שירה

ארגון מחדש / מיה טבת־דיין

ארגון מחדש / מיה טבת־דיין

עַל בִּרְכַּי עַל רִצְפַּת
הָעֵץ מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַבְּגָדִים שֶׁלִּי קָטָן
קָטָן אֶל תוֹךְ קֻפְסָאוֹת בָּאָרוֹן.
בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת פַּעֲמוֹנֵי רוּחַ,
עֲצִיצִים נְמוּכִים
וְכַּפְכַּפַּי הַשְּׁטוּחִים.
אֲנִי מִסְתַּגֶּלֶת בְּקַלּוּת לְזִכְרוֹנוֹת חֲדָשִׁים;
קֻפְסַת אֹכֶל בְּיַלְקוּט מְסֻדֶּרֶת
רִבּוּעִים־רִבּוּעִים, הַשֵּׁם שֶׁלִּי
עַל מַחְבְּרוֹת קַרְטוֹן מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה,
שְׂעָרִי דַּק וְשָׁחֹר
כְּאַצָּה אֲנִי
שְׁקֵטָה וַחֲלָקָה כָּל כָּךְ,
מְרִימָה בְּדִמְיוֹנִי אֶת עֲצְמוֹת
הַלְּחָיַיִם שֶׁל קְרוֹבַי,
עֵינַי צָרוֹת כְּסַכִּינִים,
פּוֹרְסוֹת דַּק־דַּק
כָּל מִי שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת לִבִּי, אֲפִלּוּ אוֹתְךָ.
בִּשְׂפָתַי חִיּוּךְ קָטָן, דָּבִיק כְּאֹרֶז.
 
כִּפְנִינִים נִתָּקוֹת מִשַּׁרְשֶׁרֶת
הַמִּלִּים שֶׁלִּי
מִתְגַּלְגְּלוֹת קְטַנּוֹת אֶל תּוֹךְ עַצְמָן,
מִתְפַּזְּרוֹת מִכָּל מַשְׁמָעוּת,
גַּם אֲנִי הַיְשָׁנָה מִתְרַחֶקֶת מְאֹד,
כְּבָר בִּקְצֵה הַשִּׁיר הַזֶּה
אֵינִי דוֹבֶרֶת אֶת
הַשָּׂפָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מתאר את נקודת התפר שבין שברון הלב לעתיד והשיכחה.

8 תגובות

  • רחל אשדז

    לצערי אני חולה ולכן מקצרת, אבל מוכרחה להגיב: נעתקו המילים מפי. שיר מפעים. דימויים יוצאי דופן במקוריותם. מאד התרגשתי.

  • רחל אשד

    לעתים נדירות מאד אני אומרת אל לבי: חבל שלא אני כתבתי שיר זה.
    כך אני מרגישה בקראי קריאה חוזרת ונשנית שיר מפעים ומרגש זה.
    דימויים נהדרים וחסכוניים ומדויקים מאד.
    אשריך!

  • זיוה גל

    דבר קשור בדבר יש קשר בין השפה למוח בין המילים לשפה ובין היצירתיות למוח. כמובן שהמוח אחראי גם על זיכרון וגם על שכחה.
    הבית השני מבטא בדרך ארספואטית את הפירוק, את ההרס, את חוסר המשמעות של שפתה של הדוברת ואת שפתו של הקיום שמוחשית רק כשהמוח מאורגן (וחי)

    הבית הראשון מתאר תמונה מטאפורית. הוא מצייר מרכיבים של בית: רצפת עץ, ארון, פעמוני רוח וממשיך אל זיכרון ילדות אולי, אשר בו הכול מאורגן. כמו הארון כך גם הילקוט מאורגן קופסאות אוכל ריבועים ריבועים. מורכבים מחומרי העץ, רצפת עץ, קופסאות בארון, כפכפים שכנראה גם מעץ, גם המחברות מקרטון והשפה נכתבת מלמעלה למטה. הדוברת עצמה שיערה שחור וחלק – מראה אופייני לסביבה- כמו אצה – מרכיב מזון אופייני. המראה קטן, התחושה צפופה וסוגרת.

    הכול בתוך מבנה קבוע מרובע שאין לערער עליו עד הרגע בו הדוברת מתחילה תהליך שמסתיים בבית הבא. הבית שעמו פתחתי את הקריאה.
    הדוברת לוקחת את השליטה לשנות את מבנה הפנים (שיתאים לסביבה) גם של קרוביה ובאופן אבסורדי התמונה הופכת להיות יותר ויותר אלימה וחסרת שליטה. העיניים הצרות הן כסכינים צרות גם מבחינת מבנה וגם סוגרות על המשימה. והשורות הבאות הן מוקד השיר בעיניי
    פּוֹרְסוֹת דַּק־דַּק
    כָּל מִי שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת לִבִּי, אֲפִלּוּ אוֹתְךָ.
    בִּשְׂפָתַי חִיּוּךְ קָטָן, דָּבִיק כְּאֹרֶז.

    הפריצה מהזהות החיצונית, מהמנהגים האופייניים: חיוך קטן אכילת האורז בשגרה שנעשה עבור הדוברת דביק , לא מגוון וכנראה גם במשמעות של מתיקות דביקה. מטאפורה המשליכה על מערכת/מערכות יחסים ואולי גם על הקיום כולו.

    נהניתי לקרוא

  • דוד אדלר

    שיר יפה שמשתבח בהמשכו. אהבתי במיוחד:

    עֵינַי צָרוֹת כְּסַכִּינִים,
    פּוֹרְסוֹת דַּק־דַּק
    כָּל מִי שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת לִבִּי, אֲפִלּוּ אוֹתְךָ.

    וכן את הבית האחרון

  • מוטי

    הדבר שבו עוסקת הדוברת בשיר ברמה המיידית הוא למעשה ארגון מחדש של הזיכרון או לחילופין ניסיון שלא ממש צלח לבצע אינטגרציה של הזיכרון.אינטגרציה בין מה למה?
    בין החלק האוטוביוגרפי הויזואלי,שעולה באדם קרעים קרעים,לבין החלק היכול להסביר אותו ולתת לו מובן,אותו חלק בתוכנו שיוצר נרטיבים,אותו חלק בתוכנו שנותן הצדקות ומספר סיפורים.

    הזיכרון אינו האמת ,משום שהוא חותם חושי של מצב דברים מסוים, מנקודת מבט אחת בלבד, סובייקטיבית לחלוטין. במקרים רבים הזיכרון אינו מובן, אינו מאוזן והמשמעות שאנו מייחסים לו משתנה כל הזמן תוך כדי שכך שהיא משנה גם את הזיכרון. בסופו של דבר , איזו משמעות אמיתית יש לחיים הללו, שמורכבים למעשה מאוסף של זכרונות של האגו, החל מהילדות המוקדמת?
    מיהו זה שחי ומיהו זה שזוכר? מה בדיוק הוא זוכר? מיהו בדיוק המספר פה ומה בדיוק הוא מספר ואיך?

    הארגון מחדש במקרה הזה הוא מאוד אירוני, משום שהדבר שאותו אנו מנסים לארגן ולתת לו מובן , למעשה כבר לא קיים.זכרונות הם אינם בגדים בארונות או מחברות בתיק. הזיכרון מפנה כלפי משהו מת, אבל רשתות הנוירונים שבהם הוא אצור, משמשות את האדם החי גם לחויית הכאן והעכשיו. לכן הזיכרון יכול לצוץ ולעלות כל רגע בחיים מתוך אותן רשתות נוירונים עצמן ולטלטל את האדם הרוצה לחיות בכאן ובעכשיו (או מדמה לעצמו שהוא חי בכאן ובעכשיו) למקומות אחרים לחלוטין, שעשויים להיות גם רגשיים מאוד. מבחינה אבולוציונית, זה יכול לעזור במקרים של סכנה המצריכה תגובה רגשית מאוד חזקה הנובעת מניסיון, אבל פעמים רבות, הזיכרון הזה מתעתע באדם וגורם לו לחיות בחרדות,בפחדים ובדאגות שאין להם למעשה כל בסיס במציאות המיידית.הוא מרחיק את האדם מחווית החיים,יוצר מחיצות בינו לבין הזולת, בינו לבין העולם.

    אנו יוצרים שרשראות כל הזמן,פניני מילים שיוצרות משמעות,שהופכות את החיים לדבר מה נסבל.הדברים "הנסבלים" הללו אינם בהכרח האמת והכל יכול להתפרק לעיתים וזה קורה גם לאנשים בריאים.האני הישנה מתרחקת מהאני "החדשה" המתבוננת בדברים:

    כְּבָר בִּקְצֵה הַשִּׁיר הַזֶּה
    אֵינִי דוֹבֶרֶת אֶת
    הַשָּׂפָה שֶׁל מַחְשְׁבוֹתַי.

    מי אינה דוברת?ערפול יפה המביע את התערערות האמונה שיש סדר בדברים.

    כך אני תופס את השיר:השיר מתאר התבוננות בתמונה כלשהי,המעוררת שורה של זכרונות.הזיכרון המתואר הוא למעשה שינוי כלשהו,שעבר על הדוברת בילדותה,נקודת מפנה לדעתה,שהובילה לאחר מכן לשורה ארוכה של אירועים כאלו או אחרים.
    כל האירועים קשורים במערכות יחסים,שבהן הדוברת חשה עצמה אולי חלשה ולכן האירגון מחדש של הזיכרון נועד להפוך אותה שוב לחזקה,להעביר אליה את "השליטה" במהלך האירועים,בהיסטוריה האישית.

    זאת אולי הסיבה שבחלק מהדימויים יש גלישה לכמעט "אלימות",למעשה אגרסיה נסתרת,שנובעת מכעס רב ומתסכול של ילד ומבוגר שלא הצליח להבין בצורה מלאה את מכלול רגשותיו בכל האירועים הנרמזים. ביקום יש אטרופיה והניסיון שלנו לעשות "סדר" בזכרונות נתקל בהתנגדות מתמדת ולכן הוא אף פעם לא נגמר,לא כל עוד אנו חיים..:)

    בסופו של דבר יש לתת מובן לחיים הללו ולמצוא פיתרון הולם לבעית המשמעות,להשלים עם "הקיים" וזה תהליך שכל אדם עובר או לפחות יכול לעבור, תהליך של הבשלה, "מסע הגיבור" אם תרצו. אושר אינו נחלתם של אלו שאינם עושים כלום או שהם עושים כלום וסבורים שהם עושים משהו.אושר הוא נחלתם של אלו שוויתרו על "האושר"(אפילו "הסדר"). הם השתתפו למעשה,נטלו חלק בבנייתו ובחיזוקו של היקום,הפכו משרתים של דבר גדול מהם ולכן הותירו חותם אמיתי בעצם קיומם,שאינו תלוי זכרונות וחי אולי מעבר לזיכרון ולזמן.משמעות יכולה להיות פשוטה מאוד למעשה ולהיווצר מאינטגרציה המובילה לאחדות של כל הדברים ברמה האנרגטית.זאת אינה האינטגרציה של השפה,שרוצה להיות דומיננטית ושולטת,אלא אינטגרציה שמעבר לשפה,באותו חלק שמוותר על השליטה,שמוותר על הניצחון,שמוותר על המלחמה ועל האלימות,שמוותר על השניות.אותו חלק שנכנע ומוותר בסופו של דבר גם על עצמו.עד אז אי אפשר להימנע מהבלבול.זה עולם מאוד מבלבל,אפילו את אלה שאף פעם אי אפשר לבלבל אותם, עד שהם מאבדים את הראש..ועל זה נאמר,אשרי המבולבלים אשר נפוצו לכל עבר ויום אחד שוב יתאחדו,אולי לנצח 🙂

השאר תגובה