שירה

שיר ליום גשום / איה הוכשטט־כהן

אַל תְּדַבֵּר אֵלַי מִלִּים קָשׁוֹת.
אַל תִּתְבּוֹנֵן בִּי בַּמַּבָּט שֶׁל תּוֹכָחָה.
כָּל מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתָּ לִי מְפֹרָשׁוֹת,
רָמוּס עַל דֶּרֶךְ וְכוֹאֵב כִּנְשִׁיכָה.

דְּרָכִים גָּמָאנוּ – אֶבְיוֹנֵי תְּחוּשָׁה.
עָיְפְנוּ גַּם לִנְשֹׁם גַּם לְהַנְשִׁים.
הָאַהֲבָה נִרְדֶּמֶת אֲדִישָׁה,
וְיֵשׁ לָהּ אֶת עַצְמָהּ לְהַאֲשִׁים.

עֲדַיִן לֹא חָיִינוּ זוֹ בְּזֶה,
אֲבָל חָיִינוּ כְּעָפָר וּכְשָׁמַיִם,
וּצְרוֹר כְּזָבִים צָחוֹר וּמִתְחַזֶּה
הִקְטִין אֶת הַמֶּרְחָק לְיוֹם-יוֹמַיִם.

מִבַּעַד לְחַלּוֹן חַדְרִי נוֹשְׁרוֹת דְּמָעוֹת.
עֵינֵי הַגֶּשֶׁם עֲצוּמוֹת וְטוֹב שֶׁכָּךְ,
שֶׁלֹּא יוּכַל לִזְכֹּר, שֶׁלֹּא יַשְׂכִּיל לִרְאוֹת,
בְּיוֹם חָרְפִּי אָדָם זָקוּק לְמַשֶׁהוּ רַךְ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר אהבה נוגה, מרגש וחזק על אהבה בסוף דרכה. השיר רצוף דימויים ומטפורות מדויקות המעצימות את תחושת הפרֵדה והעצבות. גם שם השיר פשוט ופוגע כאחד. ביום חורפי כשחום האהבה נעלם אדם זקוק למשהו רך.

16 תגובות

  • נילי אמיר סגל

    אהבתי את הדימויים העשירים לתחושות העצב והפרידה. סיום השיר מדבר בחוזקה ומעצים אותו.

    • Aya Hochshteadt Cohen

      תודותי מקרב לב על קריאתך ומשובך. שמחתי שנגרמה לך הנאה מעצם קריאתו

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    "ביום חורפי אדם זקוק למשהו רך" אהבתי מאוד את המשפט המסיים, שיר אהבה יפה וכואב עם דימויים יפים. תודה!

    • Aya Hochshteadt Cohen

      תודותי לאה יקרה. אדם זקוק למשהו רך תמיד אולם החורף הפיזי והרגשי כאחד מעצים מאד את הצורך הזה.

  • שלי ב

    דימויים נפלאים.
    כמה מרענן לקרוא שיר אהבה ( גם כאשר מדובר בפרידה) עם מקצב וחרוזים

    • Aya Hochshteadt Cohen

      חן חן על תגובתך שלי ב. הכתיבה השומרת על מקצב וחריזה מדוייקים נעלמה כמעט לחלוטין מן הנוף וזאת לצערי הרב. כל שירי כתובים בהקפדה על השניים.

  • דוד אדלר

    שיר יפה המתאר למלוא אורכו בבהירות בשטף וברהיטות תחושות המתוארות במדויק ע"י העורכות.
    ובכל זאת ראוי לציין את:

    "כָּל מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתָּ לִי מְפֹרָשׁוֹת,
    רָמוּס עַל דֶּרֶךְ וְכוֹאֵב כִּנְשִׁיכָה."

    ללמדנו שלעיתים ללא נאמר יש עוצמה גדולה ממה שנאמר.

    • Aya Hochshteadt Cohen

      רוב תודות על קריאתך ותגובתך, דוד אדלר. אכן, הנסתר רב על הגלוי וחזק ממנו עשרות מונים.

  • מוטי

    מה יש לנו בשיר הזה בעצם?

    שירים מחורזים ובעלי מטאפורות ודימויים חזרו לאופנה בשירה העברית הצעירה ויש לא מעט משוררים צעירים (וצעירים פחות) היום שכותבים בדיוק כך. השיר הזה ספציפית הזכיר לי קצת את הכתיבה של לאה גולדברג, כי הוא מתאר למעשה דמות נשית, נקודת מבט של הדמות הנשית על מערכת יחסים או יותר מדוייק, סופה של מערכת היחסים הזאת. זאת הייתה מערכת יחסים מלאה, (גם מינית, בניגוד למערכות היחסים המתוארות בדרך כלל בשירי לאה גולדברג) אבל בשיר היא נתפסת כהחמצה גדולה וכואבת, המותירה את הדמות הנשית בשיר ,שבורת לב, בתחושה של אבל ואובדן על שנים רבות שירדו לטימיון (היא מדברת על צרור כזבים, כלומר על שקר, שאפשר למערכת היחסים הזאת לפרוח תקופה קצרה בהחלט. היא מדברת על אשליה ועל התפכחות מהאשליה, על עיוורון האהבה והתוצאות שהוא מביא לחייהם של הדמויות המתוארות בסופו של דבר)

    אני דווקא שמח שעורכות האתר הביאו את השיר הזה בדיוק בזמן הנוכחי (בכלל, זה די ניכר שלאתר הזה יש עורכות:), משום שהשיר גם "מתכתב" עם שיר אחר שהובא כאן לא מזמן על הנושא הזה של קשרים שמסתיימים (אם כי השיר הזה יותר ספציפי) וגם מאפשר לי לדייק קצת יותר את המחשבות שעלו בי כתוצאה מהדיון הקטן שערכתי בשיר הקודם, של יאיר בן חור. הנה הזדמנות לבדוק, אפילו אם לא בהרחבה יתרה, את ההגדרות של "מיטב המילים ,מיטב סידרן" ובו זמנית את "מיטב השיר-כזבו". לדעתי יש כאן בשיר הזה ביטוי של שני הדברים.

    השיר התחיל "לזרום" ביום גשם. זאת גם הכותרת שלו והסיומת של הבית האחרון. הדמות הכותבת נמצאת בחדרה ומביטה מבעד לחלון בטיפות הגשם היורדות, במזג האוויר הסוער בוודאי, באפילה ובקור השוררים בחוץ. גשם יכול להיות גם סיבה למסיבה, זה תלוי באילו הקשרים הוא מתואר, יחד עם זאת, בשיר הנוכחי, הגשם הוא ביטוי לעולם הרגשי הסוער של הדמות המתארת אותו. זה לא חדש בספרות והדימוי הזה אינו בהכרח מקורי, יחד עם זאת, הוא בהחלט מתאים להקשר של שאר הבתים ושאר הדברים הנאמרים, אפשר לקבל אותו למרות חוסר מקוריותו.

    הדמות חשה כפור פנימי, צער על האהבה שנגמרה, ייתכן והיא זקוקה לחיבוק (משהו רך), להרגשת חיבור למישהו אחר, אבל אין לה כל סיכוי לקבל את החיבוק והחיבור הזה במצב שבו היא נמצאת. היא חושבת באופן בלתי נמנע מחשבות עגמומיות על הקשר שהיה מנת חלקה לאורך שנים ואינה יכולה לעצור את הדמעות.
    עיני הגשם עצומות, כלומר הדמות חשה, שהיא נמצאת לחלוטין לבדה בעולם האדיש לחלוטין לתחושת השבר שבו היא עצמה נמצאת. שבר היחסים הופך להיות שבר הענן, אבל זה אינו מביא בהכרח באופן מיידי לפורקן המלא של הכאב, אלא לתחושה של ריקנות בדמות המתוארת, של כמיהה למשהו הנראה באותו רגע כבלתי מושג וכבלתי אפשרי. ייתכן וגם תחושת הריקנות שבסופה של מערכת היחסים והמתח הנצבר כתוצאה מזה, הוא שהביא לשבר הענן, כלומר לבכי, לפורקן הרגשי.

    איך מתוארת מערכת היחסים הזאת? סופה של מערכת יחסים מאופיין במריבות הולכות ותכופות, אבל המריבות הגדולות עצמן "ומבטי התוכחה" אינן הדבר הכואב, אלא יותר תחושת הזרות, הניכור והניתוק שחשה הדמות הנשית בשיר כתוצאה מכך. דווקא השתיקה בין השניים היא זאת שהופכת להיות כואבת אפילו יותר מהמריבות הגדולות ומבטי התוכחה. מה שהיה פעם תשוקה "ונשיקה", הופך להיות רמוס על דרך(התקשורת המינית והמילולית שהייתה קיימת, נתפסת כדרוסה,רמוסה) וכואב "כנשיכה".

    נשיכה היא ניגוד מפורש למילה נשיקה המשתמעת ממנו בשיר.גם לנשיכה יש היבט אירוטי פרימיטיבי מאוד והיא מבטאת גם סוג של רגרסיה במערכת היחסים למצב ילדותי מאוד, שבו שני הצדדים מאבדים את היכולות הגבוהות יותר שלהם לתקשר זה עם זו. הם הופכים להיות כמו שני ילדים בגן ילדים, "צילבות". מצב בהחלט אבסורדי, בייחוד כשמדובר במבוגרים. השימוש במילה נשיכה בהקשר הזה מבלי להשתמש במילה נשיקה למשל, הוא ביטוי בעיני למיטב המילים, בדיוק במקום שבו הם נדרשות ולא רק לשם החריזה.(במילים אחרות, הנה לכם מילה שלא "נבחרה" באקראי")

    "כָּל מַה שֶּׁלֹּא אָמַרְתָּ לִי מְפֹרָשׁוֹת,
    רָמוּס עַל דֶּרֶךְ וְכוֹאֵב כִּנְשִׁיכָה."

    זאת המטוטלת של האהבה ודעיכתה. כאשר שני הצדדים לזוגיות חווים אהבה, האהבה הזאת מתגמלת אותם בנדיבות רבה, כדי לחזק את הקשר, אבל התגמול הזה לבדו אינו יכול להחזיק אם אין חוט מקשר בין שני בני הזוג, שיהפוך אותם באמת להיות לבשר אחד. התענוג הופך להיות מקור לסבל ושוט המונף על מערכת היחסים. אפשר לשמוע את המילה "שוט" חוזרת על עצמה פעמים בחרוז באופן קצת שונה ואת החרוז המקביל לו בסיומת "חה" , שידוע בספרות כביטוי לצחוק ולאירוניה המרומזים בשיר..דברים שכאלה אי אפשר בדרך בדרך כלל לתכנן בהכרח באופן מודע,אבל אפשר למצוא אותם בלא מעט שירים, שבהם צורה מתאימה לתוכן באופן הדוק מאוד. מה עוד יש לנו כאן?

    אנשים בדרך כלל נמשכים לניגודים שלהם מסיבה מאוד פשוטה הנעוצה באופן הפעולה של המוח.. מה שהאדם מכיר מעצמו אינו בהכרח מרגש אותו. המוח מחפש משהו חדש, המוח פורח כאשר הוא חש שבמציאות מזומנת לו תחושה של חיוניות וחיות הבאה לידי ביטוי במשהו חדש, המגרה את המוח להפריש דופמין, שהוא נוירוטרנסמיטר מענג מאוד הממריץ את האדם לחקירה וסקרנות, המלהיב את הנפש ונותן לה משמעות..אפילו אם רגעית…כך האדם חוקר הזדמנויות ומגלה המצאות,ארצות ועולמות.
    ארץ חדשה ,לכן, מענגת יותר בתחילה מארץ המוצא, דווקא משום שהכל בה חדש. לכן אדם היוצר קשר זוגי עם דמות, שאינה ממש דומה לו, ויש בה שוני מהותי, מגדיל את תחושת האי וודאות והחידוש שיש בחייו ולכן באופן פרדוקסלי גם את תחושת ההנאה שלו. הוסיפו לזה גם את האקסטזה המינית ואת הנוירוטרנסמיטרים המופרשים כתוצאה ממנה(אוקסיטוצין,סרוטונין,אנדורפינים) ותקבלו מתכון בדוק ליסורי גמילה קשים מאוד ולסבל שבא באופן בלתי נמנע במערכות יחסים שעולות על שרטון.השיר נותן לכך ביטוי יפה…

    אבל מה קרה? כיצד זה קרה שמערכת יחסים שהטבע מתגמל כל כך בנדיבות מגיעה לשבר כזה? ובכן השיר מתאר גם את התהליך הזה, שאם לא שמים לב אליו(ולפעמים אפילו אם שמים לב אליו, בקושי)הוא הופך להיות בלתי נמנע. קשרים נחלשים לאורך זמן מאותה סיבה שהשפעת סם מאבדת את השפעתה לאורך זמן. כאשר התגמול נחלש, הנתיבים במוח שחוזקו באמצעותו נחלשים ואז האדם מתחיל לחפש ואף מוצא בבני זוגו את הפגמים, שאינם גורמים לו כל הנאה….כאשר זה קורה, כל השוני בין בני הזוג מתחיל להיות גורם מפריד, גורם שמפריע לבני הזוג לעיתים לראות מה באמת יכול לקשר בינהם (במידה ויש דבר כזה).

    זאת הסיבה שבני אדם מגיעים לעיתים לייעוץ זוגי. יועץ זוגי הוא צד ניטרלי המאפשר לזוג להתבונן מבחוץ על הדברים מכמה היבטים ואולי למצוא משמעות חדשה למערכת היחסים מעבר לזאת שאבדה עם הזמן. מערכת היחסים סובלת "מקהות חושים"….זה מתואר בבית השני וגם כאן חלק מהחריזה תומך בתוכן. "שה" "שה"…שוב חרוז די ידוע בספרות העברית ,שמתאר מצב של השתקה, או במקרה הנ"ל, קצרים בתקשורת, התארכות השתיקות בין בני הזוג שמפסיקים לדבר זה עם זו ומתחילים להאשים יותר ויותר אחד את השני.להשתיק אחד את השני, להתעלם יותר ויותר מרגשותיו של הצד השני..כך זה נראה:

    דְּרָכִים גָּמָאנוּ – אֶבְיוֹנֵי תְּחוּשָׁה.
    עָיְפְנוּ גַּם לִנְשֹׁם גַּם לְהַנְשִׁים.
    הָאַהֲבָה נִרְדֶּמֶת אֲדִישָׁה,
    וְיֵשׁ לָהּ אֶת עַצְמָהּ לְהַאֲשִׁים.

    הזוג מתעורר פתאום ומגלה ,"שאהבה" נרדמה בשמירה והדברים מתפרקים!

    ואז מגיע הבית השלישי בשיר ומתאר את ההתפכחות:

    עֲדַיִן לֹא חָיִינוּ זוֹ בְּזֶה,
    אֲבָל חָיִינוּ כְּעָפָר וּכְשָׁמַיִם,
    וּצְרוֹר כְּזָבִים צָחוֹר וּמִתְחַזֶּה
    הִקְטִין אֶת הַמֶּרְחָק לְיוֹם-יוֹמַיִם.

    הזוג מבין בעצם, שהוא הולך שולל על ידי אשליה מאוד עוצמתית, שהחיים "המשותפים" , "הזוגיים", לא היו באמת משותפים וזוגיים וכי מה שהיה ביניהם היה ניגוד מהותי מאוד(עפר הארץ, שהוא ביטוי לנשי, האדמה,גאיה, והשמים,שהם ביטוי לזכרי,העוטף את הנשי…)צרור כזבים הקטין את המרחק ליום או יומיים.

    גם כאן שימוש יפה ומתאים בדיוק במילה "צרור"….צרור יכול לבוא בדרך כלל גם בצירוף " צרור פרחים" ,שגם נמצא בידי הכלה ביום נישואיה ולכן גם השימוש במילה צחור מתאים כאן במידה רבה. יש עוד ביטוי שאולי מתאים כאן,כגון "משתכר אל צרור נקוב" והמשמעות יכולה להיות חוסר הסיפוק ההולך וגובר במערכת היחסים, שמרחיק מדי יום ביומו את שני בני הזוג יותר ויותר אחד מהשני. בהקשר של הדימוי, ייתכן והמשוררת כיוונה כאן "לציפורים", שתמיד שמשו גם כשליחים להעברת מסר, אלא שבמקרה דנן, המסרים שהעבירו , היו מסרים "שקרייים", אשלייתיים…..ולבסוף, יש גם את הביטוי צרור יריות,ממש כמו "היריות" שבני זוג רבים מכוונים אחד אל השני…(שוב יש לנו כאן מילה,"צרור", שלא נבחרה באקראי)במקום לתקשר אחד עם השני(כמו הנוירונים למשל),פשוןט מאוד התקשורת הופכת להיות "אלימה", אטומה, לא מקרבת. הצדדים ,בלשונו של דוקטור מרשל רוזנברג, מפתח תקשורת בלתי אלימה, הפסיקו לראות את הצרכים החיים אחד אצל השני ומתמקדים רק במה ששונה ומרחיק ונעדר.

    הנוירוטרנסמיטרים עושים בדיוק את מה שהטבע ייעד עבורם, ברמה מסויימת, אבל האדם הוא ייצור בעל הרבה רבדים ונדבכים, הרבה רמות..השאלה הנשאלת במערכת יחסים, האם הוא יצליח להביא לידי ביטוי את כל הרמות הללו? האם מערכת היחסים תשרוד את תעתועי הטבע והאדם יבנה משהו עמוק יותר מזה ומתוחכם יותר מזה ,שאינו גורם לאדם להשתכר מאהבה ולהתעוור ממנה, אלא ליצור סוג של סינרגיה עמוקה מאוד לאורך זמן, שיש ממנה קורת רוח והנאה שאינה מיידית, אלא יותר רוחנית…האדם זקוק למערכות יחסים,לא רק לשם המין והיציבות,אלא עבור רמות גבוהות יותר של תפקוד, חוויה והוויה, שמערכות יחסים כאלו יכולות לתמוך ביצירתן. זה לא קרה בשיר הזה, במערכת היחסים המתוארת כאן וזה לא קורה במקרים רבים אחרים. השיר מתאר זאת יפה מאוד.הוא מתאר את המצב, את החלום ואת שברו והוא עושה זאת במדוייק!

    גם בבית השלישי החרוזים תומכים בתוכן ויש אפילו חוט מקשר בצורת הסיומת "מים" המופיעה במלואה במילים המחורזות..זה כבר מתאר את השבר הנוצר באופן בלתי נמנע ואת האובססיה הרגשית הנוצרת בין בני הזוג. נעשה שימוש בחרוז "זה", שהוא חרוז קצת "קשה" ואין בו בכלל רכות, כאשר משווים אותו למשל לחרוז "מים"….זאת התזזית שאוחזת במערכת היחסים, הטורנדו הרגשי שאוחז בבני הזוג ומטלטל אותם. למרות זאת אפשר לראות, שלעתים בשיר יש "פשרות"..או "כזב"…כדי ליצור את החרוז המשוררת השתמשה בביטוי "יום או יומיים"….אין צל של ספק שהביטוי " יום או יומיים" הוכנס כאן כמשמעות חדשה, אבל אין כמובן לתפוס אותו כפשוטו.ברור מאליו שמדובר ביותר מיום או יומיים…כך זה פשוט מאוד בעולם של השיר,שהביטוי מקבל משמעות והקשר חדשים.

    ואז מגיע הבית האחרון,שהוא למעשה המקום שממנו מתחיל השיר,שמהמצב המתואר בו ,הדמות המתוארת בשיר החלה להעלות את הזכרונות המתוארים בנוגע לזוגיות…

    אני קורא שירים מחורזים,קלאסיים מכל התקופות ולי אישית אין בעיה עם כותבים המתבטאים בצורה הזאת גם כיום.(אני יודע שיש לא מעט אנשים המתנגדים לכך או לא אוהבים זאת, ויש להם את הסיבות שלהם כמובן).אני מתייחס לשיר-כשיר, לא איכפת לי איך הוא כתוב, באיזה סגנון ובאיזו צורה.

    החריזה של השיר לדעתי מתאימה כאן במיוחד והיא תומכת גם בתיאור של הזוגיות" באמצעות הצמדים (אבאב)וגם בתיאור של השבר והקונפליקט באמצעות השימוש בסיומות לאורך הבתים.החריזה תומכת באירוניה ואני מוצא קשר הדוק כאן בין צורה לתוכן.אכן שיר יפה ונוגע ללב וגם כתוב היטב(אפילו שאינו "מושלם" אפילו שייתכן וניתן היה עוד לעבוד עליו, הוא עושה את העבודה ומעביר את המסר וגורם לאדם לחוש,להרגיש ולחשוב.צריך יותר מזה?:)

    • מוטי

      נו,רציתי לומר משהו גם על החריזה בבית האחרון ושכחתי בסופו של דבר:)

      הנה:לאחר כל התהליך שמתואר בשיר והמצב הנפשי שבו נתונה הדמות המתארת את הדברים,ניתן לצפות שהיא מבקשת איזשהו חבל הצלה במצב הנפשי שבו היא מצויה וגם בבית זה החריזה תומכת בחוכמה רבה בתוכן וזה נעשה כך:

      מִבַּעַד לְחַלּוֹן חַדְרִי נוֹשְׁרוֹת דְּמָעוֹת.
      עֵינֵי הַגֶּשֶׁם עֲצוּמוֹת וְטוֹב שֶׁכָּךְ,
      שֶׁלֹּא יוּכַל לִזְכֹּר, שֶׁלֹּא יַשְׂכִּיל לִרְאוֹת,
      בְּיוֹם חָרְפִּי אָדָם זָקוּק לְמַשֶׁהוּ רַךְ.

      ה-"דמעות" והמילה "לראות" מדגישות באמצעות החרוז את המילה "אות",
      האדם מחפש סימן במציאות או בחייו שמשהו יכול או עומד להתשנות.
      יחד עם זאת המילים "כך" ו- "רך" מדגישות באופן בלתי נמנע סוג של אנחה ארוכה וכאב (אחחחחח)

      היה לי חשוב להזכיר גם זה.אסור לוותר אפילו על תג אחד קטן,פסיק,אפילו לא נקודה.:)

      • Aya Hochshteadt Cohen

        מוטי יקר,
        היטבת לקרוא ולנתח את תחושותי בעת כתיבת השיר. צדקת, כמובן, בדבריך אודות החריזה ובחירה מכוונת של המילים וצליליהן כך שישקפו את נדנדת הרגשות והתמורה שהדמות עוברת בשיר. בכתיבתי, חריזה לעולם לא נעשית לשם חריזה בלבד וכל מילה אכן נבחרת בקפידה ובכוונה מלאה.
        רוב תודות על הזמן שהקדשת לניתוח המעמיק והחכם של השיר.
        איה הוכשטט כהן

  • רון גרא

    שיר קסום
    מוטי ערך נתוח מעמיק.ולאה צבי היקרה הדגישה את הסוף היפה.ומה נותר לי להוסיף?

השאר תגובה