פינת הסיפור הקצר

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

הקובייה של ברוך (או: פינוי-בינוי) / ורד זינגר

התוכנית הייתה לשרוף את הקובייה של ברוך בליל ל"ג בעומר. "העשן יבלבל את כל העיניים של החיות," אמרתי לרותי כץ, שגרה בשביל המקביל − את שם משפחתה העניקה היא לעצמה, ואיש לא ידע מה היה שמה המקורי − "ועד שיבינו שהצחנה מגיעה מהקובייה המסריחה בלאו הכי של ברוך, המלונה שלו כבר תתכלה." לרותי, שאהבה חתולים ותיעבה בני אדם, התוכנית שלי התאימה בוּל. שנאתו של ברוך לחתולים הלכה לפניו, בניגוד לחתולים עצמם, שזינקו על גגות הקוביות והמרזבים בכל הופעה שלו בַּשביל. השמועה קבעה שפעם הרעיל תשעה חתולים – רותי ידעה לנקוב בכל שם ושם − ואחר כך שרף אותם במגרש החניה של מסעדת "השובך", בדיוק כשעשו שם על האש.
את כל שאר הקוביות התכוונו שתינו לשרוף בזו אחר זו − לשרוף את כל הקוביות המסריחות ברחבי השכונה המסריחה הזאת; זה היה הדבר היחידי שחיבר ביני לבין רותי − השנאה. אבל רותי הוכיחה גם אהדת אדם כשהסכימה בחפץ לב לסייע לי בשריפת הקובייה של ברוך תחילה. גדי, בעל הפיצוצייה הפינתית, היה שותף הסוד היחיד שלנו. ביום שבו צצה בקובייה של ברוך המלונה היבילה – יום שלם הבריג במברגה מפלצתית ברגים מפלצתיים ללוחות עבשים שהסתדרו איכשהו לכדי מלונת אדם, אשר גובהה עלה במטר אחד על הגדר החדשה שלי – הרגשתי לראשונה שאזלו הסיכויים לאושר, שהכול באמת אבוד. וביום ההוא הלכתי לקנות כמה נשנושים בפיצוצייה של גדי, וזימרתי קצת בלהט הנסיבות. העיניים הטובות שלו שכנעו אותי שלא כל הגברים אותו הדבר, במיוחד אלה הגרים מחוץ לשכונת רמת ישראל, כמו גדי שגר עם משפחתו המושלמת בקריית אונו.
עד שצמחה המלונה של ברוך היו שני עצי תאנה בקובייה שצמודה לחצר שלי. אחת חנטה את פגיה באביב והשנייה בקיץ, וכך במשך כמעט חצי שנה יכולתי לדמות שאני גרה על גדת הנהר, על אף שמגדל "אלקטרה" זוהר שנים-עשר חודשים בשנה, מעל הירח והשמש והכוכבים. העצים שלחו ענפים אל מעבר לגדר ויכולתי ממש לקטוף כמה תאנים מתוקות במכה אחת ולטרוף את כל התפרחת החנוטה, וגם לרפא כמה יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים. את שני העצים כרת ברוך במסור חשמלי. בזה אחר זה ניסר אותם, ולבסוף השליך את הענפים המדממים בלבן על המדרכה שמעבר לשביל.
זה לא בא בהפתעה, היו לי שלוש-עשרה שנים להתרגל לשינוי הצורה של הקוביות. כמעט בכל הקוביות התחוללו שינויים ככל שעברו השנים – רובן נסגרו בגבס, בקרשים ובחתיכות פח – מוטות הזדקרו מכאן ומשם ושרטו את קו הרקיע − וצוידו למצער בדודי שמש. מעבר לחצר שלי המשיכה התאנה לחנוט את פגיה, ממש יכולתי להתהלך בחצרי כשאת ערוותי מכסה עלה תאנה – עכשיו בקושי אני יכולה להסתובב בחצר בלי חזייה.
***
הנוכחות של ברוך מורגשת כל הזמן, גם כשהוא יוצא מהמלונה אל השער שמעבר לגדר. קל לדעת מתי הוא סוגר את המלונה ויוצא מהשער – הדלת של המלונה נסגרת בטריקה שמקפיצה את הטחול ומטלטלת את הקיבה. אחר כך צליל חריקת השער בשביל המקביל שמצמרר את העור ומסמר את השערות. הוא עושה במלונה שלו הכול חוץ מלחרבן. להשתין – את זה הוא עושה חופשי, מעבר לגדר, ומי יודע במה עוד ספוגה האדמה שלו.
כבר יותר משישים שנה שוררת ההבנה הזאת בשכונת רמת ישראל, השוכנת במזרח תל אביב, מעבר לנחל האיילון, במשולש הברמודה מאדים-גבעתיים-אי-צדק – לדיירי הדירות בקומה העליונה, השנייה, שייכות קוביות החצר המקבילות לדירתן מעבר לשביל. דיירי הקומה הראשונה ברכבת מחזיקים בבעלות השטח הצמוד לפתח ביתם מלפנים ומאחור – בסך הכול שני ריבועים קטנים שגודלם כגודל קובייה אחת, ומכאן כינויים בפי תושבי השכונה.
בראשית, כשתושבי השכונה היו פליטי הספר, כשמו של הרחוב המרכזי, הקוביות לא היו מגודרות ונשתלו בהן עצי פרי – שסק ותאנה וגפן ורימון. עם השנים ניטעו בהן גם מחסנים שבהם אופסנו גרוטאות ולוחות וברזלים. ככל שהגיעו התושבים החדשים, כך החלו הוותיקים, רובם דיירי "חלמיש", לבצר את הקוביות. את הזעם על היופי המשתלט אט-אט על הרכבות הצהבהבות, שהדגיש ביתר שאת את עליבותם – כאן גדר עץ מפורזלת, שם גמדי גינה צבעוניים וכאן אדניות ורודות עם פרחים שאין באף אי תנועה – השקיעו בקוביות. תחילה בגידור, בעיקר ביוטה ירוקה, ובהמשך בשאריות קני קש.
הגדר החדשה שלי עשויה לוחות עץ אורן ירקרק. עד לפני שלושה שבועות צמח מעליה עץ הסרק הגדול שלי, רק ענפיו הציצו מעליה לאחר שנוסרו התאנים שמעבר לגדר. ושקט יחסי רבץ מעבר לגדר, בקובייה שהייתה פעם מיותמת מאדם. בבוקר היו ציוצי ציפורים, בערב יללות חתולים. וריח של נחל. עכשיו את כל שדה הראייה תופסת כיפת המבנה היביל, המטונף, שהקים ברוך כרעם ביום בהיר. ובמקום ריחו של בשר התפרחת, של הפגים החנוטים, תופס כעת ריח אדם חמצמץ, עד מעבר הגדר הוא מגיע. במקום שני עצים – אדם. ולא סתם אדם, אלא ברוך.
***
ברוך ניזרי לבוש במדי נחמן מאומן – חולצת כפתורים לבנה ומטונפת המחפה על ציציות סבוכות. מכנסיים שחורים פרומי מכפלת, נעליים שחורות דמויות עור, כיפה לבנה גדולה, עיניים מתרוצצות. הוא גבוה מאוד, מעל מטר שמונים, וזה אומר שאם הוא עומד על כיסא מעבר לגדר – הוא אצלי בבית. השבת נכנסת מבעד לדלת פרוצה בשעה שברוך ניזרי פוסע בשביל בצעדים רחבים ומרעים זמירות שבת. למחרת היא נמלטת עוד לפני שמסתמן כוכב ראשון בשמיים, כשברוך תולש רוזמרין מתוך עציץ הניצב על גדר האבן המכתרת את ביתי מלפנים, וצורח, "ברוך אתה אדוני בורא מיני בשמים!"
גדי חוזר ואומר שלא יתפלא על שום דבר שימצאו בקובייה של ברוך – מבית זונות ועד מתקן עינויים. הוא גם אמר את זה אתמול אחר הצהריים, בשעה שתקתק בקופה את המוצרים שקניתי: חבילת ניירות עם פילטרים, חבילת קרטיבים בטעם דובדבן ומלון, לחם קל, פסטרמה, טונה, וכמה ירקות במשורה. היה זה עוד יום שבו חשבתי לפתוח בדיאטת הסנדוויצ'ים של אולגה רז, והסתיים לבסוף בבולמוס שלא הכיל אף לא אחד מאלה, למעט הניירות.
"בזמן האחרון נעלמים לי סטוקים מוזרים," אמר אתמול בשעה ארבע חמישים וחמש, "זאת אומרת, הם לא נגנבים אלא נקנים, אבל בכמויות הזויות."
כבר התכוונתי ללכת, אבל "מוזרים" ו"הזויות" הן לא מילים שקל לי לחתוך מהן והלאה.
"סודה לשתייה, חומץ, קופסאות גפרורים, זה מה שמתחסל בכמויות לא סבירות בזמן האחרון," לחש, "ומה אפשר לעשות מהחומרים האלה, את יודעת?" המשיך בקול רגיל.
"פצצות," קולי דיבר לפני שחשבתי. "אלוהים ישמור."
"לא בשכונה שלך, מותק," הניד ראשו בצער.
בשעה ארבע חמישים ושש החריד קול פיצוץ אדיר את הפיצוצייה.
ציפורים קפאו בשמיים.
כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת.
רותי לא חיכתה לי, לעזאזל. זה מה שקורה כששנאה היא הדבר היחיד שמחבר בין שני אנשים. אחרי ככלות הכול לא התפלאתי. גם גדי לא התפלא כשהתברר שהקובייה של ברוך הייתה מחסן לבלוני גז פיראטיים. הנה כי כן, ה"פינוי-בינוי" התחיל בטרם הספקתי לחתום.



9 תגובות

  • רחל בכר

    סיפור צובט, כמו במצב שאדם צובט את עצמו כדי לבדוק אם מה שקורה הוא אמיתי.
    תודה, נהניתי.

  • רונית וענת

    אנו, עורכות ליריקה, מאמינות ששירה היא התמהיל המזוקק והנקי של החוויה הנפשית. עם זאת שתינו כותבות גם וגם, גם שירה וגם פרוזה. לכן החלטנו לפרסם בליריקה אחת לחודש סיפור קצר (אך לא בהכרח קצרצר). אנא שלחו סיפורים קצרים שלא ראו אור בעבר. עורך הלשון יאיר בן־חור, המנקד המסור של ליריקה, יבצע תמורת תשלום סמלי עריכה לשונית של הסיפורים שיתפרסמו באתר.

  • מוטי.

    אפרופו שנאה "כדבר היחיד המחבר בין אנשים", לא מזמן קראתי כתבה על אדם(יהודי), שבמשך שנים היה מהמובילים בתנועה הניאו נאצית באנגליה ורק לאחר עשרות שנים עבר איזשהו תהליך עם עצמו שגרם לו להתוודות על על עצם היותו יהודי:). באותה הזדמנות שהודה בעצם היותו יהודי, הביע חרטה , היכה על חטא והתנצל עמוקות,הוא גם יצא מהקוביה שלו, כלומר, סליחה, מהארון והודה שהוא גם הומו.

    מאחרי ההתנהגות של השנאה עמדה כל השנים פגיעות שהוא סירב להודות בה ומרגע שהודה בה, יצא האדם שבו במלוא הדרו, פרח הפרח של האנושיות והתקווה.ההודאה בפגיעות האנושית שלו,היא זאת שאפשרה לו לראות את הפגיעות של כולם ולחוש חמלה ואהבה לזולת.כל עוד הדחיק זאת דיכא את המחשבה, הוא חיי חיים של צללים ושל השלכת צללים אבסורדית על האחרים!

    מה אנו למדים מזה בעצם? שנאה יכולה להיות בהחלט תהליך ומצב מנטלי הפיך. בפני עצמה היא איננה רגש אמיתי, אלא משהו שהאדם, האישיות של האדם, צריכה להשתתף בצורה אקטיבית ביצירתו ובטיפוחו. טיפוח של שנאה אינו דבר של מה בכך, הוא גורם לאדם נזק גדול מאוד וסבל גדול מאוד ומביא אותו בהכרח, בסופו של דבר,אל חורבנו, אם אין התערבות אקטיבית בתהליך.

    איזה טיפוס אדם עסוק באופן אובססיבי בשנאה כלפי האחר? הפרעת האישיות שעולה באופן המיידי ביותר היא הפרעת אישיות סוציאלית, אבל גם מצב חמור של אישיות גבולית. לדעתי, האישיות המתוארת בסיפור עונה על קריטריונים של אישיות כזאת, שאם דבר מה "לא בא לה טוב בעיניים" ,אז היא שורפת את המועדון.(בעיקר רותי,שאינה ממש מתוארת בהרחבה,אלא רק בתחילת הסיפור)
    לא כל אישיות גבולית תשרוף את המועדון, אבל מקרים חמורים, בשל חוסר יכולת בסיסית להתמודד עם המציאות ולמצוא פתרונות לקונפליקטים הנוצרים בינה לבין העולם, בהחלט שרוף תשרוף.

    כל אלו בארה"ב,שלוקחים רובה חצי אוטומטי ויוצאים למסעי רצח אלימים, הם בדיוק אותם טיפוסים. את מי בעצם הם רוצחים? בני אדם?לו היו רואים מולים בני אדם, הם לא היו יורים בהם!אלא שהם מגיבים יותר על משהו שהם מטפחים בדמיונם, פנטזיה, שיש להם, המבוססת על ראייה מעוותת על עצמם והאחרים, דימוי עצמי נמוך ומחשבות שווא של מה חושבים עליהם "האחרים". בקטנה, אלו מחשבות שיש לכל אדם אבל לא כל אדם לוקח רובה ויוצא למסע הרג ורצח, לא כל אדם הופך להיות רוצח המונים(היטלר,סטאלין), לא כל אדם מאבד כל צלם אנוש,משום שאיבד את עצמו לדעת עוד הרבה לפני כן.תוקפנות מנוטרת כן, רצחנות, ממש לא.!

    הפרעה כזאת יכולה גם להיות "לעמים" שלמים ולאומים, כאלו שכל שני וחמישי, כאשר משהו לא מתאים להם, פותחים וסוגרים את דלתות הגיהנום. מי שסבור שהוא יכול להיות אחראי למוטיבציות שעומדות מאחרי התנהגויות פתולוגיות כאלו ומאשים את עצמו, כאילו זה משהו שהוא עשה שגורם להתנהגות, גם הוא עצמו נמצא בבעיה קשה. לפי אותו הגיון, היטלר והנאצים נדחפו למעשיהם, אושוויץ וכדומה, בשל סיבות, שהיהודים עצמם נתנו להם. זה גם היה עיקר הטיעון של היטלר למשל, אישיות אובססיבית מאוד ופנטזיונרית מאוד, שסופה ומעשיה בהחלט מעידים עליה.

    חייה של אישיות כזאת אינם מתבססים על תפיסה סימטרית ומדוייקת של המציאות, אלא יותר על חיי פנטזיה וניתוק מהמציאות. אנו יכולים לראות את התנודות הללו במצב הרוח של הדמות הראשית בסיפור.
    הדבר המעניין כאן הוא, שלא בהכרח הדמות הראשית בסיפור היא המקרה הקשה כאן, אלא דווקא הדמות המנותקת משורשיה ומעצמה(רותי), היא זאת שעונה על הקריטריונים המלאים. יחד עם זאת, הדמות שמספרת את הסיפור נמצאת שם יותר כסוג של צל שרותי מטילה,כסוג של אלמנט באישיות של הדמות הראשית, שלא בהכרח הבשיל במלואו.

    שנאה יש בכל מקום ושנאה לאחר היא תמיד עניין אבולוציוני במידת מה. היא מבוססת על תוקפנות וגבולות, כלומר טריטוריה. השנאה של האחר כלפינו, יש בה כדי לאיים, כדי להפחיד, כדי להרתיע.היא לא נעימה ועשויה לגרום לאדם החש את השנאה לוותר וויתורים גם במקום שבו וויתורים אסור להם שיעשו. לחוש אשם, להודות במשהו שאין לו כל סיבה להודות בו ולשלם תשלום שאין הוא אמור לשלם.

    שמעתי פעם את המורה הבודהיסטית הידועה,פמה צדרון מספרת סיפור על תקופה שבה נפשתה עונתה קשות בשל מחשבה של שנאה שרחשה לה בחורה שהייתה עמה באותה ריטריט.האינטנסיביות של הריטריט הוציאה החוצה את כל הרגשות הקשים ביותר,-שהסיפור הנוכחי מתאר בצורה יחסית המוריסטית- שלא נתנו לה מנוח,עד אשר בסופו של דבר, לאחר לילה שלם של ייסורים ועינויים נפשיים, משהו השתחרר בה ועלתה בה תובנה לגבי מהותן של התחושות שחשה.

    מדוע הדמויות בסיפור שונאות בכלל את ברוך? מה בכלל ברוך עשה להן ?באופן עקרוני כלום. כל מה שמעורר בדמויות שנאה לברוך מקורו בשמועות שאין להם בהכרח שום בסיס. אין מתקן עינויים בקובייה של ברוך ולא בית זונות. בסופו של דבר מתברר, שהיו שם רק בלוני גז פיראטיים…ברוך הוא לא אדם נטול חסרונות כמובן, אבל הוא עצמו מעולם לא הבעיר שום קובייה ומעולם לא עלה בדעתו לעשות זאת. רותי,האלמנט המופשט של השנאה, שאפילו אין לה מקור(שם משפחה ידועה) ואין לה במידת מה תכונות מעבר לשנאה, היסטוריה אישית, היא זאת שעשתה זאת!:)

    כאשר מישהו מטפח שנאה כלפי האחר ומשליך עליו את השנאה וסיבותיה, בסופו של דבר הוא מביא לפיצוץ גדול שהוא בלתי נמנע בין הצדדים. שנאה היא דלק ששופכים למדורה. בכל זמן נתון, הבעירה הזאת יכולה לבעור בסופו של דבר בשני הכיוונים. אבל הפיצוץ המדובר אינו רק קשור לברוך, אלא הוא בכלל תיאור של מצב והווי חברתי בשכונות מצוקה, שבהם העוני לעיתים מקבץ יחד תחת אותו "קורת גג" מגוון טיפוסים שונים ומשונים, שאין בינהם בהכרח איזשהו משהו משותף חד משמעי. בין הטיפוסים הללו יכולה להיווצר איזושהי הבנה לאורך שנים המבוססת על גבולות, אבל מה קורה כאשר הגבולות הללו נפרצים? הסיפור מתאר את פריצת הגבולות הנובע "מחבית אבק השריפה", שמצב חברתי מייאש של עוני יכול לייצר. אפילו רותי וגיבורת הסיפור לא ממש קרובות זו לזו. רותי היא ממש פירומנית וחובבת יותר חיות מבני אדם. גיבורת הסיפור היא טיפוס חברתי למדי, אבל לא בשל, שנע בשוליים הסהרוריים ומנסה למצוא את דרכו , לחוש משמעות בחייו, ללא הצלחה ייתרה. גיבורת הסיפור נכנסת לבולמוס של אכילה רגשית, כלומר אינה נמצאת בשליטה על דחפיה ולכן היא גם חוברת לכל מיני טיפוסים שונים ומשונים, שהיא מוצאת בהם משהו מעצמה.היא נגררת!וזה גם מסביר מדוע מתרחשים כל מיני זוועות בעולם גם לאנשים "נורמליים" יחסית או בכל מקרה אנשים שבכל מקרה אחר לא היו עושים את מה שעשו,הם ,אכן,נגררו לתוך המערבולת ההרסנית,טורנדו הרגשות של השנאה ,המחסור,הדוחק והדחק.

    בסופו של דבר, הסיפור נקרא הקובייה של ברוך(או פינוי בינוי) ויותר מאשר זה סיפור על ברוך, שאינו אלא צל, השלכה של הגיבורים, הוא אכן סיפור על מצב חברתי של עוני, יאוש ודחק, של כל אלו שהחיים לא בהכרח האירו להם פנים. יש מצבים שבהם בהכרח יש להרוס את הישן ולבנות הכל מחדש וזה הפינוי בינוי, אבל שינויים גדולים מהסוג הזה, כאשר הם באים מלמטה ולא מתוכננים לאורך זמן "מלמעלה", ולא מושפעים בהדרגה באמצעות חינוך אמיתי, עלולים לבוא בצורה אלימה לעיתים ובלתי צפויה ונראה לי שעל כך הסיפור בעצם מספר.שינויים מהסוג הזה אינם בהכרח מחזיקים מעמד, כי אין להם בסיס אמיתי, אלא בסיס אלים כמו התפרצות געשית בלתי נמנעת, שאכן גורמת לשינוי, אבל אינה מסיימת את הפעילות הגעשית לאורך זמן.

    מספיק להסתכל סביב גם על אירועים בהיסטוריה של מדינת ישראל(נניח הפנתרים השחורים בשנות השבעים)או על אירועים המתרחשים עדיין בארה"ב של מתח בין גזעי ואחר.כל תקופה של לפני מלחמות היא תמיד גם תקופה של חץ חברתי ואחר,שמבקש את פרוקנו ומוצא את פורקנו לעיתים בשנאת האחר(השנאה ליהודים למשל באירופה לאורך הדורות!)

    בסופו של דבר מדובר בבני אדם וגם בשכונות עוני יש בני אדם טובים ואפילו טובים מאוד. יחד עם זאת,ל ספרות אין בהכרח מה לעשות עם "החומר" הזה שמכונה "אנשים רגילים", אל אם כן הם אנשים רגילים בדיוק כמו שהיו הנאצים אנשים רגילים, כלומר אין בהם כל דבר רגיל או נורמלי, משום שנורמליות היא שקר, משום שכל האנשים טובים גם כאשר הם לא נורמליים.חלקם, עדיין ,פשוט מאוד לא יודע את זה,מישהו צריך לספר להם על כך,להצביע להם לכיוונה של האמת.

    זה מה שקרה לניאו נאצי היהודי.זה אומר שיש תקווה ובני אדם מבקשים בסופו של דבר לעשות את הדבר הטוב,גם כאשר איכשהו הם עושים את הדבר הרע.אבל זה לא אומר שסוף העולם יגיע,אפילו אם יהיה פיצוץ.כל הדברים זורמים "ולא נכנסים לאותו הנהר פעמיים".

    • מוטי

      החלטתי לחזור לסיפור ולנבור ולחפור בו עוד קצת. בכל מקרה, יש כאן קצת עסיס של תאנים וקצת מתח מיני ודתי שנמצא מתחת לפני השטח. מה עוד יש כאן?

      ברוך נתפס כסוג של פולש, שמשנה עובדות בשטח מבלי לבקש רשות. נראה לי , שבעיני הגיבורה של הסיפור, זה נתפס ממש כמו סוג של "הטרדה מינית". כאשר ברוך, המדומה לכלב(מלונה וכדומה), נמצא שם מולה, הרי הוא כמעט מגיע לחצר שלה. עובר את הגדר. אין לה את הפריבלגיה ללכת עם "עלה תאנה", או עירומה, משום שברוך רואה הכל.(ולמרות זאת היא מרשה לעצמה ללכת בלי חזיה:). לכן מבחינתה אפסו הסיכויים לאושר.(אני נזכר עכשיו בסיפור של ביאליק מעבר לגדר,גם שם יש כלב ומלונה והרבה מתח מיני וגם בחור בשם נוח שמציץ מעבר לגדר:)

      התגובה הקיצונית של גיבורת הסיפור מעידה על הגבוליות של אישיותה. האושר שלה לא נתון בידיה אלא תלוי בנסיבות חיצונית, שמורגשות לעיתים כבלתי מושגות.ככמיהה וכאסון בו זמנית. היא מרגישה שברוך(להלן, אפשר לראות בו גם ייצוג מסוים של הדת) מדכא אותה כאישה, אינו מאפשר לה חופש, מצר את צעדיה וגורם לה לחוש כאילו מביטים בה כל הזמן, שופטים את מעשיה, יודעים באמת את מחשבותיה ושולטים בהן..מצד שני, לא ניתן שלא לשים לב, שיש כאן משיכה מסויימת לברוך הבאה לידי ביטוי באובססיביות שבעיסוק בו. זה בעיקר מה שמוציא אותה מדעתה.

      הסיפור ,למעשה, מחביא בין השורות איזשהו אלמנט של מצב קדם דתי,שכמעט מתואר כגן עדן עלי אדמות, מצב של ללכת בלי ולהרגיש עם,להיות לא תמים בכלל,אבל להרגיש תמים. בואו של ברוך, כאמור,משנה את התמונה.

      שנאתו של ברוך ,לכאורה, לחתולים יש מה משהו מיני,כמו שנאתם של החרדים למשל לפרסומות של דוגמניות שהם משחיתים שוב ושוב. הסיפור של תשעה חתולים שלכאורה שרף, מעיד שלברוך עצמו יש איזושהי היסטוריה עוד בטרם הפך להיות אדם דתי. הוא נהנה, מן הסתם, בעבר, מן ההפקר.יכול להיות שהגיבורה מודעת לסיפורים הללו,אפילו אם הם לא מוזכרים באופן ישיר וגלוי בסיפור.(לכן חולצתו הלבנה מלוכלכת וכדומה)

      מנצנץ כאן , בין השורות, איזשהו רמז, לסיפורים שנשמעים לא פעם ולא פעמיים, על מה שמתרחש עם חסידי ברסלב האדוקים, לפחות עם חלקם(או מיעוטם), כאשר הם מגיעים לאומן.זה לא אומר שום דבר לגבי ברוך עצמו, אבל אם אני צריך להסביר לעצמי את השנאה של הגיבורה והעיסוק האובססיבי בברוך, נראה שיש לגיבורת הסיפור איזשהן דיעות קדומות, שאינן מאפשרות לה לראות את ברוך, אולי, כפי שהוא, כאדם, אלא יותר כמשהו מדומיין. כאשר אדם מגיב לדמיונו ולא למציאות, הסבל מתעצם כמובן.

      גיבורת הסיפור, באיזשהו מקום(אם נמשיך את הדמיון לסיפור של ביאליק)נמצאת במצב של חסך מיני מסוים (כל הגברים אותו דבר,למעט גדי בעל "הפיצוציה") ויכול להיות בהחלט, שהפיצוץ המתואר בסופו של הסיפור הוא הפיצוץ היחיד שיכול היה להתרחש ביחסים בין ברוך לבין הגיבורה המתוסכלת,שלא הצליחה לנתב את יצריה הבריאים בצורה הולמת בשל הגבוליות שלה.(בסיפור של ביאליק דווקא היה מימוש בריא).מצד שני, יכול להיות גם שהפיצוץ המתואר בסופו של הסיפור מסמל את התממשותו האפשרית של המתח המיני ביניהם,אפילו אם הסיפור מסתיים כמובן,לפני כן.

      אז מה יכול להיות כאן?חוסר יכולת לנווט את הליבידו הנשי המשוחרר והמדוכא בו זמנית למקום מבטחים ואובייקט(פחות סובייקט) אחד, ששמו הוא ברוך,שהופך להיות מבחן ופנטזיה מודחקת שתוצאותיה ידועות.

      טוב,הגזמתי כמובן,אבל כל הדברים הללו נמצאים בסיפור,בזה אני בטוח..חוןץ מזה, ההיתוליות של הסיפור מסתירה מתחתיה מציאות עצובה מאוד, לא רק של פינוי בינוי. אפילו הפינוי בינוי הופך להיות, במידת מה ,חלום סמלי של הגיבורה לחוות חיים אחרים, מציאות אחרת,שהיא לעולם לא תחווה כנראה)

      טוב,עד כאן.:)

  • מוטי.

    אפרופו דמיון בין יצירות,אני נזכר עכשיו מה היה לפסקל לומר על הטיעון של מתנגדיו,שהוא בסך הכל חוזר על רעיונות של אחרים…..

    הוא דיבר על ההבדל שבין "המצאת" דבר חדש ,לבין הצגה מחודשת של "אותו" רעיון,רק בדרך חדשה,שמעבירה את המסר באופן חדש,אפקטיבי לא פחות ולעיתים אף יותר.

    לכן,בואו לא נכנס לסחרור,האמת ניכרת ואי אפשר לבטל אותה.כל אחד מאיתנו תורם לחשיפת האמת בדרכו הייחודית וזה ממש לא משנה מה הסגנון שלו ומהו האמצעי שהוא בוחר להתבטא באמצעותו.

    בואו נשמור על השהות שבין גירוי לתגובה ואת כל השאר תוכלו להסדיר בינכן מאחרי הקלעים….

    • אמוץ דפני

      שלום ורד

      למרות שאני די "מרובע" אהבתי את הספור "הקובייה של ברוך".
      לכאורה עוד סיפור שגרתי שכונתי רווי יצרים, מזימות וטיפוסים הזויים. הנימים החבויים בספור הובילו אותי לקריאה שנייה ושלישיתץ המלים ספוגי ניחוחות (למרות השימוש התקיף במילה "מסריח"), החל מריח התאנים (על כל תואנותיה ותאוותיה) וכלה בריחות אנוש ותוצריו. מה שלא נאמר במפורש עלה מהצבעים והריחות ובין כל הקצוות האלה מרקדים החתולים בציר אהבה-שנאה. כך נוצר סיפור מרתק על נושא שגרתי. אולי זה אפילו שלד לתסריט…
      אהבתי את ההומור ואת ההברקות כמו: ""משולש הברמודה מאדים-גבעתיים –אי צדק" ; ""כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת" ; " יכולתי לקטוף כמה תאנים…וגם לרפא יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים" ; "טריקה שמקפיצה את הטחול" ועוד כהנה וכהנה.
      נהיתי לקרא ומחכה לספורים נוספים .

  • אמוץ דפני

    שלום ורד

    למרות שאני די "מרובע" אהבתי את הספור "הקובייה של ברוך".
    לכאורה עוד סיפור שגרתי שכונתי רווי יצרים, מזימות וטיפוסים הזויים. הנימים החבויים בספור הובילו אותי לקריאה שנייה ושלישיתץ המלים ספוגי ניחוחות (למרות השימוש התקיף במילה "מסריח"), החל מריח התאנים (על כל תואנותיה ותאוותיה) וכלה בריחות אנוש ותוצריו. מה שלא נאמר במפורש עלה מהצבעים והריחות ובין כל הקצוות האלה מרקדים החתולים בציר אהבה-שנאה. כך נוצר סיפור מרתק על נושא שגרתי. אולי זה אפילו שלד לתסריט…
    אהבתי את ההומור ואת ההברקות כמו: ""משולש הברמודה מאדים-גבעתיים –אי צדק" ; ""כוכבים נשרו בלי לשקול להגשים אפילו משאלה אחת" ; " יכולתי לקטוף כמה תאנים…וגם לרפא יבלות חיצוניות בחלב שניגר מהענפים" ; "טריקה שמקפיצה את הטחול" ועוד כהנה וכהנה.
    נהיתי לקרא ומחכה לספורים נוספים .

השאר תגובה