פינת הסיפור הקצר

רואה מהגב / תמי קויפמן

אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
הצמה העבה שעל גבך מכסה את קו עמוד השדרה שלך הרועד והשיער שלך מזכיר לי שפעם היה גם לי שיער כזה, סורר, שרק צמה יכלה להרגיע אותו.
הכתפיים שלך מתכופפות להתבונן במה שעוד יתברר כנתיב בריחה מוצלח יחסית לשבילי הבוץ שסבבו אותך ושקל היה לטבוע בהם, למרות, למרות שרוב הזמן לא היה גשם.
אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
השתיקה שלך עוברת אליי דרך צלעות שנושמות ילדה רזה, רזה היית, כל כך רזה שאיש לא ראה, ואפילו שגם עכשיו את רזה אבל כבר לא שותקת אני מסתכלת בך.
מהגב. מהגב אני מסתכלת.
ואני מצליחה לראות את העצמות שלך בולטות דרך החולצה הפרחונית הקיצית, שגדולה ממידותייך, מונחת ברישול קל, רישול שיהפוך לרישול מוקפד, ואחר כך לסגנון נעים לעין, ואחר כך ללבוש מפתיע ומרענן ואחר כך ללבוש שנשים מתקנאות בו כי הוא מחמיא ומעניין.
אבל עכשיו, כשאני מסתכלת בך מהגב, מהגב אני מסתכלת ואני מקשיבה ללב שלך הפועם, אני מדמיינת איך שפתייך מתרוקנות לתוכו ומספרות לו בלחש שיהיה בסדר. אולי.
כי אולי יהיה לך כמו לכל הילדים בשכונה אח. או אחות. או דודים באמריקה שישלחו שְמלמלות ורודות וגרביים מצחיקים. או שסוף־סוף תביני כמה זה ארבע כפול שמונה ובלי להתבלבל תוכלי לדקלם את כל הפסוקים של קינת דוד.
ואני מסתכלת בך ושותקת איתך, כי לפעמים גם אני שותקת ורק מסתכלת ורואה.
המדרגה שאת יושבת עליה מוכרת לי. מדרגה רחבה, שבורה בקצה השמאלי. מעליה עוד מדרגה ועוד אחת – וזהו.
שלוש מדרגות לחלומות מתחלפים.
שלוש מדרגות, פניהן אל הרחוב. וגם פנייך.
מי יבוא ומי ילך? ומי יבוא בשער ומה, מה יביא לך מתנה?
אני מסתכלת בך.
מהגב אני מסתכלת, ושתינו מסתכלות ברחוב.
את מחכה. אני כבר לא.
לא נורא, אני אומרת לך שזה בסדר לחכות כי גם כשמחכים לפעמים הסוף טוב.
"איך את יודעת?"
"מה, את מדברת אליי? איך אני יודעת שאלת? באמת שאלת אותי?"
קרובה יותר מתמיד אני לוחשת לך משהו.
משהו שרק את ואני יודעות, ורק את ואני נדע.
"תקשיבי", אני אומרת לך, "אני, אני באה מהעתיד שלך. את יכולה לראות אותי אם את רוצה. תראי אותי, את רואה? מה את רואה? את מבינה שאם אני באה אלייך מהעתיד שלך אז קודם כול, יש לך עתיד. יש לי אפילו סימנים מזהים לתת לך כי אם את לא מאמינה אז אני יכולה להוכיח. רוצה לראות?"
בפעם הראשונה את מסתובבת ואני רואה את הפנים שלך.
ואני מסתכלת בך. והעיניים שלך, איך להגיד? מסמנות לי: תישארי. תמיד תישארי.
ובשנייה שפג הקסם ושוב, שוב ראיתי אותך מהגב, הספקתי לתת לך את המכתב הזה,
שאם תשכחי או לא תראי או לא תאמיני או תתבלבלי אז יישאר לך המכתב, כי את יודעת, בעצם שתינו יודעות משהו על המילה הכתובה.
תקראי, תקראי, כי כמו שאמרתי לך, אני, ממרום גילך, אומרת לך ש….

2 תגובות

  • מרגלית בר לב

    הכמיהה. המרחק-קירבה. הזהות. השתיים שהן אחת. האי-תקשורת. ההצפנה. הז'אנר שהוא לא שירה ולא פרוזה מישלב השפה שהוא בין הלירי לפרוזאי. ההתחבטות. המתח שבין הגלוי לחבוי, שבין לפרסם או להסתיר. הוא נושא היצירה, כמו ברבים משיריה המרגשים של תמי קויפמן.

השאר תגובה