שירה

טבע העולם / מוריה רוזנבלום

הוֹרִים עוֹלְבִים בְּיַלְדֵיהֶם, זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם
וְאֵין־סוֹפִיּוּתוֹ שֶׁל הַמַּאֲמָץ לֹא תְּחַפֶּה
עַל הַבּוֹרוֹת הַזְּעִירִים
הַנֶּחְפָּרִים בְּלִבָּם, כְּמוֹ כּוּכִים
שֶׁל חֲרָקִים בָּאֲדָמָה
אֶת אוֹתוֹ הַדָּבָר יַעֲשׂוּ הֵם
בַּחֲזָרָה
זֶהוּ טֶבַע הָעוֹלָם, בִּתִּי
הָעוֹלָם עָצוּב עַל כָּךְ נוֹרָא.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קינה על העוול הנעשה בתא המשפחתי, אותו תא שאמור לגונן על האדם יותר מכול.

5 תגובות

  • תמרה אור סלילת

    שיר יפה על מצב עניינים נורא. אני באופן אישי מוחה על האמירה כי זהו טבע העולם. זה באמת לא חייב להיות כך. כשאנשים יהיו הורים מודעים יותר אני בטוחה שהתופעה תפחת ותעלם.
    מעבר לכך, הדימוי של כוכים הנחפרים בליבם ממש מצמרר. השורה האחרונה בעיני לא מתאימה בסגנונה לשיר כי היא מתיילדת, כמו בסיפור ילדים.

  • לאה הרפז

    לפני מספר שנים אמרה לי פסיכולוגית המטפלת בילדים: "המקום הכי מסוכן עבור הילד, זה הבית שלו והאנשים שמסכהים את הילדים אלה הוריו". ראיתי כל כך הרבה הורים שמזיקים לילדים שלהם אבל לא בכל המקרים ההורים אשמים. במגזר החרדי למשל, הרבנים מעודדים זוגות נשואים, כאשר שני בני הזוג הם בפיגור שכלי, והרבנים משכנעים אןתם להוליד ילדים רבים, למרות שהורים אלה לא מסוגלים להיות הורים גם לא לילד אחד. אני רואה בשיר הזה שיר חשוב ולו משום שהוא יעורר שיח בנושא. השיח לא יכו לפתור בעיה זו היות והחוק הוא שגם הורים לא מתפקדים, ידיו של בית המשפט קשורות היות והחוק תומך בהורים, לא משנה אם ההורה צורך סמים קשים או חולי נפש, בית המשפט יתמוך בהורים.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אין ספק שישנם ילדים הגדלים עם הורים שישאירו בהם צלקות לכל החיים ואותם ילדים ימשיכו בדרך הכואבת, אני מקווה שהיום כשיש יותר מודעות זה ילך ויפחת אם כי כנראה שלא יעלם מהעולם, שיר נוקב וכואב ! תודה

  • טובה אסנת זלוטוגורסקי

    "זהו טבע העולם , בתי, העולם עצוב על כך נורא"-כמה אירוניה כואבת, רגישה. ההורה, האם, מי שאמורה לעלוב ככלל בין דורי שאין לחרוג ממנו, טבע "העולם", היא המציינת בפני הבת בסיום שאותו "עולם" עצוב על כך. שורה הכרחית לשיר לטעמי (ועל כן לא כפי שציינה כותבת התגובה שלפני), היוצרת ובנוסף, מעין מסגרת לשיר כולו-כאמור הורים בפתיחה, אם דוברת אל בתה/שייכות אישית בסיום. הנימה אכן ילדית ואמורה הן לרכך והן להמשיך את האירוניה האמורה לצורך איפוק/ריכוך הפאתוס הצפוי. אהבתי מאוד את הנגודיות החריפה של ה"בורות הזעירים הנחפרים" מול אינסופיותו של המאמץ. תודה לך מוריה.

  • מוטי

    אפשר לשאול שאלה מאוד רלוונטית,איפוא היה קפקא ללא אביו וטוני רובינס ללא אימו?(היא הייתה מרביצה לו!)

    אין כאן בהכרח סיבה ותוצאה שלילית. ישנם תהליכים שמתנהלים לעיתים על פני אלפי שנים ,עשרות אלפי שנים, מאות אלפי שנים, מיליוני שנים. הגנים עוברים מדור לדור, אבל לא תמיד הם באים לידי ביטוי באותו אופן, משום שהכל משתנה כל הזמן.(זאת הסיבה שגאונים יכולים להיוולד לאנשים "בינוניים" וגאונים יכולים להוליד אנשים בינוניים לחלוטין). יכול להיות הורים אוהבים מאוד,לעולם לא מעליבים את ילדיהם, אבל מפנקים אותם ברמות ובכך פוגעים בהם אפילו יותר. יש תגובה ותוצאה, אבל איננו יכולים לדעת לאן תוביל התוצאה בהכרח ומה גם תהיה התגובה(או התגובות של כל הצדדים במשוואה) בהמשך. על כן העולם יכול להיות אך ורק עצוב כפרשנות שאנו משליכים עליו, אבל העובדות דווקא מעידות, שישנה התקדמות מסויימת ברמות שונות. זכויות הילד למשל הן דבר שלא היה עולה על דעת אף אדם במאות קודמות, כמעט בכל מקום בעולם. היום זה קיים.הילדות של היום היא לא הילדות של פעם(אם כי לילדים של היום יש בעיות אחרות ושונות בכל מיני מקומות בעולם)

    יש גם לזכור שטראומת ילדות(החוויות הכי כואבות ולא נעימות שיכולות להיות לילדים,לעיתים לאורך זמן) לא בהכרח נגמרת בצורה טראגית או עצובה. טראומה יכולה להיות גם התחושה הנמשכת של ילד ,שהוריו אינם אוהבים אותו או מקדישים לו תשומת לב (יכול להיות שזאת רק פרשנות שלו, "סטטיסטיקה", שהוא עושה לאורך זמן, מבלי יכולת אמיתית לראות את התמונה הכוללת, כלומר לראות את הוריו, כפי שהם,ל עיתים עייפים, לעיתים חווים בעיות וחסרי אנרגיה וכדומה). יחד עם זאת, ההורים של הילד או משפחתו אינם בהכרח המבוגרים היחידים שנמצאים במשוואה המשפחתית. לעיתים די במבוגר אחד המאמין בילד (כלשון המשפט הידוע) מעניק לו רעיונות, אמונות וערכים בתקופה הקריטית, כדי שהכל ישתנה ולא בהכרח אך ורק "לרעה" בהמשך החיים .זה תלוי במכלול של דברים, גם בגנים מסוימים שהאדם מקבל כמובן(אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב).עוד אחת מהדוגמאות המפורסמות ביותר היא מאיה אנגלו. אפשר לומר שיש הבדל משמעותי ביותר בין הדרך שבה גדלה כילדה לבין מה שהפכה להיות (בדרך חתחתים יש לומר,אבל דרך עיקשת ונחושה) במהלך חייה.

    הנה ציטוט מתוך הספר bouncing forward מאת דוקטור מיכאלה האס.:

    Young Maya clearly suffered from the knowledge of having been rejected
    by her birth parents. The thought that her mother “would laugh and eat or-
    anges in the sunshine without her children”23 was too much to bear. She
    and her brother pretended their mother had died.

    בגדול,גם המסורות הרוחניות(אבל בימינו,גם המסורות "האימוניות") גורסות, שיש להוקיר תודה להורים, לא משנה איך אנו "שופטים" את טיבם או או "התנהגותם" כלפינו בתקופת הילדות. אני לא מדבר בכלל על הורים מנצלים או מתעללים חלילה (וגם במקרה שלהם, היכולת של המבוגר לשחרר ולסלוח היא מעלה רוחנית גדולה). לגבי מרבית הילדים דבר כזה לא רלוונטי בכלל, כי מרבית ההורים אוהבים את ילדיהם ודואגים להם, אבל לא תמיד הם נמצאים שם עבורם במאה אחוזים,או יודעים כיצד להראות את האהבה הזאת, משום שכך הוא "טבע העולם",יש בו כל מיני בני אדם וסוגי אישיות וכך גם בנוי המוח האנושי,רבדים רבדים, שלא תמיד נמצאים בסינכרון מלא בינהם, באינטגרציה.. יש לזכור שמה שהילד זוכר, הוא זוכר באופן רגשי ולכן הזיכרון כבר מעצם טבעו מעוות וזוכה לפרשנויות שהולכות ומצטברות במהלך השנים. זאת אינה בהכרח "האמת". אין כמעט ילד שאין לו טענות כלפי הוריו. על כך כתב פרופסור אדיר כהן,ספר שלם בשם "סלח להוריך ושקם את חייך"(שם מעניין).

    הכוונה היא שהדרך של המבוגר לצמיחה רוחנית עוברת דרך הוקרת תודה להורים, שהביאו אותו לעולם הזה למרות שחוו קשיים ולמרות שחוו סבל ועשו כמיטב יכולתם (לפעמים דלה,ל פעמים גדולה יותר)על מנת לגדל אותם ולתת להם מה שהם יכולים. היכולת של הילד להבין ולראות את ההורים כמו שהם, במידת החמלה ולא במידת השיפוט, מאפשרת לו גם להבין ,בסופו של דבר, שהוריו עשו בדיוק את מה שיכלו לעשות באותו רגע. זה מה שהם ידעו, זה מה שהם עשו. בני אדם הם יצורים מגיבים ובדרך כלל הם מגיבים על סמך מה שלמדו בעבר ועל סמך התניות ורפלקסים, אבל לא תמיד הם מגיבים כך בהכרח! הילד יכול לראות ולזכור את הוריו לא רק כאנשים שכשלו, אלא גם כאנשים שניסו שוב ושוב לשפר את עצמם, להיות טובים יותר ולא מעט פעמים גם הצליחו. זה מסייע לילד לראות עומק וצדדים רבים יותר בעולם, אם ההורה מדבר עם הילד וגם מתנצל בפניו על חולשות שגילה או על הבטחות שהפר.

    הילד השתולל בבית ולא הצלחתי להרגיע אותו. בסופו של דבר, במהלך ההשתוללות, הוא הפיל את הכסא במטבח על הרגל שלי.וודאי שצעקתי עליו(ועוד איך,בעיקר מהכאב)שיילך לחדרו,אבל אי אפשר לומר שהצעקה הייתה מכוונת או נבעה מכך שרציתי לצעוק(אני דווקא לא מאמין בצעקות).זאת פשוט מאוד הייתה צעקה. עכשיו, הילד הפסיק להשתולל ,אבל הוא נעלב והטיח בי שהבטחתי לא לצעוק עליו לעולם(באמת הבטחתי)ולא עמדתי בהבטחה. ביום אחר, שני האחים רבו אחד עם השני, עד שלבסוף, בטעות, הגדול יותר סגר קצת את הדלת על אצבעותיו של הקטן. אנחנו לא תמיד שם ולא תמיד יכולים להיות שם במאה אחוזים לטפל בכל הדברים וגם כאן, בגלל הדאגה הגבתי דבר ראשון בטונים גבוהים. כלומר לא אני הגבתי, גזע המוח שלי שזיהה סכנה לילד הקטן יותר הגיב כך.כמובן, שיכולתי להגיב אחרת אם היו קוראים לי מתיה ריקאר או הדלאי לאמה,אבל לאלה אין ילדים! אני יודע זאת ומקבל זאת כפי שזה. כשהילד לא מקשיב ורץ לכיוון הכביש, גם אז צעקה היא בהכרח במקום. הסברים יבואו לאחר מכן, דוגמאות להתנהגות לאחר מכן.

    אני לא מאמין כבר ביסורי מצפון הוריים. הפסקתי עם זה.בתחילה ולאורך זמן הייתי "חובט" בעצמי על כל מה שנתפס בעיני "כטעות" או שלא נעשה לפי העקרונות שלמדתי להכיר. על כל הורה לקבל את עצמו כפי שהוא ולהתשדל מאוד כל הזמן ללמוד ולהשתפר. מדוקטור דניאל סיגל למדתי על הדרך לבקרת נזקים.(תתפלאו לשמוע,גם הוא צעק על הילדים שלו לפעמים).הילדים שלי יודעים שאבא שלהם רחוק מלהיות מושלם ואם הוא צועק עליהם לפעמים, זה לא תמיד הם, לפעמים זה רק "הוא".(עייף,נטול אנרגיה,לא ישן טוב בלילה,לא אכל טוב וכדומה:)).לפעמים אני תופס את עצמי ממש ברגע שבו אני רוצה לצעוק ומייד מפסיק ועושה צחוק מכל העניין.. אני בכוונה מעמיד פנים כאילו אני צועק, אבל בטונים חלשים ומעווה את פני לכאורה בכעס,בגרוטסקיות מנופף עם הידיים, אבל עושה זאת כדי להמחיש לילדים עד כמה פתטית היא דרך התגובה הזאת ועד כמה היא לא בוגרת.(כן,אני בפירוש "צוחק" על עצמי) הילדים מצטרפים אלי להצגה וצוחקים ביחד.זה אכן ראוי להפוך לקומדיה.

    כהורה למדתי לא מעט על הדרך "הנכונה" לדבר עם ילדים, לגדל אותם וכדומה.הרבה מהדברים הללו הם בהחלט הגיוניים ומתקבלים עם הדעת ומבוססים (בחלקם)על תיאוריות פסיכולוגיות ומחקרים עדכניים.
    אני בהחלט מיישם אותם ומשתמש בהם על בסיס יומיומי עד כמה שאני יכול, כשאני זוכר ומודע.(כשהמערכת הרגשית וגזע המוח לא חוטפים את המודעות שלי לרגע:) כשאני כושל, יש את אישתי ברקע והיא מצליחה יותר(למשל,במקרה עם הדלת שנטרקה היא טיפלה בנושא בצורה יותר רגועה ושקולה) וכשהיא כושלת לפעמים, אני דווקא פנוי יותר ואני מצליח. כך בדיוק זה נעשה כשיש שני הורים וכשיש רצון ויש השתדלות, לא חייבים להיות "מושלמים".(לא הגעתי בהכרח למושג של הורה טוב דיו)

    אני הנה,אני לא הורה מושלם(שומו שמיים,גם לא אדם "מושלם":), וילדי נעלבו ממני, כפי שאני עצמי מעיד כאן, מספר פעמים, אבל אני גם יודע לחפות על כך. אני משאיר את האגו בצד ביחסי עם ילדי(משתדל לעשות זאת גם ביחסי עם הזולת) ומתנצל תמיד כאשר אני חש שהילד נפגע. זה עוזר, זה מומלץ(אם כי לא כל ההורים סבורים כמוני למשל,כולל אישתי) ואני חש שזה לימד את הילדים, שהאב שלהם(במקרה הזה אני:) אם כי אינו מושלם, לפחות הוא הוגן . יודע להכיר בטעות ולפצות עליה. האב שלהם אוהב אותם ומשתדל להיות טוב יותר למענם.אכפת לו מרגשותיהם. ביטחונו של הילד באהבת ההורה אינו נפגם או מתערער (זאת דעתו של דוקטור דניאל סיגל) והוא לא למד שיש דווקא איתו בעיה אם ההורה צעק עליו.

    העולם אינו שחור ולבן ואף אחד מאיתנו אינו שבלונה(אפילו שיש אנשים שהיו רוצים שיראו אותם כך).נדמה שזה אחד הדברים שהאינטראקציות שלנו עם הילדים, גם כשהם שליליות, מלמדות את הילדים. וזה דבר חשוב מאוד.הדרך שבה אני נאבק בעצמי כדי לשלוט בכעס שיכול לעלות לפעמים מלמדת את הילדים שלי שיעור חשוב. אני יודע שיש הורים שאין להם את הבעיות הללו ולפי עדותם(ולפעמים עדות ילדיהם)אינם כועסים או צועקים לעולם. יחד עם זאת, אני הרגלתי ועדיין מרגיל את עצמי,לא לנהל את החיים שלי על פי מה שהאחרים עושים או חושבים,כי כל אדם הוא נפרד ולכן כל אחד מתמודד עם דברים אחרים,חיים שונים,מצב שונה.

    טוני רובינס העלה יום אחד לבמה אישה מעל גיל שישים, שהיו לה עדיין טענות מרחיקות לכת כנגד אביה.
    בסופו של התהליך המדהים שהעביר לה, התפוררו כל הטענות הללו ודבר מה שהיה קפוא באישה והשפיע עליה לאורך כל חייה, נפתח והואר. בכך גם הוארו מערכות היחסים שהיו לה עם ילדיה והחלו להשתנות לאחר מכן. היא אפשרה לעצמה להיות פתוחה יותר, רכה יותר, נשית יותר ולא גברית כפי שסברה שעליה להיות כבר מילדותה, כדי לרצות את אביה.

    אם יש לך טענות מרחיקות לכת נגד הוריך, אומר טוני רובינס, טען אותם כולם באופן מודע(ולא באופן לא מודע כפי שנעשה לאורך חיים שלמים)הבא אותם לידי מיצוי מוחלט ולאחר מכן, בד בבד, אמור גם באופןו מודע,על מה אתה מודה להוריך,על כל מה שנתנו לך בדעת ובבלי דעת, על כל מה שהפכת להיות במהלך השנים, על הזכות הזאת שהם נתנו לך לחיות ולחוות(גם אושר, גם סבל).העולם אינו רק מקום עצוב, הוא יכול להיות בד בבד מקום מאושר ושמח מאוד.אין סבל ללא אושר ואין אושר ללא סבל. ישנה דינמיות, ישנו "רצף" אינסופי של תהליכים שונים ומשונים ,של התפתחות, שאחריתה-מי ישורנה?

    הורות היא אתגר ההתפתחות הגדול ביותר שיכול לעמוד בפני אדם, מרגע שאדם מתחיל להיות הורה,הוא כבר מתחיל להשתנות בהכרח. השאלה היא איך הוא משתנה, האם באופן מודע ומכוון או באופן אקראי וקטוע. ההורה מביא את עצמו אל חיי הילד הנולד בדיוק כפי שהוא בזמן שנולד הילד ולכן הילד סופג לא רק את הגנים כפי שהיו בהורה באותו רגע(למשל ניצולי השואה), אלא גם את ההורה כאדם,כמכלול טוטלי של חויות. אבל אם ההורה כאדם גדל, גם הילד בהכרח יגדל יחד עם ההורה,המתווך לו בהתנהגותו את העולם, "לטוב" "ולרע." וכל זאת למרות אינטראקציות שליליות כאלו או אחרות שיכולות להיות.

    לדעתי,זאת דוגמא אדירה לילד.

    ישנו סיפור שמסתובב באינטרנט על פגישה שלכאורה הייתה בין שני טיפוסים יוצאי דופן העונים לשם אדולף היטלר ולודוויג וויטגנשטיין. לא בטוח שהסיפור הזה נכון במאה אחוזים (או בכלל נכון) ולא בטוח שהתמונה המלווה את הסיפור ( ובו ניתן לראות את השניים כילדים בתמונת מחזור מסויימת) היא אכן תמונה של שניהם בהכרח (או רק של אחד מהם ולכאורה השני, אם כי מהשוואה שערכתי מתמונות אחרות, זה די דומה).

    מה שחשוב הוא מה שרואים בתמונה, בצד אחד למעלה מימין, אדולף היטלר הילד, הנראה עצוב ומדוכא וידיו משולבות ובשורה אחת למטה ממנו, הפילוסוף לעתיד עם מבט בוהה נטול חיוך. ללוויטגנשטיין היה כנראה מאוד חשוב לומר לפני שנפטר כי היו לו חיים מאושרים. מי זה להם?ומדוע היה חשוב לו שידעו זאת בטרם הוא מת? חייו לא בהכרח היו קלים ולמרות זאת הוא ראה בהם כחיים מאושרים, כנראה במובן שאריסטו הבין בו אושר. כשהוריש לו אביו(טייקון במונחים של אז)ירושה, מיהר להיפטר ממנה ולתרום אותה לנזקקים (ממש כמו אברהם בן יצחק שתרם הכל) והמשיך לחיות חיים צנועים, פילוסופיים. בבית המתואר בפסקה הבאה הוא גדל:

    "החינוך בבית ויטגנשטיין היה חינוך ביתי, על מנת שילדי המשפחה לא יספגו מנהגים קלוקלים. אבי המשפחה השליט את מרותו והכין את ילדיו להיות יורשי אימפריית התעשייה שלו. תוכנית הלימודים כללה מתמטיקה, לטינית, אנגלית ומוזיקה ברמה גבוהה. עם זאת, הדבר לא עלה בקנה אחד עם כשרונותיהם המוזיקליים ורוחניים של הבנים, דבר שהוביל להתנגשויות בין רצון הברזל של האב לנפשם של הבנים. לפי עדויות שונות האווירה בבית המשפחה הייתה של ביקורת רציונליסטית הדדית קרה ונוקבת שלוותה בהתפרצויות זעם שגבלו בטירוף. האם כמעט שלא הייתה נוכחת בחינוך הילדים"

    שלושה מאחיו התאבדו בשלבים כאלו או אחרים של חייהם והאחים האחרים לא בהכרח היו במצב יותר טוב.לוודויג סבל מדיכאון וממחשבות אובדניות לאורך חייו, אבל למרות זאת הוא מת מאושר(לדבריו ויש לתפוס אותם כפשוטם)

    היטלר לא מת מאושר.כך נראתה ילדותו של היטלר בקווים גסים:

    "היטלר גדל בבית טיפוסי של המעמד הבינוני. אמו, שאיבדה ארבעה מילדיה בילדותם, פינקה ביתר שאת את אדולף ופאולה, שני הילדים ששרדו. אלויס, אביו, היה אדם נוקשה, נטול חמלה, וקצר רוח, חובב עישון ושתייה, שסלד מהשהות בבית גדוש הילדים והעדיף, במקום, לעסוק בתחביבו, כוורנות, או בשתיית בירה עם ידידיו.

    בשנת 1895 החל אדולף היטלר ללמוד בבית הספר היסודי. אותה שנה פרש אביו לפנסיה, ושהותו המתמדת בבית השפיעה מאוד על חייו של היטלר הצעיר, שספג מאביו מהלומות באופן יומיומי. המתח בין האב ובנו גבר עם מותו של אחיו, אדמונד, כאשר בכך נותר אדולף הבן היחיד והפך למוקד שאיפותיו של האב, שרצה כי בנו ימשיך את דרכו בשירות הממשלתי, תוכנית שהיטלר הצעיר לא נטה לה כלל. ב-3 בינואר 1903, כאשר היה אדולף היטלר כמעט בן 14, מת אביו אלויס במפתיע מדימום בריאות."

    מה ההבדל בין שני הטיפוסים הללו, וויטגנשטיין והיטלר? ההבדל בינהם נובע מפרמטרים רבים, אבל החשוב בהם הוא מרכיב הבחירה בכיוון, שכל אחד מהם בחר בשלב כזה או אחר בחייו. היו הרבה דברים שיכלו לגרום לוויטגנשטיין ליפול ולהידרדר במסלול מנוון ונמהר, אבל הוא לא איפשר לעצמו ליפול בבורות הללו (שבהן נפלו גם חלק מאחיו שהתאבדו), הוא בחר בנתיב אחר, נתיב החיים ובכל בחירה כזאת השקיע את כל מרצו ותשומת הלב שלו, כאילו היא הייתה הדבר החשוב ביותר בעולם. דבר זה יצר לו רושם של אדם האובססיבי לפרטים הקטנים ולא כולם יכלו לסבול זאת. נראה שגם הפילוסופיה שלו יונקת מאותו מקור. החיים שלו נעו בכיוון של הגשמה למרות הסבל, אבל מה גרם לחיים של היטלר לנוע בכיוונים שבהם הם נעו?

    לאחר שפעמיים נכשל בניסיונות להתקבל לבית ספר לאמנות ונאלץ לראות במות אמו מסרטן ובהצלחת חבריו האחרים, היטלר , שחייו נראו בדיוק כפי שמתואר בפסקה הבאה במהלך השנים הללו נעלם(על פי עדות חבריו עד אז) וחייו החלו להידרדר:

    "ב-21 בדצמבר 1907 מתה אמו של היטלר, והוא עבר להתגורר בווינה יחד עם ידידו אוגוסט קוביצק. היטלר המשיך באורח החיים הבוהמייני שסיגל לעצמו מאז נשר מלימודיו בבית־הספר התיכון. קוביצק תיאר אותו כציפור לילה. היטלר היה ישן עד הצהריים, יוצא לטיולי הליכה בעיר, ואז נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, כשהוא מלהיב את עצמו ואת קוביצק בתיאורים נלהבים של העתיד הגדול המצפה לשניהם, על אדריכלות ועל המוזיקה של ריכארד ואגנר שאהב מאוד. היטלר לא ניסה למצוא עבודה. ביום היה מתלבש כאמן, ובלילה התלבש כג'נטלמן צעיר שעיתותיו בידו. לעיתים קרובות נהג לבלות באופרה, ובמיוחד באלו של ואגנר."

    אחר כך הגיע המלחמה וממלחמה כזאת כמו מלחמת העולם הראשונה, לא נראה שמישהו יכול היה לחזור "שלם". יש הרבה נקודות שבהן אנשים יכולים להישבר שוב ושוב ואף רסיסיהם יכולים להישבר ולא כל הנקודות הללו מתקיימות בילדות המוקדמת בהכרח, אבל בכל מצב ובכל רגע לאדם עומדת הזכות לבחור לאסוף את השברים ולעשות איתם משהו טוב יותר, משהו חדש, משהו יצירתי, משהו מסייע ומשהו תורם לעצמו ולעולם. וויטגשנטיין בחר משהו אחד, היטלר בחר בכיוון השני או לפחות הפרשנות שלו לגבי מהו טוב הייתה מעוותת מעיקרה והתבססה על חשיבה מגלומנית של אדם שהפך להיות מרוכז בעיקר בעצמו ובחלומות השווא שלו. מגלומניות הולכת הרבה פעמים מצויין עם דמגוגיה ודמגוגיה יכולה, בהינתן תנאים מסוימים, למשוך אחריה המונים. וההמון הוא כוח, ההמון הוא פיצוי לאגו סובל וחולני. אבל זאת חרב פיפיות. זה יכול היה להוביל רק להרס.לטרגדיה. לכן העולם עצוב לפעמים, אבל הוא לא רק עצוב. יש תמיד מקום לשיפור מעבר לצעקה שיש בעולם והעולם אכן משתפר, הוא אינו יכול שלא להשתפר, כי בכל רגע נתון הוא סך כל הבחירות של כל בני האדם החיים בו בכל זמן נתון ונראה כי מדור לדור הבחירה של אנשים רבים היא "בטוב", "בהתפתחות" , בשיתוף הפעולה. ביצירה חדשה.

    מה שדרוש הוא בהחלט אינסופיות של מאמץ וסך כל המאמצים של כל הדורות ניכרים כבר היום, למרות הבורות הקטנים שבלב והבורות הגדולים יותר שהעולם הזה עדיין נופל אליהם לעיתים "מבחוץ". פשוט מאוד יש לקום ולהמשיך ללכת ולהשקיע הפעם בהליכה קצת יותר מודעות מהפעם הקודמת. המיינד המודע לעצמו משנה את התשתית הפיזית של המוח, שמשנה בתורו את המיינד המודע. הלופ הזה הוא אחד העקרונות של הנוירופלסטיות של המוח.ואם המוח יכול להשתנות(אפילו אם לאט)המציאות בהכרח משתנה.אז מה אתם אומרים?הכל לטובה והעיקר לא לפחד כלל?בהחלט!:)

השאר תגובה