שירה

שיירת גמלים / צופיה הרבנד

בֵּיתִי נִפְתָּח וְשַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים עוֹבֶרֶת בּוֹ.
בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן עוֹבֶרֶת שַׁיֶּרֶת גְּמַלִּים.
בִּזְמַן שְׁקִיעָה, בֵּין הַסַּפּוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
צֵל כָּתֹם נוֹפֵל וּמַגְדִּיר אֶת גְּבוּלוֹת הַבַּיִת:
כָּאן מִטְבָּח, נְשִׁיקַת מַאֲכָלִים לְפִינוּ.
כָּאן מַחְשֵׁב, נְשִׁיקַת חַשְׁמַל לְרֹאשֵׁנוּ.
וְהַמִּטָּה – מִפְלַט חַיֵּינוּ.

אֲנִי יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת וְהַגְּמַלִּים עוֹשִׂים בּוֹ כִּבְתוֹךְ שֶׁלָּהֶם:
מַבְרִיכִים בְּכָל מָקוֹם, עַל הַשָּׁטִיחַ, עַל הַסַּפּוֹת,
מִתְנַמְנְמִים בְּמִטָּתִי.
"יָצָאתִי!" אֲנִי קוֹרֵאת בְּקוֹל.
וְהֵם בְּשֶׁלָּהֶם, מְצִיפִים אֶת הַבַּיִת, בְּדַבָּשׁוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹלִים עַל
הַקִּירוֹת, גּוֹדְשִׁים אֶת חֲלַל הַבַּיִת
שׁוֹלְחִים אוֹתִי אֶל חוּץ חָדָשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות

  • מוטי

    כשהמדבר הופך להיות הבית, הרי שבאותה מידה הבית הופך להיות המדבר. הגבולות המגדירים כל דבר זזים
    ומשתנים ומי שהגדיר את הגבולות משתנה אף הוא והופך להיות דבר מה חדש. המציאות דינמית מאוד ופנים וחוץ פושטים צורה ולובשים צורה במשחק שאינו נגמר. הפנימי הופך להיות חיצוני והחיצוני הופך להיות פנימי. דמיון הופך למציאות ומציאות עולה על כל דמיון. היכן הוא המדבר בשיר הזה? מהיכן הגיעו הגמלים אל הבית ומה הם מחפשים שם? מיהי הדוברת? האם היא חולמת חלום או סתם איבדה את שפיות דעתה ולא יודעת עוד היכן היא חיה?,מהו המקום שלה בעולם?

    מה שמתווך באמת בין "הפנים" "לחוץ" היא השירה, היא פותחת את הדלת, במקום שלא הייתה בו דלת ויוצרת את התקשורת המאפשרת, המאחדת. היא מדייקת את המרחב הפנימי המטולטל ומצביעה על "הבלתי ניתן להיאמר"(ועליו ,לכאורה, יש לשתוק:) כאילו נאמר, כאילו הוא הווה, כאילו הוא קיים. האם הוא לא קיים?האם אין גמלים בבית? והיכן הוא המדבר? בחוץ? בפנים? היכן הוא הבית? היכן הוא הבית?

    זאת השאלה ששואלת הדוברת הנודדת ממקום למקום, מפנים לחוץ, מחוץ לפנים, היכן היא המציאות? היכן הוא המקום? היכן הוא "האני", היכן הוא נווה המדבר, המקום שבו ספינת המדבר מקבלת את מזונה בטרם היא יוצאת למסעותיה, העוגן של הגמל? גן העדן "הפנימי"? ואת המקום הזה כמו גם התנועה אליו, את זה היא חוקרת, בזה היא מתבוננת, ממקדת את תשומת הלב.זה נראה כאילו יש משהו אחר, שונה, מעבר לחלום הרגעי הזה, המשתנה לנצח, שאנו מכנים בשם חיים. אבל מהו הדבר הזה? מהו "המקום" הזה? מה יש מעבר לאותו "חוץ חדש"? מתי הנדודים הללו, האינסופיים, יגיעו לקצם?.

    אולי הם לא יגיעו לעולם, אולי אין קץ נדודים, אולי מה שקיים הוא רק התנועה המתמדת, הזרימה המתמדת (כי כל הדברים זורמים ולא נכנסים לאותו נהר פעמיים:),אולי מה שיש הוא רק הרעב הזה, שאינו חדל, המיטה הזאת, מפלטנו בעמלנו והמחשב(הטכנולוגיה) כתרבות שאינה חדלה להתפתח לעולם אל מול אתגר שאינו חדל לעולם , כוחות קמאיים, חסרי מנוחה ולא מובנים, הדוחפים את האדם כל הזמן לעבר גבולות חדשים, מקומות חדשים,
    אולי בסופו של דבר, אל עבר "עצמו" שאין בו גבולות ואין בו עוד מילים?.

    המיטה היא אכן מפלט חיינו והיא מפלט מהדברים, מהמציאות כדבר מוגדר וקבוע, כבר המובן והוודאי, כדבר השפוי,המקובל,הנורמטיבי, שאין לערער עליו. כשאנו ישנים אנו מאבדים "אני" אחד והופכים במידה מרובה להיות אין אני או כל האניים כולם. משהו אחד מתערער,אבל דבר מה אחר בהחלט מתעורר. אבל מה המשמעות של כל זה?.הדחף הזה לחפש משמעות תמיד קיים ואולי כדאי יום אחד בהיר להתגבר עליו, להפוך להיות חלק מתנועת הדיונות הגמלים,הכוכבים והגלקסיות כולן, כאחד בחלל האינסופי וכל החלקיקים הקטנים שהם מהווים ברצף אינסופי ונטול גבולות.

    • צופיה הרבנד

      וואו איזו קריאה מרגשת! תודה רבה לך מוטי עלום.
      לבי רועד.
      אבדוק מה עם הדבשת.
      צופיה

  • רחל בכר

    "ביתי נפתח" יתכן ונפרץ כנגד רצונה של הדוברת, אך אפשר גם להסיק שהמארחת מלווה אותם והמילה "כאן" מלמדת על חיווי לכיוון החדרים והחפצים השונים שבו. כלומר יש הדדיות, והזכיר לי מכירת בית.
    משמעות המושג "בית פתוח" מרמז לבית שהכנסת אורחים היא ערך חשוב, לספק את כל צרכי האורח שנאסר עליו לבקש דבר.
    "שיירת גמלים" התקשרה לי ל"הכלבים נובחים והשיירה עוברת" כלומר אין מה לעשות בנדון אלא לתת לאירוע לחלוף, אמנם לא מצוין באיזה מקרה מדובר. יתכן שזו קבוצת חברים של הילדים (נדמה לי שבתורכית הם משולים לדבשת, אך לא מתחייבת על כך) המשתלטים על הבית . אולי אירוע מצער שבו מגיעים לניחום.
    האם הספות נצבעו באדום בצבע השקיעה? האם הצבע מרמז על חיים והישרדות? דווקא הצל שצבעו כתום סמל זרימה וגמישות, , צבע השמחה והאושר, הוא שמגדיר את גבולות הבית .
    "יצאתי" מודיעה לכולם ויש בכך מן ההשלמה אפילו הכרת תודה על ההכרח לעשות צעד שאולי נכפה עליה וקבלת הדין מאפשרת לראות את האור והאופטימיות. ההסתגרות אינה תורמת לבריאות הנפשית אלא שואבת את האדם פנימה ולכן היציאה נותנת את ההזדמנות לגלות חוץ חדש.

השאר תגובה