומעולם לא הייתה.

    זהו שיר על אובדן הכוח המניע את הכל,כוח שלא הבינו את עוצמתו ואת טהרתו,על אובדן מסלול,על איבוד שליטה,אולי אפילו על חיים שהוחמצו כי ברקע יש שיח מתמיד עם ספרים שאינם מתארים מצבים של בריאות,אלא מצבים של חולי וניוון ומוות.זה שיר על אישה שמבקשת להיזכר אפילו בזיכרון שאין בו שום אהבה מלבד משיכה בהמית וחייתית,מלבד אותה תופעה שמתוארת בחלום בספר של תומאס מאן.אפשר לחוש את החיים גם דרך כאב וגם דרך עונג ויש אנשים שעבורם הכאב הוא העונג.

    זה נכון שאולי אפשר להגיע לעיר האלוהים דרך צינור הביוב,אבל באותה מידה אפשר להיתקע בצינור הביוב ולא לצאת משם לעולם.
    כדי שמישהו יכול להגיע לעיר האלוהים,הוא דבר ראשון צריך לדעת מראש באמונה שלמה שיש עיר כזאת ושהוא יודע היכן היא נמצאת,אחרת כיצד הוא יכול לדעת לאיזה צינור ביוב הוא בכלל נכנס?

    ולפעמים החיים לוחשים דברי שקר על אוזניהם של בני אדם ובני האדם מאמינים ומודחים לדבר שקר והשקר הופך להיות להם לאמת,שממנה הם כבר לא יחלצו אלא במוות.

השאר תגובה