שירה

ישיש חביב / עודד ניב

יָשִׁישׁ חָבִיב
חִיֵּךְ אֵלַי בַּמַּרְאָה
"אֲנִי זֶה אַתָּה" אָמַר
"בָּא בַּיָּמִים
וְהוֹלֵךְ עוֹד מְעַט"

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים
הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל
לוֹקֵחַ אוֹתִי לְסִיבוּב בַּיְקוּם
בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מְמֻנַּע חַשְׁמַל
אֲנִי נָע בְּמַסָּע קָסוּם
בֵּין כּוֹכָבִים, שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים

בַּבֹּקֶר, עוֹד בֹּקֶר,
אֲנִי קָם וְזוֹכֵר
אֶת חֲזוֹן הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שֶׁל הַנָּבִיא
וְחִיּוּךְ אוֹפְּטִימִי רָחָב
מִתְפַּשֵּׁט עַל פָּנַי.

ניקוד: יאיר בן־חור

4 תגובות

  • נילי אמיר סגל

    אהבתי את ההקבלה לנביא יחזקאל ולחזון העצמות היבשות ……אירוניה מחויכת מובילה את השיר הכואב.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אהבתי את השיר עם האמת הלא פשוטה לקראת כניסתי לגיל השלישי. תודה

  • מוטי

    בכל מצב נתון יש מול פנינו את מה שאנו "רואים",את מה שלכאורה היא "המציאות",אבל יש גם משהו שמעבר לאותה מציאות או משהו הנמצא בתוך אותה מציאות והוא עדיין אינו גלוי.:זאת האפשרות היצירתית להחיות את הנפש המתבוננת בעמק הבכא ולעורר אותה מחדש לחוות את יופיה ועומקה האינסופי של המציאות הנחווית.אותו אדם חווה אז את המציאות דרך עיניים חדשות, במקום לב אבן, הוא מקבל מחדש את לב הבשר שלו, הלב המרגיש. החש.

    הדובר בשיר משתעשע ברעיון הזה כאשר הוא עומד מול מציאות של זקנה, מחלה,סבל ומוות, כלומר סופיות החיים ומוגבלותם.

    אל מול פני "השיגרה" והשיגרון, ההכרה של הסופיות וההבל(בוקר,עוד בוקר, כאילו מה כבר חדש תחת פני השמש?:) הוא זוכר את הנבואה של הנביא יחזקאל,-שבספרו הוא ככל הנראה קרא באותה תקופה- ואז הוא מתמלא אופטימיות.

    הבט אל העצמות האלה אומר האלוהים ליחזקאל,התחיינה?ויחזקאל עונה "אדוני,אדוני,אתה ידעת".הוא לא ממהר לענות או לקבוע מסמרות בהוויה,הוא מכיר בכך שהוא עצמו אינו סמכות לקבוע מה אפשרי ומה אינו אפשרי וכי לעיתים המציאות עולה על כל דימיון, כוחו של המסתורין יכול לחולל "ניסים".

    זה בדיוק כמו הסיפור עם אברהם ושרה. אברהם האמין, שרה הייתה ספקנית.
    "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.", אבל האמונה עצמה, כאשר האדם מרפה מרצונו לשלוט במציאות או להילחם בה, אכן מסוגלת לעורר כל מיני כוחות מרפאים בנפש, אחד מהם הוא כוח היצירה,(הבריאה של יש "מאין") שהוא כל כולו תשוקה ותנועה ועל כן אין לו גיל, הוא לא מותנה, הוא לא כבול ואסור באזיקים של חומר, זקנה או מוות.

    מן הזרות של הישיש החביב המופיע במראה, מן הפיצול והכאב הדובר בשיר מגיע לידי אופטימיות.
    המילים שהוא קרא בספר עוררו בו מחדש את ההתכוונות וההתכווננות שהן מעבר למצב מסוים או זמן מסוים או רגע מסוים.

    יש לנו כאן הנגדה בין הבקרים הקשים לעיתים לבין הלילות, שהם כמעט רומאנטיים, מלאים בנבואה, במיתוס, במאגיה חשמלית יצירתית,באני שאין לו גבולות והוא בן בית בעולמות עליונים.

    הַנָּבִיא יְחֶזְקֵאל
    לוֹקֵחַ אוֹתִי לְסִיבוּב בַּיְקוּם
    בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים מְמֻנַּע חַשְׁמַל
    אֲנִי נָע בְּמַסָּע קָסוּם
    בֵּין כּוֹכָבִים, שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים

    כיסא גלגלים וגוף לא אמורים להגביל אדם.שום דבר אינו אמור להגביל אדם
    וכל עוד אדם חי כל רגע יכול להגיע גם החסד המחייה את הנפש ומשגיב אותה לעולמות אלוהיים.

    אפרופו מסע קסום בכיסא גלגלים בין כוכבים, שמשות וירחים, כדאי לכם לראות את הסדרה של סטפן הוקינג, שבה הוא עושה בדיוק את הדבר הזה. לדעתי אפשר למצוא אותה ב-curiosity streams ,אבל מי יודע, חפשו היכן שתרצו, מי יודע מה תמצאו?:)

  • לאה הרפז

    אכן חלום אופטימי, חזון העצמות היבשות הקמות לתחייה. זה בהחלט אופטימי כשהמוות אינו סופי

השאר תגובה