שירה

מעברי דירה / רון גרא

מעברי דירה / רון גרא

מִדֵּי שָׁנָה
אֲנִי עוֹבֵר דִּירָה
בָּאִים וְחוֹלְפִים שׂוֹכְרִים
שֶׁבַּעֲלֵי הַבֵּית מַזְמִינִים.
יֵשׁ אוֹהֲבִים
וְשֶׁאֵינָם אוֹהֲבִים
חֶלְקָם נוֹשְׁפִים בְּעָרְפִּי
בְּטִפְטוּף טוֹרְדָנִי.
אֲחֵרִים מַתִּירִים נִדְרֵי שְׁתִיקָתָם
וּמְפַטְפְּטִים אִתִּי.
כְּמוֹ תָּמִיד הֵם בָּאִים לְפַעְנֵחַ
אֶת עַצְמָם
בְּאֶמְצָעוּתִי.
כָּךְ פָּגָה בְּדִידוּתִי
הַמְשֻׁבֶּצֶת תָּדִיר
בַּחַלּוֹנוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מעבר הדירה בשיר עשוי להתפרש מטפורית בתור חיפוש עצמי תמידי של האדם המבקש בכך להפיג את בדידותו ואולי גם את השגרה המשעממת של חייו. יש כאן קשר הדדי: הם מפיגים את בדידותו והוא מסייע להם לפענח את עצמם באותו זמן. דבר מעניין הוא שהדובר בשיר אינו בעל הבית של הדירות שהוא עובר אליהן כל שנה, משמע – מישהו אחר קובע בכל הקשור לדירה שבה הוא חי, מוחשית ומטפורית.

8 תגובות

  • דוד אדלר

    שיר המשקף בשפה יפה אווירה ותחושות של סיטואציה קונקרטית מאוד. בד"כ לא יוצרים מסיטואציה כזו שיר אלא סצינת אווירה קצרה חצי-סוריאליסטית בסרט או בסיפור – ומכאן מקוריותו, גם אם הפואטיות שבו לא ממש ממריאה לגבהים עוצרי נשימה.
    אהבתי במיוחד:
    כָּךְ פָּגָה בְּדִידוּתִי
    הַמְשֻׁבֶּצֶת תָּדִיר
    בַּחַלּוֹנוֹת הַפְּנִימִיִּים שֶׁלִּי

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר מיוחד ומעניין, מעברי דירה, מעברים בחיים , בדידות בחלונות הפנימיים, משפט חזק ובעל משמעויות רבות , תודה על השיר !

  • מוטי

    חביב. הזכיר לי קצת את השיר של שלום חנוך, יש נקודות משיקות, לפחות ברמה המטאפורית. ככל שעולים ברמת ההכללה, הכל ממילא הופך להיות אחד.:)

    השאלה הנשאלת היא:מיהם בעלי הבית? ומדוע כל שנה בדיוק? יכול להיות שמעבר הדירה מסמל כאן את ההתקדמות בגיל. הגוף והאדם אינם אותו אדם ואותו גוף כפי שהיו בשנה הקודמת. אדם משתנה, אפילו אם אין הוא שם בהכרח לב לכך(לפעמים הוא גם לא יכול לשים לב, כל הדברים הם הדרגתיים בדרך כלל כדי לא לעורר זעזוע והלם, כדי לאפשר לבני אנוש להסתגל).

    בכל מקרה, המטאפורה של השוכרים מלמדת משהו על התפיסה שמאחריה.בני אדם הם ישויות הקרוסות וקשורות זו בזו במידה גדולה. אנו מזמינים אחרים לבוא לגור "אצלנו", לחיות עימנו, להיות לבשר אחד ועוברים באותה מידה על כל מטלטלנו "לגור" באופן ארעי אצלם. מערכות היחסים שלנו איתם הן למעשה שיקוף של מערכת היחסים הפנימית שלנו עם עצמנו.(אוהבים, לא אוהבים, מפטפטים,מעבירים את הזמן, נושפים בעורף)האם באמת אדם קרוב אצל עצמו?מכיר את עצמו?מכיר את "האחר"?

    לו היה מכיר את עצמו ומכיר את האחר,הרי לא היה צריך לנדוד, לא היה צריך קין לקום על הבל, לא הייתה שנאה, לא הייתה קנאה, לא הייתה אהבה אובססיבית ותלותית ופחד להישאר לבד.מה הפחד אם אדם קרוב באמת אצל עצמו ומכיר עצמו?יודע עצמו?

    אבל בסופו של דבר, האדם לבד.הוא לא לבד בהכרח ברמה "הסוליפסיסטית", אבל כל מה שיש לו אלו מילים ותבניות של רגשות הייחודית לו במידת מה, עולם פנימי שנוצר באופן ייחודי ובלעדי אך ורק עבורו ושהאחרים הם עוברי אורח בו, לא משנה כמה האדם ישתדל, משום שהכל ממילא נמצא בשינוי מתמיד ולכן גם מערכות היחסים, אפילו בקרב אותם בני זוג, נמצאים לאורך החיים בשינוי מתמיד.

    אבל מיהם בעלי הבית?אולי הטבע?אולי אלוהים?מי יודע?אולי אף אחד,אולי אין באמת בעלי בית, אולי האדם עצמו הוא "בעלי הבית"בכל אדם צדדים רבים, רבים מאדו,קולות רבים, רבים מאוד.

    גם אני עובר דירה כל רגע, בין שיר לשיר ונהנה מכל רגע..:)

    הנה השיר של שלום חנוך.

    אדם בתוך עצמו הוא גר
    בתוך עצמו הוא גר.
    לפעמים עצוב או מר הוא,
    לפעמים הוא שר,
    לפעמים פותח דלת
    לקבל מכר
    אבל
    אבל לרוב,
    אדם בתוך עצמו נסגר.

    אדם בתוך עצמו הוא גר
    בתוך עצמו הוא גר.
    או באיזו עיר סוערת
    או באיזה כפר
    לפעמים סופה עוברת
    וביתו נשבר
    אבל
    אבל לרוב,
    אדם גם לעצמו הוא זר.

    ואת, ואת
    כמה טוב שבאת,
    בלעדייך ריק הבית
    והלילה קר.
    אז אני שומר עלייך
    כמה שאפשר,
    ועם כל זאת, האם
    אמצא אותך מחר?

    אדם קרוב אצל עצמו
    אדם בתוך עצמו הוא גר.

    • מוטי

      דרך אגב,בכל הקשור במערכות יחסים,זה לא חייב להיות כמובן רק קשר זוגי,אלא יכול להיות כל קשר שהוא שיש לנו עם הזולת.
      מצד אחד יש רצון להיות יחודי,כי בני אדם נתפסים כנפרדים והערך העצמי של האדם נבנה,בין היתר,על בסיס,התרומה שהוא תורם "לכלל" או לחברה.יחד עם זאת,יש רצון מנוגד וזה להיטמע באחר,להיות "חלק" בלתי נפרד מהאחר,מהחברה,מהעולם,מהיקום.
      במצב כזה,בתוך האי וודאות,הכל הופך לפתע להיות "וודאי" מאוד,משחרר מאוד, או אז "הערך" "העצמי" שלך האדם אינו תלוי עוד במה שהוא חושב על עצמו או שהאחרים חושבים עליו,אלא "בחלק" שאותו הוא מהווה "בשלם.לעיתים גם השלם עצמו הוא "חלק" משלם גדול יותר.,גם אם לא תמיד יכולים לראות את זה.

      איך כל נוירון יודע לדבר בחלקים מסוימים במוח,עם נוירונים הדומים לו בדיוק?איך נוירונים יודעים במהלך ההתפתחות לאן לנדוד,לאן לשלוח "זרועות",למי להתחבר וממי להתנתק?בין הנוירונים השונים במוח יש רעש תמידי,אבל יש גם יעילות מופלאה הבאה לידי ביטוי כאשר היא נדרשת.כל נוירון הוא ייחודי,אבל כל הנוירונים כולם כאשר הם קרוסים וקשורים כך אחד בשני בדיוק נהדר יוצרים יקום של תודעה,יקום של מודעות,אפשרות של יצירה והתחדשות ושינוי שלא נגמרים לעולם.

      רק נוירון שנותר לבדו, או חש שהוא נותר לבדו,שאין לו שוכרים ושאינו "עובר דירה",(שאינו מקבל כל "מסר" מהאחר או מצליח למסור את מסריו לאחר),רק הוא לבדו "מתאבד".מה המשמעות של כל זה?אולי אין כל משמעות ואולי יש.לעולם לא נדע מי בעל הבית כאן,אבל יש מצב שאנו לא ממש צריכים לדעת כמובן.מיהו זה הסקרן שרוצה לדעת הכל?

      מי שידע את הכל יהיה בסופו של דבר בעל הבית בעצמו ואז הוא עלול להרגיש לבד,מאוד לבד ולהרוס את הכל ולבנות הכל מהתחלה.(טוב,הנוירונים שלי מתחילים להשתולל,נרגיע אותם קצת:)

  • גבריאלה מורז

    שיר המשדר בעיקר את חוסר השורשים, חוסר הבסיס הקבוע – נפשית או אחרת.
    המשורר אומר בפירוש את המילה "בדידות" שכן אדם שאינו תוקע שורשיו בשום מקום, או מתוך חיפוש אחר שורשיו או מתוך התקווה ש"שם" במקום האחר יש סיכוי להפיג את הבדידות. ובינתיים מסתפק במערכות יחסים מזדמנות ולא n מחייבות, ותוך כדי כך משמש בהן השתקפות שלהם בו.

השאר תגובה